26.שלום, אני נוסע

הגעתי היום הביתה עם כאב ראש מטורף ומיד לקחתי אופטלגין ונפלתי הרוס על המיטה. לא תכננתי לחזור הביתה היום, אבל יגאל היה צריך לצאת לאירוע משפחתי ושכנע את המפקד שלנו שייתן גם לי לצאת. זה האפטר האחרון שלי במילואים הללו - מחר בערב אנחנו חוזרים ונהיה תקועים שם עד יום ראשון בבוקר ואז נשתחרר סוף סוף. מהשבוע הבא אני חופשי ולא רק מהמילואים אלא גם מעבודה, ובקרוב גם מהארץ החמה והמטורפת הזו.

קמתי בערב מאושש ורענן ומיד התחלתי לטפל בכל הסידורים לקראת הנסיעה. הדירה שלי רשומה כבר אצל מתווך דירות שנשבע לי שדירות כמו שלי שמוצעות להשכרה רק לכמה חודשים מבוקשות מאוד בשוק. יש לו כבר משפחה אחת שמתה להשכיר דירה לחצי שנה בשכונה שלנו כדי שיוכלו להשגיח על הבנייה של בית החלומות שלהם מקרוב. שיהיה להם לבריאות, אני מקווה שיהיה להם יותר מזל עם הבית שלהם מכפי שלי היה עם שלי.

חזרתי מהמתווך והלכתי לליאור לשאול אם הוא יודע על מישהו שמחפש מכונית ניסן עתיקה ודפוקה עם מנוע לא רע. הוא אמר שכן, הוא דווקא מכיר אחד, את עצמו, וצחק, ומיד הסכים לקנות ממני את המכונית במחיר שהצעתי ואמר לי שאני פסיכי אם עוד לא הייתי בחו"ל, ולמה אני מחכה? שייקחו אותי לשם בכיסא גלגלים בטיולים של גיל הזהב? צחקנו וסיפרנו בדיחות על טיולים עם שיניים תותבות וקטטר, ואז הוא גילה לי שרוני התקשר אתמול בלילה וניסה לשאוב ממנו מידע עלי - מה שלומי? איך אני נראה? ומי מבקר אצלי? ליאור התחמק ואמר שאין לו מושג, יש לו חבר חדש עכשיו וחיים משלו, ואין לו זמן לעקוב אחרי, ועד כמה שהוא יודע אני בסדר.

"זה רציני, אתה באמת עוזב?" שאל והביט בי במבט בוחן.

משכתי כתפיים והלכתי, כאילו אדיש, אבל מבפנים חש מזועזע למדי. אני הרי מכיר את הראש של רוני, הוא בטח חושב שכשהוא יחזור הוא ימצא אותי בדיוק באותו מקום שעזב אותי, כאילו אני איזו מזוודה ישנה שהשאיר בפינה. הוא ימשיך עם אותם התעלולים שלו, חי כמו סטרייט כלפי חוץ, רודף אחרי בחורות ומחפש את האישה המתאימה, ומידי פעם קופץ אלי לזיון חפוז. עברתי על הבלוג ובכיתי כשנזכרתי בכל הרגעים היפים, באהבה שהייתה, בלילות הנהדרים שבילינו יחד... בכל מה שעשינו... אהבתי לעשות איתו הכל, אפילו לריב איתו היה כיף, אבל זה נגמר ודי.

לכולם אני מספר שאני נוסע כי אני רוצה לראות את העולם, שנמאס לי מהארץ ומהקריות, שאני לא רוצה להיות פה בזמן ההתנתקות - סיפורים מפה ועד הודעה חדשה, אבל האמת היא שאני בורח ממנו, פוחד לחזור לדפוס הישן וההרסני של היחסים שלנו. בעוד שבועיים בערך אני אהיה על מטוס בדרך לאירופה הקרירה והשקטה, רחוק מהבלגאן הלוהט של המדינה המופרעת שלנו, רחוק החיים הדפוקים שלי.

אחרי שסיימתי את המילואים הלכתי למר מיכאלוב, הבוס שלי והודעתי לו בקול רציני ושקול שאני רוצה להתפטר כדי לטייל בחו"ל. מר מיכאלוב רמז לי לשבת והראה לי ביומן שלו שהחגים נגמרים השנה מאוחר מאוד, סוכות יוצא כמעט באמצע אוקטובר, ולפני שהספקתי לשאול למה הוא מספר לי את זה הוא הודיע לי שההתפטרות שלי נדחית, אבל הוא מוכן לתת לי לצאת לחופשה ללא תשלום עד אחרי החגים, בתנאי שאתייצב לעבודה מיד אחרי סוכות.

התחלתי לגמגם משהו שנשמע כמו, "אה... אבל... אני לא יודע..." ומר מיכאלוב דפק על השולחן בתוקף הודיע לי שהוא מאוד מעריך את העבודה שלי, ושהוא יהיה מאוכזב מאוד אם ייאלץ לוותר על עובד כמוני והזכיר לי שמאוד לא נעים לחזור מטיול ארוך בלי גרוש על התחת ולהתחיל בקריירה של מובטל. "ואם אני ארצה לטייל גם אחרי החגים?" התחצפתי בנימוס, למרות שמבפנים רעדתי מפחד - מה לעשות, אני מעריך את שיקול הדעת של הבעל בית שלי ואני פוחד נורא להיות שוב חסר עבודה וכסף.

"אחרי אוקטובר נעשה קר וגועלי באירופה." גילה לי מר מיכאלוב, "בסתיו אתה כבר תשמח לחזור הביתה."

"בסדר," אמרתי בהכנעה וקמתי, "אני מסכים, להתראות אחרי החגים." והלכתי, חש תערובת מוזרה של רווחה ובושה, כי למרות כל הצהרותיי הנועזות שנמאס לי מהמדינה הדפוקה הזו, ומהחום הנוראי, ומהפוליטיקה המעצבנת, וההתנתקות הזו כבר יצאה לי מכל החורים, למרות כל אלו אני לא הבן אדם שייזרק סתם ככה עם תרמיל בעולם, בלי כסף ובלי תכניות.

אז נכון, אני בורח מהבעיות שלי עם רוני ואני עושה סוף סוף את הטיול שחלמתי עליו, אבל יש לי גבול ברור, ותאריך יעד לחזור הביתה, ופה, למרות כל הצרות והמגרעות זה הבית שלי. ירדתי לאט במדרגות המתכת המפחידות לעבר בית המלאכה, חושב שבעצם רוני הוא קצת כמו המדינה שלנו - בעייתי ומעצבן בטירוף, לא צפוי והמון פעמים מציק ומרגיז ובכל זאת... אני שואל את עצמי אם יום אחד אוכל לחשוב עליו בקור רוח בלי להרגיש שאני מת מרוב געגועים ואהבה.

יש מאכל אחד שאני כן יודע לעשות (שימו לב שאני לא מגזים וקורא לזה לבשל) והוא נקרא המקרונים של דני. במקור צריך להוסיף גם פטריות, אבל הילד לא אוהב פטריות אז אני מוותר עליהן, צריך לקחת מקרונים או פסטה רגילה, מבשלים כרגיל ועד שהם מתבשלים מכינים רוטב משמנת מתוקה (זו הנוזלית) ושתי תיבוליות קנור בטעם שום ופטרוזיליה. מרתיחים את השמנת עם התיבוליות תוך בחישה עד שהכל נעשה סמיך ושופכים על המקרונים המבושלים והמסוננים, מערבבים ובמקום פטריות להוסיף גבינה צהובה מגורדת. פשוט, טעים ומשביע ודני אוהב את זה. הכנתי מקרונים כאלו לארוחת צהרים בשביל שנינו ותוך כדי כך ניסיתי להסביר לו שאני נוסע בקרוב ולא אוכל להיות בעליה לתורה שלו בסוף אוגוסט.

"כן, שמעתי שאתה נוסע לחו"ל." אמר דני בלי להתרגש, "אבל תבוא היום למסיבת יום ההולדת שלי בחוג? (נודבתי להביא לחוג השחייה שלו כיבוד כדי לחגוג את יום הולדתו ה – 13 עם חבריו לשחייה, ככה מקובל אצלם).

"כן, בטח."

"ותיתן לרוני חיבוק גדול בשמי." הוסיף דני בחיוך, והתחיל לטרוף את המקרונים. הילד רזה כמו גפרור ואוכל כמו פיל, לאן כל האוכל הזה הולך?

"דני, אני לא נוסע לרוני, רוני באמריקה."

"אבל אימא אמרה שאתה נוסע לחו"ל בגלל רוני," התעקש דני, "שמעתי אותה מדברת עם ג'קי."

"כן, אבל אני נוסע לחו"ל אחר, לא לאמריקה, גם אירופה זה חו"ל. כל מה שלא ישראל זה חו"ל, אני נוסע עם יגאל להולנד."

"אבל רוני החבר שלך, לא יגאל," מזעיף דני פנים.

"רוני ואני כבר לא ביחד." הסברתי. "לא ראית שרוני לקח את הדברים שלו מהבית?"

"הוא עשה את זה בכאילו כי אימא שלו הייתה חולה, לא בגלל שהוא לא אוהב אותך."

"הוא כתב לי מכתב ש..."

"אבל הוא אוהב אותך!" התרגז דני, "הוא אמר לי את זה אתמול בטלפון."

"כן, גם לי הוא אמר את זה." אני מודה, "אבל דני..."

"ואני אמרתי לו שלא ידאג, שיגאל גר אצלך רק בגלל שהוא רב עם אימא שלו, ושאתם לא חברים ורוב הזמן הוא בכלל לא בבית."

טוב, זה נכון, אבל זה לא עסקו של איש. "אני לא רוצה שתדבר עלי עם רוני. אל תסכים לענות לו על שאלות בקשר אלי." הוריתי לדני בקפידה.

"אתה לא מחליט עלי ואתה לא תגיד לי!" הטיח בי דני בחוצפה ולרגע יכולתי לראות איך הוא ייראה כשיהפוך לגבר. הוא כבר בחצי הדרך לשם.

אין לדני מזל עם המבוגרים שאמורים לטפל בו – אביו נעלם עוד לפני שנולד, ג'קי כמעט לא שם לב אליו ואליס עסוקה בהריון שלה ובג'קי.

גם קודם היא לא הייתה עקבית בהתנהגות שלה עם דני, או שהיא הייתה מפנקת אותו או שהייתה צורחת עליו. הוא צריך יציבות ובטחון ואף אחד מאיתנו לא מצליח להעניק לו את הדבר הקטן והפשוט הזה.

אני תמיד מנסה לחנך אותו - מעיר לו שיכין שיעורים, שיאכל אוכל בריא, שלא יתחצף, שיתלבש כמו שצריך, אוסר עליו לרכב על אופנים בלי קסדה, ולא מרשה לו לאכול יותר מידי גלידה, בעוד שרוני הוא כמו חבר שלו - משחק איתו, משתולל איתו ומניח לו לעשות כרצונו ותמיד יש לו זמן בשבילו. בניגוד לרוני שתמיד עוזב הכל והולך לשחק איתו בכדור רגל או במחשב אני נוזף בו כשהוא מרעיש ומדבר כשאני לומד או עובד על סיפור - ברור שהוא מתגעגע אליו מאוד. אני הדמות הקבועה והיציבה ביותר בחייו. בגלל זה הוא מרשה לעצמו להתמרד כנגדי. למרות המריבה שלנו הלכתי בשש וחצי לברכה עם הכיבוד למסיבה וכמובן ששכחתי את השתייה והייתי צריך לרוץ פעמיים ודני כעס עלי שאני עושה לו פדיחות.

"כל אחד יכול לשכוח לפעמים." התנצלתי ופיהקתי, "אני עייף מאוד בזמן האחרון."

"היית בזולה אתמול." אמר דני בקול מאשים, "ראיתי אותך יוצא משם מוקדם בבוקר. מזל שרוני לא יודע."

"תשמע ילד." התפרצתי בכעס.

"לא רוצה לשמוע." אמר דני שם את הידיים על האוזניים שלו והתחיל לשיר בקולי קולות איזה שיר צעקני שאני לא מכיר.

אני לא מאשים אותו. חיי המין שלי הם לא משהו שילד בגילו צריך להיחשף להם, בעצם הם לא משהו שאף אחד צריך להיחשף אליו כולל אני עצמי.

***

כמו תמיד בזמן האחרון החלומות שלי היו רצופים ריצות, חששות, טרדות ושעונים שיצאו מדעתם. כל הלילה רצתי לאורך מסדרונות מתפתלים עמוס מזוודות כבדות, מנסה להספיק למטוסים ממריאים, רכבות דוהרות ופגישות גורליות שהחמצתי כל הזמן. מה פלא שאני קם עייף עד מוות כל בוקר אם אני חולם חלומות כאלו? הטלפון העיר אותי בשתיים לפנות בוקר, גואל אותי מריצה מסויטת במסדרון שקירותיו זכוכית שחורה קרה ונוצצת, ורצפתו אריחים לבנים חלקים מידי.

זה היה רוני. אוטומטית עשיתי חישוב של ארבע שעות אחורה, שם השעה עשר בלילה (או אולי שש בבוקר? אני תמיד מתבלבל).

"הערתי אותך?" רחש קולו באזני בחרטה מעושה.

"לא נורא." נאבקתי בקורי השינה ובשרידי חלום הזוועות. "היה לי חלום נוראי. הצלת אותי."

"חמוד שלי," השתתף רוני בצערי, "איך היה במילואים? ראית חיילים חמודים?"

"כן, המון. הם נעשים יפים יותר משנה לשנה." אני מתגרה בו, חש איך הזין הסורר שלי הולך ומתקשה בסתר סבך קפלי הפיקה העוטף אותי.

"מה אתה לובש?" הוא שואל בלחש.

"כלום, אני שוכב ערום. במיטה שלי ישנים שני צעירים יפים וכל מה שמפריד ביני לבנם זה הפיקה שלך, זה עם הריבועים הכחולים. ההורים שלך שכחו אותו פה."

הוא נאנח, חוזר לדבר בקולו הרגיל, והאותיות הגרוניות ניתזות מפיו חדות וברורות. "אתה כזה שקרן מנחם! נכון שאתה משקר?" 

"לא, אני לא משקר. שניהם שוכבים במיטה שלי וישנים."

"המיטה שלנו." הוא מתקן.

"זו המיטה שלי עכשיו, אתה עזבת."

"מנחם!" נימת הייאוש בקולו קורעת את לבי. "די, בבקשה די, תסלח לי כבר, אני כל כך אוהב אותך, אני מצטער נורא, הם לחצו עלי כל כך, נקרעתי מרוב פחד, בבקשה, תסלח לי."

"די, די, מספיק." אני מנסה להרגיע, מבוהל מעצמת ההשפעה שיש לי עליו. "ידעתי שלא התכוונת ברצינות ברגע שקראתי את המכתב המגעיל הזה."

"אבל כעסת נורא, אחרת לא היית שובר את הטלפון שלך."

"איך אתה יודע על הטלפון? אתה שוב קורא בבלוג שלי? אמרת שאתר הבלוגים חסום."

"יש דרכים להתגבר על חסימות." הוא אומר במסתוריות.

"אתה תחמן מידי כושי, בסוף יעיפו אותך מהקורס."

"הלוואי, ואז אני אוכל לחזור אליך ו..." הוא נאנח, "עומד לי בטירוף בגללך."

"כן, גם לי." אני נאלץ להודות.

שנינו נאנחים יחד, עורגים זה אל זה משני צידי האוקיינוס. עומד לי כל כך שזה כואב.

לא משנה על מה אנחנו מדברים תמיד זה נגמר בזין זקוף ובאנחות משותפות.

"איפה יגאל?" הוא נזכר לשאול אחרי שתיקה ממושכת.

"אצל אימא שלו."

"אתה עדיין מתעקש לנסוע אתו."

"כן, הוא לא רוצה לנסוע לבד."

"אבל אתה אוהב אותי, לא אותו, נכון?" הוא שואל בקול מתפנק.

"אני אוהב את שניכם." אני מקשה את עורפי.

"אבל אותי יותר, נכון?"

"רוני די, תפסיק! די, כבר דיברנו על זה, אני אוהב אותך כמו תמיד, אבל זה לא מספיק. מה הטעם באהבה שלנו אם כל פעם שאימא שלך נאנחת אתה זורק אותי ורץ אליה? אני לא יכול לחיות ככה."

"אני לא אעשה את זה יותר, אני נשבע." הוא מבטיח, ושוב השיחה מתגלגלת לפסים הרגילים והקבועים שלה - הוא מתנצל, שב ומסביר, אני נשאר אוהד וסבלני, אבל מתעקש לא להתחייב, ולא מסכים להגיד שאנחנו שוב יחד.

בסוף הוא מחלץ ממני הבטחה שכבר הבטחתי בעבר - לא להיפגש עם כל מיני זרים שפגשתי באינטרנט, להיזהר ולא לתת פרטים מזהים על עצמי.

"תבוא לפגוש אותי בשדה התעופה?" הוא שואל.

"אם אני אהיה בארץ אז, ואם יהיה לי זמן."

"תבטיח שתבוא." הוא מתפנק, "בבקשה תבטיח, אני כל כך מתגעגע."

"אם אני אוכל אני אגיע." אני מנסה לשמור על טון קשוח, אבל לך תנסה לעשות קולות של קשוח כשהזין שלך עומד רק משמיעת הקול שלו והנשמה שלך יוצאת אליו.

אחרי חצי שעה של שיחה אנחנו נפרדים ואני מתכרבל בשמיכה שלו וחושב עליו, מלטף את עצמי עד שאני גומר, בוכה טיפה מרוב בדידות וגעגועים ונרדם.

עם עלות השחר אני מתעורר בבהלה אחרי ששוב חלמתי שהלכתי לאיבוד בשדה תעופה ענקי וריק שאי שם, בנבכי מסדרונותיו, ממתין רוני בקוצר רוח שאבוא לחבק אותו. תודה לאל שזה היה רק חלום!

 פרידות

חזרתי מהביקור אצל הורי במכוניתו של סמי כי שלי הרי נמכרה כבר. הוא רתח מכעס כשנהג במהירות מסוכנת בכבישים הריקים למחצה של אחרי צהרים שבתיים מעולפים מחום. "היית חייב להיות כל כך מגעיל כלפיהם!" הטיח בי בכעס, "למה אתה חייב להיות תמיד פלצן סנובי כזה?"

"אני סנוב? פלצן? אני?" נשארתי המום, "על מה אתה מדבר סמי? הם אלו ש..."

"כן, כן, שמענו הכל. היית קטן ומסכן ותמים, והם לא פינקו אותך, ולא אהבו אותך ולא היה מספיק מקום בחדר של הבנים, ועשית שיעורים על השולחן במטבח וללי (אחותי הקטנה) קיבלה יותר נשיקות ממך."

"אבל..." ניסיתי להשחיל מילה.

הוא דפק על הדשבורד בכף יד גדולה ומגושמת בדיוק כמו שלי. "עכשיו תתחיל להתבכיין על התוספתן שלך שהתפוצץ כי לא שמו לב שכאבה לך הבטן, אבל שכחת שכל הזמן היית מקטר שכואב לך פה וכואב לך שם. היית ההיפוכנדר הכי צעיר בעולם, אז פעם אחת באמת היה לך משהו, אבל מיליון פעמים סתם התלוננת ושיגעת את כל הרופאים בקופ"ח."

הוא עצר בצד הכביש שנמתח לאורך החוף המטונף של קרית ים ויצא החוצה. "בוא נטייל קצת ונדבר חמי." אמר בקול רגוע יותר.

הלכנו לאורך החוף שפעם היה נקי ויפה ועכשיו נראה כמו מזבלה ודיברנו. סמי אמר שאני שובר להורים את הלב ביחס שלי אליהם, שגם כילד עשיתי הכל כדי להרגיז אותם ולבחון אותם. הם ניסו להיות סבלניים אלי כמה שיכלו ואני פירשתי הכל לרעתם, והשיא היה כשבכוונה עשיתי סקס בבית עם גבר, ועוד בחדר עם דלת לא סגורה.

"אתה יודע שאם היית חוזר באותו יום, או למחרת, הם היו מקבלים אותך בלי בעיות, למה היית צריך לברוח לטבריה?" רעם בכעס.

"קודם הייתי בתל אביב." אמרתי.

"אבל אושפזת ברמב"ם?" התבלבל סמי.

"כן, כי זה קרה בגן האם, נסענו לשם בשביל... בשביל... לא זוכר למה, אבל את המכות חטפתי בגן האם בחיפה." הסברתי, אבל הוא לא הבין, ואז סיפרתי לו על תל אביב ומה עשיתי שם.

אולי לא הייתי צריך לעשות את זה. פניו הוריקו מרוב סלידה, אצל סמי תמיד אפשר לראות הכל על הפנים, ועכשיו ראיתי שאני מגעיל אותו.

"אבל למה? למה הלכת לעשות דבר כזה?" שאל בקול אומלל.

"אני חושב שניסיתי להעניש את עצמי שאני... שאני... אתה יודע."

"ובגלל זה אתה חי עם רוני שכל הזמן זורק אותך, ושוב חוזר אליך, ושובר לך את הלב כל שני וחמישי?"

"כן, כנראה שכן." נאלצתי להסכים, חושב על אריאל היפה שגם הוא בדרכו שלו ריסק אותי לרסיסים, ונזכרתי שהרי ידעתי עוד מהרגע הראשון ששום דבר טוב לא יצא מהקשר שלנו, ובכל זאת המשכתי, מרשה לעצמי להיסחף אחרי היופי שלו, מתעלם מההיגיון שלי שאמר שזה מסוכן והוא לא בשבילי. ומה עם בוריס? כמה שהוא התנהג בצורה יותר מופרעת ככה נמשכתי אליו יותר.

"למה אני מחפש אנשים שיעשו לי רע ומתרחק מכאלו שרוצים בטובתי?" פניתי לסמי כמו שהייתי עושה תמיד כשהיינו ילדים.

"אולי זה בגלל שאימא הייתה במצב נפשי מאוד קשה כשילדה אותך?" הרהר סמי, "אסור היה לה להיכנס שוב להריון, היית פנצ'ר והיא התעקשה לא להפיל, אבל כשנולדת היא פשוט לא הצליחה לקום מהמיטה ולכן מסרו אותך לסבא וסבתא."

"זרקו אותי." אמרתי, ושוב הייתי מריר וכועס ומאשים.

"שטויות!" רעם סמי, "אפשר לחשוב ששמו אותך במוסד, סבתא טיפלה בך כמו בנסיך, בגלל זה עד היום אתה מסתובב עם האף למעלה עם הספרים שלך, והשפה המצוחצחת שלך, מסתכל עלינו מגבוה כאילו אתה מי יודע איזה גאון."

נכון, הוא צדק. התנשאתי עליהם, הרמתי את האף, כעסתי שנותקתי מגן העדן המפנק של סבתא והושלכתי לחיות כאחד האדם במשפחה רגילה של פועלים קשיי יום.

"שתדע לך שאימא רצתה לקחת אותך חזרה עוד כשהיית בן שנתיים, אבל סבתא לא הסכימה והיה ויכוח גדול. כל פעם שהיינו הולכים לבקר אותך היו צעקות ובכי."

"אף פעם לא ביקרתם אותי." מחיתי.

"חמי, ביקרנו אצלך כל שבת. אתה לא זוכר איך אני ומשה היינו לוקחים אותך להתנדנד בגן שעשועים? קראת לו גן שועים, והתעקשת לאכול רק ביקלי."

"ביקלי?" השתוממתי.

"ככה קראת לביסלי, אתה לא זוכר? היית שמנצ'יק כזה, ומשה היה צריך לסחוב אותך על הידיים חזרה כי התפנקת ולא רצית ללכת ברגל."

"באמת?" התפלאתי ופתאום נזכרתי בעצמי הקטן והשמנמן, הולך כמו נסיך הכתר בין שני אחי הגדולים ששמרו עלי מכל משמר והגנו עלי מכלבים ומילדים גדולים יותר, וסחבו את סנדלי ואת הצעצועים שלי שסירבתי לשאת בעצמי, חזר אלי בפתאומיות.

"תמיד אתה זוכר רק מה שנוח לך." העיר סמי בסלחנות.

"אז למה אימא ואבא ויתרו לסבתא ולא החזירו אותי הביתה?"

"כי סבתא הייתה מביימת התעלפויות וצעקות, ואומרת שהיא תתאבד אם ייקחו לה את הילד, והבית היה נורא קטן וצפוף, ואחר כך אימא שוב נכנסה להריון והפילה, ונחלשה, ורק אחרי שללי נולדה במזל טוב וסבא חלה ומת, ואחרי כמה חודשים סבתא נפטרה, חזרת הביתה סוף סוף, אבל כבר לא היית הכי קטן כי ללי הייתה התינוקת, ושוב התחלת עם ההצגות שלך. בכוונה היית מקשקש על ספרי הלימוד שלי, ונכנס למיטה שלי ומשתין שם. כל בוקר הייתי קם מושתן בגללך."

"זה לא היה בכוונה סמי, תסלח לי." התנצלתי.

"זה כן היה בכוונה! היית כזה פיקח, היית ממש חכם לגילך, ידעת לקרוא כבר בגיל חמש ועשית את זה בכוונה, ואם לא היית פוחד פחד מוות ממשה היית מתעלל גם בו."

"לא התעללתי בך," מחיתי, "מה פתאום התעללתי?"

"כן התעללת, ויצאת מזה בשלום כי היית קטן וכולם ריחמו עליך שסבא וסבתא שגידלו אותך מתו לך בבת אחת." צחק סמי שלא נוהג לנטור טינה לאיש, ואחר כך נישק אותי על לחיי ואמר שנורא חם, ומי המשוגע שמטייל בחום הזה בחולות? ולקח אותי חזרה לאוטו.

"תנסה להיות יותר נחמד להורים, זה כל מה שאני רוצה." אמר לפרידה, "אולי הם לא היו ממש בסדר, אבל הם ניסו והתאמצו, וקשה להם עם זה שללי חזרה בתשובה ובקושי מדברת איתם ושאתה בחיים לא תתחתן. הם אוהבים אותך וכואב להם שאתה כזה קר כלפיהם. תנסה להיות נחמד יותר חמי."

"אני שונא את הבובות הטיפשיות האלו של אימא." רטנתי כמו ילד מפונק.

סמי חייך למראה הפרצוף שעשיתי, "אתה לא יודע שזה פיצוי על זה שאף פעם לא היו לה די בובות משלה? מה אכפת לך שהיא מפצה את עצמה עכשיו? בגילה כבר מותר." אמר סמי בפייסנות, איחל לי דרך צלחה, וביקש שלא אשכח להיזהר כשאני בחו"ל ושתמיד אשים גומי, ושוב נישק אותי ונסע, משאיר אותי מזיע ועצוב.

***

היום, בארוחת הצהרים, הודיע הבוס חגיגית לכולם שאני נוסע לטיול באירופה ושאני אחזור אחרי החגים. בירך אותי בחופשה נעימה ואז רמז לשירי שמיהרה להגיש לי בשם בית המלאכה חבילה דקה וכבדה עד להפתיע בגודל של ספר גדול. בתוך ניר העטיפה ההדור התחבא מחשב נייד - לפטופ קטן וחביב, מתנה מהבוס לרגל יציאתי לחופשה. הודיתי לו, מסמיק, קצת משמחה וקצת ממבוכה, והבוס לחץ את ידי ואמר שהלפטופ מיושן מעט וטיפה משומש, אבל במצב מצוין, ומיד קפצה שירי ונישקה את לחיי מועכת את שדיה הרכים אל כתפי.

כולם הריעו והבוס טפח על שכמי בחיבה והזכיר לי שעלי לעבוד גם מחר ומחרתיים, אבל מאחר והוא לא יהיה נוכח ביומיים הבאים הוא העניק לי את המתנה כבר עכשיו וכעת עליו לצאת לפגישות, ומיד עזב. אחרי לכתו השתררה אווירה חופשית ופרועה מעט בחדר האוכל כולם התרווחו בכיסאותיהם וקשקשו במרץ. "אני שכנעתי אותו שייתן לך את הלפטופ." אמרה לי שירי בגאווה, "הוא סתם היה זרוק במגרה שלו כי הוא משתמש בלפטופ של הבן שלו. עכשיו תוכל להמשיך לכתוב סיפורים." הוסיפה בלחש לתוך אוזני, נמרחת עלי ולוחצת אל גופי את הקימורים הדשנים של חזה ובטנה.

"מה שלום הזיקית?" שאלתי אותה כדי לרמוז לה להירגע קצת.

שירי אוהבת אותי אהבת אחות אבל לספר סיפורים היא אוהבת עוד יותר ומיד היא נתקה ממני והתחילה לספר לכולם איך הבאתי לה את העציצים שלי - פילודנדרון גדול אחד וכמה שרכים ענקיים ואיך זחלה מתוך אחד השרכים זיקית ירוקה ומגעילה וטיפסה על מעקה המרפסת ואיך היא צעקה איחס כל כך חזק עד שאפילו בעלה הרים את הראש מהעיתון והילד הקטן שלה החליט שהוא רוצה לאמץ אותה אבל היא שירי חושבת שזיקיות הן כמו חייזרים מסוכנים ולכן ...

כולם התחילו לספר סיפורי זיקיות משלהם ואני פרשתי משם שמח וטוב לב לבחון בנחת את הצעצוע החדש שלי.

המזוודה הירוקה

כל השבוע היה חם מהרגיל, אפילו בחדשות אמרו שהיולי הזה חם מהיולי של השנה שעברה, ובאוגוסט צפוי להיות חם עוד יותר, אבל באמסטרדם השנה הקיץ קריר וגשום.

כולם קינאו בי שאני טס עוד כמה ימים לאירופה. "איזה שכל יש לך שאתה עושה לך התנתקות משלך כמה ימים לפני שפה יתחיל הבלאגן של ההתנתקות." אמרו לי בעבודה והאמת, די הסכמתי אתם.

נכון, קצת פחדתי לטוס, ועוד יותר פחדתי להיתקע עם יגאל ומצבי הרוח שלו אבל זה יהיה כלום לעומת הבלאגנים שהולכים להיות עם ההתנתקות.

אני מתרוצץ ועושה הכנות וסידורים כבר כמה שבועות – האוטו נמכר והדירה הושכרה וטיפלתי בחתול ובעציצים ואפילו את מחשבי הנאמן אני מעביר לדני, עכשיו אי אפשר לדחות יותר את הפרידה מבוריס.

אני חייב לקחת ממנו את המזוודה עם הגלגלים, ההיא, הירוקה שהוא קנה אז, לפני שנסע עם ארקאדי לבוסטון. כמה כעסתי עליו אז, כמה שנאתי אותו על שלקח איתו את ארקאדי היפה שלי. מאז חלפה שנה וחצי, כמה השתנינו שנינו מאז שנפגשתי לראשונה עם הגבר מדהים והסמכותי הזה. כשחזר מארצות הברית כעסתי עליו בגלל ארקאדי, אבל מאז השתנו הרבה דברים - שנינו התבגרנו, החכמנו ולמדנו לקח.

כיום אני עדיין מתמודד עם תוצאות עזיבתו של רוני, ואילו הוא חי בזוגיות רגועה ופתוחה מאוד עם החבר שלו וולאדי ששוהה באגוסט בברלין. כשראיתי אותו לראשונה רק התחלתי להתאושש מהידיעה שאני נשא. הוא לימד אותי המון, הדריך אותי, הטביע בי חותם לנצח, חלק גדול ממה שאני כעת - לטוב ולרע - הוא יציר כפיו, מעשה ידיו להתפאר. הוא פתח לי את הדלת לבוש מכנסיים קצרים מרופטים וגופייה. כשחזר מארצות הברית היה רזה ושרירי, גילח את ראשו ונראה כמי שהקדיש שעות רבות לטיפוח גופו, אבל מאז התרכך מעט והזניח את חדר הכושר. החיים עם וולאדי המבוגר ממנו עשו כנראה את שלהם. למראה פני העביר יד על פדחתו שזיפי השיער שצצו עליה מאז הגילוח האחרון סימנו בבירור את גבולות הקרחת שלו. "אני נראה זוועה." אמר קדורנית, "שמן וזקן ומוזנח." 

"מזלך שאני חולה על זקנים שמנים ומוזנחים." אמרתי בעליצות, וחיבקתי אותו, שמח שהוא לבד, מאושר כמו תמיד לגעת בו. הוא כמעט בן חמישים, אבל כתפיו עדיין רחבות ואיתנות, וזרועותיו שחומות, חלקות ושריריות. השערות שמבצבצות ממפתח גופייתו מתולתלות, סמיכות ואפורות.

חיבקתי אותו, חש בריח המוכר של מי הגילוח שלו וליבי נצבט מגעגועים למה שהיה פעם ולא ישוב עוד. למה רק עכשיו אני מבין כמה היה לי טוב איתו אז, לפני שהכל הסתבך?

"זוכר את הווילונות הירוקים?" שאלתי והנחתי ראש על הפרווה הסמיכה והרכה שכיסתה את החזה שלו, דוחף ידיים מתחת לגופייה שלו כדי לחוש טוב יותר את חלקת עורו החמים.

הוא גיחך חרש, "רק הומו רגשני כמוך יכול לעשות סיפור מהווילונות המכוערים האלו."

"אהבתי איך האור עבר דרכם ונעשה ירוק כזה." הסברתי, ועברתי לתקוף את מכנסיו.

"מספיק ילד, זו הטרדה מינית." ניסה בוריס להדוף אותי, אבל לשווא, הייתי נחוש לא לוותר לו הפעם.

"נו די אתה יכול להיות הבן שלי." מלמל כדרכו, אבל הפעם נכנע והניח לי לכרוע בין ברכיו ולקחת את אברו בפי. הוא זה שלימד אותי איך עושים את זה כמו שצריך, הוא זה שריפא אותי מהפחדים שסבלתי מהם אחרי התקיפה האלימה שהותירה אותי חבול ומדמם.

בפעמים הראשונות הייתי קפוא ומבוהל והוא קלט אותי מיד והיה קשוח איתי, אבל לא מרושע. תקיף, אבל עדין. בדיוק מה שהייתי צריך אז כדי לחזור לעצמי. אם ארקאדי לא היה נדחף באמצע הוא בטח היה נשאר איתי אחרי הגירושים ולא נוסע לבוסטון, ואז לא הייתי פוגש את רוני ולא... נו די, אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס, די כבר! עברנו למיטה והוא הניח לי להפשיט אותו, מוחה מעט, אבל נכנע בעונג. "מה אתה מחפש אצל קשיש כמוני?" רטן כמו תמיד והשתתק כשנשכתי רכות את שפתו התחתונה, מתענג על תחושת גופו המוצק והכבד המועך אותי תחתיו, מכאיב לי בדיוק במידה הנכונה. אחר כך נשארנו חבוקים על המיטה ודיברנו. הוא דאג איך אני אסתדר שם לבד, גילה לי שהוא לא משתגע אחרי יגאל ההפכפך והרגשני מידי לטעמו, ושאל מה יקרה אם זה לא יסתדר? מה התכניות החלופיות שלי? ואם יש לי די כסף? והאם יש לי כרטיס הלוך ושוב וביטוח בריאות ו...

"די כבר סבתל'ה!" נזפתי בו.

הוא צחק והתנפל עלי, אנחנו מתגוששים לאורך ולרוחב המיטה, צוחקים תוך כדי מאבק. אני מתפרע ומשתולל כהוגן ועשה הרבה רעש, אבל מקפיד להפסיד ולהגיד לו שהוא חזק יותר והוא זה שניצח.

הוא מרוצה, מגחך בשביעות רצון ושואל אם אני בטוח שאני אחזור אחרי הטיול לארץ המשוגעת הזו. "בטח שכן, רק פה אני מרגיש בבית וחוץ מזה הרי כל העולם משוגע לא פחות." אני צוחק ואחר כך מנשק את צווארו, כתפיו ותנוכי אוזניו, מבטיח לחזור אליו בריא ושלם ונשבע שאשמור על עצמי ושהכל יהיה בסדר.

"אתה מבטיח לי להיזהר ילד?" הוא שב ושואל כשאני כבר בדלת עם המזוודה הירוקה נגררת אחרי.

"נשבע לך, יהיה בסדר." אני מבטיח.

"כן, שמענו עליכם, כל הצברים האלו אם היהיה בסדר שלהם." הוא מקדיר פניו, ואז תופס את פני בשתי ידים קשות וחמות ומועך אותי קצת, מביט מקרוב בשתי עיני "ואם התימני הקטן שלך יבוא לפה לחפש אותך? מה להגיד לו?"

"תגיד לו שיחכה לי בסבלנות כמו שאני חיכיתי לו." עניתי, והוא גיחך, ואימץ אותי אל ליבו בכוח, "תשמור על עצמך ותיזהר דוצ'ינקה." לחש ברוסית. אנחנו מחליפים עוד מבט, עוד נשיקה וחיבוק אחרון, ואני חוזר הביתה עם המזוודה הירוקה ומתחיל לארוז. 

ההתנתקויות שלי

גם ביום האחרון בעבודה הייתי מחובר באינפוזיה לגלי צה"ל. דווקא היום עשו יום שידורים מיוחד וכל היום דיברו על ההתנתקות. אפילו "המילה האחרונה" התכנית האהובה עלי התבטלה. אני דווקא אוהב את ימי שלישי שבהם אברי גלעד החביב עלי במיוחד מתכתש בחביבות עם ג'קי לוי שגם אותו אני אוהב מאוד. דיברו ושוחחו על ההתנתקות מכל מיני בחינות והיבטים – כלכלי, פסיכולוגי, היסטורי ועוד ועוד.

השוו זיכרונות מהפינוי של ימית לעומת מה שעומד לקרות היום, והיה גם ראיון מצמרר עם אישה אחת שדברה במבטא מזרחי קל ונעים (שהזכיר לי כמובן את רוני) והייתה נרגשת ולחוצה ומבולבלת עד כאב - כותבת על הקירות של ביתה בכתום, לא מוכנה להתפנות, רבה עם כל משפחתה, כועסת על הצורך להציג תעודת זהות במחסום, והעיקר, שומעת את דמי בנה שנרצח בפיגוע קוראים אליה מן האדמה!

למרות שאני תומך בהתנתקות, ואם היה לי אוטו ולא הייתי פוחד שישברו לי את האנטנה הייתי שם עליו סרט כחול, בכל זאת התחמץ בקירבי הלב מעצב ומהזדהות.

גם אני עברתי כמה וכמה התנתקויות לא נעימות ועד היום ליבי נצבט בעצב כשאני עובר ליד רב הקומות המכוער והמרופט שבנו במקום הבית הקטן והנחמד שבנה סבא בשנות החמישים של המאה שעברה.

חמש השנים הראשונות של חיי עברו עלי שם באושר רב - משחק בפרדס ההדרים שנטע סבא סביב הבית, מתפנק כנסיך במטבחה שופע המטעמים של סבתא, מוקף חום, אהבה והערצה בכל אשר אפנה.

זו ההתנתקות הכואבת ביותר שעברה עלי, אבל היו גם אחרות. התעקשתי לעבור לתיכון חילוני במקום להמשיך עם כולם בתיכון דתי, ואחר כך עמדתי על זכותי לא ללכת למג"ב כמו אחי הגדולים אלא למרוד וללכת לגולני (עכשיו המרד הזה נראה לי מגוחך אבל אז זה היה מרעיש עולמות), וכמובן ההתנתקות (שלא צלחה) משמי המקורי וההתעקשות על שם חדש שאני בחרתי לי.

אחר כך נותקתי בכוח ובטרם עת מבית הורי ומעצמי וחייתי חיים שלא הלמו אותי ואת אופיי ושוב התנתקתי מהחיים ההם באלימות וחזרתי לעצמי.

גם מהדירה שלי בעיר גנים קיבלתי צו פינוי, היה לי קשה לעזוב אבל התגברתי מצאתי לי בית טוב יותר ואז... טוב, כל מי שמלווה את חיי יודע מה קרה אז.

אחרי שהוא לקח את חפציו והתנתק ממני המקום שאני גר בו כעת הפסיק בבת אחת להיות בית ונעשה סתם ארבע קירות מחופים גג שאני משלם עליהם יותר מכפי שאני יכול להרשות לעצמי.

 

כן, הגיע הזמן לעוד התנתקות, והפעם אני עומד להתנתק מהאדמה ולטוס מפה למקום אחר רחוק מהארץ הצהובה והמזיעה הזו שכל יום אתה מוצא בה סיבה חדשה להתרגז ולהזדעזע וכמעט כל יום אתה מצטער שהיית טיפש מספיק להדליק את הרדיו.

נולדתי פה וזה ביתי אבל אין להכחיש זו ארץ קשה, אוכלת יושביה, ארץ תובענית בעלת קצב עצבני ומזג רצחני ארץ שבה עליך לרוץ בכל כוחך רק כדי להישאר באותו מקום.

אני עייף ממנה אני רוצה להתנתק מכאן למקום קריר רגוע ושליו יותר.

ואחרונה חביבה נשארה לי עוד התנתקות אחת - התנתקות מהעולם הווירטואלי שאני משקיע בתוכו יותר מידי מחיי. אז זהו זה רבותיי, מדביק התוויות מבצע את ההתנתקות האישית שלו והולך להתחבר למקום אחר, מקום אמיתי, חי וממשי.

ולפני שאלך לחפש לי חיים לא וירטואליים אני רוצה להודות לכל האנשים שקראו והגיבו וגם לאלו שקראו ולא הגיבו, נעמתם לי מאוד קוראי היקרים, לא יודע אם אשוב, לא יודע מה יהיה מחר, ובטח שלא מה יקרה מחרתיים. אני מפליג לי לדרכי אל הלא נודע עם חיוך אמיץ על הפנים שמסתיר פחד גדול בלב, ומקווה לטוב.

"לחכות ולקוות –זה גורלם של בני האדם." נאמר במשפט המסיים של הרומן הנפלא, "הרוזן ממונטה כריסטו" ובמילים אלו אני בוחר להיפרד מכם.

אל תפסיקו לעולם לחכות ולקוות.

25. יומן געגועים

אור ירקרק

אני דוהר במהירות במעלה המדרגות לדירה של בוריס, מתפרץ פנימה ונופל בזרועותיו, מנסה להסביר, אבל כמו אז, בימים הראשונים להיכרותנו, רק בכי מתפרץ מתוכי. "נו, דוצ'ינקה, די, מספיק." הוא אומר לי בבס רוסי חם וטופח על גבי, "די, נו, לא צריך לבכות, מספיק, תראה איזה הפתעה עשיתי לך." ומוביל אותי למיטה שלו. אור שמש חורפי רך מסתנן מבעד לבד וילון ירוק ונופל על גופו הדק של ארקאדי. שערו בהיר מתולתל, עיניו כחולות רכות.

"התגעגעתי אליך רודי." הוא אומר, מושיט לי את ידיו, מחייך חיוך של ילד שובב.

אני שוכב בין שניהם, ידיו של בוריס חמות וקשות, מעסות את עורפי וגבי, ארקאדי מלטף את שערותיי, מושך את ראשי אל פטמותיו. הן ורודות וקשות והחזה שלו לבן, חלק וקריר.

"עכשיו תנשק אותי פה." הוא דורש בנימה מתפנקת ומגיש לי את ישבנו המתוק.

בוריס אוחז במתני, מכוון אותי לחור הוורוד והמפתה של ארקאדי, לוחץ אלי את הזין שלו. ידיו חולפות על כל גופי, מצליחות לגעת בי בכל מקום בבת אחת. הן מחוספסות וחזקות, קצת מכאיבות וקצת מנחמות. קולו עמוק, חמים, מהדהד בתוכי. אני חודר ונחדר, אוהב ונאהב, רועד מרוב עונג בין שניהם, יודע שאני לא בסדר ואסור ככה, אבל זה כל כך טוב...

גומר בגניחה ומתעורר בבת אחת מזיע, רטוב, מבויש. מאז שהייתי טירון בצבא לא קרה לי דבר כזה. הולך למקלחת ובלי להדליק את האור שוטף מעלי זיעה וזרע, מוחה דמעות של עונג ובושה, מרגיש איך ההקלה והעצב, הבדידות והכעס מעורבלים בי בפקעת שאי אפשר להתיר. מחליף סדין וציפה וחוזר לשכב, שוב לבד. 

קצב רצחני

הפעם הגיעו עם הניידים שני בחורים צעירים - אחד נמוך, רחב ושרירי, והשני דק גזרה, בעל פנים מתוקים, עיניים עגולות ותמות ולחיים ורודות. הם עבדו מהר כמו שדים נחושים לגמור משטח של 250 מכשירי נוקייה יוקרתיים בשעה, מה שחייב אותי לעבוד מהר וזריז. סידרנו סרט נע מאורגן למופת. הרחב ישב ליד הלייזר, הילדון פתח קופסאות מימינו והגיש לו אותן, ואני עמדתי משמאלו, אספתי את המכשירים המסומנים, שמתי בשקית ניילון פעוטה, דחפתי לקופסא וסגרתי אותה. כל חמש קופסאות נכנסו לתוך ארגז קרטון חום מסומן בבר קוד, ואוי ואבוי אם הקופסאות לא יחזרו לקרטון ממנו הוצאו. אסור לעזוב את המשטחים עם הסחורה לרגע, ושתדעו שכל מכשיר כזה עולה בשוק ששת'אלפים ₪! זה לא סתם טלפון, זה גם מחשב, וגם מצלמה וגם קצת איפוד וגם וגם ... נאום הסגן שבא כל חצי שעה לבדוק שהכל בסדר ושוב הלך, משאיר אותי עם הצעירים הללו שלא ידעו לאות.

ידי חולפות בזריזות על הקופסא - לסגור, לשים בקרטון ומיד אחר כך הבאה בתור. על כל קופסא צבעונית יש פזל של תמונות ובכולן נראה אותו בחור צעיר במגוון תנוחות. הוא נאה, ספורטיבי, שערו גזוז קצר וחיוך של אני נחמד, סולידי, הגיוני ומסודר בחיים מרחף ללא הרף על שפתיו.

אני שואף בתענוג את ריח הקרטון הנקי והחדש העולה מהקופסאות, ריח של דברי דפוס החביב עלי מכל הבשמים בעולם ולאט לאט מתכסות ידי בסימני שפשוף ובשריטות נייר זעירות ורגלי כבדות והולכות. לעמוד רצוף שלוש וארבע שעות על הרגלים זה לא צחוק, אבל אני מרוצה ולא מתלונן כי כל פעם שהצעיר ורוד הלחיים עם החיוך המתוק לוקח ממני ארגז מלא ומערים אותו על המשטח בחוץ הוא לוחץ את גופו אל גופי ועור זרועותיו השזופות מתחכך בשלי, ולפעמים הבל נשימתו פוגע בעורפי. אני לא מכיר אותו, רוב הזמן אני עומד בגבי אליו אפילו את שמו אני לא זוכר בדיוק - מאור או דור או משהו דומה - אני לא יודע עליו כלום וגם לא רוצה לדעת, אבל אחרי כמה לילות וימים של בדידות עורי אסיר תודה על המגע האקראי של גופו הצעיר בגופי שנותן לי כוח להמשיך לעבוד בקצב הרצחני הזה.

צונאמי של געגועים

לפני שהוא נסע הייתי מודאג מה יהיה עם הסקס. זה הדבר היחיד שהעסיק אותי – איך אני אחיה שלושה חודשים בלי סקס. בכלל לא חשבתי על איך ארגיש כשאחוש סתם געגועים פשוטים. איך יכולתי לדעת שההיעדרות שלו תכאיב לי דווקא מעל לחגורה? הפתעה, מסתבר שבגלל השמועות שמגיעות אלי כל הזמן מחברים של חברים – כולם נשמות טובות שבטוחות שאני חייב לדעת את כל האמת, וכמה שיותר מהר יותר טוב – אני מדוכא מכדי להיות חרמן. ועוד הפתעה אחת, כשאתה אוהב מישהו הרצון לסקס קשור למצב רוח, לרגש, לבן אדם שנמצא אתך, לא לכמה זמן עבר מהפעם הקודמת שזיינת. על זה נאמר – כל יום לומדים משהו חדש.

מאז שנסעת הקשר שלנו רופף וקטוע, וגם את הכמה דקות היומיות הללו אני מבזבז על כעסים ותלונות, ואחר כך ממשיך לבזבז זמן על חרטה למה כעסתי. ופתאום, בתוך כל הבאסה הזו של כעס וקנאה, אני שוכח כל מה שאני יודע וסתם מתגעגע. הגעגוע הזה הכה בי כמו ברק, רגע אני עומד ומכין פיצה עם הילד והוא אומר בתמימות, "בוא נוסיף גם טונה כמו שרוני אוהב." ופתאום הנשימה שלי נעצרת ובתוכי משתולל צונאמי של געגועים לחיוך השובב, לתנועות המהירות, לנוכחות שלך שממלאת את כל הבית מהרגע שאתה פותח את הדלת, געגועים לאנרגיה התזזיתית שלך.

רוצה שוב את הטירוף שלך, רוצה להתחמם באש שבוערת בך כל כך חזק עד שהיא מצליחה להדליק אפילו טיפוס קר כמוני. מוכן לתת הכל כדי לראות אותך רק לרגע, לראות שוב את הברק השחור בעיניים הצוחקות והיפות שלך, את התנועות מלאות החן של הגוף השחום והחלקלק הזה שתמיד נמצא בתנועה. הם אומרים שעכשיו אתה איתה, מחייך אליה, אוחז בידה, רוקד איתה, חופשי מבושה, יכול לעשות הכל בלי להסתתר. איתה אתה יכול להיות מאושר קבל עם ועדה, לעשות את כל הדברים שלא עשינו אף פעם בגלוי.

אני מקווה שעכשיו אתה באמת מאושר, שטוב לך, שהוויתור שלי עלינו עוזר לך לכוון את החיים שלך לכיוון שאליו רצית שהם יפנו. אמרת לי עוד בהתחלה שעד גיל שלושים אתה תהיה נשוי ועם ילדים. אני צריך להיות אסיר תודה שנסעת כל כך רחוק כדי שלא אצטרך לראות איך אתה מגשים את התכניות שלך לנגד עיני, ואני באמת אסיר תודה לך על ההתחשבות, אבל אני גם נורא נורא מתגעגע.

“צריך דקה בשביל להבחין במישהו, שעה בשביל שהוא ימצא חן בעינייך, יום בשביל לאהוב אותו, אבל צריך חיים שלמים בשביל לשכוח אותו". 

מצאתי את זה בבלוג של בחורה אחת וזה פשוט תפס אותי. זה בטח נכתב על מישהו כמו רוני שלי. 

הוא התחיל

אתמול הוא שוב התקשר, הפעם הייתי ממוקד ורציני, לא התפתיתי לבדיחות ולסיפורים שלו ועימתי אותו עם השמועות ששמעתי. הוא נאלץ להודות שכן... יש בזה משהו... ונכון שהוא והיא... אבל... "מבחינתי זה אומר שהכל נגמר, ההבטחות שלי בטלות ומבוטלות, מרגע זה כל הקטע שלנו נגמר." הודעתי לו קצרות.

"רק רגע, חכה שנייה מנחם, תן לי להסביר..." הוא התחיל להתפתל כמו שהוא עושה תמיד כשאני מנסה לברר מה הקטע שלו עם נשים, אבל הפעם הוא היה רחוק מידי בשביל להחליק את העסק. ההשפעה שיש לו עלי לא פעלה מעבר לאוקיינוסים שמפרידים כיום ביני לבינו. ניתקתי והתקשרתי לאקס המיתולוגי שלי וביקשתי שיבוא עכשיו. בוריס קלט שזה דחוף ובא מיד, ונאנח כשסיפרתי לו מה התימני הקטן שלי עשה הפעם, וקילל אותי ואותו ברוסית, ושוב התרגז למה אי אפשר לנחם אותי עם אלכוהול, או סיגריה, או כדור, או אבקה, או כל כימיקל אחר שבני אדם נורמאליים צורכים באופן טבעי בשעות כאלו.

התחלתי להתעסק עם החגורה שלו, מניח לו להבין מעצמו מה ינחם אותי במקום כל השיטות שהוא הציע לשווא, וכרגיל הוא חזר שוב על הטענות הישנות שלו, אני צעיר מידי... ובגילו... ומתי אבין כבר שאין לו כוח ואמצא לי מישהו בגילי לשחק איתו?

בקיצור כל מה שהוא אומר לי תמיד לפני שהוא מוכיח לי שוב שלא חשוב הגיל אלא התרגיל, ושהפרש של עשרים ושתים שנים הוא לא כל כך גדול כמו שנדמה לו, ולא, אני לא רוצה לדעת בן כמה הבן הגדול שלו, לא אשמתי שהוא התחתן דקה אחרי שהוא יצא מהעריסה ומיד אחרי החופה התחיל להביא ילדים. בלי שום התחשבות בקיטורים שלו התעקשתי שאני צריך ורוצה אותו עכשיו ומיד, "וכשאתה עומד על שלך," הוא אומר וצוחק כשהוא נוגע בי, אתם יודעים איפה, "אתה עומד ברצינות."

התעקשתי להפשיט אותו לגמרי למרות שהוא מחה שהוא שמן מאוד לאחרונה וזה מביך אותו ואמרתי לו שוב ושוב שאני אוהב אותו ככה, מלא וגדול, ואוהב את זה שיש לו כבר שיער אפור על החזה. מצצתי לו כמו שאני יודע שהוא אוהב ואחר כך הושבתי אותו בנוחיות עם שני כרים מאחורי הגב לתמיכה, והתיישבתי על הזין שלו. שמתי את היד שלו על הזין שלי ולא הפסקתי לזוז עד ששנינו גמרנו. עם רוני אני לא יכול לעשות את זה כי הוא רזה ועדין מידי, אבל עם הדוב הרוסי שלי... הלוואי והוא היה נשאר עוד קצת לחבק אותי, אבל הוא היה צריך לזוז. לא נורא, הוא עוד יחזור. בסדר, אז הפרתי את ההבטחה לא לבגוד, אבל הוא התחיל, וזה היה מצב חירום. תאמינו לי שזה היה ממש פיקוח נפש. 

מכתבים מהמילואים

אני אוהב שקט ובדידות ולא סובל רעש ויותר מידי בני אדם. מסיבות ואירועים גדולים ורעשניים הם עינוי בשבילי. רוני תמיד כועס עלי שאני לא חברותי ושאני מתבודד ושונא אנשים ומרחף בעולמות רחוקים. אנחנו כל כך שונים זה מזה באופי... מדהים איך שרדנו יחד ואפילו היינו מאושרים מאוד. מה גורם לשני אנשים להמשך זה לזה ולהישאר יחד? זו תעלומה שאני עדיין מנסה לפענח. זה בטח לא רמת השכלה או גודל חשבון הבנק. מכיר הרבה שמחפשים, מעט שמוצאים. הרבה גרים לבד, מסתמכים על רשת של חברים טובים במקום משפחה, ומקטרים, וכשהם רוצים לזיין מישהו צעיר ויפה הם יודעים כבר לאן ללכת. יש צעירים שחיים עם גבר שתומך בהם כספית וגם לי היו הצעות בזמנו... תמיד סירבתי למרות שאני דווקא מעדיף גברים מבוגרים יותר ממני.

רוני צוחק ממני שאני תמיד מחפש דמות אב ואני אומר לו שלפחות אני נשאר עם גברים בעוד שהוא רודף אחרי כוסיות, ומובן שהוא עונה לי שהן אלו שרודפות אחריו (וזה נכון, הוא כל כך יפה וסקסי) ואנחנו שוב רבים ומתנפלים זה על זה וגומרים במיטה. אני כל כך מתגעגע אל הדביל הזה שבוגד בי עם בנות שבא לי להרביץ לו.

***

הגעתי רק כרגע הביתה לחופשה מהמילואים ואני עייף מאוד כי כדי שאוכל לצאת ביום חמישי בצהרים היה עלי להקריב המון שעות שינה. אני משרת באיזה מוצב שכוח אל בצפון. זוכר איך נראה המוצב ביוסי וג'אגר? משהו דומה, אם כי אין כמובן שלג וגם החיילים לא כל כך מגניבים. משרת איתי האקס הראשון שלי שהיה איתי בצבא. אז עוד חשבתי שעם גברים יש לי רק קטע של סקס, והמסכן לא זכה לקבל ממני אפילו נשיקה או חיבוק, הוא כל כך אהב אותי אבל הייתי אז ילד ולא הייתי מסוגל להראות חיבה לגבר.

בתקופה המבולבלת ההיא קשר רומנטי עם בן מיני נראה לי לא מתקבל על הדעת. לפני כמה חודשים נפגשנו מחדש במקרה וחידשנו את הידידות בינינו ואפילו יצא לו להכיר את רוני. במשך כל תקופת המילואים הוא קימבן אותנו ככה שנהיה כמה שיותר רחוק משאר החבר'ה ושנבלה יחד, רק אני והוא, בעמדת שמירה מרוחקת ככל האפשר. בשמירות דיברנו המון וסיפרנו דברים זה לזה ואחרי כמה ימים הוא גם ניסה להשיב עטרה ליושנה והתאכזב בגלל ההתעקשות שלי להתאפק. היו לנו הרבה מאוד ויכוחים בקשר לנאמנות וכמובן ששמו של רוני עלה שוב ושוב. לדעתו רוני ואני לא מתאימים ואנחנו צריכים להיפרד. הוא לא מפסיק לספר לי כמה הוא מתגעגע לזין שלי וכמה אני יפה ובניגוד למה שהיה בסדיר הוא לא ממש מתאמץ להסתיר את ההתנהגות שלו משאר הבחורים שאנחנו משרתים אתם. אני בטוח שכולם מרכלים עלינו מאחורי גבנו כי הוא נמרח עלי בלי לעשות חשבון וזה די מציק לי. לא תכננתי לצאת מהארון במילואים והייתי שמח אם הוא היה נרגע מעט ונותן לי לנשום קצת.

עכשיו הוא בבית, אבל הוא רוצה לבוא לישון אצלי ולהיות אצלי בדירה עד שנחזור במוצאי שבת לבסיס. אפשר להגיד שהוא קבע עובדות בשטח ואני לא ממש יודע איך להגיד לו שירגיע קצת וייתן לי לנשום. שאלתי אותו בדרך הביתה אם לא נמאס לו כבר ממני אחרי שהיינו אחד בתחת של השני כל השבוע וראיתי שהוא נפגע למרות שהוא עשה מזה בדיחה ואמר שאין מצב שימאס לו מזה שאני בתחת שלו.

אני מרגיש כפוי טובה וגועלי כי הוא משתדל להיטיב איתי. הוא כל הזמן דואג לי ואפילו הציע לשמור במקומי כדי שאוכל לישון. סירבתי כמובן אבל זה היה מאוד יפה מצידו ואני מאוד מעריך את ההתנהגות שלו, הבעיה היא שאני לא יכול להפסיק לחשוב על רוני. במוצב ישנו כל אחד בשק שינה שלו, אבל בבית... אני לא חושב שהוא יסכים לישון על הספה ואני יודע שלא יהיה לי מספיק כוח רצון ואופי להעיף אותו מהמיטה שלי.

בקיצור, אני נקרע לגמרי מכל הסיפור הזה. אני יודע שהרבה יגידו שהלוואי עליהם הבעיות שלי ומה אני מקטר בכלל, אבל עובדה – אני מקטר.

***

אני יוצא עוד מעט בדרכי חזרה לבסיס. עם יגאל לא נסגר בעצם כלום. אכזבתי אותו, הוא רצה לחדש את הקשר שלנו ולשדרג אותו כי כיום הוא כבר מחפש משהו רציני וכמובן שהוא צודק ואני מאחל לו הצלחה וכל טוב, אבל זה לא הולך לקרות איתי. ניסיתי ולא הצלחתי. הלב שלי אצל רוני ועדיין אני רוצה אותו. כל מה שיכול לקרות ביני לבין יגאל הוא מין סוג של יזיזות שעיקרה מעין אוננות משודרגת ותו לא. אני מרגיש שהוא רוצה יותר, אבל לא מסוגל לתת לו את זה.

רוצה את הכושי שלי חזרה ואף אחד אחר לא יכול להוות תחליף. לא יודע מתי אשוב לכאן שנית. אולי בעוד יום יומיים, אולי רק בשבוע הבא, או בעוד שבועיים, אולי בכלל לא. המקום הזה מעורר בי צמרמורת משום מה. הוא בנוי על חורבות של מוצב סורי ישן שבטח גם הוא נבנה על חורבות של איזה מוצב עתיק מתקופת הטורקים או משהו. מקום מעופש שחציו קבור באדמה. אני רק נכנס לשם וישר חוטף דיכאון.

בגלל שיצאתי ביום חמישי יחסית מוקדם אני צריך לצאת עוד מעט חזרה כי אני שומר הערב. כל היציאות שם מתנהלות במין אווירה של שוק וכל אחד מנסה להתבכיין כמה הוא אומלל וכמה קשה לו. האקס שלי ממש מוצלח במשחק הזה ובגלל שהוא רצה להיות אצלי לבד בדירה הוא הצליח לקמבן שנצא ראשונים, אבל מאחר ולא יצא לו מזה יותר מידי כנראה שאני אוזנח לגורלי בשבוע הבא ואשאר שבת. בגלל שהרבה הצליחו להתחמק מהמילואים ואנחנו מעטים יחסית יוצא שכל אחד צריך לשמור שבת אחת לפחות. מילאתי את התרמיל בספרים שלוויתי מפה ומשם ואני מקווה לסיים את 'האמן ומרגריטה' של בולקאגוב. יש לי את התרגום החדש השמן להפליא שבטח ייקח לי שבוע שלם לקרוא ועוד כמה ספרים קלים יותר. לפחות אצא משכיל וחכם מהבאסה הזו. 

***

יש לי חשד לא נעים שאף אחד מאתנו לא מסוגל למלא לגמרי את כל צרכיו של בן הזוג. תמיד רוצים עוד קצת והשאלה היא אם זו סיבה לפרק את כל החבילה ואם באמת בן אדם צריך להיות טוטאלי כזה ביחסו לבן זוגו. לא יודע. מה שאני עוד לא יודע זה מה בדיוק עובר על רוני כשאני לא איתו. אני בטוח שהוא מתגעגע אלי מאוד, אבל אין לי מושג מה קורה שם באמת וזה משגע אותי. כל מה שהוא מסוגל להגיד לי זה שהם לומדים המון וזה מעסיק אותו שעות רבות. אני מכיר את התחרותיות והאמביציה שלו. הוא כל הזמן משווה את עצמו לסביבה ובודק מי יותר ממנו ומי פחות. אני מקווה שהוא יתגבר על הקטע הזה במשך הזמן כי זה עולה לו בריאות.

קשה לי לדעת למי להאמין ומה בדיוק קורה שם, אבל מההכרות שלי איתו אני יודע שהוא בעיקר לומד ומשקיע ומשתדל להצטיין בקורס וזה חשוב לו יותר מזיונים. אתה צודק שהוא מתנהג כמו איזה פרימיטיבי בקטע של הנאמנות ותמיד הוא חושב שלי אסור, אבל לו מותר כי אצלו זה עם נשים והן לא נחשבות.

הוא כזה מאצ'ו טיפש!

כשהוא מדבר ככה אני צוחק ממנו והוא מתעצבן מתנפל עלי, ובסוף אנחנו עושים אהבה ושוכחים מהכל, אבל עכשיו כשהוא רחוק נשארו רק המריבות והעצבים ואין לי דרך לפרק את הכעס והמתח שלו ושלי. ידעתי שהקורס הזה יהיה מבחן קשה ליחסים שלנו ויש לי הרגשה שאנחנו עומדים להיכשל במבחן הזה ובגדול. זה נורא חבל. אני כל כך אוהב אותו. למרות כל המגרעות שלו ולמרות שהוא רחוק מלהיות מושלם אני פשוט אוהב אותו. צובט לי בלב כל פעם שאני חושב עליו ואין לילה שאני לא חולם אותו ואותי שוב יחד ומתעורר עם דמעות, ובדרך כלל גם עם זין עומד.

אני משוכנע שלא חשוב כמה נריב ונכעס זה על זה ברגע שהוא יחזור סוף סוף ונראה אחד את השני הכל ישכח ופשוט ניפול על המיטה ונטרוף זה את זה.

נכון שלישון עם מישהו זה הרבה יותר אינטימי מאשר זיון? מהיום הראשון שנפגשנו ישנתי איתו. זה לא היה מתוכנן זה פשוט קרה – בתקופה ההיא הדירה שלי הייתה כמו תחנת רכבת, אנשים שכמעט לא הכרתי באו והלכו חופשי וחבר הביא חבר – הוא בא אלי עם חבר וסיפר שרב עם הוריו והוא זקוק למקום לישון בו.

נתתי לו שתי אפשרויות – או לישון על הספה הישנה שלי או איתי במיטה. הוא בחר במיטה ומאחר ולא ידעתי בכלל אם הוא הומו והייתי די עייף כמעט לא שמתי לב אליו והוא היה צריך לפתות אותי כדי שאבין שהוא רוצה אותי. אחר כך התברר שהוא ראה תמונה שלי ונדלק עלי ואפילו התערב עם החבר על מנה פלאפל שעוד בלילה הראשון יהיה זיון. הוא זכה כמובן.

החבר ההוא שהיה איתי קצת פעם ואחר כך עזב לחפש משהו טוב יותר די הופתע שמזיון סתמי יצאה חברות ואהבה, ומאז הוא כל הזמן מנסה לקלקל ולסכסך – אנשים הם כל כך משונים לפעמים. היה אז חורף והיה קר בדירה הישנה שלי והיה כזה כיף לישון איתו מחובק אחרי הסקס. אני חושב שמהלילה הראשון הזה של שינה משותפת נולדה האהבה שלי אליו.

רציתי להרשים אותו כמה אני חכם וכמו טיפש ברברתי על זה שכולנו בעצם ורסיטאלים. אין אקטיבי ופסיבי, ומיד למחרת הוא התעקש שאם ככה אז גם הוא רוצה להיות אקטיבי. די נבהלתי כי בקושי הכרתי אותו ויש לו זין ממש גדול בשביל ילד רזה כזה, אבל הוא היה עקשן ולא קיבל לא כתשובה ובסוף הסכמתי לנסות. כשזה טוב זה כל כך טוב... אני מקווה שיום אחד תגלה לבד. ואגב אני מסמיק ממבוכה אפילו כעת כשאני כותב את זה. מסמיק וגם נורא מתגעגע אליו.

מאז שהוא שם ואני פה הקשר שלנו נעשה ממש גרוע. אין לו אינטרנט והנייד לא עובד רוב הזמן ובטלפון הציבורי הוא תמיד לחוץ וממהר וחושש שמישהו ישמע אותנו, ולא מעז להגיד לי שהוא אוהב אותי. זה מעצבן כל כך, למה הקשר שלנו צריך להפריע למישהו לעזאזל! יום יבוא וגם במדינה המפגרת שלנו יפסיקו לעשות סיפור מהומואים. אני שופך את הלב ואומר לו שאני אוהב אותו וחולם עליו בלילה ומת לחבק אותו והוא אומר לי מין – "גם אני" – קר ומסויג כזה, ואני מרגיש שאני מתפוצץ מכעס.

***

היה לי טרמפ טוב הביתה וקודם קפצתי לעבודה ושם בישר לי הבוס שמורידים לי את אחוז המשרה ומעכשיו אני ארוויח עוד פחות וגם בונוסים לא יהיו החודש. יש לי הוצאות קבועות בגלל הבית שקניתי וזו הייתה מכה רצינית. חשבתי שאבוא הביתה ואולי אצליח ליצור קשר עם רוני ולספר לו והייתי בטוח שהוא יגיד מיד - אין בעיות אני אשלם מה שחסר - כי הוא מרוויח טוב ותמיד היה מוכן להתחלק איתי בהוצאות מעל ומעבר למה שביקשתי.

הגעתי הביתה וברגע הראשון חשבתי שפרצו לי לדירה. אחר כך הבחנתי שרק החפצים שלו נעלמו ואז ראיתי את המכתב. השכן סיפר לי את השאר. הוא החליט לחתוך ממני ולחזור לעולם הסטרייטי. הוריו ארגנו סבלים שלקחו את כל החפצים שלו חזרה והוא מצטער מאוד והוא תמיד יאהב אותי וזה לא אני זה הוא... כל הקשקוש הרגיל שמקבל מי שזורקים אותו עם בעיטה בתחת. אני לא מסוגל לשבת בבית אחרי שכל הדברים שלו נעלמו. זה פשוט כואב מידי. אני נמצא עכשיו אצל האקס והחבר שלו.

הם שותים וודקה ומקללים ברוסית ואחרי שאסיים לכתוב לך אני אצטרף אליהם. בשתיית וודקה אני חלש, אבל עדיין לא שכחתי מה לעשות עם שני דובים שיכורים וחרמנים. יהיה פצצות לגבות. 

מוותר על האופציה ההומואית

דוצ'ינקה זה ילדונת ברוסית. ככה בוריס קורא לי לפעמים כשאנחנו לבד. זה הכינוי שלי אצלו ברגעים הפרטיים שלנו, אחרי שגיליתי שרוני עזב ישנתי אצלו ואצל החבר שלו וולאדי (הם ספק גרים יחד ספק לא), בבוקר הוא ליווה אותי עד למטה ולפני שתפסתי את מקומי לצידו של יגאל שפניו היו חמוצי סבר ונרגנים, שלא כמנהגו בבקרים, בוריס נישק לי על לחיי ואמר לי באותה תערובת מזעזעת של רוסית ועברית שהוא נוהג לדבר בה איתי, "אל תשכח שיש פה מישהו שדואג לך מאוד דוצ'ינקה. תשמור על עצמך ותחזור בשלום."

חיבקתי אותו בכוח, חש בהנאה את החמימות והמוצקות של גופו כנגד גופי, נישקתי אותו כמו תמיד על הצוואר בצד, איפה שאין זיפים דוקרים, ונכנסתי לאוטו.

"היה לך לילה מעניין?" חרק קולו של יגאל באוזני קצת לפני הרמזורים של נהרייה.

"זה לא מה שאתה חושב יגאל." ניסיתי להתחמק.

המכתב שרוני השאיר לי, מכתב שהוריו או אחיותיו כתבו בפועל, אבל הוא זה שהכתיב אותו עדיין לא התעכל אצלי לגמרי. לא היה לי שום חשק לדבר על זה, בטח שלא עם יגאל שההיסטוריה שלי אתו הייתה ארוכה חבולה ומדממת מיותר מידי אי הבנות, רגשות אשמה, חרטות, מריבות ופיוסים.

"מה יגיד החבר שלך אם הוא ידע שישנת אצל האקס?" ניסה יגאל את הגישה הצדקנית.

מה לעשות? כמה זמן אני אוכל להסתיר את האמת? אם זה לא יקרה היום זה יקרה מחר. נשמתי עמוק וסיפרתי לו איך מצאתי את הבית הפוך ומבולגן, איך לקח לי זמן לקלוט שזה לא שוד, ואיך, אחרי שהבנתי סוף סוף, קרעתי לפיסות קטנות את המכתב שרוני היה חתום עליו, אבל סגנונו נשמע מוזר ונוקשה – בכלל לא כמו הסגנון הקליל והמוכר שלו.

בלי לחוס על עצמי פירטתי לפניו איך עברתי מתדהמה וזעזוע לבושה עמוקה, ואחר כך התמכרתי לגל של כעס נוראי ששטף את כל ההיגיון שלי. איך שברתי חפצים בבית בעודי מתייפח בהתקף של זעם אין אונים, התקף ששיאו היה שבירת הטלפון הנייד שלי שהשלכתי על הקיר ורמסתי בנעלי הצבאיות הכבדות. גמרתי את הסיפור שלי בערך מול קיבוץ כברי. יגאל שהקשיב בשתיקה לווידוי שלי המשיך לשתוק עוד דקות ארוכות אחר כך עד שלבסוף שאל חרש למה לא התקשרתי אליו ולמה הלכתי לבוריס דווקא.

"בוריס הוא כמו אבא בשבילי." פלטתי בלי לחשוב מה אני אומר, ומיד התחרטתי, אבל את הנעשה אין להשיב. המילים כבר יצאו מפי ונשמעו היטב בחלל המכונית הקטנה.

"כמו אבא, אה?" קולו של יגאל היה מלא לעג, "וכמו מה וולאדי בשבילך? כמו אימא?"

למרות שיגאל לא התכוון לשעשע אותי והיה רציני וכועס נאלצתי לחייך לשמע שאלתו ואם הייתם רואים את וולאדי (מאה ק"ג של שרירים דחוסים לגובה מטר שבעים וקצת, תסרוקת מארינס בהירה וסמיכה קצוצה באכזריות, כתובות קעקע של בית סוהר על פרקי אצבעותיו, והופעה כללית של מרים משקולות בפנסיה שמתפרנס כיום כשוער במועדון רוסי פרוע במיוחד – זה שקוראים לו אחרי שכלו כל הקיצין והבריונים מתחילים להגזים מעל ומעבר) הייתם מבינים מה היה מצחיק בהערה שלו.

"יגאל, אתמול הייתי המום לגמרי, התקשרתי לבוריס כי לא רציתי להישאר בבית אחרי שהמשפחה של רוני לקחה משם את כל החפצים שלו. בוריס זה הבן אדם הראשון שעלה בדעתי לפנות אליו לעזרה. הוא מכיר אותי המון שנים והוא לא היה מפרש את הפנייה שלי בצורה שגויה."

"שגויה? אה?" המרירות בקולו של יגאל הכאיבה לי, "וחשבת שאם היית מתקשר אלי אני הייתי שוגה וחושב שאתה רוצה אותי חזרה?"

"לא יודע, לא חשבתי בצורה ברורה יגאל, וחוץ מזה הרי אני ואתה... אנחנו הרי לא היינו ממש יחד... הרי אנחנו..." לא יודע מה רציתי להגיד, לא יודע מה היינו ואין לי מושג מה אנחנו כעת – מעין יזיזים לעת מצוא אני מניח.

"ואשמת מי זה?" הטיח יגאל בזעם שנבע מכאב לב עתיק שעדיין לא נרפא.

"לא יודע. כנראה שאשמתי. אולי נפגשנו בתזמון לא נכון יגאל. אני מצטער, אבל לפעמים זה פשוט לא מסתייע, לפחות נשארנו ידידים, נכון?"

"כן, לפחות." אמר יגאל ונאנח, אבל הפסיק להציק לי בגלל הפרהיסטוריה שלנו ועבר לחקור אותי על מעשי בעבר הקרוב יותר, כלומר, מה בדיוק עשיתי הלילה.

"ישנתי אתם באותה מיטה וזהו, מה אתה רוצה, שאני אצייר לך תרשים?" התחמקתי.

יגאל צחק, אמר לי שאני ממזר, וירד מהנושא. זה מה שטוב בחברים וותיקים, הם יודעים מתי לצאת לך מהוורידים.

במכתבים שכתבתי לחברים וירטואליים במשך אותם ימים טראומתיים שבאו אחרי הפרידה רמזתי שריפאתי את צערי וזעמי בסקס פרוע עם שני גברים מנוסים שהשתוללו איתי כל הלילה, אבל עבר יותר משבוע מאז, והפסקתי להרגיש שאני צריך להרגיע את גאוותי הפגועה בסיפורים על סקס בשלישיות ואני כבר לא כועס יותר. אני בעיקר מצטער, כואב ומתגעגע. לפעמים מרגיש מבויש וטיפש וגם, בלי שום קשר, גם חולה.

לא צריך לדאוג, זה סתם משהו טיפשי שחטפתי ממישהו – וירוס מצוי שגורם לי לחום קל ולשיעול יבש וטורדני, זה הכל. אחרי שני לילות שבהם השתעלתי ללא הרף ושלושה ימים שבהם נרדמתי בכל מקום שישבתי בו נמאס לכולם ממני. שלחו אותי בפקודה למרפאה, מדדו לי חום, נתנו לי גימלים, ושלחו אותי אחר כבוד להחלים בבית.

כשהגעתי פתחתי בחשש את הדלת וגיליתי שיד נעלמה טאטאה את כל השברים שהיו מפוזרים על הרצפה וסידרה את כל הרהיטים ככה שהבית נראה פחות ריק. הודיתי בליבי לליאור ולמעוצבים שלו שטרחו וסידרו לי את הדירה, ונפלתי הרוס על המיטה. כשקמתי כמה שעות אחר כך, מיוזע אבל רענן וצלול מחשבה, ידעתי שעלי לעשות מעשה ולתקן את הרושם המוטעה שיצרתי.

נכון, ביליתי לילה אצל בוריס וולאדי ואפילו ישנתי במיטה שלהם, ונכון שהיה שם סקס, אבל אני לא הייתי שותף לו בפועל אלא רק כמציצן אילם שלא בטובתו. כשהגעתי לדירה שלהם נפלתי בבכי על צווארו של בוריס שטיפל בי כאילו הייתי ילד קטן ומבולבל – ליטף, חיבק, ניחם והרגיע כמיטב יכולתו, ואחר כך הפשיט אותי, לקח אותי להתרחץ, השכיב אותי במיטה שלו, נתן לי לשתות משהו קר ומתוק, כיסה אותי בשמיכת פיקה רכה מכביסות וישב לצידי עד שנרדמתי.

התעוררתי כמה שעות אחר כך לשמע רעשים שאין לטעות בפירושם. וולאדי חזר מהעבודה ובוריס קיבל את פניו בהתלהבות רבה. שמעתי צחוקים חנוקים, נשיקות ואחר כך גניחות והתנשפויות. אחר כך הם הלכו יחד למקלחות והתרחצו במשך מה שנדמה לי כזמן ארוך להפליא כי לא שמעתי אותם חוזרים למיטה.

כשהתעוררתי בבוקר הם ישנו לצידי – שני גברים לא צעירים, לא חטובים, ובטח שלא חלקים, חבוקים כמו כפיות חמודות – מראה שחימם את לבי וגרם לי לחייך לראשונה מאז שהבנתי שאני שוב לבד.

התחמקתי בזהירות למטבח והכנתי קפה. בוריס שבא לשתות יחד איתי התעקש שאכין לי סנדוויץ' לדרך, חיבק אותי ואמר לי שדברים כאלו קורים והכל יהיה בסדר. במשך כל אותו שבוע שבא אחר כך כל פעם שהייתי מתייאש ונעשה עצוב ומתחיל לדמיין איך אני מכניס את קנה האם 16 לפי בזווית של 45 מעלות, לוחץ ונפטר מכל הצרות שלי, הייתי נזכר בו, אומר לעצמי שיש מי שדואג לי ומחכה שאחזור הביתה בשלום ונרגע.

עכשיו כבר ערב ואני קולט שאני באמת חולה – שוכב במיטה, ישן ומתעורר, צמא, קם שותה משהו, מנסה לאכול ומקבל בחילה וחוזר למיטה. מידי פעם הולך להשתין מביט בראי ונבהל. מנסה להתגלח, אבל זה כואב. כשיש לי חום, אפילו נמוך, העור כואב לי ואני לא יכול לסבול כשנוגעים בי. גילוח נעשה עינוי. כבר יומיים לא התגלחתי ואני מתחיל להדמות לפושע נמלט.

בפעם הקודמת שהייתי חולה רוני גילח אותי. אני עומד מול הראי נזכר איך הוא העביר בעדינות את התער על העור שלי, קירב את פניו אל פני, קימט את המצח והתרכז מאוד לא לפצוע אותי. אסור לי לחשוב על מה שעבר ולא יחזור יותר, פשוט אסור ודי!

ולמרות שכאילו יש לי המון חברים וכולם נורא אוהבים אותי אני מוצא את עצמי פתאום לבד מרגיש קצת מצורע בגלל שכעת אני בלי בן זוג. הטלפון שותק ואין לי מבקרים ואפילו מיילים כמעט שלא נשלחים אלי יותר, ומחשבה מדכאת מתחילה לנקר במוחי – אולי הם היו חברים של רוני ובגלל שהוא לא פה אין להם מה לחפש אצלי יותר?

ראשי כואב, העור לוהט, העיניים דומעות. אני מתחיל לרחם על עצמי וכמו פולניה גזעית אני מכבה את האור ואומר לעצמי שאני לא צריך אף אחד. אני אשב לי לבד בחושך ושכל החברים שלי ילכו לכל הרוחות!

אני לא רוצה לדבר עם אף אחד – שוכב במיטה רואה את הכתומים רבים עם הכחולים מתבאס ובורח שוב לפנטזיות שבהן הוא חוזר אלי מתנצל מבקש שאסלח לו מסביר שהם הכריחו אותו ושלא הוא כתב לי את המילים המכוערות הללו אלא הם, שהוא כן אוהב אותי מאוד ושהוא חזר אלי ולא יעזוב אותי יותר אף פעם. מנמנם קצת מתעורר בבהלה מצלצול הטלפון. בלאט! זו רק טעות במספר. מחבק את הכרית חושב עליו ושוב נרדם.

***

יום שישי בלילה ואני שוב לבד. זה אחד הריטואלים הקבועים ביותר בחיי. הנאחס הזה של להיות לבד ביום שישי בערב, לדעת שכולם נפגשים, מבלים, עושים חיים, ורק אתה יושב לבדך בבית מול הטלוויזיה ומתלבט אם תוכל להחזיק מעמד עוד שבוע בלי ללכת לגן ולהתפרק שם. האמת, יכולתי לצאת עם החבורה של ליאור, אבל הייתה לי הרגשה (אולי זו סתם רגישות יתר מצידי) שהם לא ממש רוצים בחברתי ומזמינים אותי רק כי לא נעים להם ממני.

עכשיו, כשאני כבר לא חלק מזוג, כשאני פנוי להובלה, השתנה המעמד שלי מהשכן הנחמד שמתגעגע לחבר שלו ושאפשר לקרוא לו לתקן ברז דולף, או לתלות תמונה, לעוד מתחרה אחד שצריך להשגיח עליו. לליאור יש חבר חדש, חייל ביישן וחמוד שהוא משגיח עליו בעיני נץ ולא משאיר אותו דקה אחת לבד, וגם לשאר יש תכניות, וחיים, וחברים שהם זוממים עליהם. אצלם בזולה הכל כרגיל - פקעת רוחשת של רכילויות, תככים, מזימות ובגידות, והדבר האחרון שהם צריכים זה שאני אתקע להם באמצע. הם הולכים למסיבה פרטית ומשם אולי ילכו לז'אן דארק ואולי לא, ובטח יחזרו לפנות בוקר או אפילו יישארו לחגוג באיזה אפטר פרטי, אבל אם לא אכפת לי שתהיה מוזיקה רועשת, וקצת אקסטות, והמון וודקה וטקילות, ובמכוניות יהיה טיפה צפוף אז...

"לא, תודה ילדים." אני אומר בחביבות, "אני זקן ועייף מידי לדברים האלו."

הבעת הרווחה שעל פניהם ברורה כשמש בצהרים, אבל אני, כמו פולני מחונך, רק מחייך בנימוס ומאחל להם בילוי נעים, ומזכיר שייזהרו ויישתו הרבה מים כדי לא להתייבש (חובה כשלוקחים אקסטות) ושלא ינהגו שיכורים, ויזהרו מערסים עם סכינים.

אחרי שהם יוצאים בהמולה צעקנית השקט צורח לי באוזניים. כותב כמה מיילים לחברים, מנסה להיות מעודד וחיובי, ומגלה להפתעתי שתמיד יש משהו מדוכא ועצוב יותר ממני, ולבסוף לא יכול לשאת את זה יותר ויוצא. עושה סיבוב ארוך ארוך, עובר על פני המספרה הססגונית של קוקו וז'וז'ו (כדי שלא ישעמם להם הם צבעו את קירות הבניין בכחול עז והוסיפו מסגרות לבנות סביב החלונות), אם הם לא היו בחופש הוללות בספרד, חוגגים כדרכם בעיירת נופש שהומואים מכל אירופה מתרכזים בה כדי לבזבז את הכסף שחסכו בחורף על בילויים וזיונים קיציים, אולי הייתי קופץ אליהם, אבל הם אינם. נשאר לי רק הגן.

נכנס, עושה סיבוב, רואה את כל הפרצופים המוכרים מהשנה שעברה ומבחין פתאום מרחוק בעודד. למראה דמותו הדקה והגבוהה במדים אני נתקף תחושת דז'ה - וו חזקה ומחליאה. לפני כשנה פגשתי בדיוק באותו מקום את עודד ולקחתי אותו אלי לדירה. כמה שבועות אחר כך הוא הביא אלי את רוני וכל החיים שלי השתנו מאז. האם כעת כשהוא עזב אותי אני עומד לחזור למה שהיה אז?

פתאום אני יודע שאני חייב, ממש חייב לשוחח איתו, להגיד לו מה אני חושב ומרגיש. אני חייב לפרוק את הנטל הזה מעלי, ואני חייב לפרוק אותו אך ורק באזני הבן אדם שגרם לי להרגיש רע כל כך, הוא היחיד שיבין. דוהר הביתה תוך שאני מחשב חמש שעות אחורה, ומחליט ששעת ערב מוקדמת היא שעה סבירה לגמרי להתקשר אליו. מתקשר למספר החירום שניתן לי תוך אזהרה חמורה לא לעשות בו שימוש אלא אם כן זה מצב של פיקוח נפש. אחרי הרהור קל אני מחליט שאפשר להגדיר את מצבי כמצב של פיקוח נפש ומחייג.

אחרי שיחה הזויה משהו עם איזה סמל אמריקאי שעושה עלי רושם של ספק מסומם ספק טמבל שלא גילה עדיין שיש אצלו בבסיס משלחת של חיל האוויר הישראלי אני מועבר למשרד שטוראית נחמדה עם מבטא משונה מאיישת בו את הטלפון. היא מבקשת שאמתין על הקו וכמה דקות אחר כך רוני מרים את השפופרת ופולט לתוכה הלו מתנשף. כשהוא נוכח שזה רק אני קולו מתכסה כפור.

"חשבתי שיש בעיות בבית." הוא אומר לי בזעף, "רצתי כל הדרך מחדר האוכל לפה."

"אני מאוד מצטער שהפרעתי לארוחת הערב שלך." אני עונה בזעף דומה, "מאז שקיבלתי את המכתב שלך, האוכל נתקע לי בגרון, זה לא נחשב מספיק בעייתי בשבילך?"

קולו מתרכך, "אני מצטער מנחם, אבל הייתי חייב..."

אם היה לי שכל הייתי סוגר ומפסיק בזאת את ההשפלה, אבל ממתי יש לי שכל?

"היית חייב לכתוב לי מכתב כל כך מגעיל?"

"זה לא הייתי אני, אחותי ואבא כתבו, אני רק... אני הייתי מנסח את זה קצת אחרת, אני באמת מצטער."

הוא נשמע מצטער, אבל מה זה עוזר לי כעת? "תכננת הכל מראש לפני שנסעת?" אני מאשים אותו.

"לא, מה פתאום? בכלל לא," הוא מוחה, "אבל אימא עברה ביופסיה אחרי שגילו לה גידול בריאה, היא עומדת לעבור בקרוב ניתוח ודוד שלי טס במיוחד מניו יורק להיפגש איתי כדי לבקש שאפרד ממך לפני שהיא תעשה את הניתוח כי..." הוא נתקע באמצע הסיפור שלו, מסתבך בהסברים מיותרים מבחינתי, משתתק, מנסה שוב, שוב משתתק ונאנח.

"אני לא מסוגל להיות מאושר אתך כשהם אומללים כל כך." הוא מסכם, והקול שלו שוב קר ומתנכר.

"אתה מקריב אותנו למען האושר שלהם?" אני מתעקש על הניסוח המדויק.

"כן מנחם." הוא אומר ונאנח שוב.

פתאום אני מנחם, לא חמי כמו תמיד אלא מנחם, כאילו שאנחנו שוב זרים.

"למה האושר שלנו פחות חשוב משלהם?" אני תובע לדעת, עוצם בכוח את העיניים כדי לא לבכות, "למה דבר אחד קשור בכלל בשני?"

"כי ככה זה." הוא אומר, ואני שומע את החמלה בקולו, "כי הם מבוגרים וחולים, ויש להם רק אותי, ואנחנו צעירים וכל החיים עוד לפנינו."

"אז אתה חוזר להיות סטרייט?" אני שואל.

"אני ביסקסואל שמוותר על האופציה ההומואית ומנסה לבנות זוגיות עם אישה." הוא מתקן בעדינות.

"אתה הומו פחדן שנכנע למוסכמות ובעוד עשר שנים ושני ילדים תתחיל לטייל שוב בגן ולחפש זין!" אני מטיח בגסות.

"יכול להיות." אומר רוני בשלווה, נשמע כמו מבוגר שמוחל על כבודו כדי להרגיע ילד נרגן. אני מרגיש בנימת הקול שלו שהשיחה הזו נמאסה עליו לגמרי ומתחיל להתבייש ממנו, מעצמי, מכל השיחה העלובה הזו. יש לי עוד הרבה דברים להגיד לו – לצעוק, ולמחות, ולשאול, ואפילו להתחנן שלא יזרוק את כל מה שהיה לנו, את כל האושר, והזיכרונות, והתכניות, שזו טעות לוותר ככה על האהבה, שהוא יצטער על זה בעוד כמה שנים, אבל הקול המרוחק והקר שלו עוצר אותי ואני שותק.

"אני יודע שסמכת עלי בקשר לכסף למשכנתא, וכמובן שאני אמשיך לשלם לך עד שתמצא סידור אחר." ממשיך רוני לדבר בחלקלקות הקרירה הזו שכל כך לא הולמת אותו.

"מצאתי כבר סידור חדש, תודה רבה לך!" אני אומר ביובש. "אני לא צריך את הכסף שלך."

"חמי, בחייך, אל תהיה כזה." הוא אומר בתחינה, ונשמע לרגע קט בדיוק כמו רוני הישן שלי, אבל זה מאוחר מידי ומעט מידי.

"מצטער שהפרעתי לך בארוחה רוני, זה לא יקרה יותר. אני מאחל לך חיים נפלאים." אני אומר וסוגר את הטלפון. אחר כך הולך להתקלח, מנסה להירדם ולא מצליח. קם, מדליק את המחשב, נכנס לוואלה ומגלה ששוב היה פיגוע בסיני. איזה עולם!