יום שבת, 30 בדצמבר 2017

2. פתטי

ירד גשם הלילה. היה נהדר. ריח טוב ורענן, האבק נשטף. קרירות נעימה באוויר. ממש נחמד. מזג האוויר המעיק של השבוע האחרון עשה לי מצב רוח רע, עכשיו הכל טוב יותר. עדיין מתגעגע, עדיין חושב עליו, אבל זה פחות מעיק.

מצאתי בגו גאי לינק לתמונות של אמנים גאים. לא יודע מה יש להם להיות כל כך גאים, אבל חלק מהתמונות מצאו חן בעיני. מצאתי רישומי עיפרון יפים של צעיר שהזכיר לי אותו כל כך עד שהלב נצבט. מיד הקלקתי משם והלאה. זה עדיין כואב מידי. אולי אחר כך.

אני מנסה לאזור כוחות לספר את הסיפור וקשה לי. אולי אתן קיצור מתומצת ודי, אבל הרי רציתי לספר הכל, כולל איך הרגשתי ואיך זה היה באמת. זו לא חוכמה לתת סתם תקציר כזה כמו שנותנים קורות חיים לעבודה שמספרים עליך את כל העובדות חוץ מאשר את מה שחשוב באמת. טוב, הגיע הזמן להפסיק להתחמק, צריך לחזור אחורה בזמן ולתאר את הפעם הראשונה שלי אתו. כבר אז הרגשתי שזה קורה מוקדם מידי, שלא הספקתי להכיר אותו כמו שצריך. אם הייתי באמת מכיר אותו בטח לא הייתי עושה כלום, ואולי לא? נו, די כבר, קל להיות חכם אחרי מעשה. מספיק עם הפלסף הזה או שיזרקו אותי ממדור הסקס למדור הקשקשנים המנדנדים.

ביום השני באתי לעבודה שמח וטוב לב ומאושר שהנה יהיה לי עוד יום שלם אתו ו... הוא לא היה! חיכיתי בסבלנות עד שעת הפסקת הבוקר שלנו, ואז שאלתי - עומד עם הגב לכולם, מעמיד פנים שאני מכין לעצמי קפה כדי שאף אחד לא יראה את הפנים הסמוקות שלי - מה עם הילד?

"היום הוא נסע ללשכת גיוס." הסביר הבוס, "יש לו שם איזו בדיקה או משהו. אתה מתגעגע אליו?"

"בטח שהוא מתגעגע." קפץ אחד מהקולגים שלי, "מי לא יתגעגע לבחור כזה יפה?" וצחק כמו איזה דביל, וכמובן שכולם צחקו אתו.

אצלנו בעבודה העובדים הם אנשים פשוטים. רובם לא צעירים ולא משכילים. רק אני לומד, ולכן לא נחשב לאחד מהחבר'ה. הם מרגישים שאני מסויג ומתבודד ולא מסוגל להתחבר אתם ואם הם ידעו שזה בגלל שאני הומו הלך עלי.

נכון לעכשיו מכבדים אותי כי אני חזק ועובד קשה ולא מרים את האף, אבל הם אנשים מאוד עממיים כאלו, והומו בשבילם זה נושא לבדיחות אכזריות, או לקללות. אולי הם חשים שיש לי רגש מיוחד כלפי אריאל, ומאחר והם לא מסוגלים לבטא את התחושה הלא ברורה הזו שנוצר קשר מיוחד ביני לבינו הם הפכו הכל לבדיחה. מצד שני אולי אני רגיש מידי וזו הייתה סתם התבדחות תמימה של אנשים משועממים שעובדים בעבודה קשה ומשעממת? לא יודע.

כל היום זרקו לי בדיחות קטנות ועוקצניות על הגעגועים שלי לעוזר היפה והצעיר שלי, בדיחות שאני עניתי עליהן בצחוק שהסתיר את כאב הלב והאכזבה שחשתי.

הבוס אמר שאריאל יבוא כנראה מחר לעבודה ושהוא משלם לו לפי שעות כמו לעובד זמני, ושאני אתייחס אליו כמו לכל אחד אחר ולא אתן לו להתבטל. עשיתי כן עם הראש ואמרתי שאריאל עובד ברצינות ובחריצות. החמאתי לבוס שטוב שהוא נותן לו הזדמנות ללמוד מה זאת עבודה קשה ושככה הוא ילמד כמה קשה להרוויח כסף.

הבוס היה מרוצה וקרן מנחת, וכולם התחילו לספר על הילדים שלהם - כמה הם מפונקים ולא יודעים להעריך כסף, ודורשים כל הזמן שיקנו להם בגדים וצעצועים. אתם יודעים, שיחה מעצבנת של זקנים ממורמרים שלא יודעים ליהנות מהחיים ורוצים שכולם יהיו כמותם יחשבו רק על עבודה וכסף ודאגות.

לא היה לי אכפת על מה הם מקשקשים. העיקר שלא ידברו יותר על אריאל ועלי.
היום הזה נמתח לנצח. לא היה מאושר ממני כשהוא נגמר כבר סוף סוף. בדרך עצרתי לקנות אוכל בסופר המשפחתי הקטן שבשכונה שלנו, ונסחבתי לדירה שלי נושא שקיות ניילון שחתכו לי את הידיים, ושם ציפתה לי הפתעה - אריאל ישב על המדרגות מול הדלת של הדירה שלי וחייך אלי את החיוך המלאכי שלו.

ברגע שראיתי אותו הרגשתי שאני מזיע ומטונף והצטערתי שלא באתי הביתה לפני שעשיתי את הקניות. כנראה שלא היה לו חשוב איך אני נראה. הוא לקח ממני את השקיות ועזר לי לסדר הכל במקרר, וכשביקשתי ממנו להמתין עד שאתקלח הוא צחק ונישק אותי על הלחי.

ברגע שפתחתי את המים הוא היה לצידי, ערום, והתחיל לסבן אותי. זה היה כיף, אבל לא הרשיתי לו לגעת בי מתחת לקו המותנים למרות שעמד לי כמו טיל.

"למה?" הוא מחה כשהוא מנגב אותי, "למה אתה כזה עקשן?"

"אנחנו חייבים לדבר אריאל." ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב המשונה הזה, "אני לא מכיר אותך, ואתה לא מכיר אותי. זה לא רעיון טוב לקפוץ ישר למיטה בלי..."

ואז הוא סתם לי את הפה עם נשיקה, דוחף את הלשון הוורודה והמתוקה שלו לפה שלי, וכל ההיגיון שלי התאייד. שכבנו ערומים ומזיעים על המיטה והתנשקנו כמו מטורפים במשך כמעט שעה. הוא דחף את הזין שלו בין הרגלים שלי והתחכך בי בצורה מטריפה, נאנח וגונח ומלמל ברוסית, דורש שאני אשכב עליו ואמעך אותו תחתי, ומתרגז כשניסיתי להישען על הידיים כשהייתי מעליו מפחד שאכאיב לו.

"אני רוצה להרגיש אותך חזק." הוא אמר וחיבק את המותנים שלי עם הרגלים שלו, מצמיד אותי אליו בכוח. לא להאמין כמה שהוא היה גמיש, הילד הזה.

חשבתי שנתמזמז עד שנתעייף ונלך לאכול יחד, אבל לאריאל היו רעיונות אחרים. "אני רוצה שתזיין אותי." הוא אמר מפורשות והתהפך ככה ששכבתי מתחתיו, "בבקשה?"

להגיד לו לא היה דבר קשה עד בלתי אפשרי. ניסיתי להסיח את דעתו ולשאול על לשכת הגיוס, על הוריו, על הלימודים, על החברים שלו. שום דבר לא עזר, הוא שלף קונדום ושם לי אותו ואחר כך עשינו את זה.

נכון, אם הוא לא היה מתעקש זה לא היה קורה כל כך מהר, אולי בכלל לא, אבל אני לא ממש התנגדתי, ולא עצרתי אותו בכוח למרות שיכולתי.

כן, הבעתי חשש והתנגדתי, אבל זה היה רק מהשפה ולחוץ. האמת היא שנורא רציתי אותו, לא היה אכפת לי איך, פשוט רציתי אותו, וזה בדיוק מה שקבלתי.

אז עוד האמנתי לו שאני הראשון שלו והייתי נורא זהיר ומתחשב. השכבתי אותו על הבטן עם כרית מתחת לאגן, ואחרי שליקקתי אותו טוב - באמת היה לו חור מתוק, ורוד וחמוד - שימנתי אותו בזהירות רבה עם האצבע ונדחפתי לתוכו לאט לאט, דרוך כולי לסגת במקרה שהוא יביע את הסימן הקל ביותר לכאב או לאי נוחות.

זה לא קרה. במקום זה הוא התרומם למחצה על ברכיו, נדחק לעברי בהתלהבות ואמר שזה נהדר ושהוא אוהב מה שאני עושה וביקש שאגע לו בזין תוך כדי הזיון. שמתי יד אחת על הכתף שלו, החזקתי את הזין שלו ביד השנייה והשתוללתי בתוכו. זה היה נהדר לשנינו. גנחנו וצעקנו מרוב הנאה עד שהוא גמר לי ביד.

זה היה כזה כיף להרגיש את ההתכווצויות הללו של הזין הנהדר שלו בתוך כף היד שלי ולהגיש את הגוף שלו רועד תחתי. אני חולם על זה בלילות עד היום, על ההרגשה הנהדרת הזו, וקם רטוב מזרע ומדמעות.

אחרי שהוא גמר הרשיתי לעצמי לגמור גם כן ואחר כך שכבנו על הצד, מחובקים כמו כפיות ונמנמנו קצת. בסוף הרעב התגבר עלי וקמתי להכין אוכל לשנינו. טיגנתי צ'יפס והיו לי שניצלים של מאמא עוף וחמוצים. טרפנו הכל בתאבון עצום ומיד אחר כך חזרנו שוב למיטה ועשינו את זה עוד פעם.

הייתי צריך להבין כבר אז שאם זו באמת הפעם הראשונה שלו הוא לא יהיה מסוגל לקבל זין בתחת פעמים בהפרש של פחות משעתיים בין זיון לזיון, אבל אז כבר הייתי כל כך מאוהב ומסוחרר ממנו... נכון, גם אם הייתי יודע הכל לא הייתי עושה שום דבר אחרת, כי כשאתה מאוהב אתה קצת משתגע ועושה שטויות, אבל לפחות הייתי יודע ולא הייתי עושה מעצמי טיפש כזה.

לפני שהסעתי אותו הביתה דברנו קצת. הוא סיפר לי שהוריו לא יודעים כלום כמובן, שהם חושבים שיש לו חברה ושהוא פוחד נורא מהצבא, והבטיח שיבוא מחר לעבודה. הוא נפרד ממני בצומת הצ'ק פוסט בנשיקה על הלחי והלך. ראיתי אותו רץ בקלילות לתפוס את האוטובוס לכיוון חיפה ובאותו רגע ידעתי שאני מאוהב בו לגמרי ולחלוטין.

חזרתי הביתה מאושר נורא. הייתי מאושר מזה שהוא שלי, שהוא יהיה איתי מחר כל היום, והכי הייתי מאושר מזה שסוף סוף אני מרגיש את הרגש הזה ששמעתי עליו כל כך הרבה, ועד אותו יום חשבתי שזו סתם אגדה שהמציאו נשים רגשניות. אולי הכל היה שווה בשביל הרגעים הללו שבהם הרגשתי לגמרי ולחלוטין מאוהב באריאל, במלאך שלי.

***

כל ערב אני בודק מה חדש בבלוגים החביבים עלי. לא מזמן עלה בדעתי שהאנשים שמפרסמים בלוגים הם בשבילי תחליף למשפחה. אוי, זה נשמע מה זה פתטי, זה רק מראה עד כמה אני בודד. הקשר עם המשפחה שלי רופף מאוד עד לא קיים, וחברים ממש אין לי. אף פעם לא הייתי בן אדם חברותי, ובגלל שהייתי חייב לשמור סוד גם בתיכון וגם בצבא לא ממש התקרבתי לאיש, ואחרי שעזבתי את הבית ניתקתי קשר עם רוב המכרים שלי. יש את האנשים בעבודה, אבל... נו, טוב. איך אני יכול להתיידד עם אנשים שלא יודעים עלי ושיגעיל אותם לדעת שאני הומו? לא יכול ולא רוצה. אולי בגלל זה הסכמתי לקשר עם בוריס שכיום אני מבין שהיה קשר משפיל וחסר רגש, ובעצם גבל בניצול, למרות שחוקית לא הייתי קטין. מצטער שאני נשמע כל כך מריר, הרי הוא לא הכריח אותי לעשות כלום, והאמת היא שכל זמן שזה נמשך אהבתי כל רגע שהיה לי אתו במיטה למרות שלא הייתי מאוהב בו, אבל אחרי שהוא פיתה את אריאל ולקח אותו ממני אני חש מרירות עצומה כלפיו. מצטער שאני מקצר כל כך, אני לא אוהב לדבר על זה. אני מבטיח שבקרוב אספר את כל הפרטים הלא נעימים, אבל עוד לא, היום אני עייף מידי. מוזר, אני צריך להרגיש כעס ושנאה כלפי שניהם, אבל במקום זה אני מרגיש אשם וטיפש ומנוצל, ובעיקר נורא נורא מתגעגע. די, גמרנו עם הרחמים העצמיים, שטפנו את הדמעות, נמשיך הלאה עם סיפור החיים שלי כיום – החיים שלי בלי אריאל.

ביום שישי בערב הלכתי לגן. בעצם זה מין פארק כזה עם גן שעשועים לילדים, ועצים ושבילים וספסלים. הכל נקי וחביב עד שמגיע הלילה. הילדים והאמהות וגם הקשישים שמטיילים עם הכלבים הולכים הביתה, ואז אנחנו מגיעים.

זה מגעיל נורא, ואפילו דוחה. בדרך כלל באים אנשים שאין להם משהו אחר לעשות. נשואים שהתחמקו לכמה דקות מהבית, חיילים בודדים, וכל מיני תימהוניים כמוני.

בגן אין רומנטיקה - זיון חטוף בעמידה בין השיחים, מציצה מהירה מאחורי איזה עץ – זה מה שתקבל.

אני שונא ללכת לשם, אבל ההכרח לא יגונה. מאז שהעסק עם אריאל התפרק אני מוצא את עצמי שם כמעט כל יום שישי, ובדרך כלל גם מוצא זיון.

ביום שישי האחרון מצאתי שם את עודד. לא ראיתי אותו כבר המון זמן. כמעט שכחתי ממנו, ואז הוא הופיע פתאום. לבוש מדים ועם ראש מכוסח משער, נראה רזה עוד יותר מהרגיל ואומלל נורא. הוא ילדון נחמד - רזה, גבוה, שער שחור, עיניים חומות. עור בהיר עם שיזוף צבאי וציפורנים מכורסמות - רק ילד. הוא סחב אחריו צ'ימידאן מלא וגדוש ואם 16 ארוך, ונראה כמו שאני הרגשתי.

אני מכיר אותו עוד מלפני שהוא התגייס, הייתי אז עם בוריס והייתי הולך לגן רק לעיתים רחוקות, בדרך כלל בימי שישי כשחשתי בודד. בזמנו רק דברנו, הוא כל הזמן אמר שהוא לא הומו, שזה סתם נורא מסקרן אותו, שהוא סתם עבר, שיש לו בעיות להירדם. כל הדברים שאומרים כשחושבים שיום אחד תמצא את הבחורה שתעשה לך את זה ותפסיק לרצות גברים.

"בוא, שב לידי עודד." הזמנתי אותו, הוא ישב באנחה של קשיש ושתק.

"איך בצבא?" שאלתי. משיכת כתפיים היה כל מה שקבלתי בתגובה.

"למה לא הלכת הביתה?" עוד משיכת כתפיים מובסת.

"רוצה שוקולד?" הצעתי.

יש לי תמיד פסק זמן או מקופלת בכיס. אני אוהב לאכול משהו מתוק אחרי שאני גומר ולכן אני שומר לי חטיף שוקולד ליד הקונדומים.

הוא עשה כן עם הראש, וגמר את הפסק זמן שלי בשני ביסים רעבתניים ואז התנצל. היה ברור שהילד מורעב. "רוצה לבוא אלי לאכול? אני גר לא רחוק." 

הוא שתק כאילו לא שמע. קמתי והרמתי את הצ'ימדאן שלו על הכתף, הוא קם גם כן. הסתכלנו זה על זה. "נו, בוא." אמרתי ונתתי לו יד, "תאכל, תתקלח, נכבס לך את המדים, תישן קצת."

"בסדר, אבל אני לא..."

"אני יודע, אתה לא הומו ואתה לא רוצה שגבר יגע בך. זה מגעיל אותך, אתה מעדיף בחורות. רק כוסיות יש לך בראש, נכון?" חייכתי.

הוא ניסה לחייך ודמעות צצו בעיניו. "מהפה שלך לאוזניים של אלוהים." אמר והלך איתי בצייתנות.

החלטתי שאני לא עושה שום דבר אתו, ממש כלום. הוא לא היה מוכן לזה עדיין, לא הגיע לשלב הזה של להודות ולהשלים עם ההומואיות שלו.

נכון, זה קורה בדרך כלל בגיל צעיר יותר, אבל לכל אחד יש את הקצב שלו ולכל אחד יש סיפור אחר. אני בטח שלא אלחץ עליו. הוא רק ילד שצריך מישהו שיטפל בו, אמרתי לעצמי, הוא זקוק למקום לשים בו את הראש, לנוח. כנראה שבבית לא נותנים לו שקט. בטח יש לו את הסיבות שלו למה הוא מעדיף להסתובב בחוץ ולא להתפנק אצל אימא, מי אני שאציק לו?

האכלתי אותו ושלחתי אותו למקלחת. עד שהוא התקלח שמתי את המדים שלו במכונת כביסה ובינתיים הנחתי לו לנמנם מול החדשות. עד שנגמרו שתי מכונות כביסה כבר היה שתים עשרה בלילה והוא ישן על הספה לבוש בטרנינג שלי שהיה קטן עליו כי הוא גבוה יותר ממני.

הבאתי שמיכה לכסות אותו ואז הוא התעורר ומשך אותי אליו. שכבתי לידו והנחתי לו ללטף לי את הגב והתחת. לבשתי שראוול בלי תחתונים וטריקו ככה שלא היו לו בעיות לגעת בי מתחת לבגדים.

שכבנו פנים אל פנים והוא השתפשף בי, מחזיק את הירך שלי בין הרגלים שלו, מתחכך בי לאט לאט ומתנשם חרש. יד אחת שלו חמקה מתחת לגומי ונחה על התחת שלי, והשנייה על החזה שלי, כאילו לשמור שלא אתקרב יותר מידי ולא אנסה לנשק אותו חס וחלילה.

תוך כדי התמזמזות על הירך שלי האצבעות שלו שיחקו לי בשער שעל החזה עד שגילו את הפטמות שלי והתחילו למשוך ולצבוט אותן בעדינות. זה היה נעים. הזין שלי היה לחוץ על הבטן השטוחה שלו מחליק כנגד העור החמים והחלק שלו, אבל הבעיה הייתה שלמרות שהיינו ממש צמודים הרגשתי נורא רחוק ממנו.

פיזית זה היה טוב, אבל זה הרגיש כמו אוננות, לא כמו ביחד. אם לא היה לי את החוויה הזו של להיות עם אריאל אולי לא הייתי מבין בכלל עד כמה מה שאני מניח לו לעשות לי הוא מגעיל וחסר רגש, אבל היום, אחרי שהיה לי את הדבר האמיתי, הרגשתי שאני לא יכול לסבול את הזיוף הזה.

"תפסיק עודד." אמרתי וניסיתי לקום.

הוא החזיק אותי בכוח וסירב לעזוב. "רק עוד רגע, אני כבר..."

"לא. תעזוב אותי! אם אתה רוצה להביא ביד תעשה את זה עם כרית או עם היד שלך, לא עלי. אני לא צעצוע מין שלך, אני בן אדם כמוך אפילו שאני הומו ואתה לא." אמרתי בארסיות שמיד הצטערתי עליה כי הוא עזב אותי ופרץ בבכי.

"סליחה, אני מבקש סליחה." הוא אמר ומשך באף כמו ילד קטן.

"גם אני מצטער עודד, אבל לא בשביל זה הזמנתי אותך לפה."

"אה, אז זה לא היה מספיק? אתה רוצה גם לזיין אותי בתחת!" הוא התפרץ בזעם פתאומי.

"לא, בטח שלא. אני לא רוצה ממך כלום. לילה טוב." קמתי והלכתי לחדר השינה, חיבקתי את הכרית והתגעגעתי נורא לאריאל - לעור הזהוב והרך שלו, לחיוך שלו, למתיקות שלו שהייתה מזויפת כמו התמימות שלו, אבל הייתה כל כך טובה.

עודד בא וישב לידי וליטף לי את הגב וביקש סליחה, ואמר שהוא חשב שזה מה שאני רוצה, כי אחרת למה הזמנתי אותו? הרגשתי כל כך עייף ואחוז גועל מכל המצב שלי, והוא היה כל כך שקוף עם התמרונים שלו עד שפשוט נמאס לי לשתוק. "לא חמוד. זה מה שאתה רוצה, אתה רוצה להגיד לעצמך שההומו הזה הזמין אותך הביתה כדי לנצל את זה שאתה חייל בודד ורעב ושהיית חייב לשלם לו על האירוח בתחת שלך. ככה גם תקבל מה שאתה באמת רוצה, וגם תגיד לעצמך שאתה לא אשם כי לא הייתה לך ברירה. נכון?"

עודד שתק הרבה זמן ואז קם ואמר שוב סליחה ולילה טוב ופנה לחזור לספה. הייתי צריך להניח לו ללכת בשתיקה, אבל מעין רוח שטות מרדנית נכנסה בי ולכן המשכתי  עם הפוזה הזו של החכם והמנוסה שמלמד לקח את הצעיר הטיפשון.

"עודד." אמרתי כשהוא כבר כמעט היה מחוץ לחדר השינה, "אנחנו יכולים לעשות כל מה שתרצה, אבל רק אם באמת תודה שזה מה שאתה רוצה. אני לא אגע בך עד שלא תהיה שלם עם עצמך ובאמת..."

ופתאום הוא חזר אחורה ותוך שנייה הוא היה עלי, מחבק, מנשק, נושך, מושך מעלי את הבגדים, נוהם כמו פרא אדם, רועד מרוב חשק וחרמנות.

טלטלתי אותו קצת שיירגע, והוצאתי קונדומים. הוא התחיל למשוך מעלי את הבגדים ונאנח למראה הגוף הערום שלי. אני רחב יותר ממנו, והרבה יותר שעיר, וזה הדליק אותו בטירוף. הוא נישק כל סנטימטר בגוף שלי, מפצה על חוסר הניסיון שלו בהתלהבות נעורים. בקושי ריסנתי אותו ואמרתי לו, קצת בצחוק, שאם הוא לא יירגע אני אקשור אותו.

להפתעתי זה הדליק אותו עוד יותר. "לאט לאט ילד, תרגיע, בוא נתחיל בדברים הבסיסיים." אמרתי והסברתי לו איך למצוץ זין. הוא קלט את הקטע מהר מאוד ואהב אותו, בעיקר את ההדגמות, וכשעברתי משם לחור התחת שלו הוא צרח מרוב התלהבות, נעמד על ארבע והתחנן שאני אזיין אותו.

עשיתי את זה כמובן, אבל לא כל כך מהר כמו שהוא רצה. ראשית הראיתי לו איך לשים קונדום ונתתי לו הרצאה קצרה על סוגי שמנים ומשחות. מי שעוד לא יודע אז יש כאלו שעושים חורים בגומי וצריך להיזהר מאוד, ואז התחלתי לטפל בו עם הידיים, דוחף אצבעות ומרחיב בזהירות את החור שלו תוך שאני מחזיק לו את האשכים כדי שלא יגמור מהר מידי.

הוא אהב את זה מאוד. מרגע לרגע הוא היה פחות מאופק ופחות ביישן. עד שהגעתי לשלב של להכניס לו את הזין לתחת הוא כבר הרשה לעצמו לצעוק ולהתפתל, וביקש עוד ועוד ויותר חזק, בקשות שלקחתי בעירבון מוגבל מאוד.

פי הטבעת הוא אזור רגיש ומי שלא רגיל... עדיף שלפחות אחד לא יתלהב יותר מידי. עבדתי קשה והתאפקתי הרבה עד שהוא גמר, ורק אז הרשיתי לעצמי לגמור גם. פתאום הבנתי את הראש של בוריס. זה מדליק ללמד גבר צעיר יותר. זה נותן לך הרגשת כוח ועוצמה אדירות. אתה מרגיש כמו מלך כשהוא כולו בידיים שלך, מסתכל עליך בהערצה, מתפעל מהניסיון שלך, מת שתחנך אותו ותרשה לו לגמור. יש בזה משהו ממכר קצת.

את השבת בילינו בשינה, זיונים, אכילה ודיבורים. הוא סיפר לי על עצמו, על המשפחה שלו, על הלבטים והקשיים וכאבי הלב, וכל הזמן הודה לי שאני כזה נחמד אתו.

החלטתי לא לתת לזה לנפח לי את האגו ואמרתי לו כל הזמן שמה שהוא נותן לי שווה בדיוק מה שאני נותן לו, ושלא ירגיש שהוא חייב לי.

הבוקר, לפני שהלכתי לעבודה, השארתי אותו בצומת הצ'ק פוסט, ואמרתי לו שיבוא שוב אם יתחשק לו. הוא הנהן, מביט בי בעיניים מבריקות, ושאל אם הוא יכול להתקשר אלי הביתה, ואם זה לא יפריע לי שנדבר מידי פעם מהבסיס.

אמרתי שבטח, ושזה יהיה נהדר, ושאני מאוד רוצה לדעת מה שלומו גם כשהוא לא איתי, ואז הוא שאל במין חוסר ביטחון נוגע ללב שהזכיר לי שהוא רק בן תשע עשרה. "אז אתה ואני... אז אנחנו... אז אנחנו כאילו חברים? או מה?"

מה יכולתי להגיד? עשיתי כן עם הראש וקיבלתי בתמורה חיוך זוהר ולחיצת יד חזקה, ואז הופיעו בתחנה כמה חבר'ה שלו מהבסיס עמוסים בצ'ימידאנים כבדים. הוא נאנח ויצא מהאוטו ופתאום התחרט, חזר, פתח את הדלת, נישק אותי על הלחי למרות שכולם ראו והלך.

***

בעבודה אנחנו שומעים כל הזמן רדיו, בדרך כלל גלי צה"ל. היום היה חרא של שידורים. כל היום טרטרו לנו עם עראפת. מת? חי? חולה? בריא? סרטן או וירוס?

יאללה, יאללה, למי אכפת בכלל?

פתאום פריצת חדשות באמצע 'המילה האחרונה' - התכנית הכי אהובה עלי, חשבתי שיגידו שהוא מת סוף סוף ושיהיה לנו שקט, אבל לא. פיגוע בשוק הכרמל בתל אביב.

מיד שינו את כל המשדרים ושעתיים שלמות היו רק דיבורים ודיבורים ודיבורים. מובן שצריך היה לדבר על זה ולספר, אבל ראבק! אם אין לכם מה להגיד תשתקו. כמה פיגועים כבר עברנו ותמיד זה אותו דבר. שמעת דיווח על פיגוע אחד שמעת את כולם.

אני עייף מלחיות במדינה הזו. ממש עייף.

לא פלא שאריאל קפץ על ההזדמנות לברוח מפה. מובן שהוא לא אמר להוריו שהוא נוסע בשביל להיות אתו, עם בוריס הפדופיל, המניאק הזה. יש לו איזה דוד בבוסטון, אחד שמתעסק במסעדות עם אוכל רוסי או משהו כזה. אימא שלו רצתה שהוא ייסע לשם עוד לפני שנה. פחדה שהוא ילך להיות חייל, והוא התנגד, היה פטריוט, רצה לתרום למדינה עד שבוריס פיתה אותו לנסוע לאמריקה. הוא גר אצל הדוד, אבל נפגש אתו כל הזמן, ואני יודע יפה מאוד מה הם עושים שם. אם הם באמת היו מאוהבים או משהו אז הייתי שותק ומאחל להם כל טוב, אבל אני הרי יודע יפה מאוד שזה לא ככה... הנה, אנשים חפים מפשע מתפוצצים ומה שיש לי בראש זה החרמנות שלי והצרות שלי.

***

אריאל שלח לי מייל מודאג שעה אחרי הפיגוע. עניתי מיד כשהגעתי הביתה.

"מה אתה דואג? טמבל! אני בקריות והפיגוע היה בתל אביב."

"נו, טוב. שמעתי כרמל וחשבתי..."

"זה שם השוק בתל אביב, דביל." עניתי לו. "כבר שכחת את הגיאוגרפיה של המדינה?"

"אל תכעס," הוא מבקש, "אני כל כך מתגעגע."

"גם אני מתגעגע ילד, גם אני, וד"ש לבוריס."

אני מכבה את המחשב, נופל על המיטה. אין לי תאבון, אין לי חשק לכלום. מעודד אין מילה. טוב, רק יום שני, ומה חשבת, שהוא באמת יתקשר?

טיפש! אתה טיפש, אתה לבד ולא מעניין אף אחד. רק בזין שלך מתעניינים. למי אכפת מה יש לך בלב? לאף אחד. שתוק טיפש! הומו טיפש ורגשן זה מה שאתה. סתום ודי! 

קמתי בערב עם כאב ראש נורא. שוב חרקתי שיניים תוך כדי שינה. רופא השיניים אמר שיש מין רסן כזה מגומי ששמים בפה בזמן השינה, או שאולי כדאי ללכת לראות מישהו... רופא שיניים שולח אותי לפסיכולוג, בטח מקבל ממנו בונוס. כל הזמן עוברים מטוסים מעל הראש שלי. רעש נוראי והראש מתפוצץ.

חרא של יום כבר אמרתי? פתחתי את המחשב כדי לראות מה הגיבו למה שכתבתי וגיליתי תגובות מגעילות של כל מיני חרמנים. אני לא מאשים אותם אלא את עצמי. אני כותב בלוג במדור של הומואים, אז למה ציפיתי?

אני כזה דביל, רוצה לשפוך את הלב, לכתוב על דברים שכואבים, דברים שקרעו לי את החיים לגזרים, ובמקום זה מקבל שבחים מכל מיני חרמנים שרוצים לפנטז על תיאור חיי המין הפתטיים שלי כשהם עושים ביד.

לא נעים. אולי אני פשוט צריך לשכוח מהכל ולמחוק את הבלוג? זה יהיה הכי קל, אבל זה הבלוג שלי ואני אספר פה על מה שכואב לי בזמן שלי ולפי הראש שלי ומי שלא נוח לו שילך לראות סרט פורנו.

הבעיה שלי היא שאני תמיד מנסה לרצות, להיות בסדר עם כולם. תמיד בולע את העלבון שלי ומתאפק, אומר לעצמי להבליג כי זה לא נורא ולא חשוב, ואז, אחרי שנגדשת הסאה, אני מתפרץ בבת אחת והורס הכל. בגלל זה אני עכשיו לבד, מחוץ לבית, בלי אף אחד, צריך לדאוג לעצמי בלי גב של משפחה תומכת. זה דפוס הרסני וחסר טעם. אני חייב להשתחרר ממנו, ויפה שעה אחת קודם. אז בבקשה, אני מודיע בזאת חגיגית לכל מי שרק רוצה תיאורי מין מחרמנים – טעית בכתובת. בבלוג שלי אני אדבר על חיי המין שלי בצורה חופשית, אבל זה לא אומר שיהיו כאן תיאורי מין נטולי רגש ובלי קשר לחיים שלי. אזהרה לקוראים - אני בן אדם, לא כוכב סרט פורנו.

עכשיו אני אנשום עמוק מאוד ואספר איך הפסדתי את אריאל. זה סיפור קצר, לא נעים וכואב מאוד. הכי כואב לי זה מה שהסכמתי לעשות בסוף. הצורה הגועלית הזו שבה נפרדתי ממנו חוזרת להטריד אותי בסיוטים שלי ואני כל כך מצטער שעשיתי את זה עד שלפעמים אני בוכה מרוב חרטה.

אולי, אם הייתי החלטי יותר, ואומר מיד שלא נראה לי, שאני מסרב, הכל היה נראה אחרת? מצד שני אולי כל מה שקרה לי זו גזרה משמים וצריך לקבל הכל בשקט ובלי להתמרמר כי אלו החיים וככה נגזר עלי. אולי זה הגורל שלי לחיות בלי אהבה?

אני מזכיר לעצמי שיש אנשים שגם לזה לא זכו. סך הכל היו לנו רק כמה שבועות של אושר ביחד, אבל זה היה אושר מושלם. מאמצע אוגוסט ועד התחלת החגים הייתי המאושר באדם. הוא היה שלי לגמרי. היינו ביחד כל הזמן. התמכרתי אליו כמו שלא הרשיתי לעצמי להתמכר לשום דבר ולאף אחד.

שכחתי שאני אדם שקול וזהיר שצריך לדאוג לעצמו ולבנות את החיים שלו בלי עזרה מאיש. שכחתי לשמור על עצמי ופשוט חייתי. הייתי מאוהב, מאושר. ריחפתי מרוב שמחה. יכולתי לשכב לצידו שעות על גבי שעות, לשקוע בעיניים היפות שלו, ללטף ולנשק וללקק כל אבר בגופו. להתמוגג מעורו החלק והזהוב, מהשלמות שלו.

הייתי מאושר מזה שהוא קיים בעולם. בפעם הראשונה בחיי עשיתי אהבה, לא סתם זיינתי, וזה היה כל כך טוב. את בוריס שכחתי לגמרי. הוא נמחק מזיכרוני, אבל הוא לא שכח אותי. הוא חזר לארץ ומיד בא לבקר אותי, נושא מתנות, שזוף, לבוש יפה ומלא בטחון עצמי, דפק על הדלת של דירתי ונכנס בלי שהספקתי להגיד מילה.

הוא ראה אותי ואת אריאל יושבים יחד על הספה וצופים בטלוויזיה, נשתל מולנו ולא עזב עד שכבש לגמרי את אריאל שלי שעוד באותו ערב יצא אתו מהדירה משאיר אותי לבד בתירוץ שחבל שאני אקח אותו הביתה כשיש לו טרמפ עם מישהו שנוסע לכיוון שלו.

מאז אותו ערב הוא לא הפסיק לדבר על בוריס, כמה הוא נחמד, פיקח, עשיר, נבון ומקסים. אני מניח שליד גבר מנוסה ומבוסס כמוהו נראיתי לאריאל כמו ילד חסר ניסיון. אריאל היפה שלי נכבש לגמרי על ידי בוריס המבוגר ממנו ביותר מעשרים שנה ולא סבל שום נקיפות מצפון כשקטף אותו לעצמו כמו שקוטפים פרח. הם אפילו לא ניסו להסתיר ממני את העובדה שהם יחד. זה שאני אוהב אותו ונקרע מקנאה ומגעגועים היה חשוב להם כקליפת השום.

אריאל המשיך לבוא אלי, הוא קפץ לביקור בכל פעם שבוריס היה עסוק. פעם פעמיים הוא אפילו ניסה לשכנע אותי שזה בסדר שנעשה סקס יחד, שלבוריס לא אכפת כי זה רק אני, אבל לא הייתי מסוגל. עדיין נורא רציתי אותו, אבל זה כבר לא היה זה. האהבה שלי אליו הייתה מוכתמת והרוסה. זה רק כאב עכשיו.

אני אחסוך מכם את השיחות הארוכות והמיוסרות שבהן ניסיתי לשכנע את שניהם להפסיק עם זה. דיברתי עד שקולי נצרד אתו ועם בוריס, חוזר ומדגיש את הפרש הגילים, את המרחק במנטליות, את הטירוף שבכל המשיכה הזו שלהם אחד לשני, אבל דבר לא עזר. הם טענו שאני מקנא, וזה היה נכון. שאני לא מבין כלום, וגם זה היה נכון. ובסוף, כשביקשתי שיניחו לי, שיתנו לי מנוחה, הם עוד נעלבו, כי הרי אני אמור להיות חבר שלהם ולשמוח בשמחתם.

בסוף ספטמבר, מיד אחרי החגים, הם באו אלי לספר לי בשמחה רבה שאריאל קיבל ויזה לארה"ב. להוריו הוא סיפר שהוא יגור בבוסטון אצל הדוד שלו, אבל הוא תכנן לבלות כמובן את רוב זמנו אצל בוריס שאזר עוד והחליט להיפרד מאשתו. למרבה שמחתם הוא מצא משרת מורה מחליף באיזה קולג' בבוסטון וככה הם יוכלו להיות יחד. אריאל ילמד, בוריס ילמד, ואני, עם אשתו הנטושה, נשאר בארץ.

אחלה תכנית, לא? 

הם באו לספר לי ולהיפרד ממני, ואז זה קרה. שתינו יותר מידי יין, אני התחלתי לבכות מרוב עצב ובדידות, הם חיבקו וניחמו אותי ו... זה לא תירוץ למה שקרה, אבל הייתי כל כך חרמן - עם בוריס לא הייתי במיטה מאז שהוא נסע, וגם עם אריאל לא הייתי מעל שבועיים – מה פלא שביקור הפרידה שלהם הסתיים בסקס.

עד היום אני שואל את עצמי אם זה היה מתוכנן או ספונטני?

כנראה שבחיים אני לא אדע את התשובה לשאלה הזו. אני רק יודע שהייתי חרמן ואומלל כל כך עד שפשוט לא היה אכפת לי מכלום. אני זוכר רק קטעים. זה התחיל בכך שבכיתי והם התחילו לנחם אותי ומשם עברו להפשיט אותי וללטף אותי, ופתאום היינו שלושתנו על המיטה שלי, ערומים לגמרי. אני זוכר את עצמי קרוע כולי מרוב געגועים וחשק, מחבק ומנשק את אריאל הערום, מנסה לנשום ולחוש אותו כמה שיותר לפני שילך.

מצידי השני שכב בוריס שלימד אותי כל כך הרבה, מלטף אותי בעידוד ומביט בהנאה איך אני חודר לחור המתוק של אריאל ששכב בשקט על הבטן, עצם בהנאה את עיני המלאך הכחולות שלו וחייך בזמן שאני אהבתי אותו, מתעלם מזה שהמאהב המבוגר שלו מזיין אותי בתחת, קודם עם הלשון שלו, אחר כך עם האצבעות, ובסוף עם הזין הגדול שלו.

כמו תמיד בוריס השתלט על המצב וחילק לנו פקודות, וכמו תמיד צייתנו כמו תלמידים ממושמעים. הוא בעיקר הסתכל איך החלפנו פוזות לפי הוראותיו, מצצנו זה לזה וגם לו. זיינו אחד את השני וגם אותו, ובסוף הוא גמר בתחת שלי בדיוק ברגע שאריאל גמר לי בפה, וצחק, מרוצה מאוד מעצמו ומכל המצב הזה.

פתאום הצחוק הזה, המרוצה כל כך, גרם לי להתקף בחילה מעצמי וממנו. נתקפתי גועל מכל המצב, סלדתי אפילו מהמלאך שלי היפה והצייתן שהביט בו בהערצה שהפכה את בני מעי. הוא רצה שאני אגמור לאריאל בפה, אבל במקום לציית לו רצתי לשירותים להקיא את הנשמה.

אמרתי להם שזה בגלל ששתיתי יותר מידי יין, אבל זה היה שקר והם ידעו את זה. כבר לא עמד לי יותר. בבת אחת עבר לי החשק לגמרי, אבל להם לא היה אכפת. הם נפרדו ממני בחיבוקים והלכו, ומאז לא ראיתי אותו יותר.

אני מקבל ממנו מייל פעם בשבועיים בערך, וזה הכל. טוב לו שם. מזג האויר הקריר, הלימודים, והחבר המקסים שלו, הכל נפלא. הוא הולך למסיבות, מבלה עם אנשים מבוגרים וחכמים וחי כמו מלך. גם הוריו מאושרים שהוא רחוק מהמדינה המסוכנת הזו, ורק אני אומלל, אוכל את הלב ונקרע מגעגועים.

זה סוף הסיפור שלי ושל אריאל, אהבתי הראשונה, וכנראה האחרונה. יותר אני לא חושב שאכתוב עליו, מה הטעם? כולם יודעים שהלב נשבר מידי פעם וצריך לנגב את הדמעות ולהמשיך הלאה. עם הזמן זה כבר לא יכאב כל כך, ככה אומרים כולם, והם בטח צודקים. אז הנה, אני מנגב את הדמעות וממשיך הלאה. 

***

עודד התקשר מאוחר בלילה. נשמע מתוח וקצת ועצבני. "היי, מה שלומך? כבר חשבתי ששכחת אותי." אני מצטחק, מנסה להישמע רגוע, זורם, לא להלחיץ. "דווקא לא, חשבתי עליך המון." הוא עונה בקול רציני, מבשר רעות.

"מה חשבת עלי?" אני מנמיך את קולי, מנסה ליצור אינטימיות, לחדש את הקשר הטוב שהיה בינינו בסוף השבוע. אני יודע שאין בפיו בשורות טובות. לא שמעתי ממנו מילה מאז שעזב ביום ראשון בבוקר וליבי מנבא לי רעות. הוא שותק רגע ואז אומר שהוא חשב הרבה על מה שקרה בפגישה האחרונה שלנו, שהוא מודה לי שוב שטיפלתי בו כל כך יפה, אבל...

"אמרתי לך כבר שאתה לא צריך להגיד לי תודה על זה." אני מפסיק אותו, מנסה לדחות את רוע הגזרה.

הוא נאנח. "אני בכל זאת מרגיש צורך להודות לך, ולהגיד לך שהיית ממש בסדר, אבל אני עדיין לא סגור על עצמי ואולי הייתי קצת פזיז מידי כשנתתי לך לחשוב ש..." הוא שוב מגמגם, מספר לי שהשלים עם הוריו ושהוא חוזר בסוף השבוע הביתה, למשפחה שלו.

"נהדר!" אני אומר. הסכסוך עם הוריו היה טיפשי וטוב שהוא השלים אתם.

"רציתי להגיד לך שאל תחכה לי, שאני לא אבוא אליך יותר." הוא פולט מהר ומיד נושף את האוויר שנותר בריאותיו כאומר זהו, יותר אני לא רוצה להוסיף עוד כלום.

אני שותק, מניח לשתיקה שלי להצטבר ולהפריד ביני לבינו, מתעקש לא לבקש הסברים. הוא נשבר מהר ומתחיל להכביר מילים - הוא היה מבולבל, הוא צעיר מכדי להחליט על הכיוון שלו בחיים, הכל קרה מהר מידי, הוא לא רוצה להתחייב, יש בנות נחמדות מאוד בבסיס, הוריו... האחים שלו... החיים שלו... הוא לא רוצה שאפגע, אבל הוא לא בטוח שהוא...

"עודד מספיק!" אני חותך אותו בבת אחת. "די כבר עם זה, תעשה מה שאתה רוצה, לי לא אכפת. היה לנו נחמד, אבל אל תתנהג כאילו ששברת לי את הלב או משהו. היית רק זיון חביב של סוף שבוע, זה הכל. לא רוצה להמשיך אז לא, מספיק עם הדרמות או קי? לילה טוב." וסגרתי.

לא הרשתי לעצמי להצטער ולהתאכזב. אמרתי לעצמי שהכל לטובה ועדיף ככה ומזל שלא עשיתי עדיין קניות לשבת כי הייתי נתקע עם המון אוכל. דווקא תכננתי לבשל משהו טעים בשביל שנינו, אבל כנראה שבסוף השבוע הזה אני שוב אהיה לבד, רק עם העיתונים והטלוויזיה. ורק שלא תרחמו עלי, לא אכפת לי להיות לבד. זה לא נורא ואני די נהנה לבלות עם המחשב שלי ועם עיתוני השבת, רק אני והחתול שלי.

וואללה איזה הומו אני נשמע בגלל החתול הזה, אבל זה לא ככה. הוא סתם פחיסטון שחור שגר בחוץ וקופץ אלי כל בוקר לנשנש משהו לפני שהוא יוצא שוב החוצה להשתולל בין פחי האשפה ולריב עם חתולים אחרים.

בשבתות הוא בא להתפנק אצלי קצת עד שנמאס לו ממני והוא שוב מסתלק. עשיתי לו חיסונים ואני נותן לו כדורים נגד תולעים, אבל את הקולר נגד פרעושים ששמתי לו הוא העיף בשנייה והודיע לי שאני שייך לו ולא הוא לי, ושאפסיק לעשות שטויות.

אחלה גבר החתול הזה!  

****

למחרת ניקיתי קצת את הבית והלכתי למרכז לקנות לי משהו טעים לאכול ואת מי אני רואה שם, לבוש יפה באזרחי ובחורה צעירה ונאה תלויה על זרועו – עודד.

לא שמחתי לפגישה וגם הוא לא נראה מאושר יותר מידי. החלפנו מבטים, אמרנו שלום קריר כזה והוא הסתלק מהר בלי להציג לפני את הצעירונת הנאה שנמרחה עליו. אני מודה, השיחה האחרונה שלנו השאירה לי טעם מר בפה. לא שאני מאוהב בו או משהו, אבל בכל זאת הוא נתן לי להרגיש כמו טישו משומש. השתמש בי וזרק.

"מה לעשות?  ככה זה בחיים." הודעתי לפחיסטוני שלי שזרק בי מבט מזלזל ודרש בתוקף שאוציא אותו החוצה מיד לפני שאדביק אותו בפלספנות שלי. 

הוצאתי את החתול וגלשתי לי פה ושם, מתחיל לגבש רעיונות לפוסט מהורהר ומשעשע על סופי השבוע הרגועים שלי ואז נשמעה דפיקה בדלת. הייתי בטוח שזו אליס - השכנה מלמטה ששוב באה לבקש חלב או משהו... היא השכנה היחידה שלי. בכניסה שלנו יש שש דירות וארבע מהן חסומות (הדלתות סגורות עם פלומבה ויש בלוקים בחלונות) רק אני והיא גרים שם והגברת באה אלי כל פעם לבושה בפחות בד כדי לברר אם יש מצב... היא לא מכוערת ובעצם נראית טוב לגילה, אבל... נו, טוב, זה לא שייך לנושא וזו לא הייתה היא.

בפתח עמד עודד, עדיין נראה רציני וקודר, אבל הפעם נטול חברה. באזרחי הוא נראה ממש נחמד – ג'ל בשיער וחולצת טריקו שחורה הדוקה - לא הורס כמו אריאל, אבל די שווה.

"אז מה נשמע ?" הוא שואל כאילו אנחנו עדיין ידידים.

"הכל בסדר." אני עונה בשלווה, ונשאר תקוע בפתח עם הידיים על המשקוף, נותן לו לעמוד במסדרון ולהתייבש.

"הכל טוב?" הוא מגשש, מנסה לחייך מין חיוך מזויף כזה שמכאיב לי בעיניים.

"לא משהו, הייתה לי אתמול שיחת טלפון גועלית מאחד שחשבתי שהוא חבר שלי, אבל חוץ מזה הכל בסדר, חיים."

לרגע הוא לא מבין על מה אני מדבר ומתבלבל קצת, ואז הוא קולט, משפיל מבט, נראה נבוך, אולי אפילו מתחרט. "אתה מתכוון לשיחה שלנו בטלפון?" הוא שואל, מנסה להביט לי בעיניים כמו גבר, אבל הוא עדיין ילד. מתנדנד מצד לצד באי נוחות, מדשדש ברגלים לפה ולשם, נושך שפה תחתונה, מחפש מילים.

"מה בדיוק אתה רוצה עודד?" אני שואל בקשיחות של אחד שאין לו כוח לזיוני שכל.

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." הוא מתעשת, "אולי אני יכול להיכנס?"

בלי מילים אני זז, מניח לו להיכנס וסוגר אחריו את הדלת. "איפה מה שמה? החברה שלך, איך קוראים לה?"

"מעיין, והיא לא חברה שלי, היא סתם ידידה." הוא מסמיק כמו ילדונת, מסב את פניו ממני ומניח שקית עם כמה פחיות בירה על השיש במטבח. "לא ידעתי איזה אתה אוהב אז קניתי כמה סוגים." הוא אומר.

"מאין לך שאני בכלל אוהב בירה?" אני ממשיך עם הקו הקשוח שלי.

"חשבתי... רציתי... אתה מעדיף יין או..." הוא כל כך אומלל ונבוך עד שכל הכעס שלי עליו מתפוגג.

"זה בסדר." אני אומר, עדיין קשוח, אבל קצת פחות. "בירה זה בסדר גמור."

"הבאתי גם גלידה." הוא מוסיף, "אפשר לשים בפריז'ר? אתה אוהב שוקולד או וניל? קניתי גם וגם."

"עודד, בשביל מה כל הדברים הללו? ובשביל מה באת בכלל?" אני חותך את הפטפוטים המנומסים שלו בגסות.

הוא לא עונה ובמקום זה דוחף את קופסאות הגלידה למקפיא שלי ושם את הפחיות של הטובורג וההייניקן במקרר. "אתה בטח כועס עלי נורא." הוא אומר, גבו אלי ופניו בתוך המקרר.

אני שותק והולך לסלון. הוא נגרר בעקבותיי. שנינו יושבים על הכורסאות העתיקות שלי שכבר מזמן הייתי צריך להחליף או לפחות לרפד מחדש, ומביטים זה בזה.

"אני נורא מצטער." הוא אומר בקול כבוש ושם יד על הברך שלי, "בשבוע שעבר היית ממש מדהים איתי ואני..." הוא בולע קצת רוק ושוב מסמיק, "זה הפחיד אותי... היו לי כאלו מחשבות... נבהלתי נורא מכל מה שקרה רציתי... חשבתי..."

הוא מביט בי בתחינה, מצפה שאציל אותו. אני ממשיך לשתוק. היד שלו זוחלת מהברך שלי לעבר הירך ומשם לרוכסן של הג'ינס. העיניים שלנו נפגשות. "אתה לא רוצה לדעת ממה פחדתי?" הוא שואל ומתחיל לפתוח לי את החנות של המכנסים.

"אני יודע ממה פחדת עודד. פחדת מזה שאהבת את הזין שלי בתחת שלך. ניסית לשכוח ולחזור להיות הילד שההורים שלך רוצים, ילד שיתחתן ויביא להם נכדים."

הוא מהנהן. פניו אדומות מאוד, נשימתו מהירה. המכנסים שלי כבר פתוחים, אבל אני ממשיך לשבת אדיש ולהביט איך הוא גולש על ברכיו לפני, מגשש ושולף את הזין שלי מתוך התחתונים.

הפה שלו כבר נסגר על כיפת הזין שלי שעומד למחצה. יד אחת שלו על החזה שלי, מלטפת אותו, משחקת בפטמות שלי והיד השנייה נדחפת לרווח שבין מכנסיו לגופו הדק והחלק, מגששת אחרי הזין שלו שבטח כבר עומד נרגש, מוכן לפעולה, עוד שנייה יהיה מאוחר מידי. אני הודף אותו ממני ופוקד עליו להסתלק. אומר לו שאני לא הצעצוע שלו, שאני לא מוכן להיות מאהב סודי שמזיינים בין קניות עם החברה לארוחת השבת עם ההורים ובקיצור, שיעוף ממני.

לפי התכנון שלי הוא היה אמור ללכת הביתה מושפל ולהרגיש בדיוק כמו שאני הרגשתי אחרי שהוא נפנף אותי מעליו, אבל הוא הרס לי את כל התכניות. במקום להסתלק כמו גבר הוא התיישב על רצפת הסלון שלי ופרץ בבכי מר.

הייתי צריך לתפוס אותו בצווארון חולצתו ולהעיף אותו החוצה. תכננתי לעשות את זה כשמשכתי אותו אלי למעלה, אבל אז הוא פשוט נפל על צווארי בבכי, ביקש סליחה שוב ושוב, והתחנן שאתן לו להישאר ולדבר כי הוא צריך מישהו לשוחח אתו.

"אני כל כך לבד, אף אחד לא מבין מה עובר עלי." יבב באומללות.

ואני לא לבד? רציתי לצרוח עליו, אני לא צריך מישהו לחבק ולדבר אתו? כולנו לבד. אנחנו נולדים לבד ומתים לבד ובאמצע מנסים לחפש קצת אושר, לזיין, לאכול, לשתות, לעשות כסף. מתאמצים לשכוח שאנחנו לבד.

לא אמרתי לו את זה כמובן. הוא צעיר מידי ומבולבל מידי. הוא צריך מישהו להישען עליו. איך אני יכול להרוס לו את האשליה שאני מבוגר וחכם ויש לי את כל התשובות לשאלות שלו.

שיישאר בינינו, אבל אני לא יודע שום דבר על כלום. אין לי מושג איך לעזור לו, אבל אני יודע שאני לא יכול לגרש אותו מישהו שבוכה לי ככה. לקחתי אותו למקלחת ואמרתי לו להירגע ולשטוף פנים ובאותה הזדמנות לשטוף את הג'ל הזה מהשערות - אני אוהב אותן רכות ונעימות - ואחר כך נשב לאכול גלידה, נוריד איזו בירה ונדבר. אני נשבע לכם שזה מה שתכננתי, גלידה ובירה, זה הכל, אבל מה יכולתי לעשות כשהוא יצא ערום מהמקלחת והתנפל עלי בנשיקות?

איך יכולתי להמשיך ולהתעלם מהגוף הדק והשחום שלו, גוף חלק ויפה כזה, ומהזין הזקוף שלו שהזדקר קדימה ודקר לי בבטן? ומה אתם הייתם עושים במצב כזה?

אני בטוח שבמצב כזה קוראי המסורים היו דבקים בנאמנות בעקרונותיהם ומסבירים לעודד בתקיפות רבה שזה לא בסדר להתנהג ככה, ושקודם הוא צריך לצאת מהארון ולהחליט מה הוא באמת רוצה, ורק אז לשקול אם כדאי לו להיכנס למערכת יחסים שתוביל בסופו של דבר ל... כן בטח! (אני רואה איך אתם צוחקים, אל תחשבו שלא קלטתי אתכם). 

אני יודע שאם הייתי בן אדם הגון הייתי צריך להגיד לו להתלבש וללכת, אבל אני רק גבר. שבוע שלם לא זיינתי ועמד לי בטירוף למראה הצעיר החמוד הזה שכל כך רצה אותי. במקום לנאום נאומים ולהיות צדיק שלפתי קונדום ומשחה ונתתי לו בדיוק מה שהוא רצה לקבל ממני, שממש במקרה היה בדיוק מה שאני רציתי לתת לו.

אני יודע, הבטחתי לעצמי חגיגית שאני לא אעשה יותר דברים כאלו, שאני מפסיק עם זיונים סתמיים ומחפש רק אהבה, אבל... אתם יודעים איך זה, הזין עומד והשכל יורד. 

אז אחר כך דווקא כן דיברנו, וגם אכלנו גלידה ומקרוני עם רוטב בשר שקצת נשרף לי כי שכחתי אותו על האש בגלל כל ההתרגשות, ואפילו שתינו בירה קרה.

הוא הפסיק לבכות והודה שכן, הוא אוהב להזדיין בתחת. אפילו אוהב מאוד (כאילו שלא ידעתי, את הגניחות שלו שמעו עד חיפה), וגם אוהב לזיין בתחת, אבל הכי הרבה הוא אוהב לשכב על הבטן עם התחת למעלה ולקבל את הזין שלי.

וכן, אחר כך הוא שונא את עצמו וכועס על ההתנהגות שלו ומרגיש שהוא לא גבר, ואיך זה יכול להיות שהוא אוהב להיות כזה... כזה... ושוב היו לו דמעות בעיניים. 

אני לא טיפש. אני יודע שהוא מתלבט וקשה לו והוא מרגיש שהוא נקרע בין הרצונות שלו לבין החינוך שלו, בין הדעות הקדומות שלו ושל המשפחה שלו על הומואים לבין החשק שלו, התשוקה הזו שהוא חש להיות עם גבר. גם אני עברתי אותו דבר, אני מבין אותו לגמרי ואין לי מושג איך לעזור לו.

הוא ישן עכשיו במיטה שלי, מחייך כמו ילד. בגיל הזה הם יכולים לזיין שלוש פעמים בערב ועדיין לרצות עוד. אני מודה, הוא כמעט התיש אותי, העודד הנודד הזה.

אין לי מושג מה הוא יעשה בסוף, מה יהיה העתיד שלו. אני לא מכיר את המשפחה שלו, אבל ממה ששמעתי הם יתפלצו אם הם ידעו מה הוא אוהב באמת.

יש לו עוד שנה וחצי לשרת ואחר כך... אלוהים גדול!

הלילה הוא ישן איתי ומחר נהיה יחד עד הצהרים ואז הוא יחזור להורים להיות שוב ילד טוב, ובמשך השבוע שיבוא או בזה שאחריו בטח שוב אקבל ממנו טלפון מבאס ואחשוב שדי, לא נפגשים יותר, ואז הוא שוב ירגיש חשק ויחזור, וחוזר חלילה.

****

לפעמים אני חושב על העתיד וכל כך מתייאש. אני יודע שמידי פעם יהיה לי מישהו כמו עודד, ואולי אני אפילו אמצא אהבה אחרת אחרי שאתגבר על אריאל, אבל בסופו של דבר אני תמיד אשאר הומו - אף פעם לא יהיו לי ילדים או משפחה רגילה.

בעוד כמה שנים אני גם אתחיל להזדקן ואז יהיה לי קשה יותר לתפוס איזה זיון. אני רואה מה קורה סביבי ואין לי אשליות. זה אותו הדבר בכל מקום. להיות בן אדם זה לא משהו, אבל להיות הומו זה עוד יותר עצוב וקשה ובודד.

גמרתי לכתוב וצללתי למיטה ושם מצאתי את עודד, ער ומלא מרץ. לא עזרו כל מחאותיי שבגילי... ושאני קצת עייף... ושאולי מחר בבוקר נמשיך...

"רק תגיד לי אם אני עושה את זה טוב?" הוא ביקש ולכד את הזין שלי בפיו החם.

כן, הוא עשה את זה טוב, אפילו טוב מאוד!

הפעם הפכתי את היוצרות והתיישבתי לו על הזין. הוא נורא אהב את הקטע הזה ופה המקום לבקש סליחה מהשכנה שלי על הרעש. סליחה, לא ידעתי שהוא נהנה בצורה רעשנית כזו, וגם אני... טוב, התלהבתי נורא. באמת סליחה. 

***

התעוררתי בשבע בערב בגלל המהומה שהקים החתול הרעב שלי פחיסטון שלא יודע מתי שבת. הוא רגיל לאכול בשעה קבועה ולא מקבל שום תירוצים. האכלתי אותו והלכתי לבדוק מה המצב ברשת.

אריאל שלח לי מכתב קצר עם תמונות שלו מההלואין שזה חג אמריקאי שבו מתחפשים לכל מיני דמויות מפחידות. הוא התחפש לבחורה גותית עם גרבי רשת, נעלי עקב, עגילים וכובע משונה, והמון איפור.

אני בטוח שהמלביש שלו היה בוריס. אני הרי מכיר את הראש המלוכלך שלו. הוא גם הגדיל לעשות והוסיף תמונה של הלבנים שהוא לבש מתחת לתחפושת - תחתוני דפוק אותי של נשים שהשאירו את התחת היפה שלו חשוף, וביריות תחרה שנראו נהדר על הירכיים היפות והחלקות שלו.

הזין הזקוף באמצע כל המלמלות הנשיות הללו רק הוסיף נופך של ביזאריות מחרמנת לכל התלבושת. בוריס חולה על דברים כאלו. גברים בבגדי נשים וכל הקטע הזה מדליקים אותו ואריאל הוא מועמד אידיאלי ללבוש בגדים כאלו על גופו הדק החטוב הבהיר והחלק.

"מי זה הכוסון המדליק הזה?" שאל פתאום עודד שהתגנב מאחורי בלי שהרגשתי.

בלי לחשוב סגרתי בחיפזון את הדוא"ל שלי, מרגיש אשם כאילו חשפתי את אריאל, למרות שהוא הסתובב בלבוש הזה במסיבה והמון אנשים ראו אותו, אבל את האנשים הללו שגרים בארה"ב אני לא מכיר ואת עודד כן. עודד הבין את הרמז והלך למקלחת, הנחתי למחשב והלכתי להכין ארוחת ערב.

"ההורים שלי חושבים שאני אצל חבר בחיפה." אמר עודד וטרף בהתלהבות את הסלט והחביתה, "אני יכול לישון אצלך הלילה?"

"כן, בטח. למה לא?" אמרתי בשוויון נפש מתעלם מהאזעקות שהתחילו לצעוק אצלי בפנים. קודם הוא שיקר לעצמו, עכשיו הוא משקר להורים שלו ובטח גם לי.

זה לא ייגמר טוב חשבתי לעצמי בלב, יודע שהוא מנצל אותי להקים לעצמו בסיס הומואי מחוץ לבית ההורים, ובכל זאת לא מחיתי. הוא צעיר והוא מבולבל ואם אני יכול לעזור לו קצת ובאותה הזדמנות גם לחטוף ממנו זיון או מציצה פה ושם, מה רע? הרגעתי את עצמי, יודע שזה רע, חלש אופי מכדי להתנגד.

"תגיד , זה מה שמדליק אותך? בנים בבגדים של בנות?" חזר עודד לנושא התמונות של אריאל.

"לא טמבל, זה בכלל לא הטעם שלי, הבחור שבתמונה הוא..." היססתי, למה שאני אספר לו על עצמי? מי הוא בכלל? סתם אחד שמשתמש בזין שלי כשהוא מצליח להתחמק מהמשפחה שלו.

"כן, מי זה?" שאל עודד בהתעניינות סקרנית ורכן כלפי, אוחז בידי.

"סתם אחד, חבר. הוא חי בארצות הברית."

"הוא יפה מאוד. היה לך קטע אתו?" הוא שאל במין רכות כזו, כאילו שבאמת אכפת לו ממני, ופתאום, באמת לא יודע מאיפה זה בא לי, התחלתי לבכות. לא יכולתי לשלוט בזה. ידעתי שהבכי הזה הוא פדיחה ושאני נראה דבילי, יושב בתחתונים ובגופיה מול הסלט והקפה ובוכה כמו תינוק גדול ושעיר. ברחתי לחדר השינה והתחבאתי בין השמיכות, משתדל להחניק את הדמעות. אני חושב שמה ששבר אותי היה הטון הרך הזה של השאלה שלו, ההתעניינות הזו בי. מזמן לא דיברו אלי ככה, בקול  רך כזה.

גדלתי במשפחה קשת יום כמו שקוראים לזה בעיתוני סוף השבוע. ההורים עבדו נורא קשה ולאף אחד לא היה זמן לפינוקים. חזרו ושיננו לי ולאחים שלי שאנחנו צריכים לגדול מהר ולדאוג לעצמנו, ושאף אחד לא ייתן לנו מתנות, וכסף לא גדל על עצים, ושנפסיק ליילל ונהיה גברים. אתם יודעים - כל הדברים האלה שאומרים תמיד לבנים. ככה גדלתי, ואני באמת לא מפונק ויודע לדאוג לעצמי והכל, אבל בפינה קטנה של הלב אני עדיין מתגעגע למישהו שידאג לי וישאל מה קורה איתי. אולי בגלל זה אני כותב פה ושמח שאנשים שאני בכלל לא מכיר שמים לב אלי. פתטי כבר אמרתי?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה