22. מצב רוח גשום

בדיוק כשחזרתי מהקבוצת תמיכה התחיל לרדת גשם. רצתי לאוטו, מריח את האבק הרטוב שנשטף מהמדרכה ונזכרתי בארקאדי. גשם ראשון תמיד מזכיר לי אותו, את ארקאדי היפה שלי שנעלם אי שם באירופה האהובה שלו, ולפעמים שואל את עצמי אם הוא בכלל היה שלי או שרק דמיינתי הכל.

לפני שפגשתי אותו לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה בן אדם אחר. הוא העיר אותי, הקים אותי לחיים, ואפילו לא הבין מה הוא עושה לי, הוא סתם שיחק בי, אבל במשך כמה שבועות הוא היה כל העולם שלי, ועכשיו הוא בצרות ואני לא יכול לעזור לו, אני אפילו לא יודע איפה הוא.

כשרק נפגשנו, בקיץ ההוא לפני שנתיים, הוא נראה לי כל כך תמים וטהור. ראיתי בו מלאך מושלם ורק אחר כך, במבט לאחור, התחלתי להבין מה שהייתי צריך לקלוט כבר אז. המלאך המסכן שלי, הוא אף פעם לא סיפר לי שום דבר, עם הזמן הרכבתי את התמונה האמיתית  עליו, ילד יפה מידי, אבא חורג פדופיל שיכור ורע, אימא ילדותית ומבולבלת, מתעקשת לא לראות את האמת. עד שהוא הגיע אלי הוא כבר היה שבור לגמרי. אני ובוריס היינו רק תחנות קטנות ולא חשובות במסע שלו להרס עצמי. בדרך הביתה התקשרתי לבוריס ושאלתי אם הוא שמע משהו חדש.

"לא, כלום. ביטון התקשר לפני כמה ימים, וסיפר שמישהו ראה אותו באיזה מועדון בפריס, אבל הוא לא בטוח, הוא היה שיכור קצת והיה חושך." קולו עמום, מבולבל. כאילו הערתי אותו משינה למרות שכבר כמעט צהרים.

"עשית קניות? מחר שבת, איך אתה מרגיש? יש משהו חדש מולאדי? אני יכול לבוא להביא לך משהו?"

"כן. תביא משהו לשתות."                     

אני עוצר לעשות קניות ונכנס אליו. ברגע שאני עובר את הסף משקולת של דאגה מתחילה להכביד על ליבי. בוריס שוכב על הספה, לא מגולח, פרוע, בגדיו מקומטים ומסריחים, הכיור מתפוצץ מכלים מטונפים, הרצפה דביקה, המקרר מטונף וריק. הכל מוזנח. "בוריס!"

"שתוק ילד, תעזוב אותי."

"לא היית היום במכללה? בסוף יפטרו אותך מהעבודה."

"זה לא עסקך."

"לך להתרחץ, אתה מסריח."

"עזוב אותי נודניק."

"לא רוצה." אני מושך אותו מהספה לכיוון המקלחת, מפציר בו להתפשט. הוא מקלל אותי, אבל נכנע, מתפשט ומניח לי להכניס את הבגדים המלוכלכים למכונת הכביסה.

"שלא תתחיל לנקות לי פה כמו איזה נקבה." הוא רוטן ונכנס להתקלח.

כשהוא יוצא, מקורצף ומגולח, מגבת סביב מותניו, אני כבר שקוע בשטיפת מגדל הכלים המלוכלכים. הוא מתרגז. אני נעלב. אנחנו רבים כמו זוג נשוי, ובסוף הוא מבין שאני לא אסתלק עד שהבית יהיה נקי והולך למלא דלי במים. יחד אנחנו שוטפים את הרצפה, מנגבים אבק פה ושם. אני תולה כביסה, הוא מתרגז שלא קניתי וודקה. אני אומר לו שישתה תה אם הוא צמא, והוא שוב מקלל ברוסית. אני מזכיר לו את הסוכר ולחץ הדם שלו, הוא מתרגז שאני מציק. אפשר לחשוב שאנחנו חיים יחד כבר מאה שנים. דני מחכה לי בבית שנכין יחד פיצה, אבל אני עדיין לא יכול ללכת. אני רוצה לדבר עם בוריס על ארקאדי. הסיפור שלו הוא כמו שרשרת חלודה שמחברת אותנו זה לזה. שרשרת עבה, חורקת, מפחידה, מעוררת זיכרונות רעים על דברים איומים שקרו, קצת באשמתי, קצת באשמתו, הרבה באשמת השיטה בה מתנהל העולם הזה. שנינו מתנהגים כאילו אנחנו סתם מנהלים שיחת חולין, פטפוט חסר חשיבות, אבל מתחת לפני השטח, כמו שלד חבוי בארון, מתחבאים רגשות האשם שלנו, הצער, הכאב, הקשר הזה שיש ביני לבינו בגלל כל מה שהיה אז.

"מה בדיוק ביטון אמר?" אני שואל בזמן שאני מכין לנו חביתה עם גבנ"ץ לשים בפיתה.

בוריס נאבק בקופסת טונה. "הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא הגיע לארץ." הוא אומר בלי להביט בי, "אין טעם להרגיש אשם, הוא בן אדם מבוגר עכשיו והוא צריך לפתור את הבעיות שלו לבד." הוא אומר כשאנחנו יושבים לאכול, "ובכלל, יכול להיות שהוא בסדר ואנחנו סתם דואגים." הוא מוסיף כדי לנחם אותי, אבל שנינו יודעים ששום דבר לא בסדר אצל ארקאדי, כבר הרבה שנים שום דבר לא היה בסדר אצלו, היו רק הפוגות קטנות ואחר כך שוב הידרדרות.

"חבל שנתתי לו לנסוע לאיטליה. אני מרגיש כאילו העברתי אותו לביטון וברחתי."

"שטויות, למה אתה תמיד מדבר שטויות כאלו?" מתרגז בוריס, "הוא נסע לאיטליה וזה לא קשור בכלל אליך, ושלא תעז להאשים את ביטון שהוא לא שמר עליו טוב. הוא עסוק בלימודים שלו, והוא בכלל לא ידע כלום."

"היינו צריכים לספר לו במה הוא מסתבך."

"לא נכון. ארקאדי היה צריך לספר לו, וחוץ מזה, גם אם הוא היה יודע זה לא היה משנה כלום. הוא היה מאוהב בו מעל הראש והם רצו להיות יחד."

"ועכשיו הוא כבר לא אוהב אותו?"

בוריס משפיל מבט ומתעסק עם הפיתה שלו. "לא כולם הם כמוך מנחם, יש אנשים שיודעים להתקדם ולא נתקעים כל החיים עם אותם אנשים."

זה פוגע בי, אני יודע שהוא לא התכוון, אבל זה מכאיב.

"זה שאני לא שוכח את החברים שלי לא אומר שאני תקוע."

"יש חברים שעדיף לשכוח. בחיים לא תגיע לשום דבר אם תמשיך להתעסק עם אנשים כאלו."

"למה אתה מתכוון אנשים כאלו?"

"אנשים כמוני וכמו ארקאדי, וכל הדפוקים האלו מהקבוצת תמיכה שלך." הוא עונה בזעף.

"הם לא דפוקים." אני נעלב בשמם, "הם חברים שלי."

"אתה צריך להתחיל לעשות משהו עם הכתיבה שלך, לא להיתקע עם רוסים שיכורים וכל מיני אוחצ'ות פסיכיות." הוא אומר בעוקצנות. "מטפל בממזרים של השכנה הדפוקה שלך במקום לקדם את עצמך."

"לקדם את עצמי לאן?" אני מתרגז, אבל מבפנים מרגיש שכולי רועד. הוא נשמע כמו ההורים שלי, לא כמו בוריס.

אני שונא שאומרים לי לעשות משהו עם עצמי. אני חי, מפרנס את עצמי, עוזר למי שאני יכול, משתדל להיות מאושר ולא להכביד על אף אחד. לדעתי זה מספיק, אין לי שאיפות להגיע ליותר, אני בכלל לא מבין מה זה היותר הזה שכולם מדברים עליו.

יש לי דמעות בעיניים, עוד רגע אתחיל לבכות.

בוריס לא טורח לענות לי ומתחיל לפנות את השולחן בשתיקה זועפת.

אני פונה לצאת, הוא עוצר אותי בדלת, מנסה להתנצל ולא יודע איך. אומר שהוא כועס בעיקר על עצמו, לא עלי, שאני ילד טוב ושלא אקח ללב את השטויות שלו. מחבק אותי ונותן לי נשיקה על הלחי. כל הצער והדאגות של השבוע האחרון צפים בי פתאום. אני לא יכול יותר ובוכה על כתפו.

"נו, די. מספיק." הוא מחזיק אותי, נותן לי להתפרק קצת, מבקש שנבוא מחר לאכול אצלו צהרים. הוא יעשה חמין כמו שאני אוהב וביום ראשון ילך לעבודה, והוא מבטיח שלא ישתה. "לא עצוב לך לבד? אתה מצטער שהתגרשת?" אני שואל, והוא צוחק ולא עונה, רק אומר שחבל שנסע לבוסטון עם ארקאדי, ועדיף שהיה לוקח אותי, וצוחק שוב כשאני אומר שלא הייתי מסכים לנסוע.

אני חוזר הביתה ומוצא את דני ורוני במטבח, מתעסקים עם הפיצות של שבת, צוחקים כמו תמיד מבדיחה שאני אף פעם לא מבין. אחר כך דני מסתלק לחברים, והגשם יורד בעוז כשאנחנו נשכבים לנו במיטה עם העיתונים של שבת. מחובקים אנחנו מסתכלים על משהו טיפשי בטלוויזיה, עיתוני סוף השבוע מפוזרים סביב המיטה, עוד מעט יהיה חושך. חם לי ונעים לי. בחוץ קר ורטוב וזה עושה לי עוד יותר נעים. בחוץ כבר חושך מוחלט למרות שבקושי חמש אחרי הצהרים, פחיסטון מופיע מאי שם ומתכרבל בקצה המיטה, ברדיו יש שירים יפים בעברית. רוני מכבה את האור ואומר לי להפסיק לדאוג לכל העולם וללכת לישון. רגע לפני שאני נרדם אני עוד שואל את עצמי אם גם באיטליה, או צרפת, או בכל מקום אחר שהוא נמצא בו יורד גשם, ואם יש לו מישהו שיחמם אותו ויגיד לו להפסיק לדאוג וללכת לישון. 

אין דבר חביב עלי יותר מימי שבת גשומים, רק אני והמחשב, ויש לי כבר משפט פתיחה להמשך הפרק שמתרוצץ לי בראש ו... לך תנסה לכתוב משהו כשיצור היפר אקטיבי נמרץ ועצבני מתרוצץ סביבך, סוגר ופותח דלתות, מרעיש, מדבר, זז לפה ולשם, מחליף ללא הרף דיסקים תוך זיפזופ נמרץ בטלוויזיה, ודיבור בטלפון. "די כבר, שתוק!" צרחתי אחרי שעתיים של התאפקות אל אנושית, "אני מנסה להתרכז."

הוא נעלב ושואל למה אני לא מנסה להתרכז בו? אני מנסה, אבל הוא מעצבן מידי! הוא פשוט יותר מידי בשבילי. אני מתעייף רק מלהביט בו. "לך לליאור." אני מתחנן, "שב, תקרא משהו, שתוק כבר, למה אתה לא יכול להירגע קצת?"

ברק קורע את השמים, מסנוור אותי ורעם חזק מתנפץ ממש מעל הגג. אני מזנק בבהלה מהכיסא ומביט חסר אונים איך המחשב שלי כבה והמשפטים המעטים שהצלחתי לכתוב נעלמים בתהום הנשייה. "איזה פחד!" צוחק רוני ונופל על צווארי. "תרגיש איך הלב שלי דופק. נכון שגם אתה נבהלת?"

"לא, בטח שלא." אני מוחה בעוז למרות שהאמת שכן... רק לרגע... הרעם הזה נשמע כמו רעש של הפגזה.

"אני כן נבהלתי. כולי רועד. בוא, תרגיע אותי." הוא סוחב אותי שוב למיטה, אני מוחה שדי כבר ולא בא לי ורק אתמול בלילה... "רק נתחבק קצת." הוא מבטיח לי. אנחנו מתחבקים קצת ואחר כך עוד קצת, ובסוף נרדמים וקמים בבהלה גדולה כי כבר מאוחר והבטחנו לבוריס לבוא לצהרים.

הוא מחכה לנו עם עוד חברים שבאו לאכול. יש שפע של אוכל, יין ובירות, והמון סירים מלאים תבשילים מהבילים. קוקו הביא את מרק הבצל הטעים שלו, והחמין חם וחריף.

משום מה השיחה מתגלגלת לשלישיות, ומאחר וכולם גברים וכולם מכירים זה את זה, וחוץ ממני כולם קצת שיכורים... מסתבר שיש כללי נימוסים מקובלים שצריך לנהוג לפיהם, ויש כל מיני סוגי שלישיות. יש של שלושה ידידים שזה, כולם מסכימים, הכי טוב ומומלץ, ויש של זוג שמזמין עוד מישהו בשביל הכיף - רוני ממרפק אותי - ויש את השלישיות הכי גרועות, שלושה זרים שבמקרה נתקלו זה בזה בגן או בחדר חושך ובלי תכנון מראש... וזה בדרך כלל לא הולך, אם כי כולם מסכימים שלפעמים יש הפתעות. מעניין אם גם סטרייטים מנהלים שיחות כאלו מעל הצ'ולנט של שבת?

***

היום הייתה לנו הפסקת חשמל פתאומית. בדיוק ישבתי וכתבתי איזה סיפור ופתאום, בדיוק באמצע תיאור ספק רומנטי ספק סקסי, כבה האור. נשכבתי במיטה בבגדים, עם רגליים קרות למרות הגרביים, והצטערתי שאני לבד ולא יכול אפילו להתקשר אליו. הייתי אמור להתרגל לזה, אבל אני לא מצליח. קשה לי לישון לבד, בעיקר בחורפים. גם העובדה שהוא נעלם לו כל כמה ימים בגלל תירוצים קלושים כמו עבודה, או סידורים, או הורים, לא חביבה עלי. בקבוצת התמיכה אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שאני משקיע ונותן ביחסים איתו הרבה יותר מכפי שאני מקבל, ודרשו ממני לדעת למה?

למה? כי אני מרגיש אין לי זכות לדרוש מאחרים. זה התחיל בילדות ואחר כך באה המחלה שגרמה לי לחוש אסיר תודה על כל פירור של תשומת לב. כשרוני החליט שהוא רוצה אותי כבן זוג למרות הווירוס הייתי מוכה תימהון, וכל כך מוקסם מהסיכון שהוא לקח על עצמו כדי להיות איתי עד שלא העזתי אף פעם להגיד שלא בא לי עכשיו, ושלא מתחשק לי שוב להיות הפסיבי, וכמובן שלא העזתי למחות כשהוא חיפש לו גיוון ותענוגות מחוץ לבית.

רוני אוהב הרבה סקס, רצוי בבוקר, ואוהב אותו חזק ואני... מרוב שאני מנסה להקשיב ולרצות אותו כל הזמן אני כבר לא יודע מה אני אוהב ומה לא. אין לי מושג מה בעצם הרצונות שלי, בגלל זה אני אוהב לעשות ביד, זה הזמן היחיד שאני עושה סקס מתי שלי מתחשק, בלי להתחשב באף אחד. זה יפה להתחשב, אבל אני, מרוב התחשבות, שכחתי להתחשב בעצמי.

כשפגשתי את רוני כל כך התרגשתי מזה שהוא הואיל בטובו לזיין אותי למרות שאני נשא עד ששכחתי שגם אני בן אדם, גם לי מותר להגיד שלא נראה לי ולא מתאים לי עכשיו. כן, בטח שיש המון סקס כשהוא ישנו, אבל לפחות פעמיים בשבוע אני ישן לבדי ואין לי מושג איפה הוא, ואסור לי לשאול. ככה נוח לו, שאני תמיד פה, כמו איזה קיר, באים, עושים מה שרוצים והקיר אומר תודה. שורף לי בלב מרוב עצבים ועצב ואני לא יודע מה. שונא הומואים! שונא את העם המסריח הזה! מה נכנס לך הטירוף הזה להיות הומו? פסיכי אחד! ואחרי שהאור שוב חזר רוני התקשר להגיד לילה טוב, שמע את הקרירות בקול שלי ונמלא דאגה. "אל תהיה עצוב, מחר אני אחזור מוקדם."

"אולי אני עצוב בגלל שאתה מתכונן לחזור מחר מוקדם?" עקצתי אותו.

הוא נעלב. "מה, אתה לא רוצה שאני אחזור הביתה?"

"אתה חוזר רק בשביל לזיין ואחר כך הולך לליאור לשמוע מוזיקה ולעשן."

רוני לא נפל למלכודת. "מה קרה חמוד, מה עובר עליך?"

"הייתה לנו הפסקת חשמל."

"כן, גם בבסיס. לא נורא. אתה לא פוחד מחושך נכון?" פתאום הוא מתמלא חשד, "מה עובר עליך? אתה מרגיש לא טוב?"

"אני מרגיש מצוין."

"נו, אז מה קרה?"

"תמיד אנחנו עושים סקס איך שאתה רוצה, ומתי שאתה רוצה."

"מה, אתה לא נהנה?"

"למה אתה לא שואל אותי אף פעם אם גם אני רוצה? למה אתה תמיד האקטיבי? למה הכל צריך להיות איך שבא לך?"

"זה לא מדויק." הוא עונה לאיטו, מנסה להבין מה נפל עליו, "אני לא מכריח אותך וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול." הוא מזכיר לי את הפרשי הכוחות הפיזיים ביני לבינו.

אני שותק, מרגיש שאני עומד לפרוץ בבכי, לא מסוגל לדבר, והוא ממשיך בשיחה, מנסה לשאול מה קרה ולמה אני מדבר ככה. בסוף אני פורש בפניו את ההרגשה שאני צריך לשתוק ולא להתלונן כי אין לי זכות.

הוא נאנח ואומר שוב בטון רגוע שבשבילו הכי חשוב זה פשוט להיות איתי ולא חשוב בדיוק כמה ומה עושים, ומבטיח שוב ושוב שהוא אוהב אותי מאוד, ושנדבר על זה כשהוא יחזור. "הכי חשוב שנדבר וכל אחד יגיד מה מעיק עליו, וביחד נמצא פתרון לכל דבר." הוא מבטיח ונפרד ממני בלילה טוב, ורק אחרי שהוא סוגר אני קולט למה הטון השקט והמרגיע שלו נשמע לי כל כך מוכר - ככה אני מדבר איתו כשהוא חוטף קריזה וחוזר עצבני וכועס מההורים שלו. לפחות לימדתי אותו משהו.

***

היה לי יום ארוך ומעייף. כל היום מול הטכניפור שהוא מה שייוולד למכונת תפירה אם היא תתחתן עם מחשב. יש מחט שדופקת על תווית נירוסטה וחורטת עליה מספרים וכתובות וכל מה שרוצים. יום שלם התעסקתי עם הדבר הרעשני הזה. יצאתי משם בארבע עם ראש מפוצץ וגיליתי שכבר כמעט חשוך ושוב יורד גשם. אני שונא לנהוג בגשם אבל המשכתי לחייך כי בצהרים דיברנו והוא הבטיח שיחזור מיד אחרי העבודה ונשמע אוהב ונחמד. אחרי שאתמול הייתי לבד התגעגעתי אליו מאוד שמחתי שנהיה סוף סוף יחד, אבל להפתעתי הוא לא היה בבית ולא ענה לנייד.

כרגיל התנפלתי על המחשב ולהפתעתי לא היה כלום במייל שלי והמחשב נתקע לי כל הזמן. פתאום שום דבר לא עבד – הנורה במקלחת נשרפה, השעון החשמלי ליד המיטה התקלקל, המדרגות היו מלאות בוץ שלא היה טעם לשטוף כי בין כה וכה ירד גשם ללא הרף, והמחשב המסכן שלי הראה את כל הסימנים לכך שווירוס נבזי מנסה לשלוט בזיכרון שלו, ומה שהכי גרוע – הוא לא ענה לנייד ולא היה לי מושג היכן הוא.

בטלוויזיה כולם דיברו על החתונה של אלטון ג'ון ועל מיסוד הזוגיות של זוגות חד מיניים ורק אני חי עם בן אדם שמרשה לעצמו לעשות מה שמתחשק לו ולשים עלי זין. ומה אם קרתה לו תאונה? עלה הרהור קודר במוחי, הרי אף אחד לא יטרח להתקשר אלי ולספר לי. רק הוריו יקבלו את הבשורה והם כמובן לא יספרו לי כלום. ואז רוני נכנס והסביר שלא התקשר כי נגמרה לו הבטרייה, וטען שהוא התעכב עוד קצת בבסיס כי פתאום צץ משהו, והתנצל כלאחר יד על האיחור בלי להתחשב בכך שהמתנתי לו עד בוש ודאגתי מאוד. זה כל כך הרגיז אותי... לא רק שלא האמנתי לו, הרגשתי שהוא מתייחס אלי כמו לאידיוט. רוני יצא מהמקלחת ומצא אותי יושב על הספה ומעיין בתמונות הישנות שלי כילד בבית סבא וסבתא. האלבום הקטן החום והדהוי הזה הוא אחד מהחפצים הכי יקרים שלי. כשרוני נכנס לסלון נחפזתי לדחוף אותו מתחת לכריות הספה כדי שהוא לא יראה אותו.

הוא נעצר והביט בי במבט חשדני, "מה אתה מסתיר?" שאל בסקרנות.

"זה לא עסקך."

"אני רוצה לדעת." הוא זינק עלי ובזריזות של חתול הצליח לשלוף את האלבום ממקום מחבואו.

"תעזוב את זה!" צעקתי וניסיתי לחטוף ממנו את האלבום, אבל הוא היה זריז ממני ולא הספקתי לעצור אותו. התיישבתי על הספה, שמתי את הראש בין הידיים וסירבתי להביט בו. מזמן לא הרגשתי כל כך אומלל ומדוכא

"תרגיע. זה רק האלבום הישן שלך, כבר ראיתי אותו פעם, היית ילד נורא חמוד." הוא הניח את האלבום וניסה לחבק אותי. "אני יודע שאתה מתגעגע לסבא וסבתא שלך שמתו, אל תהיה עצוב חמוד."

"תעזוב אותי, בוגד אחד." הדפתי אותו מעלי והלכתי לחדר השינה.

הוא הלך בעקבותיי ונשבע לי שאני טועה, וזה פשוט לא נכון והוא אוהב אותי מאוד.

"אני יודע שאתה אוהב אותי רוני, גם אני אוהב אותך, אבל זה פשוט לא מספיק, וזה לא הזיונים מהצד, לא אכפת לי מהם. מה שמפריע לי זה השקרים וההתחמקויות וכל הגועל נפש מסביב. אני לא יכול לחיות ככה יותר."

"אבל זה לא נכון!" צרח רוני והפיל את עצמו עלי, "לא עשיתי כלום. סתם נדמה לך, די כבר עם זה, מספיק!"

הוא נשכב עלי, נישק אותי, מעך אותי, מתעלם מהתנגדותי. "תעזוב אותי כבר." דחפתי אותו.

"לא רוצה." הוא נצמד אלי חזק יותר. "אני חייב אותך." אמר בתוקף והתחיל למשוך מעלי את החולצה. המריבה חרמנה אותו, וכרגיל אצלו כשהוא רוצה משהו הוא לא רואה אף אחד ממטר, רוצה ולוקח.

"אני לא רוצה," מחיתי, "תפסיק!"

"אבל עומד לך!" התרגז רוני, ובאמת עמד לי נורא כי החשק שלו תמיד מדליק גם אותי. "עומד לך כמו טיל, רואים שאתה רוצה."

"אבל אני לא רוצה לרצות." התעקשתי.

"אתה כזה פולני דפוק," התעצבן רוני, "בסדר, לא רוצה, בלי טובות!" והלך למקלחת.

לפי הנוהג אצלנו אני אמור להמתין כמה דקות, ואז לבוא אחריו למצוא אותו ערום ובוכה, לנחם אותו בסקס במקלחת ואחר כך להתקלח יחד, ואם בא לנו להמשיך לעוד סיבוב במיטה.

הפעם ניסיתי לשבור את המסורת ונשארתי יושב על הספה, אומלל אבל עדיין עקשן. אחרי כמה דקות הוא פתח את הדלת והציץ לראות מה אני עושה. "אתה לא בא?" שאל. משכתי כתפיים כמו ילד סרבן והמשכתי לשבת בשתיקה.

"בבקשה בוא, אני אסבן לך את הגב." התחנף רוני.

נשברתי והלכתי אליו. הוא סיבן לי את הגב והיה מתוק ומתחשב, אבל לא ניסה לעשות שום דבר חוץ מזה. אחר כך הלכנו למיטה לראות חדשות, וגם שם המשכנו לא לעשות שום דבר חוץ מקצת ליטופים תמימים.

טוב, כמה אפשר? בסוף הייתי חייב ונגעתי בזין שלו שהיה זקוף ויפה ומפתה כמו תמיד. ניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הפעם הוא היה זה שהתנגד.

"אבל עומד לך." התפלאתי ובדקתי שוב ליתר ביטחון. לא טעיתי, הוא היה זקוף ומוכן לפעולה, אבל בעליו התכחש אליו בעוז.

"אהה! זה שטויות, תתעלם ממנו, הוא סתם דביל." אמר בשלוות נפש מפליאה.

מה אני אגיד לכם? קל יותר להתעלם מפיל לבן באמצע הבית מאשר מהזין שלו כשהוא עומד. "אמרת שתמיד אני זה שקובע ומחליט, ושנמאס לך מזה, אז בבקשה, אני לא קובע ולא מחליט יותר. הכל עליך, אתה רוצה אותי אז תצטרך לשכנע אותי."

"יש לי רעיון יותר טוב, אני אאנוס אותך." אמרתי והתנפלתי עליו.

בסוף האונס החדר נראה כאילו עברה עליו סופת צקלון - הכריות עפו מהמיטה והתפזרו לכל הכיוונים, השמיכה הייתה בחדר הארונות (אין לי מושג איך זה קרה), ומכנסי הפיז'מה שלי נחו מתחת למיטה. אחרי שאספנו הכל וסידרנו פחות או יותר את החדר רוני נשכב עלי ואמר לי שהוא אוהב אותי למרות שאני פולני שרוט, ונרדם מחייך, ואני עומד לחבק אותו ולישון צמוד אליו עד הבוקר.