6. למה אני?

 כיף גדול

"דודו הצילו, אני יוצא מדעתי." התלונן יוני שהתקשר אלי באחר צהריים גשום אחד, כמה ימים אחרי ט"ו בשבט. לא ראיתי אותו כבר יומיים והתגעגעתי מאוד, אבל התאפקתי כי לא רציתי להפריע לו ללמוד.

"מה קרה?" נבהלתי, "על מה אתה מדבר?"

"אני לא מצליח ללמוד, יש פה רעש נוראי, השכנים ממול עושים מסיבת קריוקי והשכנים מהצד השני רבים כל הזמן, אני לא מצליח להתרכז." התלונן יוני.

"אצלנו שקט מאוד, ותקבל חדר לעצמך, תוכל ללמוד כל הזמן, אם תבקש יפה אני אפילו אתאפק לא להפריע לך בלילה." הבטחתי למרות שידעתי היטב שלא אצליח לקיים. מדהים איך שנים כה רבות הצלחתי להדחיק את עניין המין ולחיות בלעדיו. אחרי הלילה הראשון עם יוני כאילו נפתחה דלת שעד לאותו רגע לא ידעתי על קיומה ואני עברתי לעולם אחר שכולו פיתויים. האביב התחיל לבשם את האוויר, פרחים פרחו, דבורים זמזמו, פרפרים התעופפו, הלילות החלו להתקצר והימים להתארך, ולאן שלא הסתכלתי ראיתי גברים, וכולם נראו לי סקסיים ומעוררי תיאבון. כמו נער מתבגר הייתי חרמן כל הזמן ומוטרד מהזקפה שלי שנטתה להתפרע ברגעים הכי פחות מתאימים.

יוני הגיע עם מזוודה שהכילה הרבה ספרים ומעט בגדים, התיישב ליד שולחן הכתיבה הקטן ששימש בזמנו את דודה אלה כשהייתה סטודנטית והתחיל לחרוש על לימודיו.

שאלתי את הדודה אם יפריע לה שהוא יישאר לישון אצלה כמה ימים כדי שיוכל ללמוד בשקט, והיא אמרה שאין בעיה, ושאלה אם לדעתי נוכל להפוך את המחסן שיש לה בקומת העמודים ליחידת דיור.

הלכנו יחד למחסן שהכניסה אליו הייתה דרך מדרגות תלולות וצרות שנצמדו לצד הבית. אף פעם לא הייתי שם והופתעתי לגלות שהמחסן מרווח מאוד ויש בו שירותים, מקלחת ומטבחון נחמד אבל בלי ארונות מטבח.

"לפני איזה עשרים וחמש שנים, כשהייתי צעירה וחזקה יותר, רציתי לעבור לגור בנפרד מההורים," סיפרה דודה אלה, "והשקעתי קצת כסף כדי להפוך את המחסן הישן ליחידת דיור. לא הספקתי לגור שם כי אבא חלה פתאום, ואחרי שהוא נפטר גם אימא התחילה לעשות בעיות." היא נאנחה, "אולי הייתי צריכה להשכיר את המקום, אבל לא היה לי ראש להתעסק עם זה, באמת חבל." העבירה יד על השיש הקטן שהותקן מתחת לחלון, "תכננתי לסדר מטבחון נחמד ויש אפילו מקום למדיח כלים, באמת חבל. אם תרצה," הפנתה אלי פנים מודאגות, "תוכל לעבור לגור פה עם החבר שלך, אם הוא ירצה כמובן, ואם לא אז בטח יהיה אחר, בחור צעיר ויפה כמוך." חייכה אלי בעצב.

"אני מסכים בתנאי שאני אשלם לך שכירות."

"בסדר," אמרה דודה אלה, "אני רוצה אלף ₪ לחודש."

פרצתי בצחוק, "זה ממש כלום, בכסף הזה אפשר לשכור אולי רבע חדר, ופה יש דירה שלמה."

"בסדר, אז חוץ מהכסף אתה תדאג גם לשפץ ולסדר מטבח ו... אה... לסדר את הגינה ו... אה... תעשה קניות כשאני אבקש ממך."

"בסדר דודה אלה," חייכתי אליה, והוספתי נשיקה על הלחי, "יש לך דייר."

מיד אחרי שסיכמתי עם דודה אלה שאני אהיה דייר שלה הלכתי לחמי ששמח מאוד לבדוק את הדירה החדשה שלי. הוא מיד הכין רשימה של כל מה שצריך להכין ולסדר והתפלא מאוד שדודה אלה שמרה בסוד את הדירה הנחמדה הזו. התברר שאפשר להגיע אליה עם רכב דרך שביל שיורד מהרחוב הסמוך. "אתה יכול להזמין מישהו שיזפת לך את השביל, או לפחות ישים מחלוטה כדי שלא תהרוס את הצמיגים." העיר חמי, והתפלא מאוד שלא ידעתי מה זה מחלוטה. "מחלוטה זה בערבית תערובת, והכוונה לתערובת של חול ואבנים קטנות שכובשים עם מכבש לישר את השביל. בעיקרון הדירה מוכנה, צריך לצבוע ולרהט, ממליץ לך לחפש ריהוט בפשפשוק בפייסבוק, יש שם המון מציאות ממש שוות, אולי אפילו תמצא מטבח." הוא מדד את השיש והעיר שצריך המון מזל למצוא ארונות מטבח שיתאימו בדיוק, אבל לפעמים קורים ניסים.

"אולי אני פשוט אזמין מטבח מנגר?"

"אתה יכול כמובן, אבל זה יצא ממש יקר, יש לך תקציב לזה?"

"לא יודע," הודיתי, "הייתי מעדיף לסדר את השביל אבל..."

"לא צריך ניסים כי המטבח כבר מוכן." הפתיעה אותי דודה אלה שנכנסה בשקט לדירה, חצתה את הסלון ופתחה את הדלת לחדר השינה, וחשפה ארונות מטבח עם דלתות עץ בהיר וידיות לבנות. "העבודה האחרונה של מר כץ לפני שהוא נפטר." אמרה וליטפה את אחת הדלתות. "עץ מייפל גושני בגימור מט." הכריזה, "הנה, פה הארונות שצריך לשים מתחת לשיש, ואלו הארונות שצריך לתלות מעליו." הורידה סדין מעל עוד שורת ארונות עם דלתות שהיו בהם חלונות בלי זכוכיות, "תכננתי לשים זכוכיות עם ציורים בהתזת חול, אבל לא הספקתי." אמרה בעצב.

"לא מכיר את הכץ הזה, אבל הוא עשה עבודה ממש מעולה." העיר חמי בהתפעלות והבטיח למצוא לי מישהו שיתקין זכוכיות בדלתות ויתלה את הארונות.

"ומעקה, אל תשכח מעקה מתכת למדרגות התלולות האלה." הזכירה לו דודה אלה, "ואני רוצה זיפות לשביל כדי שאפשר יהיה לרדת למטה בלי להרוס את הצמיגים, וחוץ מזה אני רוצה גם מרקיזה מעל הדלת, או אולי גגון נחמד, שקוף כזה שיכסה חצי חצר ואפשר יהיה לשבת בחוץ כשיהיה חם יותר, וגם ריהוט גן כולל נדנדה ועמדת מנגל כמו שיש אצלכם, אפשר חמי?"

"אה... כן, אפשר, בטח, אבל..." גמגם חמי, נבוך מעט, והביט בדודה אלה כאילו יצאה מדעתה.

"כמה זה יעלה לדעתך? תן לי הצעת מחיר ואל תשכח להכניס גם את השכר שלך בתור המפקח על העבודות כי אני לא מבינה בזה כלום, וגם דודו לא, והוא גם עובד אז... אה... נזכרתי, אני רוצה לסדר מסתור כביסה שיהיה תלוי מחוץ למקלחת, ככה שאפשר לתלות כביסה ישר מהמכונה, לא לרוץ עם גיגית מלאה כביסה רטובה לתלות בחוץ."

"אפשר גם לשים מייבש."

"נכון, אבל זה המון חשמל, ועם כל השמש שיש בארץ זה לגמרי מיותר, וזה מזכיר לי, צריך לבדוק שהדוד שמש של הדירה תקין והמראות לא שבורות."

"ומי לדעתך ישלם על כל זה דודה אלה? אני מוכן להשקיע כסף, אבל לא בטוח שיש לי מספיק לכל מה שאת רוצה."

"אין שום סיבה שתשקיע כסף בדירה הזו, אתה רק שוכר אותה, אני בעלת הנכס ואני אשלם על הכל." הצהירה דודה אלה, ונראתה פתאום צעירה יותר בעשר שנים.

"את בטוחה שיש לך די כסף?" שאל חמי בזהירות, "מדובר באיזה חמש עשרה אלף ₪."

"כל כך מעט? חשבתי שיותר." חייכה דודה אלה, "כמה מזה הוא השכר שלך?"

"אה... בערך שלושת אלפים ₪."

"זה מעט מידי, אתה הולך להשקיע פה איזה שבועיים עבודה." פסקה דודה אלה, "אני אשלם לך חמש אלף ובלי ויכוחים, קדימה, בואו נתחיל לעבוד."

העבודה לקחה רק עשרה ימים, בעיקר בזכות חמי שהציק לבעלי המקצוע ולא הרשה לאף אחד לאחר או להתבטל, וכמובן שאת רוב העבודה עשה במו ידיו.

"יצא ממש נפלא." התפעלה דודה אלה, "כל הכבוד חמי." נתנה לו מעטפה מלאה שטרות כסף, "הוספתי לך בונוס קטן כי סיימת הכל מוקדם יותר, ואיזה מזל שהיית כזה חרוץ כי הסגר נגמר ומהשבוע הבא אתה צריך לחזור לעבודה."

"יצא ממש יפה." שיבחו כולם את חמי, וכשיוני הציע שנעשה מסיבת חנוכת בית קטנה ביום שישי בערב כולם הסכימו מיד.

 המסיבה הייתה מאוד מוצלחת, ישבנו בחוץ ברחבה המרוצפת, הילדים התנדנדו על הנדנדה, הכלבים רצו הלך ושוב וזללו בכל פה, דודה אלה ובוריס קיבלו את כורסאות הגן המרופדות, והשאר ישבו על סתם כסאות. הוצאנו החוצה את שולחן האוכל הנאה שרכשתי בזיל הזול דרך פשפשוק ממישהו שעבר דירה ומכר את כל תכולת דירתו, והעמסנו עליו שפע אוכל ושתייה.

קניתי גם שולחן סלון, ספת איקאה עם שזלונג ומיטה זוגית עם מזרון חדש כמעט לגמרי. דודה אלה נידבה מיטת שלושה רבעים וספה לחדר השינה השני, והוסיפה גם ארבע כסאות תואמים לשולחן האוכל. יוני הביא מכונת כביסה ומדיח כלים, והוסיף גם שרך ענקי נתון בעציץ חרס אלגנטי. הכל היה שייך לאקסית שלו שעברה לגור עם החבר שלה שהייתה לו דירה מסודרת משלו. "היא פשוט נתנה לי הכל ואמרה שאם אני לא אקח היא תמסור הכל במתנה לאיזה ארגון צדקה." הסביר יוני. והוסיף שרינה נסעה לטיול לברלין עם החבר החדש והמוצלח שלה, ובינתיים הוא אמור לטפל ביובל והוא מקווה שאני לא מתנגד לארח אותו לכמה ימים.

"בכיף, ואם זה יהיה תלוי בדודה אלה הוא יעבור לגור פה לתמיד." חייכתי, מרוצה מאוד מהקלות והמהירות בה הכל הסתדר.

הדירה הייתה מקסימה, ויוני היה מתוק ושופע חיבה, וקיבל ציונים מעולים במבחנים שהסתיימו סוף סוף. הסגר הסתיים, החיסונים עבדו, החיסון השני שקצת חששתי ממנו עבר ממש בקלות ובלי שום תופעות לוואי מיוחדות, והעתיד נראה מזהיר.

לא ממש דיברנו על זה, אבל היה ברור שאנחנו עומדים לגור יחד. הוא עזר לי להחליט איזה ריהוט לקנות ואיך לסדר הכל, והתנהג כאילו שאנחנו זוג, אם כי שום דבר לא נאמר במפורש. אחרי שכולם הלכו השכבנו את יובל לישון בחדר השינה הקטן, ולבקשתו הכנסנו לחדרו את המיטה של תות כדי שישן איתו בחדר.

"אני לא אתפלא אם נמצא אותם בבוקר ישנים כפיות." הצטחק יוני, חיבק אותי ושאל כמה אני משלם על הדירה, ואם אני רוצה שהוא ישלם את החלק שלו לי, או ישירות לדודה אלה. "דודה אלה ביקשה שאני אשלם לה אלף ₪ בחודש." אמרתי, נבוך קצת, כי זה באמת נשמע ממש מעט, בעיקר לדירה מסודרת כל כך יפה. 

"אתה צוחק?" נדהם יוני, "אפילו הדירה המעפנה של הטכניון עלתה לי יותר." הוא הביט סביבו בשביעות רצון, היא יכולה להשכיר דירה כזו באיזה שלושת אלפיים ₪ בלי בעיות."

"אני אדבר איתה מחר." הבטחתי ונשכבתי על המיטה משלב את ידי מאחורי ראשי ומביט בהנאה ביוני מתפשט. הוא הבחין במבטי וחייך בשביעות רצון, העיף מעליו את התחתונים, כיבה את האור וזינק למיטה. אני אוהב אותו, קלטתי פתאום באיחור, מפגר כמו תמיד אחרי האירועים, אני פשוט אוהב אותו ואין לי מושג מה הוא מרגיש כלפי. אני חייב לברר את זה החלטתי ונרדמתי, ראשי על כתפו ורגלי מסובכות בנעימות ברגליו החמימות.

"יוני," התחלתי כבר למחרת בבוקר, מיד אחרי שהנחתי את כוס הקפה שלו על השולחן, "תקשיב רגע יוני," ואז הטלפון צלצל וזו הייתה רינה, לחוצה ומודאגת. מסתבר שפתאום החליטו שכל מי שמגיע מחו"ל צריך להיות במלונית במשך שבועיים ומה יהיה?

"מה כבר יכול להיות?" נשאר יוני רגוע, "את ומה שמו, (הוא סירב לזכור את שמו של בן הזוג שלה) תבלו לכם בנחת במלונית על חשבון המדינה, ואני ודודו נטפל ביובלי.

רינה המשיכה להיות לחוצה ולדאוג מה יהיה עם הגן של הילד, ומה עם פורים והתחפושת שלו, ומה יקרה אם הוא יתגעגע אליה ויבכה? "תוכלו לדבר בזום כל יום, ודודה של דודו מטפלת בו ממש יפה, אני כבר מתקשר לאימא שלך לתאם איתה הכל. תפסיקי לדאוג רינה, הילד לא יתום, יש לו ארבע מבוגרים שדואגים לו, ואצל השכנים ממול יש ילדה בגילו שהוא ממש מחבב, ויש פה שלושה כלבים שהוא נהנה לשחק אתם, הכל יהיה בסדר גמור." הבטיח יוני, ואכן כולנו עשינו כל מאמץ כדי לדאוג ליובל הקטן, ולנהל את חייו בצורה הנעימה והחלקה ביותר.

כל בוקר הייתי מסיע אותו לגן ונשאר איתו עד שהוא היה משחרר אותי לדרכי. איחרתי לעבודה כל פעם מחדש אבל נהניתי מאוד להיות עם הילד ומאחר והייתי הבוס של עצמי לא היו לי שום בעיות בגלל האיחור. יוני שמצא עבודה בחברת הייטק ביוקנעם ונסע על האופנוע שלו לכיוון ההפוך היה מתקשר בצהריים לוודא שסבתא שלו, אימא של רינה, אספה אותו בזמן לארוחת צהריים ולמנוחה, ובדרך חזרה מהעבודה הייתי לוקח אותו הביתה היישר לזרועותיה המפנקות של דודה אלה. את שאר היום הוא היה מבלה עם יסמיני החמודה ועם אחיה הבכור, ובלילה, לפני השינה, היה מנהל שיחה עליזה עם רינה ומספר לה מה עשה כל היום. אחרי השיחה עם יובל הייתי משכיב אותו לישון בעוד רינה מקטרת מרות על המלונית האיומה שסיפקה תנאים מאוד לא הולמים. לטענתה היה שם מלוכלך, והיה מעט מידי אוכל לא טעים. שאר הכלואים איתה במלונית היו גם ממורמרים מאוד, עשו המון רעש והפריעו מאוד אחד לשני. והיא הרגישה בכלא וכעסה על הכל ועל כולם. לא פלא שבגלל כל העיסוקים הללו לא היה לי ראש להסביר ליוני מה אני מרגיש ולשאול אותו מה הוא מרגיש כלפי.

כמה ימים לפני תום השבועיים רינה שוחררה מהמלונית כי כל תוצאות הבדיקות שלה היו שליליות, וישר נסעה לגן של יובל להשתתף במסיבת הפורים שלו, התפעלה מהתחפושת שאורה ודודה אלה הכינו לו, תחפושת של ליצן קטן נחמד, ואחר כך לקחה אותו הביתה.

היה מוזר לחזור הביתה בלי הילד, "אני ממש מתגעגע אליו." התוודיתי בפני יוני.

הוא חיבק אותי ושתל נשיקה על לחיי, "אתה חמוד." הצהיר, "וגם אני אתגעגע לליצן הקטן שלי, אבל איזה מזל שרינה חזרה בפורים."

"למה מזל?" החמצתי פנים.

"כי אנחנו הולכים לחגוג בגדול את פורים." הניח יוני על ראשי כובע בוקרים ורוד, עטור תחרה ונצנצים מגוחכים.

"אבל יש עוצר." הזכרתי לו.

הוא צחק ואמר שזה בסדר, יגיעו רק השכנים שלנו שגרים ממש קרוב, ויהיה כיף.

הוא צדק, באמת היה כיף, כמו תמיד חגגנו על הפטיו של חמי ורוני, וכמו תמיד הגיעו כל השכנים כולל סולי וגבי, ודניס ונבו. אחרי שהילדים התעייפו והלכו לישון עם הנשים, המשכנו לשתות ולחגוג עוד שעה בערך, ואז פרשו גם שאר המבוגרים ונשארנו רק אנחנו עם דניס ונבו - הדור הצעיר כמו שקרא לנו בוריס בחיוך.

"בואו נלך לדירה שלנו." הציע יוני, הבחנתי שהוא קצת שיכור ומאוד עליז. גם אני הייתי שיכור ולא ממש יציב על הרגלים. הנחתי לדניס לתמוך בי כשירדנו במדרגות לדירה שלנו, וכשהגענו סוף סוף אמרתי לו תודה, והוא גיחך במין רשעות קונדסית ואמר, "מה תודה? תתפשט!" ואז צחק והתחיל לפרום את כפתורי החולצה המשובצת האדומה שלבשתי כחלק מתחפושת הקאובוי האידיוטית שיוני נתן לי.

"מה אתה עושה?" ניסיתי למחות, אבל לא כל כך הצלחתי, אולי כי יוני שהיה כבר חצי ערום השתיק אותי ועזר לו להפשיט אותי, ואחר כך היינו כולנו על המיטה שלנו, וקרו שם דברים שהתערבבו לי בצורה מטרידה בסרט הפורנו שיוני העביר מהמחשב למסך הטלוויזיה שהיה תלוי מול המיטה, ואחר כך אני כבר לא זוכר כלום.