יום ראשון, 14 בפברואר 2021

5. למה אני

שתי בעיות

מסיבת ט"ו בשבט הייתה הצלחה אדירה. דודה אלה התאהבה ממבט ראשון ביובל הקטן שמצידו התאהב בה באותה מידה, והתלהב מאוד מרוקי החביב ומתות הביישן. כל הילדים שנכחו במסיבה קיבלו אותו בחיבה ובידידות והתייחסו אליו כאילו היה אחיהם הקטן. צילי וגילי עזרו לו לנטוע עץ קטן בחלקה המיועדת לכך בשיפולי הגבעה עליה עמד הבית של דודה אלה. אחר כך הם חזרו הביתה מרוצים מאוד, נושאים בידיהם מעדרים קטנים שסיפק להם חמי, ואחרי ששטפו היטב ידיים ישבו לאכול סלט פירות ועוגת פירות ושאר מעדנים מהסוג החביב על ילדים, בעוד המבוגרים זוללים פיתות עמוסות נתחי בשר עסיסיים, ושוטפים הכל בבירה. האווירה הייתה נעימה וביתית וכולם נהנו עד בלי די. לקראת שעה שמונה בערב הילדים התחילו לפהק והמסיבה הסתיימה. חילצתי את עצמי מהכורסה הנוחה שהתרווחתי עליה עם כוס יין והלכתי לחפש את יוני ויובל שנעלמו לי פתאום. את יובל מצאתי ישן, מכוסה בשמיכה בחדר השינה הקטן אצל דודה אלה שישבה לצידו, מביטה בו במבט רך. "ששש... אל תפריע לו לישון." לחשה, כיבתה את האור ויצאה מהחדר מושכת אותי אחריה, "חבל להעיר אותו, למה שלא תיתן לו לישון אצלי ומחר בבוקר תחזירו אותו לאימא שלו?"

"אין לי בעיה עם זה, אבל צריך לשאול את אבא שלו, איפה הוא דרך אגב?"

"ראיתי את יוני הולך לחצר האחורית של חמי עם נבו ודניס, מה דעתך להזמין אותו לישון אצלנו? לא חסר אצלי מקום, מחר תאכלו יחד ארוחת בוקר ותחזרו הביתה."

"טוב, אני אברר, אבל אני צריך למצוא אותו קודם." הלכתי לחצר האחורית של חמי, חלקת אדמה קצת מוזנחת ופחות ייצוגית מהחצר הקדמית. היו שם שני עצי לימון קשישים, גדר חלודה עם מטפס מדובלל ושביל מאריחי בטון גסים שהוביל לצריף פח קטן, מלא כלי גינון ועציצים ישנים. לא הייתה שם תאורה והחצר הייתה חשוכה למחצה, יוני עמד שם באפלולית בין דניס ונבו, והשלושה נראו שקועים בשיחה חרישית ואינטימית שעוררה בי אי נוחות לא ברורה. נדהם הבחנתי שנבו ליטף בעדינות את לחיו השחומה של יוני, בעוד דניס מחליק יד על קימור ישבנו הנתון בג'ינס הדוק.

קריאת ההפתעה הספונטנית שנפלטה מפי למראה השלישיה הלא צפויה הזו פירקה את החבילה. השלושה התרחקו זה מזה ופנו אלי, מחייכים חיוכים מעושים ומנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל. פחדן שכמוני זרמתי אתם ובמקום לשאול בזעף מה הם חושבים שהם עושים לעזאזל סיפרתי ליוני על הצעתה של דודה אלה, הצעה שהוא קיבל בתודה ואחרי שאמר לדניס ולנבו לילה טוב הלך איתי חזרה לביתה של דודה אלה.

צפינו קצת בטלוויזיה בסלון של דודה אלה ואחרי שהיא פרשה למיטה כיביתי את הטלוויזיה ופניתי ליוני שהיה שרוע על כורסת טלוויזיה לבוש באימונית שהשאלתי לו ושאלתי בזעם מה קורה בינו לבין נבו ודניס.

הוא הרים גבות מופתעות ושאל בחצי חיוך למה אני כועס כל כך.

"כי ככה." השבתי לו בלחישה זועמת וברחתי לחדר השינה שלי, מנסה להבין מה עובר עלי ולמה אני כועס כל כך.

בחדר השינה שלי הייתה ספה נפתחת שדודה אלה סידרה למען יוני. אבל כשהוא נכנס אחרי הוא התיישב דווקא על המיטה שלי, מיטת שלושה רבעים עם מצעים ילדותיים של מיקי מאוס שזכרתי עוד מילדותי. "מה הבעיה דודו?" שאל בשקט, מביט בתשומת לב בפני, "מה עצבן אותך כל כך?"

"לא יודע." השפלתי את מבטי ומשכתי את השמיכה עד לסנטרי, "מה קורה אתך ועם נבו ודניס?"

"שום דבר מיוחד," משך יוני בכתפיו, "הם חברים שלי, זה הכל."

"נראית מאוד קרוב אליהם." העזתי להעיר, מלכסן אליו מבט חטוף, "כאילו ש... לא יודע."

יוני חייך, "וזה מטריד אותך דודו?"

"כן."

"אני באמת מצטער, אין לך שום סיבה לדאוג בגללם, הם רק חברים, זה הכל." ליטף יוני את לחיי בעדינות.

"באמת?" העזתי והעברתי אצבע מהססת על שפתיו המלאות, המפתות.

"באמת." הבטיח יוני, עיני נפגשו בעיניו ואז הוא נישק אותי, ואחרי היסוס של רגע החזרתי לו נשיקה, ומשם זרמתי הלאה ושעה אחר כך כבר לא יכולתי לטעון שוב שאני א-מיני.

"אני הראשון שלך? באמת?" השתומם יוני, "ומה עם נשים?"

"בחיים לא הייתי עם אף אחד חוץ ממך. תגיד יוני, איך זה שקודם היית נשוי ועכשיו אתה... אני לא מבין את זה."

יוני נאנח, "כשהייתי צעיר יותר ולא הכרתי את עצמי טוב עשיתי מה שכולם עושים וחיזרתי אחרי נשים, ובזמנו אני ורינה... באמת חיבבתי אותה, ובהתחלה היה לנו טוב יחד, אבל עם הזמן... "

"בגלל זה התגרשתם? בגלל שגילית שאתה בעצם הומו?"

"זה לא כל כך פשוט חמוד, זה לא שאתה או הומו או סטרייט, יש הרבה שיכולים גם וגם, ויש כאלה שפעם הם ככה ואחר כך אחרת, החיים זה עסק מסובך."

"ויש כאלה שלא רוצים שום דבר עד שפתאום הם כן רוצים."

"כן, יש גם כאלה." גיחך יוני ונישק אותי שוב, "אתה ממש חמוד." החמיא לי, "בוא כפיות." משך אותי אליו, נכרך סביבי, איחל לי לילה טוב ונרדם.  

 ***
למחרת, למרות שהיה יום שישי, קמתי כמו תמיד מוקדם מידי. הנחתי ליוני לישון ויצאתי החוצה עם תות שרץ מהר ואני אחריו עד שהשגנו את חמי שפסע בנחת בין רוקי וטופי לעבר הוואדי. "או, הנה אתה." חייך אלי בשמחה, "מה שלומך הבוקר?"

"מעולה." זרחתי אליו, "אני כבר לא א-מיני." הוספתי, מסמיק ספק מנחת, ספק מגאווה.

"יוני?" סקר חמי את פני בסקרנות.

"כן," הנהנתי בהתלהבות, "והכל בזכותך חמי."

"אה... טוב... אני סך הכל... תגיד דודו, ואתה לא חייב לענות לי, אבל..." הוא היסס מעט ואז שאל אם אני מאוהב ביוני.

השאלה הפתיעה אותי, הייתי כל כך מוטרד מעניין הסקס, שנים רבות כל כך בזבזתי בחשש מהמכשול הזה שהתברר כתענוג נעים עד שלא טרחתי לחשוב על אהבה, "אה... אני חושב שכן, נדמה לי שכן, אני מאוד, הוא מאוד מוצא חן בעיני ולדעתי הוא ממש סקסי ו..." שיניתי נושא בפתאומיות מעניין האהבה המסתורי בעיני למה שבאמת הציק לי, "ידוע לך מה קורה איתו ועם נבו ודניס? ראיתי שהם מסתודדים ככה, בצורה מאוד... מאוד משונה, וכעסתי משום מה, ופתאום התנשקנו ואז..." כל אירועי הלילה הקודם התבלבלו במוחי ויצא לי סלט שלם.

חמי הקשיב לי בתשומת לב מחניפה למרות שדיברתי בצורה מבולבלת לגמרי וערבבתי הכל, ושאל עד כמה אני מכיר את יוני.

"אני מכיר אותו די טוב אני חושב, הרי אנחנו עובדים יחד כבר כמה שבועות, ובתור חבר לעבודה הוא ממש נהדר, והוא לא רק חכם ויעיל אלא גם חרוץ ונחמד, נעים לי מאוד לעבוד איתו."

"יופי, אני שמח לשמוע, אבל חוץ מזה שהוא מסתדר אתך טוב בעבודה מה עוד אתה יודע עליו?"

"לא הרבה." הודיתי, "אבל הוא חושב שאני חמוד ואני חושב שהוא סקסי ו..." כל המעשים שעשיתי עם יוני במיטה צצו בזיכרוני ושוב הסמקתי. חמי היה מאוד אמפטי והרגשתי נוח להתוודות בפניו, אבל בכל זאת יש גבול כמה יכולתי לספר אפילו לו.

"נהנית עם יוני, הוא לא הכאיב לך?"

"חס וחלילה הכאיב, היה לי כיף ונעים, לא מבין למה פחדתי כל כך הרבה שנים מסקס."

"אני שמח לשמוע," חייך חמי בעידוד, "אז למה כעסת עליו קודם?"

"שאלה טובה, כעסתי כי... כי הרגשתי שקורה משהו איתו ועם הצמד חמד הזה, נבו ודניס ו... לא יודע, הם עמדו יחד והתלחשו כזה, ונגעו אחד בשני, וזה עצבן אותי משום מה, ידוע לך משהו על הדבר הזה?"

"כן." אמר חמי באי רצון, "אבל אם אני אספר לך זו תהיה רכילות ולשון הרע."

"לא אכפת לי, אני רוצה לדעת."

"אין הרבה מה לדעת דודו, זה רק סקס, אתה יודע איך זה הומואים."

"האמת שלא, איך זה הומואים?"

במקום לענות חמי התיישב על הספסל הקבוע שלנו ונתן לכל אחד מהכלבים חטיף, מלטף אותם ומספר להם שהם יפים וחמודים וטובים, וכאילו שוכח מה שאלתי.

"נו חמי," הצקתי, "תספר לי."

"אין הרבה מה לספר, ובעצם זה לא רק הומואים, כל הגברים כאלה, אחרי כמה זמן הם משתעממים ורוצים לגוון, ואז הם בוגדים. יש כאלה שעושים את זה מאחורי הגב של הבן או בת הזוג, ויש כאלה שמגוונים יחד עם הבן זוג, שמעתי שלפעמים גם עם בת הזוג, אבל בזה אני פחות מבין."

שקעתי בהרהורים, "כמה זמן דניס ונבו יחד?"

"לא הרבה זמן, אולי חצי שנה, בעצם קצת פחות."

"וכבר הם מגוונים עם יוני?"

"כנראה שכן." נאנח חמי.

"גם אתה ורוני עושים דברים כאלה?"

"אני לא, אני מבוגר מידי ועסוק מידי עם הילדים והפרנסה והכל, אבל רוני... עזוב, לא בא לי לדבר על זה." ענה חמי בקול עצוב וקם, "יאללה, בוא נחזור הביתה."

 ***

"טוב, אז להתראות ביום ראשון בבוקר." אמר יוני אחרי שהורדתי אותו בחניה של הארכיון. קודם החזרנו את יובל לאימו שגרה ברמת יצחק, די קרוב לטכניון, ואחר כך נסענו לארכיון להחזיר את האופנוע של יוני.

"ביום ראשון, אבל..." הופתעתי, ברור היה שכל זמן שהילד איתנו נתנהג באיפוק, אבל יוני נשאר מאופק ומנומס בצורה מעצבנת גם כשהיינו לבד, ואני מודה, התאכזבתי.

הוא הבחין בכך כמובן, ובכל זאת נשאר קריר ורגוע, "אבל מה?" שאל באדישות, מתנהג כאילו הלילה הקודם קרה רק בדמיוני, והפנה אלי את גבו, מתעסק בפתיחת המנעול של הדלת האחורית של הארכיון.

"כלום, הכל בסדר." חיקיתי את הטון האדיש מנומס שלו, אוסר על עצמי להפגין רגש. אז מה אם רק אתמול שכבנו יחד ערומים באותה מיטה, ונגענו אחד בשני באינטימיות, זה היה אתמול בלילה, היה ונגמר, עכשיו ממשיכים הלאה.

"דודו, בוא הנה." משך אותי יוני פנימה וסגר את הדלת בבעיטה. המסדרון המואר באור הבוקר הרך החשיך בבת אחת, ושנינו עמדנו באפלולית, קרובים מאוד זה לזה. "תקשיב חמוד," הדף אותי יוני לעבר הקיר והניח את כפות ידיו משני צידי ראשי, נשען על הקיר בעוד אני כלוא בין זרועותיו, גופו סמוך מאוד לגופי, אבל לא נוגע, "תקשיב חמוד, הלילה אנחנו... אני... חבל שלא התאפקתי."

לזה לא ציפיתי, "למה חבל?" מצמצתי בכוח, דוחק את הדמעות פנימה, "אני לא מצטער על כלום, מאוד נהניתי ואני יודע שגם אתה."

יוני נאנח רכות והניח את ידיו על עורפי, מושך אותי אליו לחיבוק שהמשיך לנשיקה ארוכה ומתוקה, "יש שתי בעיות אתך." אמר אחרי שהנשיקה הסתיימה.

"באמת? איזה בעיות יש איתי?" התרפקתי עליו, כורך את ידי על מותניו ומניח את ראשי על כתפו, זה היה נוח וטבעי כל כך, יכולתי לעמוד ככה לנצח.

הוא הצטחק, "הבעיה הראשונה היא שאתה ממש ממש חמוד, ומאוד מוצא חן בעיני, והבעיה השנייה, החמורה יותר, היא שאתה, ואני אומר את זה בצורה הכי נחמדה שאפשר, אתה בתולה תמימה ומתוקה, וזו כבר ממש בעיה."

"בתולה?" נעלבתי מעט, "אם כבר אז אני בתול, וחוץ מזה מאז אתמול אני כבר לא."

עכשיו הוא כבר ממש צחק, "אתה בתולה קלאסית." פסק, ושוב חסם את פי בנשיקה, "ואתה יודע מה עושות בתולות הומואיות אחרי שהן נפטרות מהבתולים שלהן?" שאל, ומיד ענה לעצמו, "הן מנסות להספיק כל מה שלא הספיקו קודם, ולך יש איחור של איזה חמש עשרה שנים לפצות עליו, אין מצב שתסתפק רק באתיופי תפרן ועסוק כמוני."

"עסוק? במה אתה עסוק?" התפלאתי, מושך את חולצתו ממכנסיו מלטף בעונג את גבו ביד אחת, ותוך כדי כך דוחף בזהירות את היד השנייה לתוך מכנסיו.

"מבחנים." אמר יוני בעצב, "זה סוף הסמסטר ויש לי ארבעה מבחנים חשובים מאוד לעבור, ואם הציונים לא יהיו די טובים אז אני אצטרך ללכת למועד ב', ואחרי שאני אסיים את הסיפור המתיש הזה אני חייב למצוא עבודה של מבוגרים שתכניס לי כסף, ותוך כדי כך למצוא דירה, ואם אני אוכל גם לקנות מכונית. אני כבר מבוגר מידי בשביל האופנוע החמוד שלי, הבנת דודו ?" שאל והתנתק ממני, מביט בפני במבט מודאג.

"כן, הבנתי." עניתי, "אבל אתה טועה, ואגב, גם אתה חמוד יוני, למרות מה שעשית עם הצמד חמד הזה, נבו ודניס."

יוני פרץ בצחוק, "למה חשבתי שאתה תמים ולא מבין כלום?"

"כי אתה טועה, אמרתי לך את זה כבר."

יוני הוליך את אופנועו החוצה וחיכה לי עד שנעלתי את הדלת, "טוב, אז אני חייב לזוז." אמר אחרי שהסתובבתי אליו, "ומהשבוע הבא אני יורד רק לשליש משרה ככה שנראה אחד את השני הרבה פחות."

הנהנתי, "אני מבין." אמרתי, מקפיד לשמור על טון קליל ולא להפגין את אכזבתי, "אבל אולי בכל זאת נוכל..."

"בסדר." נכנס יוני לדברי בחיפזון, "מחר בערב למשל, הולך?"

"כן, בטח, בכיף. תבוא אלי ותישאר לישון?"

"כן, בסדר, אני אשמח." הוא חיבק אותי קצרות, "להתראות חמוד." לחש באזני ונסע לדרכו.

 


"למה אתה חושב שהוא התכוון חמי?" שאלתי אחרי שסיפרתי לו איך יוני קרא לי בתולה וניבא שעכשיו אני אתחיל לפצות את עצמי על כל מה שהפסדתי בשנים האחרונות.

"הוא התכוון למה שהוא אמר." ענה חמי בלי להתפלא כלל על דבריו של יוני.

"מה, יצא מין חוק כזה שאני חייב להתחיל להתפרע עם כל מיני אנשים שאני לא מכיר רק כי... איך הוא יודע מה אני ארצה לעשות בעתיד?" התחלתי להתרגז, ואפילו להיעלב.

 "כמובן שלא." הרגיע חמי, "אבל ידוע שמי שיוצא מהארון בגיל מבוגר יחסית מנסה להספיק כל מה שהחמיץ, ואתה עוד מקרה קל, יש גברים שהיו נשואים איזה עשרים שנה, ואחרי שהם מתגרשים הם מנסים, בגיל ארבעים, לחזור אחורה ולהיות שוב בני עשרים. ראיתי דברים כאלה כמה פעמים וזה בדרך כלל מחזה מאוד לא נעים, ותמיד נגמר בבכי, ולפעמים בניסיון התאבדות."

"אם כולכם תמשיכו לדבר ככה, אני באמת אתחיל לבכות." איימתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות, ובירכתי לשלום בחור צעיר ומתולתל אחד שהלך עם כלב שחור ופחדן. כבר פגשנו אותו לא פעם, אבל רק עכשיו הבחנתי איזה עיניים יפות יש לו, כמה רחבות וישרות כתפיו, ואיזה תחת עגלגל ומפתה מתחבא מתחת לג'ינס שלו.

"בחור נחמד מאוד." הערתי לפי תומי, מסובב אחריו את ראשי, בוחן בעניין את גבו וישבנו.

רק כשחמי צחק והזכיר לי שפגשתי את הבחור הזה המון פעמים בעבר, ומעולם לא שמתי אליו לב, התחלתי לקלוט שאולי יש משהו בדבריו של יוני.

מזג האוויר היה נעים ואביבי, וכרגיל בימי שישי שמשיים הפארק המה מכלבים ובעלי כלבים. למרות הקורונה רובם לא טרחו לשים מסכות, והעדיפו להתרכז בכלביהם שהתרוצצו על הדשא, נרגשים ועליזים. כולם הכירו את חמי, וחלק גדול מהם גם אותי. היה נעים לשבת על ספסל בין מכרים, ליהנות ממראה הכלבים העליזים, להחליף ברכות שלום ורכילויות, ולשכוח לכמה דקות מהבעיות של הקורונה והפוליטיקה, ושאר הצרות.

"הנה בוריס." נופף חמי לשלום לבוריס שהגיע עם כלב גדול וצמרירי שהתנהג, למרות גודלו, כמו גור והשתובב עם שאר הכלבים.

"התחלת לגדל כלבים בוריס?" הצטחק חמי.

בוריס משך בכתפיו והסביר שהכלב שייך לשכנה שלו ששומרת על הנכד שלה שנולד לא מזמן, ולכן היא לא יכולה ללכת עם הכלב. תות ורוקי קיבלו את החבר החדש בשמחה רבה, רדפו אחד אחרי השני והתגלגלו באושר על הדשא בעוד טופי, המבוגר יותר, רובץ לצידנו, מביט בהם ומתענג על הלטיפות של בוריס שהחליק את כף ידו הגדולה, ארוכת האצבעות, על פרוותו הבהירה. איך לא שמתי לב עד היום איזה גבר מרשים הוא? נכון, כבר לא צעיר, אבל שמור היטב, ונראה מאוד סקסי דווקא בגלל שרואים עליו את השנים והניסיון, ואיזה חמוד הבחור הצעיר הזה, בטח רק תלמיד תיכון שמתגלח בקושי פעם בשבוע, עומד ומנסה לאלף את הכלב שלו שמתעלם ממנו באדישות, והוא ממשיך לנסות בסבלנות ומחייך כל הזמן. איך לא ראיתי עד היום כמה גברים יש בעולם וכמה כולם, טוב לא כולם אבל רובם, נראים כל כך מעוררי תיאבון?

אין תגובות:

פרסום תגובה