יום שבת, 30 בדצמבר 2017

48. אני אשם

"אתה אשם." אמר לי דני אחרי שיצאנו מקופת חולים בלי לקנות אף תרופה כי הרופאה הרוסייה הנחמדה שלנו (זו שבטוחה שאני החבר של אליס ואבא של אחותו) קבעה שזה רק וירוס ופשוט צריך לשכב בשקט, לשתות הרבה תה ולחכות שהמחלה תעבור מעצמה.

"אני אשם שאתה חולה? הרי לא הייתי בכלל בארץ?"

"כן, אתה אשם, נעשיתי חולה בגלל שעזבת אותי." הוא אומר בפסקנות ודורש שאקנה לו טילון לפני שנחזור הביתה. רבע שעה אחר כך הוא מקבל צבע ירקרק ומקיא את הטילון ואת התה ששתה קודם לאסלה ושוב חוזר ומאשים אותי.

 למחרת בבוקר אני מנסה לקום ומגלה להפתעתי שרגלי לא נושאות אותי. רוני דוחף לי מדחום לפה ומודיע לי שכנראה נדבקתי מהילד והיום אני נשאר בבית.

"שמעתי אותך משתעל נורא לפנות בוקר." הוא מוכיח אותי, "היית צריך לחזור למיטה ולא לשבת ליד המחשב."

"לא יכולתי לישון ולא רציתי להפריע לך עם השיעולים שלי אז כתבתי קצת." אני מתנצל.

"זה שאתה יושב ליד המחשב כל הלילה במקום לישון זה באשמתי?" מתרגז רוני.

אני רוצה לענות שזה היה רק שעתיים לא כל הלילה ושלא יהיה נודניק, אבל השיעול שוב תוקף אותי וקשה לי להחזיק את העיניים פקוחות. רוני הולך לעבודה ואני ודני נשארים היום בבית, מתפנקים עם תה בדבש וזוללים מוצארטים משוקולד - ככה דני קורא לכדורי השוקולד עם הפרצוף של מוצארט.

אני מבלה את רוב היום בשינה ובקריאת הספר 'ארבע בתים וגעגוע' של אשכול נבו שהתחלתי לקרוא עוד בטיול. הספר מרתק אותי ותוך כדי קריאה אני מנסה להבין למה יש ספרים שהם טובים ומעניינים וראויים לפרסום ואחרים פשוט משעממים ודוחים. אני למשל סולד מספרי רם אורן וגם הקוד של דה וינצ'י וכל ספרי הארי פוטר השאירו אותי אדיש. לעומת זאת את ספריו של שלום עליכם אני מסוגל לקרוא שוב ושוב למרות שאני כבר מכיר אותם בעל פה. זו תעלומה שכנראה אין לה פתרון.

 פוסט לחוץ

יש ימים כאלו שבהם שום דבר לא הולך כמו שצריך והכל, כולל דברים שבכלל לא חשבת עליהם, משתבש. זה התחיל עם האינטרנט שרק הבוקר היה בסדר ופתאום נדם בגלל הספק העלוב שלנו שהודה באשמה, אבל הטכנאי יוכל לבוא רק מחר. אחר כך רוני התקשר אלי לעבודה (אירוע יוצא דופן בתכלית) והודיע לי חגיגית שהוא מתכוון לשבור את החוזה שלו עם חיל האוויר ולהתפטר כי הוא לא יכול יותר לסבול, ונכון שהוא אוהב את העבודה שלו מאוד, וגם את הבוס שלו הוא אוהב (עוד תימני אחד) והוא מאוד מרוצה מהתנאים והמשכורת, אבל החשד שאולי יודעים, ואולי יגלו, ומה יהיה, מתיש אותו ומדכא אותו נורא ונמאס לו לחיות ככה.

אחרי שניסיתי להרגיע אותו והפצרתי בו לצאת מהשירותים, משם הוא התקשר אלי, וללכת לאכול ארוחת צהרים הוא סגר את הנייד שלו באנחה ששברה את ליבי ומיד היה שוב צלצול. הסגן נעץ בי מבט זועם ואמר לי בפעם הרביעית היום שהוא שונא את הצלצול של המכשיר הזה ושאעשה משהו למען השם. למזלי מיד אחר כך גם המכשיר שלו צלצל והוא התחיל לריב שוב עם הקבלן שמשפץ לו את הדירה והורס לו את הבריאות תוך כדי כך, ואני יכולתי להתפנות לשמוע את הצרות של מיצי שהחליט לעזוב את החבר שלו וביקש רשות לבוא לגור בינתיים אצלי.

אמרתי שאין בעיה ושאני אשמח מאוד, ומיד אחר כך התחלתי לחשוב על כל הבעיות שעלולות להיווצר מהמצב העדין הזה ונתקפתי סחרחורת. אני חייב להחביא את הכרית לב שהוא נתן לי בוולנטיין, להתקשר לנדנד להוט, לשנות את הצלצול של הנייד למשהו שיערב יותר לאוזנו של הסגן, ולסיים את הפוסט הזה שאני מקליד אצל הורי לפני שהם יתחילו להציק למה אני בא לבקר אותם כל כך מעט ומיד מסתגר עם המחשב. האמת, צודקים. חזרתי מהורי מפוטם באוכל ונושא שלל קופסאות פלסטיק מלאות מטעמים ומצאתי בבית את רוני עגום פנים, מקדיר מבט אל כוס תה בדבש בעוד מיצי שרוע לו על הספה, מתגלגל מצחוק מול וויל וגרייס. "תגיד, תגיד, השחקן הקשיש הזה, הוא לא ההוא שהיה בזה?"

"בזה לגמרי." אמרתי בפיזור נפש, מעיף מבט לעבר הקשיש לבן השער שגרייס כעסה עליו. זקן כיסה את רוב פניו, אבל היה משהו בצורת הגבות שלו שהזכיר לי נשכחות.

"תזכיר לי, באיזה סדרה הוא היה?" התעקש מיצי לחפור בזיכרוני התשוש.

"אהה... אני חושב שבשוגון ובציפורים מתות בסתר, אבל אולי אני טועה. איך אתה מחזיק מעמד?"

"בסדר גמור, אני אתאפק עם הפיפי עד סוף הפרק." חייך אלי מיצי בגבורה.

"הוא מתכוון לזה שנפרדת מעומר? החבר שלך?" הבהיר רוני את כוונתי בטון מלא תוכחה אירונית.

"אה. הוא, כן, אהה... נו, טוב, דברים כאלו קורים." ניסה מיצי להעמיד פני גיבור, אבל היה ברור שעומר פחות או יותר פרח מזיכרונו.

"למה אתה מתכוון דברים כאלו קורים?" התנפל עליו רוני בזעם. "לפני יומיים חייתם יחד, ישנתם באותה מיטה ועכשיו אתה צוחק פה מהסדרה הדבילית הזו ובכלל לא אכפת לך ממנו. לא פלא שבגלל זה כולם אומרים ש... לא חשוב."

"מה כולם אומרים?" התרגז מיצי, "תגיד, אל תתבייש."

רוני לא התבייש ופצח בנאום הומופובי מלא קלישאות על השטחיות של הקהילה, על רדידות הקשרים שבה, ועל אופיים השפל וחסר העקביות של כל אחד ואחד מחבריה. "ועומר המסכן בטח יושב בבית ובוכה בגללך, ולא מעלה בדעתו שאתה שוכב לך פה בנחת וצוחק מהשטויות בטלוויזיה." סיכם את נאומו חוצב הלהבות במשפט שסתר לגמרי את כל מה שאמר קודם על אופיים השטחי של הקשרים בקהילה.

"שתוק כבר טמבל. אתה לא יודע שום דבר עלי ועל עומר וזה גם לא עניינך. מהרגע שגמרת לדבר עם המפקד שלך נעשית הפוך לגמרי." התרגז מיצי והלך לחדר האורחים לראות את הסדרה על הלסביות.

"קדימה, לך איתו. הרי הטלוויזיה מעניינת אותך יותר ממני, אני יודע את זה."

"שתוק דביל. מה קרה? מתי דברת עם המפקד שלך?"

"עכשיו. הוא התקשר אלי לנסות להוציא ממני למה אני רוצה לשבור את החוזה ולעזוב, ודרך אגב, לשבור חוזה זה סיפור לא זול בכלל."

התיישבתי מולו, הזזתי הצידה את הכוס ולקחתי את שני ידיו בידי. "אולי תחשוב על זה שוב רוני?"

"אל תדאג." הוא התפרץ ורצה לקחת את הכוס, אבל אני, למוד ניסיון מר, סילקתי אותה מהר מטווח ידו. "לא תצטרך לפרנס אותי, אני אמצא מיד עבודה חדשה, ויש לי גם המון חסכונות, כסף לא יחסר לנו."

"אני לא דואג בגלל הכסף." שיקרתי (אני כן דואג, דואג מאוד) "אבל אתה פשוט לא יודע מה המצב בשוק העבודה. נורא קשה עכשיו, ובמיוחד לבחור כמוך שהתמחה בתחום מאוד מסוים שרק הצבא זקוק לו. אין לך תעודות חוץ מהקורס של הצבא, ואין לך ניסיון באזרחות." אמרתי בעדינות, מודאג מהצורה בה הוא ישב מולי, עגום ומבוהל - נראה בן שש עשרה, לא בן עשרים ושלוש - מנסה להסוות את הפחד שלו בכעס, "ומה שהכי חשוב, אתה מאוד אוהב את העבודה שלך. רצית לעשות קריירה צבאית ונורא חבל שבגלל שטות כזו..."

"זאת לא שטות. זה מה שאתם לא מבינים. זה... זה לא שטות."

"אני לא מבין, למה נדמה לך שהם יודעים?"

"לא אמרתי שיודעים, אמרתי שחושדים ומחפשים אותי, והכל בגללך."

עד שהתחלנו לחיות יחד הוא הצליח לשקר לעצמו שהוא בעצם ביסקסואל ושברגע שתופיע הבחורה המתאימה הוא ישכח מגברים. העובדה שבמקום העלמה הקסומה הופעתי אני גורמת לו להאשים אותי בהומואיות שלו. זה טיפשי לגמרי וכשהוא רגוע הוא הראשון שיודה בכך, אבל מהרגע שעלה בו החשש שבבסיס יודעים שהוא הומו הוא פקעת עצבים. 

"איך זו יכולה להיות אשמתי? אני לא מכיר שם אף אחד חוץ מדדי שכבר לא משרת אתך יותר?"

"זו אשמתך כי אתה מכריח אותי לעשות בדיקת דם כל שלושה חודשים. מישהו ראה אותי יותר מידי פעמים ברמב"ם וחיבר אחד ועוד אחד."

"אין בעיות." אני מתרתח, "לא רוצה לעשות בדיקות דם אז לא, אבל תזכור, אין בדיקות אין סקס, וחוץ מזה גם סטרייטים עושים בדיקות לאיידס."

"תשמע מנחם," הוא מתרגז נורא, כתמי סומק כהים מכתימים את עצמות לחייו ועיניו מצטמצמות בזעף, "תשמע..."

הוא נראה כל כך כועס ויפה שאני לא יכול יותר להתרגז עליו, "מה חמוד?" אני שואל ברכות, אנחנו מחליפים מבטים ואז מצב הרוח המרדני שלו מתחלף באחת.

"אני לא יודע מה לעשות." הוא אומר בפשטות, "אני נורא מבולבל מנחם. תגיד לי מה עושים במצב כזה?"

מאין לי לדעת לעזאזל? אני מבוגר ממנו רק בחמש שנים ואין לי מושג מה עושים, אף פעם לא היה לי מושג, אז למה שעכשיו יהיה לי? "אני חושב שהכי טוב זה להירגע קצת ולהוריד טורים." אני אומר בקול שלו, כאילו שיש לי מושג על מה אני מדבר, "כשאתה לחוץ אתה תמיד טועה. לא חתמת עדיין על כלום, נכון?"

"לא. רק דברתי באופן לא רשמי עם המפקד הישיר של המחלקה ועם מפקד הטייסת, אבל לא בצורה מסודרת."

"ומה הם אמרו?"

"הם לא הבינו מה עובר עלי וביקשו שאני ארגיע, שלא אהיה פזיז, ואמרו שבאזרחות יהיה לי מאוד קשה להשיג תפקיד כזה במשכורת כל כך טובה, ושאם אני אעזוב אני אצטער."

"ולמה הקוץ (הכינוי שנתתי למפקד הישיר שלו) התקשר אליך עכשיו?"

"אל תקרא לו ככה." הוא מתרעם.

הוא מאוד מחבב את הקצין שלו שגם הוא תימני - בחור נחמד שהאמין בו תמיד, עודד אותו ותמך בו. (אם זה נשמע שאני טיפה מקנא אז זה נכון). "בסדר, סליחה. אז למה הוא התקשר? הוא כועס עליך?"

"לא, אבל הוא קצת פגוע, ורוצה להבין מה עובר עלי."

"אז אולי תספר לו ודי. הרי אתם גם חברים."

"לא." נקפצים פניו של רוני בהחלטיות והעקשנות שלו שעזרה לו להפוך למ"ע בגיל כל כך צעיר למרות הבעיות הלימודיות שלו צפה שוב על פני השטח. משפחה זה דבר אחד, הם בשר מבשרך והם תמיד יאהבו אותך. גם אם אתה הומו אתם עדיין שייכים לאותו שבט, אבל אנשים זרים זה דבר אחר. הוא לא מוכן לא יכול לסבול את הרעיון שמחוץ למשפחה ידעו שהוא כזה. פה הוא מתעקש ואי אפשר להזיז אותו למרות המחיר הגבוה שההסתתרות בארון עלולה לגבות ממנו. בסוף הצלחתי להוציא ממנו שהוא אמר לקוץ שיש לו בעיות משפחתיות ולא פירש, מניח לקצין שלו לחשוב שהבעיה היא עם הוריו החולים שסובלים מההיעדרויות התכופות שלו מהבית. הקוץ הבטיח לברר אולי אפשר יהיה לסדר את רוני בתפקיד פחות אחראי עם פחות תורנויות.

"אולי באפסנאות?" הערתי בנבזות, "אתה והארון שלך תרגישו נוח במחסן בגדים."

"מצחיק מאוד." אמר רוני במרירות והלך לישון, משאיר אותי מול כיור מלא כלים, מצטער על ההתחכמות הטיפשית שנפלטה מפי. יש לי הרגשה ברורה למדי מה יהיה הלאה, מה שיהיה זה שרוני יתחיל להישאר יותר ויותר בבסיס, ויהיו לו פתאום המון תורניות, ואחר כך יספרו לי - בטח דדי שעדיין מקושר טוב מאוד למרות שהוא משרת במרכז - שהוא פצח שוב ברומן לוהט עם איזו יפיפייה תורנית, וכך יוסר מעליו החשד הנורא שהוא הומו והכל יבוא על מקומו בשלום חוץ מהלב המסכן שלי שכבר נמעך ונרמס פעמים רבות כל כך עד שעוד פעם אחת באמת כבר לא תשנה לו שום דבר.   


אתמול הוא חזר מאוחר מאוד ושיכור. הוא לא היה ממש שתוי, אבל גם פיכח לא היה. "שתית אצל הוריך?" התפלאתי, כי הוא אמר שהוא הולך לבקר אותם.

"לא, שתיתי אחר כך, במקום של רוסים." הוא ענה והלך לעשן בגינה.

חיכיתי חצי סיגריה ויצאתי אליו. "גמרתי את הסיפור." סיפרתי לו, "חשבתי לכתוב רק את ההתחלה ופתאום הכול נשפך ממני בבת אחת."

"חכה עוד יום יומיים עד שתשלח, תמיד אתה עושה תיקונים אחר יום יומיים."

"כן." הסכמתי, "נכון, אתה כבר מכיר אותי טוב. שתית הרבה?"

"לא, לא כל כך. אני עייף. אתה מוכן לישון איתי למרות שאני מסריח מבירה?"

"אני תמיד מוכן לישון אתך."

"מחר אני צריך להיות בבסיס," הוא נאנח, "ואני אחזור די מאוחר. מה אתה עושה מחר?"

"בבוקר אני הולך לבקר את בוריס ואחר כך הקבוצת תמיכה. אחרי הצהרים אני אנקה קצת את הבית."

"אל תעבוד קשה, אתה נורא עייף, הלכלוך לא יברח."

"זה בטוח. הלכלוך אף פעם לא בורח רק מתרבה. תגיד רוני, אני יכול לספר לבוריס עליך?"

"ואם אני אגיד שלא זה יעזור לי?" הוא עוקץ אותי קלות.

"אם תגיד שלא אז לא." אני נפגע קצת, "ואם כבר מדברים אז מה בדיוק גורם לך לחשוב שעלו עליך?"

"שום דבר מוגדר, אבל... לא יודע. אולי אני מדמיין. יש לי מין הרגשה כזו שכולם יודעים וצוחקים עלי מאחורי הגב. אתה בטח חושב שאני נורא טיפש."

"לא, בכלל לא." אני ממהר להבטיח ומנשק את כתפו, "באמת שלא. בגילך גם אני נורא פחדתי שידעו ואם בבסיס היו יודעים... פחדתי אפילו לחשוב על זה. אני ממש מבין אותך."

הוא מסתובב, נדחף אלי בכוח ודוחף את פניו לבית שחיי. "שקט, בוא נישן. מחר יש לנו יום עמוס." 

***

הבית מלוכלך והפיצה לא עשויה, אבל אני מרגיש שאני מתמוטט מעייפות ופשוט לא מסוגל לפתוח את העיניים. לא יודע מה קורה איתי ולמה אני עייף ככה כל הזמן, בחיים לא הרגשתי תשוש כל כך. אולי אני עוד עייף מהטיול בחו"ל? עוזב הכל כמו שהוא והולך למיטה לישון. ישן מצוין וקם בשש, מלא מרץ. מנקה ומכין פיצה והולך לגהץ עם התכנית 'שעה היסטורית' של פרופסור הר סגור, ומידי פעם עושה הפסקה לכתוב קצת. עוד מעט הוא יבוא ונשתה יחד קפה, אולי תה, ואולי נאכל משהו. אחר כך נראה קצת טלוויזיה ואולי יבואו חברים וגם אם לא העיקר שנהיה ביחד ולא נריב יותר.

 כנס בוגרים

חזרתי אחרי הצהרים דביק כולי מדבש. הייתי מרוח כולי בדבש ואפילו נעקצתי עקיצה אחת קטנה ולא ממש כואבת בכתף. איך זה קרה? פשוט מאוד - יש לי ידידה שבעלה הוא כוורן (כיום אומרים דבוראי) ואני התבקשתי לעזור לו עם הרדייה כי הבן הגדול שבדרך כלל עוזר חטף עקיצה בפנים וחצי פרצוף התנפח לו. למרות שהוא נראה זוועה עם עין אחת עצומה לגמרי הנער בכל זאת בא לעזור, אבל היה לו קשה ולכן אני והדבוראי עשינו את רוב העבודה הקשה, ושוב מצאתי את עצמי סוחב ארגזים כבדים מפה לשם. יצאתי מהבית די מקודם משאיר את רוני ישן - הוא אוהב לישון עד מאוחר כשהוא יכול - וכשחזרתי אחרי הצהרים הוא כבר לא היה. יצא לו לאי שם בלי להשאיר פתק.

כשאני מסתלק בלי להודיע לאן הוא כועס עלי. אבל לו מותר. התקשרתי לנייד ולא הייתה תשובה, רק תא קולי. אולי הוא אצל ההורים ובגלל זה הנייד כבוי. אין טעם להתעצבן, אני לא המשגיח שלו, הוא בן אדם מבוגר וזכותו ללכת ולחזור בלי לדווח לי. הולך להתקלח ולישון ומתעורר למחצה כשהוא מתקלח ומצטנף לצידי במיטה. "היית אצל ההורים?"

"כן."

"סיפרת להם?"

"לא העזתי, הם יתחרפנו אם הם ידעו שאני אשאר בלי משכורת אפילו חודש אחד, אבל קפצתי לבקר אצל המפקד שלי (הקוץ) וסיפרתי לו הכל."

פתאום אני ער לגמרי. "הכל? למה אתה מתכוון הכל?"

"הכל. עלי, עליך, הכל."

"כולל על זה שאני נשא?"

"כן, הכל. אפילו על פחיסטון שמת מאיידס חתולים. הוא לא יידע שיש בכלל דבר כזה."

"כן, רוב האנשים לא יודעים עד שהחתול מת להם."

"אתה כועס שסיפרתי?"

אני חושב קצת ומגלה שלא, אני לא כועס, רק מופתע. "ואיך אתה מרגיש עכשיו?"

"הקלה עצומה, כמו אחרי וידוי. כאילו שירדה לי אבן מהלב."

"הוא היה מופתע מאוד?"

"לגמרי. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק עליו, הוא בחיים לא חשד ונשבע לי שאף אחד אפילו לא חושב בכיוון."

"ומעכשיו הוא מעריך אותך פחות? רוצה שתעזוב?"

"לא, בכלל לא, ממש לא. הרי הוא מכיר אותי כבר המון זמן, אני אותו בן אדם שהייתי תמיד. הוא מיד אמר שחבל שאכלתי את עצמי ושבכלל לא משנה לו עם מי אני ישן בלילה."

"אתה רואה? אמרתי לך." אני לא מתאפק, "ותראה שככה יהיה גם עם שאר האנשים, ומי שזה כן מפריע לו שיזדיין."

הוא נאנח, משנה נושא ומספר לי שהמפקד שלו נבהל לשמוע שהוא חי עם נשא איידס. "הוא אמר שזה שאני מתעקש לחיות אתך למרות האיידס מראה שאני מאוד אמיץ."

"להגיד על מישהו שהוא מאוד אמיץ זו דרך מנומסת לקרוא לו טיפש." אני מעיר בחמצמצות.

הוא צוחק, קורא לי פולני גועלי ודורש פרס על האומץ שלו, וכמובן שמקבל אותו. אחר כך אני אומר לו שהוא היה מאוד אמיץ כשסיפר הכל למפקד שלו, לי לא היה אומץ לעשות את זה כשהייתי בצבא, ושאני שמח שהכל עבר בשלום. המתח של הימים האחרונים מתפוגג אחרי השיחה הזו ואנחנו נרדמים מחובקים ומאושרים.

שעה אחר כך מעיר אותי טלפון מגברת אחת שמזדהה כאשתו של צוקר שהיה איתי בקורס חובשים. יש לו יום הולדת בשבועות והיא רוצה לעשות לו מסיבת הפתעה ולהזמין את כל החברים שלו מקורס החובשים. המסיבה תהיה באזור המרכז והמוזמנים מתבקשים להגיע עם בני זוגם אם יש להם כאלו. "אתה תבוא?" חוקרת בדאגה גברת צוקר.

"בטח." אני עונה בשמחה, צוקר היה חבר טוב ולפגוש את שאר החבר'ה שאת חלקם לא ראיתי מאז הנסיגה מלבנון נשמע לי רעיון נפלא.

"לבד או עם בת זוג?"

פה אני נתקע. "אההה... אני... אהה..."

"אני מבינה." היא מצטחקת בחביבות שנשים נשואות באושר שומרות לרווקים. "ליתר בטחון אני ארשום שתבוא עם בת זוג, להתראות חמי."

"להתראות." אני עונה בנימוס, ובלב מקלל את עצמי ואת הפחדנות שלי. למה לא אמרתי לה ישר שאני אבוא עם בן זוג? מה היא כבר הייתה עושה לי? מבטלת את ההזמנה? נו, אז מה?

"מי זה היה?" שואל רוני, מנומנם עדיין.

"סתם אחת, לא חשוב, לך לישון." אני מרגיע אותו והולך לחשוב מה אני עושה עם מסיבת ההפתעה של צוקר – הולך למסיבה לבד, מבקש ממישהי שתבוא איתי, או מפסיק להיות פחדן כזה ובא עם רוני.

אחרי שהתלבטתי במשך הלילה הלוך ושוב עם הסיפור של המסיבה סיפרתי לו הכל מעל הקפה של הבוקר ושמחתי מאוד כשהוא לטש בי מבט מלא תחנונים ושאל בקול אומלל אם אני באמת רוצה לסחוב אותו למסיבה של חברים שלי מהצבא, אנשים שאני עושה אתם מידי פעם מילואים, ועוד להציג אותו כבן זוגי? "לא, לא ממש." הודיתי וקצת התביישתי אבל גם רווח לי לראות שהוא לא רוצה לבוא כמו שאני לא רוצה לקחת אותו. נכון, אני לא ממש בארון, אבל זה לא אומר שכל מי שישב לידי כמה דקות בקורס שעשיתי במאה שעברה חייב לדעת שאני הומו, נכון? אני נפגש עם החבר'ה האלה במילואים וממש לא דחוף לי שהם ידעו עם מי אני ישן בלילה. אחרי שרוני נשם לרווחה הוא תפס תחת ושאל אם אני רוצה שאסדר לו בת זוג. נזפתי בו שלא יתחצף למבוגרים ממנו, והודעתי לו שאפילו קשיש כמוני עדיין יכול להשיג בת זוג למסיבה.

הוא חייך ואמר שלא נראה לו שאליס תרצה לבזבז ערב שלם על חבורת חננות מגולני, ואולי כדאי שאקח את מאיה כל זמן שהיא עדיין לא יודעת לדבר. אמרתי לו שהוא חוצפן ושיש לו מזל שאני ממהר לעבודה, והבטחתי לו שאני אגיב בזמן ובמקום המתאים לי לחוצפה שלו. "אני מקווה שזה יהיה היום בערב," ענה לי החבר הבלתי נלאה שלי, "כי עד מחר סנילי שכמוך בטח ישכח כבר מהכל."

יש לו מזל שבאמת מיהרתי לעבודה אחרת כבר הייתי מראה לו מה זה קשיש סנילי. אם הייתי יודע מה מחכה לי שם אולי לא הייתי כל כך ממהר, אבל לתומי חשבתי שכל מה שמצפה לי זה דלי מלא דסקיות שצריך לסיים כבר לסמן. כרגיל החיים הפתיעו אותי בסיבוב. אחרי ארוחת עשר אני רואה את ההודי מנגב בהיסטריה את הכיסא שהטורקי ישב עליו ונראה לחוץ נורא.

"מה קרה?" שאלתי בתמימות, ולצערי הוא סיפר לי.

מסתבר שכבר כמעט חודש שלם יש לטורקי דימום רקטלי שהולך ומתגבר, ועכשיו הוא כבר משאיר כתמי דם על כיסאות. ההודי נורא מבוהל מהקטע הזה ולא מצליח לשכנע אותו ללכת למיון.

"הוא אומר שיש לו בדיקה בסוף החודש ושלא כואב לו ושום דבר לא בוער, אבל אני פוחד שהוא יתעלף לי כאן ואני לא יודע מה לעשות." שפך לפני את ליבו.

"זה בגלל השתייה שלו, הבן אדם הרי פחות או יותר אלכוהוליסט ובטח הכבד שלו הרוס." חיווה השמן, (שיודע דבר אחד או שנים על שתייה), את דעתו המלומדת.

בסוף החלטנו להתקשר לבת של הטורקי ולהלשין עליו כדי שתיקח אותו למיון כי ככה פשוט אי אפשר להמשיך. בזמן שהדיון הזה התקיים הטורקי עצמו נעלם מהשטח וההודי העיר שהוא בטח שוב הלך לבית קפה הזה מול הבית הירוק שפתוח 24 שעות. "חבל לך על הזמן איזה פושעים מנהלים את המקום הזה, אני לא מוכן לשתות שם אפילו קולה. הבעל הבית נראה לי ממש רוצח, שמעתי שיש להם אפילו רולטה מתקפלת שהם מחביאים כשבאה המשטרה."

לא יודע מה יהיה הסוף של הסיפור הזה, אבל טוב לא יצא מזה, זה בטוח. המצב של הטורקי הדרדר מאוד לאחרונה. רוב הזמן הוא סתם מסתובב עם סיגריה וקפה ולא עושה כלום, ומשעה עשר הוא נעלם לתדלוק בבית הקפה ההוא שמוכרים בו הכל חוץ מקפה. הולך לשעה, שעה וחצי, חוזר מסטול ואי אפשר לדבר איתו יותר אף מילה אחת. מדליק רדיו בקולי קולות ורב עם מי שמנסה להחליש, מתקשר לאימא שלו ומדבר ספניולית בצעקות, ובסוף נרדם בישיבה על הכיסא של ההודי וכשהוא קם הוא משאיר כתמי דם, ומה שהכי חמור - חוזר הביתה ברכב הרעוע שלו למרות שאסור לו בכלל לנהוג. 

אין תגובות:

פרסום תגובה