יום שבת, 30 בדצמבר 2017

10. רק הסתכלתי

קצת אחרי אחת עשרה בלילה ירדו מולי ורוני, מגונדרים ומבושמים, לדירה של ליאור. משם הם תכננו לצאת כולם יחד לבלות בעיר. אחרי שהם הלכו צחצחתי שיניים, לקחתי את הכדורים של הלילה, קראתי קצת בעיתון ונרדמתי עוד לפני חצות. בערך בארבע לפנות בוקר התעוררתי ממגע ידיים על גופי. זה היה רוני - ערום, לוהט, מזיע וחרמן רצח. הוא הפך אותי בלהיטות על בטני ונדחק אלי.

"מה אתה עושה? כבר חזרתם? מה שעה? מה..." כמו אות מבשר רע התגלגל לעברנו רעם נמוך ומפחיד והחריש את אזני, ומיד אחריו בא עוד אחד, הגג רעד מעצמת הרעש. המון מטוסים עוברים מעלינו בדרכם לרמת דוד, אבל בדרך כלל לא בשעות לילה כל כך מאוחרות, ולעיתים נדירות הם טסים כל כך נמוך. קפאנו בשתיקה, ממתינים עד שהרעש הנורא ייחלש. "רוני," התחלתי להגיד, "מה?"

"שתוק כבר ותפתח את הרגלים." אמר ותקע ברך קשה ועקשנית בין רגלי. ידיו מעכו בכוח את כתפי, וכשלא מיהרתי למלא את פקודתו חטפתי נשיכה בכתפי. היחס הקשוח הזה הדליק גם אותי. הרגשתי איך הדופק שלי מתגבר והזין מזדקף. "תשים קונדום." אמרתי, והתרוממתי על ברכי להקל עליו את הגישה.

"שמתי, זה בסדר." הוא לחש באוזני, נגס בעדינות את התנוך וחדר לתוכי בתנועה אחת מהירה. זה כאב קצת, אבל כאב טוב כזה, כאב נעים. זה היה זיון פראי. אני הייתי עוד קצת מנומנם ולא ממוקד והנחתי לו להוביל. הוא היה מתוח, כועס, מלא להט ודברן יותר מהרגיל. הרגשתי מבולבל, לא הייתי בטוח מה קרה לו, למה הוא משתולל ככה. כל מה שיכולתי לעשות בנסיבות ההן היה לשכב בשקט ולנסות ליהנות. זה היה מרגש, אבל גם מפחיד קצת.

"אתה שייך לי." גנח תוך שהוא הולם בגופי בכוח, "אתה שלי ואל תשכח את זה." חזר ואמר, וליתר תוקף הוסיף נשיכות על עורפי וכתפי. "תגיד שאתה שלי." דרש וטלטל את כתפי.

משום מה לא הצלחתי להגיד את המילים הללו, הן סירבו לצאת מפי. "אני אוהב אותך." אמרתי, "אנחנו שייכים זה לזה." הוספתי בניסיון להרגיע ולפייס.

הוא מעך את אשכי בכוח. "תגיד שאתה שלי." התעקש.

התחלתי להיאבק בו, מנסה להיחלץ מאחיזת גופו הרזה והנוקשה שמסמר אותי למיטה. הוא התנגד וקילל אותי בערבית, ואני החזרתי לו קללות ברוסית, וככה, תוך מאבק אלים, גמרנו יחד, דבר די נדיר אצלנו. רוני ניתר מעלי מיד אחרי שגמר וטס לשירותים, משאיר אותי שוכב בחושך, מותש ומתפלא. "מה קרה חמוד?" שאלתי ברוך כשחזר למיטה, "למה חזרתם כל כך מוקדם?"

"בכלל לא נסענו." ענה רוני, "נשארנו בדירה של ליאור."

"אבל עכשיו כבר ארבע בבוקר ויצאתם באחת עשרה." התפלאתי, "מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?"

"לא חשוב." הוא הצטנף בזרועותיי, רועד קצת. "הכאבתי לך. סליחה. הייתי קצת... קצת..."

"היית קצת הרבה." ליטפתי אותו, "מה קרה רוני? מה עשיתם שם?"

"אני חושב שליאור תכנן הכל מראש." אמר רוני ופיהק, ופתאום, כמו שקורה אצלו כשהוא עייף מאוד, הוא נרדם בבת אחת. מניסיון ידעתי שאין טעם לנסות לדובב אותו עד שלא יתעורר ולכן הלכתי למקלחת והתרחצתי, ובדיוק כשיצאתי ערום בדרכי חזרה למיטה נכנס מולי, לבוש רק במכנסים, מחזיק את נעליו בידיו. בהינו מופתעים זה בזה. "אתה לא ישן?" הוא שאל לבסוף, ממצמץ בטיפשות לעברי.

"לא, רוני העיר אותי." מבטו עבר על גופי, מתחיל מלמעלה, עובר על חזי ובטני ונתקע בין רגלי. "אתה ממש גדול." העיר בקנאה, "ליאור אמר שאפשר לדעת לפי הידיים, אני רואה שזה נכון."

מולי הזה, כמה שהוא היה שיכור ומסטול הוא הצליח לגעת במשפט אחד בשתי הנקודות הרגישות שלי - תמיד חשבתי שיש לי ידיים מכוערות ומגושמות וזין לא מספיק גדול. אני מניח שלכל הגברים יש בעיה עם הזין שלהם. לי, שגדלתי בחדר אחד עם שני אחים גדולים ומפותחים מאוד גופנית, על אחת כמה וכמה. רק אחרי שיצאתי מהבית והתחלתי לקבל מחמאות הבנתי שאין לי מה להתבייש, אם כי עד היום אני מתעקש לא לדעת כמה סנטימטר יש לי שם, אבל אני די בטוח שהזין של רוני יותר גדול.

"של רוני יותר גדול." אמרתי, והוא צחק צחוק מסטולי מטופש והתחיל לספר לי שהם חיכו למישהו שיתקשר ושתו, ואחר כך המישהו התקשר והם חיכו עוד, וכדי לא להשתעמם הם ראו דיסק פורנו מדליק של אורגיות עם כושים, ואחר כך היה להם חם והם התחילו להוריד חולצות ואחרי זה מכנסים ו... שמעתי מספיק ודי. "אתה מסטול מהתחת, לך כבר לישון." אמרתי בזעף.

הוא כשל לעבר חדרו והסתבך בדלת. היה עלי לעזור לו כדי שלא ייפול אפיים ארצה. "רוני לא הסכים להוריד את המכנסים." גילה לי כשכבר שכב לבטח במיטתו, "תגיד, הוא חלק ככה באופן טבעי או שהוא מוריד שערות?"

"שתוק כבר ותישן מולי." אמרתי וצבטתי ברשעות את הצמיג הרך שעטף את מותניו.

"ליאור זיין אותי בתחת וזה היה נעים." אמר, מתעלם מהצביטה, "אני אוהב שמזיינים אותי בתחת." הודיע לי, "תגיד, אתה ורוני, כשאתם במיטה, מי משניכם הוא..."

"אנחנו מתחלפים לפי התור." אמרתי במהירות, לפני שישלים את שאלתו, כבר שמעתי את השאלה הזו בעבר ותמיד השואל היה שיכור או מסטול. מולי היה גם וגם.

"איך ידעת מה אני רוצה לשאול?" התפלא מולי, "אתה ממש חכם, אתה לא נראה חכם, אבל אתה ממש חכם."

"תודה רבה ולילה טוב." קטעתי את השתפכותו וקמתי. רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר, לא אהבתי אותו כשהוא היה כזה, החשיש מחק את כל העכבות שלו, הוא הסריח מאלכוהול ודיבורו היה משובש. פחדתי ממה שהיה לו לספר לי, רציתי שישתוק וישן, אבל למולי היו רעיונות אחרים. "למיצי יש זין ורוד ומתוק." סיפר לי, "רק מצצתי אותו, ליאור לא הרשה לי לזיין אותו בתחת, הוא אמר שהתחת של מיצי שייך רק לו. יש לו תחת עגול ורך כזה, תחת חמוד ולבן כזה, אני אוהב תחת של בחורים צעירים, למה רוני לא רצה להראות לנו את התחת שלו?"

"סתום כבר." סיננתי, וברחתי משם, סוגר בכוח את הדלת מאחורי גבי.

הלכתי לחדר השינה שלנו ונשכבתי לצידו של רוני, מקפיד לא לגעת בו. אל תעשה סיפור מכל שטות אמרתי לעצמי, מה אתה, ילד? אתה יודע מה זה שיכורים, והם גם עישנו וראו פורנו. נו, מה חשבת שיקרה כששמים יחד כמה הומואים עם אלכוהול וחשיש חופשי?

נשמתי לאט מהסרעפת, כמו שלמדתי בפילאטיס, וניסיתי להירגע ולהזכיר לעצמי שדברים כאלו קורים לפעמים, אבל העובדה שהחבר הפרטי שלי היה מעורב בבלגן ההוא די זעזעה אותי. רוני מלמל מתוך שינה, התהפך ונצמד אלי. דחפתי אותו מעלי, אבל הוא התעקש ודחף רגל בין ירכי. זה היה נעים. בסוף נרדמתי מחובק איתו, והתעוררתי רק בשמונה בבוקר.
בבוקר הוא קם לפני וכשהתעוררתי הוא כבר היה במטבח, מכין סלט. השתרכתי למטבח רק בתחתוני וביקשתי קפה. הוא מיהר לתת לי כוס קפה ועוגה, מביט מודאג בסימנים הכחולים שעשה על כתפי. יש לי עור לבן שכל סימן נראה עליו יותר גרוע מכפי שהוא באמת.

"שמעתי שהיה לכם ערב סוער." הערתי.

רוני התיישב מולי, מביט בי במבט מוכה אשמה. "לא עשיתי כלום." התגונן, "רק הסתכלתי. חשבתי שעוד רגע נלך, אבל הם שתו המון ועישנו, ואחר כך היה... הם ראו איזה מן סרט כזה..."

"שמעתי, אורגיה עם כושים." אמרתי בשלווה, נהנה לראות איך הוא מסמיק. יש לו עור שחום מאוד וכשהוא מאדים לחייו פורחות בצבע אדום יין כהה, משובב נפש.

"רק הסתכלתי." חזר ואמר.

"והורדת חולצה." קנטרתי אותו.

"היה נורא חם, ואחר כך הם התחילו... אבל רק הסתכלתי."

"למה לא חזרת הביתה אחרי שהם הורידו את המכנסיים מר רק הסתכלתי?"

"כי... כי... חשבתי שעוד רגע הם יפסיקו, אבל... די מנחם, רק הסתכלתי."

עזבתי אותו וירדתי לדירה של ליאור. מצאתי אותו ואת מיצי ישנים יחד במיטה של ליאור. הדירה הייתי הפוכה לגמרי, כוסות, צלחות, בגדים ובדלי סיגריות מפוזרים בכל מקום. באמצע השולחן המבולגן מצאתי את עטיפת הדיסק של הסרט עם הכושים. הסתכלתי על העטיפה, והלכתי. יש דברים שאני לא מוכן להסתכל עליהם.

בצהרים ליאור קם סוף סוף וישב בגינה עם קפה וסיגריה. התיישבתי לצידו וניסיתי לברר מה בדיוק היה שם. "תפסיק לחפור כבר." התנפל עלי עוד לפני שהספקתי לנסח שאלה, "אין לך מה לדאוג, החבר שלך רק הסתכל קצת ואחר כך ברח, תרגיע."

אומרים לי לא לחפור אז אני מפסיק לחפור. חזרתי הביתה ומצאתי את רוני יושב מול המחשב, מנסה לשחק סוליטר ומפסיד כל הזמן. "מה ליאור אמר לך?" שאל בחרדה.

"שאפסיק לחפור ושרק הסתכלת." עניתי והלכתי לשבת על הספה.

כמו שקיוויתי הוא בא והתיישב לידי, משעין את ראשו על כתפי. "אל תכעס, זה היה מחרמן נורא, אבל רק הסתכלתי, לא רציתי שהם יגעו בי, רציתי רק אותך, אתה כועס?"

הבטחתי לו שאני לא כועס ושאני מבין, ושזה באמת מחרמן נורא לראות אחרים עושים סקס, ואני שמח שהוא חזר הביתה ולא הצטרף לאורגיה שלהם. אחר כך דיברנו קצת על עצמנו ועל היחסים שלנו. רוני אמר שאני מייצב אותו, ומרגיע אותו, ובלעדי הוא היה נסחף ומדרדר ושהוא יודע כמה קשה לי עם אי הבהירות של המצב שלנו, וכמה הוא מעריך את ההתנהגות שלי, ואפילו התנצל שהתנפל עלי והשאיר עלי סימנים, ואני אמרתי לו שאני מבין ואני אוהב אותו, וזה לא חשוב.

אני מניח שמה שעשינו היה דבר טוב ושחשוב לדבר, לעבוד על הזוגיות ולעבד יחד חוויות (ככה קוראים לזה בקבוצת התמיכה). אחר כך הלכתי להתקלח. לא הייתי כל כך מלוכלך, אבל הייתי צריך להיות לבד כמה דקות, להירגע מתחת לזרם המים החמים שעשה לי נעים בעורף, ולשאול את עצמי מה יקרה איתנו אחרי שהוא לא יצטרך יותר מישהו שייצב אותו וירגיע אותו? איפה אני אהיה אחרי שהוא יתבגר ויתייצב ויתחיל להשתעמם מבן אדם יציב ורגוע וחפרן כמוני? 

בקיץ יצאו בוריס ולאדי מכביש צדדי לכביש הראשי והמכונית שלהם התנגשה בסוס. מאז ולאדי סובל מכאבי גב, ואולי סבל מהם עוד קודם. לא יודע. העיקר שהוא סובל מפריצת דיסק, ולפעמים נתפס לו הגב והוא זקוק לביקור במיון. שם נותנים לו זריקה, משאירים אותי לישון לילה, מטיפים לו מוסר שיוריד במשקל ויפסיק לשתות, מנסים לשכנע אותו לעשות ניתוח, ובסוף מתייאשים ושולחים אותו הביתה. אתמול בערב התקשר אלי בוריס וביקש שאבוא מהר עם הפז'ו של ג'קי כי ולאדי שוכב אצלו על הרצפה ולא מסוגל לזוז מרוב כאבים וצריך לקחת אותו מהר למיון. ולאדי בן אדם גדול, מעל מאה קילוגרם, להרים אותו מהרצפה ולהוריד אותו שתי קומות עד לרכב היה מבצע לא קל. הצעתי שנזמין אמבולנס עם אלונקה, אבל ולאדי קילל אותי ברוסית אמר שאין לו כסף לגנבים הללו וביקש וודקה שסירבתי לתת לו כי אלכוהול לא הולך טוב עם תרופות נגד כאבים. הוא לא קיבל יפה את ההסברים שלי ועד שהגענו לפז'ו התעשר מאוד אוצר הקללות שלי בגרוזינית ולא אתפלא אם גם אצלי התחיל תהליך של פריצת דיסק.

טסתי למיון של רמב"ם ושם, תודה לאל, הביאו אלונקה ניידת והסיעו אותו פנימה. לפני שהרדימו אותו הוא התקשר לבן שלו לספר לו מה קרה והבן אמר שהוא כבר בא. פגשנו את הבן בפתח המיון ובישרנו לו שאבא שלו יצטרך כנראה לעבור הפעם את הניתוח שדחה שוב ושוב. "בסדר." אמר הבן, בחור נאה ושחרחר עם מבטא רוסי קל מאוד וגינוני נימוס קרירים,  "אני מאוד מודה לכם שעזרתם לאבא שלי, אבל עוד מעט יגיע אחי עם הנשים והילדים ואני מבקש שתלכו מפה."

"מה תלכו?" התפרץ בוריס, "הוא החבר שלי, הוא הולך לעשות ניתוח, אני רוצה להיות איתו."

"עדיף שלא." פסק הבן בטון מסתייג, סקר אותנו כאילו היינו משהו נתעב שנדבק לו לנעל ואמר שהוא לא רוצה שהילדים ידעו באיזה חברה סבא מסתובב, והוא מעדיף שאשתו וגיסתו לא ידעו עם מי הוא מבלה.

"למה לא?" התרגז בוריס, "בסך הכל אנחנו..."

"אני לא רוצה לדעת מה עשיתם יחד." קטע הבן בתיעוב את דבריו, "ובעתיד אני מעדיף שתתרחק מאבא שלי."

"לא היית מעז לדבר אלי ככה לפני אבא שלך פסקודניאק!" צעק עליו בוריס ברוסית, אף פעם לא ראיתי אותו כועס ככה. איש הביטחון, רוסי גם הוא, התחיל להסתכל לכיוון שלנו, ואיזה רופא שהציץ עלינו מעבר לווילון הרים טלפון והתחיל לחייג. אולי זו הייתה פחדנות מצידי, אבל לפעמים יותר טוב להיות פחדן מאשר צודק.

תפסתי את בוריס וסחבתי אותו מהר למגרש החנייה. הוא נאבק קצת, אבל נכנע די מהר והלך איתי בשקט. הוא קילל ברוסית כל הדרך הביתה, אבל לא דברנו על מה שקרה ועל איך גירשו אותנו רק בגלל ש... בעצם בגלל מה? בגלל שלאבא שלהם יש חברים הומואים? למה זה מפריע להם? הרי הם ידעו יפה מאוד למה ולאדי ואימא שלהם לא יחד? מה הם חשבו, שבוריס וולאדי יתנשקו באמצע במיון?

רציתי להישאר עם בוריס, אולי אפילו לישון איתו, אבל הוא סירב. שתינו יחד תה, והוא סיפר לי שולאדי והוא אכלו יחד ארוחת ערב, ואחרי האוכל ולאדי קם ורצה להזיז את הכיסא שישב עליו וכנראה שעשה תנועה לא טובה והתמוטט על הרצפה, גונח מכאבים. אמרתי לו שאם מנתחים אותו כעת אז רק מחר בבוקר אפשר יהיה לראות אותו, ושהכל יהיה בסדר, אבל הוא נשאר עצוב וכועס. חבקתי אותו לפני שהלכתי, ונישקתי אותו כמה פעמים לפרידה (גם על הפה), והצטערתי שהוא לא מרשה לי להישאר איתו, אבל הוא אמר שהתימני הקטן שלי מחכה ובטח מתעצבן ושאלך כבר וזרק אותי החוצה.

בבית מצאתי את רוני ודני ישנים יחד במיטה שלנו. דני כבר בן שלוש עשרה, ומזמן הוא לא בא לישון איתי במיטה. אני חושב שהוא כבר גדול מידי לדבר כזה אבל כשניסיתי להחזיר אותו הביתה הוא התרגז וישן למחצה ניסה להשתמט ממני ולחזור למיטה. "עזוב את הילד." אמר רוני, "ג'קי יצא ואימא שלו עדיין לא חזרה. הוא לא יכול להישאר לישון לבד בבית."

"אז שישן על הספה, הוא גדול מידי לישון פה."

"תפסיק להיות לחוץ, זה רק דני שלנו." פיהק רוני, "בוא כבר לישון."

בסוף הוא נשאר לישון אצלנו וחזר הביתה רק בבוקר. אני לא מבין למה אליס מבלה זמן כה רב עם התינוקת שלה אצל אחותה בנתניה, ולמה ג'קי לא מתעקש שהיא תחזור? מי לדעתם אמור לטפל בדני? הם לא מבינים שילד בן שלוש עשרה לא יכול לדאוג לעצמו?

למחרת בבוקר צלצל בוריס וסיפר שולאדי עבר את הניתוח בשלום ואחרי שהוא התעורר הוא שמח מאוד למצוא את בוריס ליד המיטה שלו. הבנים שלו לא העזו להגיד כלום ליד אבא שלהם כשהוא היה ער, אבל בוריס אמר שהרגיש את העיניים שלהם דוקרות אותו בגב כל הזמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה