24. החג של החגים

 השיחה השנייה

כמה שעות אחרי השיחה הראשונה, הרעה והכועסת, הוא שוב התקשר, והפעם דיבר יפה ובסבלנות ונשמע כרגיל, אבל אני שכבר נכוויתי ברותחין נזהרתי בכל זאת, ודיווחתי לו בקול יבש שאכלתי את הכריך שהשארתי בצהרים, ושלקחתי את כל התרופות, והתקשרתי למשרד ההוא וביררתי, והורדתי כביסה וקיפלתי, וקניתי לחם וגם את המדרגות טאטאתי. "יופי חמוד." הוא אמר, "אתה נהדר. תרשום לי את השם של התרופה נגד אלרגיה ואני אקנה לך אותה מחר בבוקר."

"יופי, אני באמת צריך אותה." אמרתי, מעמיד פנים שאני נשמע ככה כי שוב נתקפתי באלרגיה בגלל הצמח הזה שפורח בדיוק עכשיו, לא מרשה אפילו לעצמי לדעת שאני כובש דמעות עלבון וכעס בגלל השיחה הראשונה שבה הוא צעק עלי, ונזף, והאשים למה לא הורדתי כביסה? ולמה שכחתי להתקשר ולברר? ולמה הוא עושה הכל ואני לא עושה כלום? וצעק שהוא לא משרת שלי ושהוא בחיים לא יעשה לי יותר סנדוויצ'ים לעבודה אם אני משאיר אותם בשקית.

הסברתי שלא אכלתי את הכריך המושקע שהוא הכין לי כי הסגן הביא עוגות לכבוד יום הולדתו, אבל הוא לא הקשיב ורק צעק והתעצבן ושפך את חמתו על המחשב, ועל הכתיבה שלי, ועל האנשים שאני מתכתב אתם במקום לשים לב אליו. ומפני שלא דיברנו על השיחה הראשונה לא יכולנו להמשיך ולדבר גם על הסיבה האמיתית לכעס שלו – העיסוי שעשה לי ניצן אחרי שחזרנו מהריצה אתמול בערב.

התלוננתי שכואבת לי היד והכתף הימניים בגלל הכתיבה הממושכת, וניצן אמר שגם אימא שלו סובלת מאותה תופעה והתנדב לעשות לי עיסוי. הייתי עם חולצה ושנינו ישבנו, והכל היה מהוגן מאוד לדעתי, אבל הוא נכנס, אמר סליחה בקול כפורי ויצא כאילו תפס אותנו באמצע זיון. ניצן הסמיק וברח.

"תודה שנדלקת על השמן הזה." הדף אותי כשניסיתי לפייס אותו.

"אל תדבר שטויות, הוא ילד בעיני, הוא אפילו לא בן שמונה עשרה."

"הוא מעל גיל ההסכמה והוא לא מסתכל עליך כמו ילד." התעקש רוני לסלק את ידי.

"נו, די רוני. אתה הולך להתעצבן על כל מי שמסתכל עלי?" איבדתי את סבלנותי ואחזתי בכוח את פרקי ידיו מעל ראשו, נשכב עליו ומועך אותו תחתי.

"כן!" התריס כנגדי, "זה מה שאני הולך לעשות, יש לך בעיה עם זה?"

במקום להמשיך בוויכוח המטופש הזה חסמתי את פיו בפי, ומשם הכל הלך למישרין, אבל למחרת באה השיחה הגועלית ההיא, ואחר כך הסתובבתי כועס ונעלב, מתגעגע לימים שהייתי לבדי, מזיין אלמונים בגן וחוזר לישון לבד, בלי אף בן זוג שיציק לי ויכנס לחדר ברגע הכי פחות מתאים. 

מחוץ לתחום

אין דבר צודק, רעשני וכועס יותר מאימא מרוקאית חד הורית שפגעו לה בילד. אחת כזו עמדה היום בכניסה לבית שלי וצרחה עלי בקולי קולות. היא כעסה, והיא הייתה מאוד צודקת וזועמת, וכשניסיתי להגיד שלא עשיתי כלום נשמעתי אשם ולא משכנע אפילו לעצמי. מדובר בפרח - השכנה ממול - שמצאה בחדר של הבן שלה תמונה שלי, ואחר כך חיטטה במחשב שלו ומצאה שירים וסיפורים ואלוהים יודע מה עוד שמהם היא הסיקה שהילד (מטר שמונים וחמש על תשעים וכמה קילוגרם) אוהב גברים, ובעיקר אותי.

היא שפכה עלי את חמתה שאני מדרדר את הילד שלה, ומדיח אותו לדבר תועבה, ואני וכל החברים שלי סוטים, ושהילד שלה קטין, והיא הולכת להתלונן במשטרה, ולא יעזור לי שכל המשפחה שלי שוטרים (זה היה בערך הדבר היחיד הנכון במה שהיא אמרה). 

"אני מציע שתפני גם לעובדת סוציאלית." אמרתי כשהיא הפסיקה לרגע כדי לנשום בין הצעקות, "ושתדעי," ניצלתי את שתיקת התדהמה שלה, "שאם אפילו רבע ממה שאמרת היה נכון האחים השוטרים שלי היו לוקחים אותי בעצמם למעצר, ובדרך מרביצים לי מכות רצח, ובצדק." וברחתי משם כמו שפן והסתגרתי בחדר שלי.

כמה זמן אחר כך הגיע רוני מהעבודה ושמע מהמעוצבים על המריבה איתה ובמקום לנחם אותי ולעודד אותי הוא התקיף אותי גם כן וטען שאני לא זהיר, ושאני חושב שאני הכי חכם, ושכולם אמרו לי שהילד הזה... ועוד ועוד האשמות, צעקות ונזיפות, שפשוט לא יכולתי ולא רציתי לשמוע. הכנסתי את הראש מתחת לכרית ונאטמתי.

אחרי אני לא יודע כמה זמן היה טלפון. זה היה ניצן, בוכה כמו ילד קטן. לקחו אותו למשטרה להגיש תלונה, ושם הוא סיפר שהוא הומו, שהוא מאוהב בי ושכל הסיפורים והשירים שאימא מצאה מבוססים על פנטזיות, שהוא מעולם לא קיים יחסי מין עם אף אחד, שהוא בסך הכל רץ איתי מידי פעם בערבים וקיבל ממני עצות על התעמלות ושמירת כושר, ושהוא מתנצל, מבקש סליחה על הסקנדל שאימא שלו עשתה לי, וגם היא מבקשת סליחה, אבל מתביישת לגשת לטלפון.

"זה בסדר, אני מבין." אמרתי, "גם אני, אם היה לי ילד והייתי חושב שפגעו בו הייתי צועק ומאיים. אני רק מבקש שלא תבוא אלי יותר, לך תמצא לך חברים בגילך."

הוא בכה עוד יותר חזק ורצה להגיד משהו, אבל אני כבר ניתקתי. קמתי והלכתי למטבח. רוני ששמע כל מילה שהוא אמר הניח את השפופרת של הטלפון במטבח וחייך אלי חיוך שמח. "אתה רואה, הכל הסתדר." אמר בשלווה, כאילו לא צרח עלי רק לפני כמה שעות.

"שום דבר לא הסתדר." אמרתי, "אני ואתה גמרנו. קח את הדברים שלך ולך."

בהתחלה הוא לא הבין, לא האמין, חשב שאני צוחק, אבל הייתי רציני לגמרי. הסברתי לו שאם אחרי חוויה משפילה כזו שעברתי כל מה שהיה לו להגיד זה שמגיע לי אז שילך ויחפש את החברים שלו, אני לא רוצה לחיות איתו יותר. הוא ניסה להתווכח שלא הבנתי אותו ושלא לזה הוא התכוון ושהוא בסך הכל... אבל אני סירבתי להקשיב. "אני ואתה כבר לא. לך."

"אבל לאן אני אלך?" צעק רוני עם דמעות בעיניים, "אתה לא יכול להעיף אותי מהיום למחר!"

הלכתי לחדר הארונות, ערמתי בידי חבילה ענקית של הבגדים שלו והעפתי הכל לחדר האורחים שלנו. "תגור פה עד שתמצא לך מקום אחר, ובינתיים תתרחק ממני."

הוא התחיל לבכות, ואחר כך באו ליאור ומיצי וניסו לדבר איתי, אבל אני אטמתי אוזניים. "כמו שידעתם לשתוק ולא להתערב כשהיא העליבה והשפילה אותי לפני כל השכונה אל תתערבו גם עכשיו." אמרתי להם והעפתי אותם החוצה.

אחרי שהוא לקח את כל הדברים שלו ונסגר בחדר שלו לקחתי דף גדול, רשמתי עליו באדום "מחוץ לתחום!" הוספתי ציור של תמרור אין כניסה והדבקתי על הדלת של החדר שלי. זהו, מעכשיו אני והחיים שלי הם מחוץ לתחום בשביל כל העולם, ולפני שאני נעלם לתמיד מאחורי הדלת אני רוצה לספר שכשהיא עמדה וצעקה ככה, ואף אחד מהחברים שלי לא בא להגנתי, הרגשתי שהיא צודקת, שאני בעצם אשם, שמגיע לי לעמוד ככה, חשוף בחוץ, ולספוג האשמות והשפלות, שאני באמת סוטה ופושע ובן אדם שפל שצריך להתבייש בעצמו. 

ביום שישי בצהרים נתתי לו את החלק של העיתון עם רשימת דירות להשכרה ומצאתי אותו אחר כך קרוע בפח, וכששאלתי למה הוא התחיל לשיר בקולי קולות והתעלם ממני. 

בתגובה כשהוא הזכיר לי לקחת תרופות אחרי הצהרים גם אני התחלתי לשיר בקולי קולות והתעלמתי ממנו ואז הוא התנפל עלי והייתה מעין האבקות שנגמרה ב... בוא נגיד בגמירה משותפת ונעזוב את זה ככה. כן, זה היה טוב, אבל אני חושב שהוא קצת משוגע.

התקשרתי אחר כך לבוריס להתבכיין וגם לבקש עצה וחטפתי על הראש. "שניכם משוגעים! תישארו יחד ותנו לי מנוחה!" הוא צעק עלי, וברקע שמעתי את ולאדי צוחק.

סגרתי והלכתי למטבח לקחת עוד פיצה ואז ראיתי שהוא קרע את השלט אין כניסה ששמתי על הדלת. אני לא כועס על פרח וגם לא על הילד שלה (אם הוא ירצה הוא יכול למעוך אותי, הוא בחור ממש  גדול, אבל נחשב בעיניה לילד כמובן) והאמת שעכשיו גם על רוני אני כבר לא כועס, ובטח שלא על השכנים שלי שנבהלו מהצעקות שלה. אני בעיקר כועס על עצמי שלא ראיתי מה שכולם ידעו וראו.

אחר כך אמרו לי שטיפלתי בסצנה הלא נעימה הזו בצורה בוגרת ובסוף כולם נרגעו חוץ מניצן המסכן שליבו נשבר, אבל מה שבאמת כואב לי זה שכולם ראו ושמעו ואף אחד לא בא לעזרתי. מזל שהיא לא ידעה שאני נשא. אני לא מסתיר את זה מאנשים קרובים אבל לא חושב שכולם בשכונה צריכים לדעת את זה.

ברור לי שרוני כעס והתפרץ כי גם לו כאב בגללי וככה הוא ביטא את הצער והכאב שלו. אני כבר לא כועס עליו, נרגעתי לגמרי אבל אני עדיין חושש שאנחנו שונים מידי מכדי שנוכל לחיות אי פעם בשקט. נכון שניגודים נמשכים, אבל משיכה זה לא מספיק. צריך גם קצת שקט ושלווה. למרות שהודעתי לו שאנחנו לא יחד יותר הוא ממשיך לגור איתי. בימים הוא בחדר האורחים ובלילות הוא מתגנב למיטה שלי. רק אתמול ישנתי לבד כי הוא הלך לישון אצל הוריו וכמובן שהתגעגעתי נורא.

עם כל האהבה והמסירות והדאגה שלנו זה לזה יש בינינו הבדלי סגנון ואופי עצומים שמקשים מאוד על החיים שלנו יחד. אולי ככה זה בזוגיות? לא יודע. אני עייף מאוד כי לא ישנתי כמו בן אדם כבר כמה ימים וכל הסיפור הזה מעיק עלי מאוד. שנינו אומללים והוא כשהוא עצוב הוא מיד מפסיק לאכול. גם ככה הוא רזה מידי ועכשיו הוא נעשה ממש שקוף. אני דואג לו וכואב לי נורא עליו ואין לי מושג אם אני טועה או צודק. אם אני אתעקש הוא ילך ממני בסופו של דבר ואולי זה יהיה לטובה.

אני יודע לפי ההיגיון שעדיף ככה, אבל הלב כואב לי בצורה בלתי נסבלת. אם ניפרד אני נשבע שבחיים אני לא אחיה יותר עם אף אחד. ביידיש יש פתגם שעדיף כאב בטן מכאב לב וזה נכון לגמרי.

אני לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך, אפילו לא לכעוס כשאני צודק. לחגוג במסיבת סילבסטר זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. לרוע מזלי קבוצת התמיכה שלי החליטה שנחגוג ביחד אצל המנחה שלנו - ככה גם מי שאין לו בן זוג לא ישב בבית ויהרהר בהתאבדות. לא סיפרתי להם עדיין על מה שקרה ועל הפרידה מרוני ואין לי שום תירוץ לא לבוא, לא רציתי לקחת אותו, אבל אחרי שאפילו החבר של המנחה שלנו התקשר לשאול אם רוני מגיע נשברתי וביקשתי שיבוא איתי והוא הסכים מיד וסך הכל היה ערב נעים.

היה הרבה אוכל ומעט שתייה, אף אחד לא עישן וגם הריקודים היו מאופקים מאוד, אבל היו דיבורים וצחוקים ואווירה משפחתית נעימה של אנשים שמכירים זה את זה היטב. בחצות כיבו את האור ומזל שהייתי זריז מאוד והגעתי אליו בזמן. נישקתי אותו עוד לפני שגמרו לספור ואחר כך הודעתי לכולם שאני צריך ללכת לעבוד מחר ורצנו הביתה, למיטה. 

למחרת הלכתי לעבודה, זה לא היה סתם תירוץ, והייתה הרבה עבודה ובלגנים עם ספירת מלאי ומילוי טפסים מרגיזים בשביל האיזו וכל השטויות הללו. ובין לבין טלפונים מניצן שבילה סילבסטר מדכא ביותר עם כמה חברים שפיתו אותו לשתות וודקה. הוא חזר חולה הביתה, ישן חצי יום ואחר כך קם ואכל המון סופגניות. מיד אחר כך נזכר בדיאטה, ניסה להקיא אותן ולא הצליח, ומרוב ייאוש התקשר אלי לשפוך לפני את ליבו. לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס עליו.

אחרי שהוא נשבע לי שלא ישתה יותר עד שלא ימלאו לו שמונה עשרה, ולא ינסה בחיים להקיא בכוונה אלא אם כן הוא יחליט להפוך לדוגמנית, הסכמתי שהוא יבוא לבקר אותי אחרי הצהרים בתנאי שיגיד קודם לאימא שלו. אחר כך תפסתי את רוני בארוחת צהרים וסיפרתי לו הכל. הוא צחק גם כן ואמר שיותר טוב סופגניות מקוקאין למשל, והבטיח לחזור הביתה מיד אחרי העבודה.

הילד בא, ישב איתנו קצת, ואפילו שתה תה ו... לא. לא דיברנו על מה שקרה בשבוע שעבר, לא התחשק לנו. ראינו יחד ערב חדש, דיברנו על ספורט ופוליטיקה, ואז איזה חבר שלו צלצל והזמין אותו לסרט והוא הסתלק לדרכו, נראה קצת פחות מדוכא מכפי שהיה כשנכנס.

"אתה לא חושב שהיינו צריכים לדבר איתו או משהו?" שאלתי את רוני והתחלתי לאסוף את הכוסות מהשולחן.
"לאאאאא מה פתאום? דיברנו מספיק לדעתי." הוא אמר בפסקנות, "בוא למיטה ונשתוק קצת."