יום שבת, 30 בדצמבר 2017

2. ככה עדיף

זוכרים איך אמרתי בשבת שאני הולך לאסוף את פרחי הבוגנוויליה מהגינה? מיצי (זה רק כינוי, לא שמו האמיתי) באמת בא לעזור לי למרות שהוא דיבר יותר מאשר עזר, ודי מהר הבנתי שהוא בודד משועמם וחרמן. אחרי העבודה הזמנתי אותו למטבח לאכול איתי פיצה. רוני עשה לי את המוות אתמול כשהודיתי בקלות דעת שבמשך כל יום שישי אכלתי רק קרקרים עם גבינה וקינחתי בגלידה. זה מה שהיה בבית ולא התחשק לי להפעיל את התנור או המיקרוגל, לא הייתי כל כך רעב ומה רע בגבינה?

מיד חטפתי הרצאה מעצבנת על ויטמינים ירקות ופרות וסיבים ושאר הבלים תזונתיים וביליתי כמה דקות מודאגות מול המראה בוחן את גופי שבאמת נעשה קצת צנום מהרגיל. מאז ששוחררתי בזמנו מבית החולים (אחרי המכות שחטפתי, אז נודע לי שאני נשא), לא הייתי רזה כל כך. היה לי אז משבר רציני וחשבתי בשיא הרצינות על התאבדות, אבל הייתי אז רק בן עשרים ושלוש וסך הכל הרגשתי די טוב, ופשוט הדחקתי את זה שאני נשא. חזרתי לצפון מצאתי לי עבודה והמשכתי לחיות פחות או יותר כרגיל. אפילו תרופות לא הייתי צריך כי הבדיקות דם שלי היו בסדר.

מה גרם למשבר הזה שמוטט אותי? אולי הפרידה הכפויה מרוני, אולי הבהלה שתקפה אותי בגלל השפעת שחליתי בה במילואים? לא יודע, אבל אחרי שחזרתי מהמילואים ונפרדנו הבריאות שלי הידרדרה פתאום והיו לי כמה שבועות קשים עד שחזרתי לעצמי. כיום אני לוקח תרופות ומרגיש טוב למדי, נקווה שזה ימשיך ככה עוד הרבה שנים.

אכלנו יחד את הפיצה. הוא זלל בתאבון עצום ואני בקושי הצלחתי להתגבר על משולש אחד. מיצי העיר לי שאני די רזה ויכול בקלות להרשות לעצמי לאכול עוד חתיכה, ואני התנצלתי שאין לי כל כך תאבון והצעתי לו שיאכל עוד משולש.

"אני בטוח שיש לך מקום לעוד פיצה." הערתי בחיוך, ותוך כדי כך טפחתי בקלילות על בטנו העגלגלת. במקום לחייך אלי חזרה הוא נעלב בצורה איומה, זרק את המשולש על השולחן וברח לדירה שלו.

אחרי שחשבתי על זה קצת אספתי את שאריות הפיצה ושמתי אותם במקרר, ניגבתי את השולחן, רחצתי כלים, טאטאתי את הרצפה, ניסיתי לחשוב על עוד דברים לעשות ולא מצאתי כלום, ובחוסר רצון ירדתי לדירה לדבר איתו. הוא פתח לי רק אחרי שביקשתי סליחה שלוש פעמים (אין לי מושג על מה) ולתימהוני ראיתי שהוא בכה. ניסיתי לברר מה בדיוק עשיתי שהרגיז אותו כל כך, והתברר שהבחור נאבק במשקל עודף כל חייו, ותולה בשמנמנות המתוקה שלו את כל הצרות שיש לו בחיים.

"וחוץ מזה שאני שמן אני גם שעיר ומגעיל." התלונן במרירות ופשט את החולצה כדי להראות לי איזה מגעיל הוא. לא דובים ולא נעלים. הבחור חמוד לאללה. קצת שעיר, טיפה שמנמן, פשוט תאווה לעיניים. שפכתי עליו מחמאות וגייסתי את כל כוח השכנוע שלי להסביר לו שהוא חמוד, מתוק ושיש המון גברים שהיו מתים להיות איתו, אבל לשווא.

"אם באמת הייתי כל כך מתוק אז במקום לדבר היית מנסה לגעת בי." אמר לי בעצב.

אני מסמיק עד עכשיו כשאני נזכר שכתשובה עניתי לו במשפט שנשבעתי לא להגיד בחיים. בכל זאת אמרתי ואפילו התכוונתי לכל מילה  – "זה לא אתה זה אני." אמרתי, "ראשית אני רוצה שתדע שיש לי איידס."

"אתה רק נשא לא חולה, וחוץ מזה ידעתי את זה עוד קודם מליאור ששמע מרוני."

"שנית, יש לי חבר, בערך."

"אז מה. הוא לא פה עכשיו. נכון? אתה חושב שהוא התאפק שלושה חודשים?"

"לא, אני בטוח שלא, אבל... אני פשוט... אין לי חשק מיצי, בזמן האחרון אין לי חשק לכלום. לא לאוכל, לא לשינה, לא לסקס, אפילו לא לקריאה."

"אולי אתה מדוכא." העיר מיצי בתבונה של בחור שהתחיל בטיפול נפשי עוד לפני שחגג בר מצווה. ראיתי שנפלתי על מומחה לבעיות נפשיות ושאלתי אותו למה לדעתו נזכרתי רק עכשיו, שנים אחרי שנודע לי שאני נשא, להיות מדוכא. הוא משך בכתפיו ושאל למה אני לא בטיפול נפשי. 

האמת שאני כן, בבית החולים התחלתי לקבל טיפול בקבוצת תמיכה של נשאי איידס ואולי, אם יהיה לי חשק וכוח וזמן, אני אמשיך להיפגש איתם. אז נכון לעכשיו אני ומיצי סתם ידידים וזה קשה יותר מאשר להיות יזיזים. החלטתי שמהיום אני מתאמץ לאכול קצת יותר (ואני גם חייב, כי יש תרופות שצריכים לקחת אחרי אוכל אחרת יהיה לי חור בקיבה), מתאמץ לישון כמה שעות רצוף, מתאמץ לעשות ביד למרות שממש אין לי חשק, מתאמץ להיות אופטימי. אולי אקים קבוצת תמיכה עם כל ההומואים שאני מכיר. לכולם יש שריטה וכולם זקוקים לתמיכה יותר ממני.

גם זה סוג של פתרון.

***

שוב לא טוב לי, אפילו רע. לא יודע למה, בעצם כן יודע, אבל מתבייש לספר. זה מביך ומוציא אותי רע מאוד. מצד שני, אם אני מחזיק הכל בבטן זה פוגע בי פיזית ומוראלית ואם יש משהו שאני ממש לא צריך... טוב, בין כה אף אחד לא קורא פה אז מה זה משנה?

אתמול נרדמתי מיד אחרי שחזרתי מהעבודה, הייתי הרוס מעייפות אחרי יום עבודה במחסן, ואם לא די בכך עשיתי טעות והנחתי לעצמי להירדם כבר באחת עשרה בלילה. התעוררתי ערני לגמרי בארבע לפנות בוקר (אני רוצה להכיר את הגיבור שהיה מעז לנסות להירדם שוב אחרי חלום זוועתי כמו שהיה לי – החלום כלל ערום מלא שלי, טיול בחוצות עיר הומה, והמון אנשים שצחקו ממני – היו עוד פרטים, אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת) וכמובן שרצתי למחשב.

בלי שום קשר לחיבוטי גוף ונפש כשאתה שכיר אתה חייב לדפוק שעון בשמונה בבוקר ולא חשוב כמה שעות ישנת בלילה. הגעתי לעבודה כהרגלי בחמישה לשמונה ובשלוש דקות לשמונה זה התחיל שוב – שלשולים, כאבי בטן וכשניסיתי לאכול ארוחת בוקר בתשע וחצי גיליתי שחוץ מיוגורט אני לא מסוגל לאכול כלום כי שוב יש לי פצע בפה, ובשביל בן אדם במצב שלי זה סימן נורא ואיום. לא אמרתי כלום לאיש כמובן, עבדתי כמו תמיד, (חוץ מהריצות הדחופות לשירותים) והגעתי הביתה עם כאב ראש נוראי, מרגיש כאילו סיימתי זה עתה מסע כומתה.

אני יודע שזה פסיכוסומאטי - הבדיקות דם שלי טובות, המצב הפיזי שלי די בסדר ועד היום הצלחתי לקחת את כל התרופות בזמן (אני כבר מקפיד כמו ייקה על כל ההוראות) בלי שאף אחד ישים לב לכמויות הכדורים שאני בולע, אבל בכל זאת אני לא מרגיש טוב. אחרי מאמץ הכי קטן אני נעשה עייף נורא, ישן מעט מידי, סובל ממצבי רוח, שלשול, פצעים בפה, הזעות, ובזמן האחרון, למרות שהסתיו מורגש בבקרים, אני קם בתוך שלולית זיעה - עוד סימן מבשר רעות.

פלא שהרעיון לחזור לגור עם רוני מעורר בי חלחלה. אני לא רוצה להרוס לו את החיים, הוא רק ילד וזו תהיה נבזות ואנוכיות להיתלות עליו ולהניח לו לטפל בי. הוא חוזר בעוד כמה ימים. החלטנו שקודם הוא ילך להוריו ואחר כך נראה. אחרי ליל זוועות אחד איתי אני בטוח שהוא ישמח כשאגיד לו שזה לא הוא זה אני ואשחרר אותו. אני בטוח שהוא יהיה עצוב כשניפרד, אבל בתוכו פנימה ינשום לרווחה. הוא כל כך צעיר, והוא לא מבין שהוא לא יישאר תמיד צעיר ומלא מרץ וחזק ויפה וסקסי.

אני חושש שבעוד כמה שנים, אחרי שההתלהבות הראשונה תעבור, אני אהפוך לנטל על החיים שלו והוא יקלוט פתאום על מה הוא בזבז את השנים הכי יפות שלו, שנים שבהן הוא היה יכול למצוא אישה, להקים משפחה, לבנות לו חיים. אני לא רוצה שהוא יישאר איתי מרוב רחמים ובסוף הוא ישנא אותי ולא יהיה לו די אומץ להודות בזה. נדבקתי כי לא הייתי זהיר, למה הוא צריך לשלם על הטעויות שלי? הכל היה פשוט יותר אם לא הייתי זקוק לו כל כך.

בלילה הוא פתאום הופיע אצלי, הודיע לי שאין מה לדבר, אנחנו שוב יחד והסתער עלי. כרגיל נכנעתי לו ואהבתי כל רגע. זהו, די. יותר אני לא מוסיף אף מילה על ההתלבטויות שלי. אני חלש אופי ואני עוד אשלם על זה בגדול. הבוקר קמנו וגילינו בשמחה גדולה שבלילה התחיל לרדת היורה. היה תענוג לנסוע בגשם לעבודה, ותענוג עוד יותר גדול לחזור הביתה. בדרך הביתה זרחה השמש בין עננים לבנבנים צחים והאוויר היה צלול וזוהר. כל העולם נראה רחוץ, נקי ורענן, וצבעיהם של כל הדברים שהבטתי בהם נראו טריים ואמיתיים יותר. תענוג אמיתי.

חלק מההנאה שלי נבע מהידיעה שאני לא חוזר לבית ריק. שיש מי שממתין לי בבית עם חיוך ואהבה וחרמנות בלתי נלאית. ובכל זאת, היום בעבודה שוב נתקפתי כאב בטן ושלשול שאני כבר יודע לזהות כדרך של הגוף שלי לספר לי שאני עובר התקף של בהלה, מוסר כליות וחרטה.

מאז שאני בקבוצת תמיכה נעשיתי מודע לכל מה שעובר עלי, זה לא בהכרח דבר טוב, אבל כולם אומרים שככה עדיף. במקום סתם לקלל ששוב יש לי שלשול שאלתי את עצמי על מה אני מתחרט. עצמי שגם הוא יהודי טוב ענה לי בשאלה - על מה לא? קודם כל על שהבאתי על עצמי את המחלה הזו בגלל שהיה לי נוח לא לשים קונדום ותמורת עוד כמה שקלים, ליטוף על הראש והבטחה שיהיה בסדר ויתרתי ואכלתי אותה.

כיום, במבט לאחור, אני נדהם כשאני חושב על ההתנהגות שלי - אחרי שנודע לי שאני חיובי פשוט הדחקתי, אחר כך כעסתי, אחר כך הסתרתי. ועכשיו, אחרי שהייתה לי תקופה לא טובה אני סתם מפחד. נכון, שיקרתי המון, לעצמי בעיקר, וגם לאחרים, אבל תודה לאל, מעולם לא סיכנתי פיזית אף אחד. תמיד הקפדתי בהיסטריה על קונדום וכשראיתי שמישהו נעשה רציני כלפי מיד סיפרתי. לרוני למשל, בגלל שהיה כל כך צעיר, סיפרתי מיד כשראיתי שיש מצב לסקס, וגם עודד ידע אחרי הלילה הראשון, וכמובן שגם בוריס.

לדעתי הדמות של רוני שבעיני היא כל כך ברורה ומובהקת נשארת בעיני קוראי מטושטשת. אני אתחיל אם ככה בתיאור חיצוני שלו, הוא שחום ודק גזרה, אבא תימני, אימא עיראקית. בנוי יפה, שרירים דקים ומאורכים, גוף מתוח, נוקשה וחלק לגמרי. רזה, אבל שרירי וחזק. לפני הצבא הוא היה בנבחרת שחייה, תענוג לראות אותו במים, זריז כמו צלופח, עורו נוצץ ומבהיק, מאושר עד השמים.

הוא לא יפה במובן המקובל של המילה, אבל יש בו משהו שגורם לו לבלוט בכל מקום שהוא נמצא בו. משהו מתוח, לוהט ותובעני. גם כשהוא ישן הוא דרוך ומתוח. כשאני מחזיק אותו בידיים זה כמו להחזיק להבה מרצדת. אני מנסה להרגיע, לגרום לו להרפות קצת, לנוח ולא מצליח. יש באופי שלו משהו ילדותי, הערנות, הסקרנות, חוסר מוחלט של טקט. תמיד הוא אומר מה שהוא חושב, ורק אחר כך שוקל אם זה בכלל היה במקום. חוסר צדק ואכזריות כלפי חיות או ילדים מקפיץ אותו, ואסונות, או תאונות, אפילו במקומות רחוקים, מזעזעים אותו באמת, לא סתם מצוות אנשים מלומדה. אין בו טיפת צביעות. הוא לא יודע להסתיר את המחשבות שלו. ילד כזה. כשהוא כועס הוא מתלקח בבת אחת. לא שולט בעצמו, מסוגל לשבור ולנפץ דברים, להיות אלים פיזית, לקלל ולצעוק כמו ילד. ברגעים של סערת רוחות הוא נאטם לגמרי להגיון. אי אפשר להרגיע אותו במילים. צריך להתעלם או לרסן אותו פיזית ולהמתין עד שיירגע ויחזור לעצמו.

כשהוא איתי במיטה הוא חסר כל מעצורים. רוצה לנסות הכל בלי בושה ותמיד תמיד חרמן, אני מקווה שהוא יירגע עם הגיל כי אני לא נעשה צעיר יותר. בפעם הראשונה שלנו, כשגיליתי לו שאני נשא הוא שתק דקה אחת ואז חיבק אותי ונישק את מצחי בתמימות של ילד. "אוי, חמוד שלי, אני כל כך מצטער." אמר בכנות ספונטאנית שהמסה אותי, מנסה לנחם אותי במגע גופו ושפתיו בלי שום חשש או רתיעה. הוא נקרע בין החינוך הדתי שמרני ימני שלו ובין התשוקה שלו לסקס עם גברים. קשה לו נורא להשלים עם זה שאולי אף פעם לא תהיה לו משפחה וילדים.

בניגוד אלי הוא באמת אוהב את הוריו, אוהב את האווירה בבית, אוהב ללכת לבית כנסת, עיוור לצביעות של הדת ומוצא נחמה בטקסים הדתיים. אני יודע שהוא אוהב אותי, וקשור אלי, ומקנא לי, ולא יכול לשאת את הרעיון שיום אחד לא נהיה יחד, אבל הרגשות שלו כלפי גורמים לו תחושת אשמה קשה.

חלק גדול מהמתח שביחסים שלנו נובע מהקושי שלו להשלים ולקבל את הקשר שלנו כדבר לגיטימי. אני אוהב להיות איתו, חש נינוח ורגוע במחיצתו, מרגיש טוב כשהוא איתי, נהנה לראות אותו זז ורוקד וצוחק ושר, אוכל ומבשל, ומדבר בטלפון עם אחת מעשרות החברות שלו שמעריצות אותו כי הוא כזה סקסי וחמוד. את האלימות והכעסים שלו הוא מרשה לעצמו לחשוף רק איתי, עם בנות הוא תמיד עדין ומתחשב, ומלא מתיקות שמעוררת בי לפעמים קצת קנאה.

בניגוד אלי הוא חיית מסיבות, מסוגל לחגוג כל הלילה בלי להתעייף. אין לו סבלנות לשבת ולקרוא ספרים, או לגלוש באינטרנט. אני בן אדם מיושן, קצת עייף כזה, קשיש באופיי, והוא בדיוק הפוך – מודרני, נמרץ, מעודכן בכל חידושי האופנה האחרונים, מדבר בסלנג הכי חדיש.

למרות שתמיד חשבתי שאני מעדיף בחורים פאסיביים במיטה, רצוי בהירים ואתלטיים, עדיף כחולי עיניים, הוא הצליח להפוך הכל, לערער את כל המושגים שלי על ההעדפות שלי. הוא גרם לי להבין שאני פחות אקטיבי ממה שחשבתי, שאני הרבה יותר גמיש וסבלני מכפי שתיארתי לעצמי, גרם לי לחצות את הגבולות שלי, שינה אותי וביגר אותי, ריסק אותי ושב וחיבר אותי בחזרה. אני חושב שעשיתי לו בדיוק את אותו השירות בלי שאף אחד מאיתנו התכוון לכך - זה פשוט קרה. כיום אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אולי יום אחד נמצה את הקשר וניפרד, אולי נמשיך להיות יחד כל החיים? לא יודע.

לפעמים הוא משגע אותי בדרך שבה הוא חודר מתחת לעורי, נכנס לי לוורידים, מנער אותי ומאלץ אותי לצאת מתוך עצמי, לחיות מחוץ לראש שלי. אני מטריף אותו כשאני דורש ממנו להירגע, להתרכז, למתן את האימפולסיביות שלו, לחשוב ולתכנן קדימה במקום לירות מהמותן. לפעמים אנחנו משלימים זה את זה, לפעמים מתיזים ניצוצות. אני מהווה יריב שקול כנגדו והוא אוהב את זה, אבל גם מתוסכל מחוסר יכולתו להגיד לי את המילה האחרונה.

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו שני קשישים נרגנים, דואגים זה לזה, מציקים אחד לשני, משגעים איש את רעהו. הוא צועק עלי שאקח תרופות, אני מציק לו בגלל האופנוע השטני שלו, אבל מצד שני אנחנו נותנים אחד לשני חופש, מבינים בלי הרבה מילים שלכל אחד יש צורך במרחב הפרטי שלו. אני מבלה לבד עם החברים הרוסים שלי, הוא מסתובב בלעדי עם החברות שלו.

הוא צוחק ואומר שהוא לא מקנא כי בוריס מבוגר מכדי לזיין, אני מתלוצץ שהוא לא מסוגל להעמיד את הזין עם נשים. שנינו לא בטוחים לגמרי שזה נכון, אבל מעדיפים לדבוק באמונה שככה זה, אם כי בסתר ליבנו אנחנו יודעים שלא זה מה שחשוב, החשוב הוא שהוא זקוק לנשים בחייו, כשם שאני נהנה בחברת גברים מבוגרים. "אתה והכוסיות שלך." אני אומר, וממציא להן שמות מגוחכים.

"אתה והדובים השיכורים שלך." הוא מגחך ומציע לי לקנות להם ויאגרה, ובכל זאת, בסופו של יום אנחנו מעדיפים להירדם חבוקים אחד בזרועות השני, וחושבים אחד על השני גם כשאנחנו עם אחרים.

הוא אש ואני מים. הוא חם ופזיז ואני קריר ומתון. הוא קנאי ושתלטן, אני פשרן וסבלני. הוא בטוח תמיד שהצדק איתו, ואילו אני רואה תמיד את כל הצדדים של המטבע. לכאורה הפכים מוחלטים, ובכל זאת אנחנו מבינים זה את זה לגמרי ולא זקוקים להרבה מילים והסברים כדי לקלוט אחד את מחשבות השני.

אם הייתי מאמין בגלגול נשמות הייתי אומר שבטח נפגשנו קודם בחיים קודמים, אבל מאחר ואני לא מאמין בקשקוש הניו אייג'י הזה אז כנראה שזו פשוט אהבה.

***

במוצאי שבת הוא חזר עצוב ומדוכדך נורא וניסה להעמיד פנים שהכל בסדר ושהוא בילה נפלא עם המשפחה. אחרי כמה דקות העמדת הפנים הזו התמוטטה והאמת יצאה לאור – האמת הזו, מה קורה לה פתאום. כל הזמן היא מתעקשת לצוף על פני המים, לבקוע את מסך השקרים המרגיע. חתיכת קוץ בתחת, האמת הזו.

הוא סיפר לאחותו הגדולה, והיא סיפרה לאחיו הגדול, שסיפר לדודה, שסיפרה... חד גדיא, חד גדיא, ואנחנו אפילו עוד לא בחנוכה. אז זהו עכשיו גם ההורים שלו יודעים שאני נשא. לא די בכך שהם צריכים לסבול שהוא הומו, ושהוא חי עם גבר שדרדר אותו לתרבות רעה עכשיו הם צריכים גם לחרוד לבריאותו ולחייו. "סך הכל הם צודקים." אמרתי אחרי שהוא גמר לספר לי איך נודע להם (חד גדיא), ואיך הם הגיבו (אוי ואבוי), ומה הוא אמר (אנחנו נזהרים ואני אוהב אותו).

"שתוק אידיוט." צעק רוני והתנפל עלי. היה גדול כמו תמיד, אבל סקס, טוב ככל שיהיה, הוא לא פתרון לכל דבר. בטח שלא לבעיה שניצבת לפנינו.

"אתה כועס שסיפרתי." הוא שאל אחר כך, כששכבנו מכורבלים יחד לפני השינה.

"לא, בכלל לא, האמת, אני מתפלא שהצלחת לשמור את זה בסוד עד עכשיו."

"עד שלא חזרתי מאמריקה בכלל לא חשבתי על זה שאתה... שאתה... חיובי." תמיד המילים נתקעות לו בפה כשהוא מדבר על המצב שלי.

"אני לא מבין למה זה נעשה כזה סיפור דווקא עכשיו." הוא כועס עלי.

"זה תמיד היה כזה סיפור, אבל עד היום הדחקתי. רק אחרי שנסעת ואני חליתי... נו, די. בוא נלך לישון."

"לא רוצה, עוד מוקדם." הוא מדליק טלוויזיה, יש לנו אחת מול המיטה, ליד המחשב. אנחנו רואים בערוץ דוקו תוכנית על סרטי פורנו באמריקה ואיך, בגלל שחקן אחד שחטף איידס בברזיל, השביתו את כל התעשייה לכמה שבועות. דווקא ענף הפורנו ההומואי יצא הכי בסדר – בניגוד לשאר הם בעיקרון ובלי שום יוצאים מהכלל לא מצלמים בלי קונדומים. כל הבעיה התחילה בגלל שהבדיקה נערכה מוקדם מידי ולא תפסו את המחלה שלו בזמן, אבל הומואים יודעים שאסור לסמוך על בדיקות, רק על קונדומים. כל הכבוד להם. למרות שאני לא אוהב את העבודה שלכם עשיתם אותי גאה.

 ורק בבוקר הוא סיפר לי שהוא יחזור הביתה די מעט השבוע בגלל... לא חשוב, ענייני צבא, או שאולי לא. יכול להיות שככה עדיף.

אין תגובות:

פרסום תגובה