יום שבת, 30 בדצמבר 2017

3. בלי אוויר בגוף

חזרתי הביתה רצוץ מעייפות ומצאתי את רוני במטבח, מבשל מרק. רק לפי הריח ידעתי שזה יהיה חריף נורא ושמחתי כי הגרון קצת כאב לי ובא לי משהו חם וחריף. חשבתי שזה רק אני אבל גיליתי שכולם אצלנו בעבודה טיפה מקוררים. שירי נדבקה מהילדים שלה באיזה וירוס נבזי של עונת מעבר והביאה אותו לעבודה כשי לחג.

"מה אתה עושה פה בכלל?" נזכרתי פתאום שהוא אמור להיות בבסיס.

"אני גר כאן, מפגר."

"אבל אתה בתורנות השבוע, אל תגיד לי שברחת עוד פעם מהבסיס."

"אנשי קבע לא בורחים מהבסיס, אני פשוט... אל תדאג, יהיה בסדר." זה מה שהוא אומר לי תמיד כשהוא מסתלק בלי רשות. אם הוא חושב שאני אבוא לבקר אותו בכלא. רוני אמר שאנשי קבע לא הולכים לכלא, אם תופסים אותם רק מורידים להם מהמשכורת כמה שקלים ואחר כך נתן לי מרק, מדד לי חום (37.5 זה לא חום, אבל בכל זאת כל הגוף כאב לי), נתן לי אקמול ועשה לי עיסוי בגב, ובעוד שנייה הוא עומד לכבות לי את המחשב ולהשכיב אותי במיטה. אני רק מקווה שמחר ארגיש מספיק טוב ללכת לשיעור פילאטיס.

היום הזה דווקא התחיל נחמד. קמנו יחד ועשינו אהבה, הפעם היה תורי ואהבתי את זה. לא יודע למה חשבתי פעם שזה עונש לקבל זין. היה ממש נהדר. אחרי התחלה כזו היה לי תאבון לארוחת בוקר גדולה. אכלנו יחד ואחר כך נסעתי לעבודה שמח וטוב לב - אני מגיע במונית או באוטובוס כי הרי כבר אין לי רכב (חסכוני מאוד אם כי לפעמים קצת מבאס). העבודה הלכה מהר וטוב מכפי שציפיתי. עד הצהרים כבר גמרתי הכל והייתי מרוצה מאוד מעצמי. אלפיים חתיכות תוך שלוש וחצי שעות זה לא דבר שהולך ברגל.

רק סיימתי את הרוכסנים ופתאום באה הזמנה לגלופות. הסגן חותך אותן ואני צריך להכין להן אריזות. צריך לחתוך שרוולי ניילון שחור - הגלופות רגישות לאור יום - להדביק עליהם תוויות, לשים עליהם חותמות ולכתוב תאריך. עבודה לא מסובכת בדרך כלל, אבל היום היה מדובר בכמות יוצאת דופן של ארבעים אריזות. הסגן הטיל עלי את העבודה הזו והסתלק לו לאי שם, משאיר אותי לבד.

די שמחתי כי אני אוהב לעבוד בשקט לבדי. הרדיו מנגן משהו שקט, אני עסוק, מתרכז לא לטעות ולא לפשל, ואז הנייד שלי מצלצל. על הקו ידיד וותיק - עודד הנודד המכונה דדי. הוא משרת עם רוני באותו בסיס ויודע עליו דברים שאני לא יודע ולא רוצה לדעת.

מאז שאני ורוני חזרנו להיות יחד הקשר ביני לבין דדי התקרר, אני מודה שלא עשיתי שום דבר כדי לחמם אותו ויש לי סיבה טובה - דדי הוא מסוג האנשים שנהנים לספר לי דברים לא נעימים שמכאיבים לי ולהדגיש שזה רק לטובתי ובגלל שהוא חבר טוב שלי. לא יודע למה הוא עושה את זה, לא יכול להיות שהוא באמת חושב שאני אוהב לשמוע על ההתנהגות הסטרייטית של רוני בבסיס.

בזמנו, לפני שפגשתי את רוני... היו כמה ימים שהיינו יחד וכמעט שהיה מצב... אבל פתאום  הוא החליט שלא מתאים לו. הוא אמר בכנות שמפריע לו שאני נשא, וחוץ מזה גם אם הייתי בריא הוא היה עוזב כי הוא רצה מישהו עשיר ושווה יותר ממני. הבנתי את זה ולא עשיתי עניין.

נכון שקצת נפגעתי, אבל לא נטרתי לו טינה, נשארנו ידידים, נתתי לו לגור אצלי כשהוא ברח מהבית, ניחמתי אותו כשהחבר שלו נסע לאילת בלעדיו, ואני עוד זוכר איך הוא הקיא לי על המיטה בדירה הישנה בגלל איזה אקסטה שהוא לקח. למרות שדי כעסתי עליו אז - המזרון הסריח נורא, הייתי צריך לשטוף אותו עם סבון ומים והכתם אף פעם לא ירד לגמרי - בכל זאת נשארנו ידידים.

הוא זה שהביא את רוני לדירה שלי אחרי שרוני התלהב מהתמונה שלי. הם התערבו על מנה פלאפל שעוד באותו לילה אני ורוני נגיע יחד למיטה. מי ציפה שמהתערבות טיפשית בין שני חיילים משועממים תצמח אהבה וזוגיות. אני חושב שאחרי שדדי הבין שאין אף חבר עשיר ומפנק שממתין לו על סוס לבן, ושהוא החמיץ הזדמנות לאהבה כשוויתר עלי הוא התחיל לקנא. אולי בגלל זה הוא מנסה בכל כוחו לקלקל ולסכסך? מאז שאני עם רוני הוא כל הזמן מספר לי דברים לטובתי, דברים שאני לא רוצה לדעת. מצד שני אולי הוא באמת חבר שלי וכואב לו לראות שרוני "בוגד" בי.

הפעם דדי התקשר רק להגיד שנה טובה, וחג שמח, ומה שלומך, ואיך היה בחו"ל? ובהתאם למדיניות החדשה שלי של להפסיק עם השקרים גיליתי לו שלא הייתי בחו"ל אלא בבית חולים. היה לי מעין משבר נפשי אחרי שרוני נסע לקורס ואושפזתי לכמה שבועות, אבל אני בסדר עכשיו.

דדי אמר שהוא מצטער ואיחל לי שאהיה בריא ואחר כך, מדבר לפי תומו, מתנהג כאילו שהוא לא יודע בכלל שאני ורוני עדיין יחד, שאל אותי עם כבר פגשתי את החברה החדשה והחמודה של רוני. דדי סיפר לי שרוני יוצא עכשיו עם בחורה אחת נורא נחמדה שהגיעה רק לפני כמה שבועות לבסיס - קצינה צעירה ובלונדינית ממוצא רוסי - והשתפך בצורה מעצבנת כמה נחמד הם נראים יחד ואיזה נחמד זה שהוא כהה ושחום והיא בהירה וכחולת עיניים. אמרתי שלא ידעתי עליה כלום ושאני ורוני רק שותפים לדירה עכשיו, אבל כבר לא קרובים במיוחד. אז בסדר, נכון שאמרתי שאני מפסיק לשקר, אבל קשה להגיד כל הזמן רק את האמת. אני חושב שאחזור לשקר פה ושם כי יש גבול לכמה אמת אני יכול לעכל.

אחר כך שיניתי מהר נושא ודברתי על החבר החדש שלו, על הוריו ועל התוכניות שלו לאחרי השחרור (נסיעה לתאילנד כמובן- מאחל לו שילך שם לאיבוד ולא יחזור לארץ לעולם), ואחר כך נפרדנו כידידים, עלק.

מוזר שבהתחלה בכלל לא הרגשתי כלום. המשכתי לעבוד כמו תמיד, מתנהג כאילו היה מדובר באנשים שאני לא מכיר, רק אחר כך, אחרי שהגעתי הביתה התחלתי להרגיש חולה נורא. כבד ועייף כזה ואחוז בחילה איומה. לא אכלתי ולא הלכתי לפילאטיס ולא עשיתי כלום, נשכבתי במיטה, אומר לכול מי שמתקשר שאני קצת חולה, סתם איזה וירוס או משהו והחלטתי לא להרים לו טלפון ולא להגיד כלום כי ככה זה ואין טעם לכעוס או לבכות או להתמרמר. אני חייב להשלים עם זה שהוא כזה ולקבל שזכותו לחיות את חייו הכי טוב ונכון שהוא חושב.

***

כשהוא לא ישן איתי הוא נוהג להתקשר בבקרים. הוא יודע שאני ער כבר משש וחצי בבוקר והוא אוהב לדבר איתי לפני שהיום מתחיל, להיות בטוח שקמתי ושהכל בסדר. הבוקר הוא לא התקשר. לפעמים שתיקה אומרת יותר ממילים. הימנעות והתעלמות גם הם סוג של אמירה. שורה משיר כל הזמן מנקרת לי בראש – וחיכיתי לך שעות בלי אוויר בגוף – עכשיו אני יודע איך מרגישים כשאין אוויר בגוף. 

חזרתי עייף ומדוכא מהעבודה וגיליתי שליאור חזר מחו"ל. הוא עמד באמצע הסלון, טובל בתוך ערמות של בגדים חדשים שנשפכים ממזוודות חדשדשות. סביבו חגה חבורה של החברים המעוצבים שלו, מודדים בגדים, ומצייצים בהתרגשות עצומה. רק מיצי לא השתתף בחגיגה אלא העדיף להישאר בחוץ ולגרף עלים - הפרחים האלו של הבוגנוויליה לא מפסיקים לנשור וללכלך.

חיבוקים, נשיקות, שתי חולצות יפות מתנה, ואני מתחמק החוצה. מיצי ממשיך לגרף, פניו נפולים, כל שפת הגוף שלו אומרת אומללות. "נו, מה קרה ילד." אני שואל ועוזר לו לסחוב את הפח הגדול לבור הקומפוסט שאנחנו מטפחים בקצה הגינה. "ליאור שכח להביא לך מתנה."

"הוא הביא לי גופיה וחולצה ואני נראה בהן שמן ומגעיל." הוא אומר בעצב ומביט כלפי מטה אל גופו במבט מלא שנאה. הוא כל כך מתוק וחמוד בעיני, מין דובון עגלגל ורך. אני חסר אונים כנגד השנאה שהוא חש כלפי עצמו. "הייתי מת להראות כמוך." הוא אומר בכמיהה.

"האמת שאני רזה מידי, אני צריך לעלות קצת במשקל." אני מגלה לו, ומרים את הטריקו לבדוק את הבטן שלי, לא, עדיין לא הסתמנו בה שום ריבועים סקסיים.

"אתה נהדר." אומר מיצי ומביט בי בעיניים לחות.

"גם אתה חמוד מיצי, אבל..."

"כולם אומרים שלך ולרוני יש יחסים פתוחים." הוא נכנס לדברי ומניח יד לחה על זרועי.

"הם פתוחים רק מהצד שלו." אני מנסה להתבדח, אבל מיצי מרגיש שנגע בנקודה כואבת ומתחיל להתנצל, מה שמרע את המצב עוד יותר. למזלי הטלפון מצלצל ומציל אותי. זה רוני. השיחה שלנו היא מופת של דיפלומטיה זהירה ודוגמא מזהירה לאיך לדבר מסביב לנקודה. הוא רוצה לדעת אם כבר גונבו השמועות לאוזני, ואני מנסה להתחמק ולא להודות שדיברתי עם דדי.

"ראיתי אתמול את דדי בחדר האוכל." הוא נשבר לבסוף, "הוא מסר לי ד"ש ממך."

"אה, כן. באמת דיברתי איתו אתמול." אני מפטיר כלאחר יד.

משתררת שתיקה שמרגישה ממושכת אם כי היא נמשכת שנייה וחצי בערך, ואז שנינו מתחילים לדבר בבת אחת. לא שומעים אחד את דברי השני אבל מבינים כל מילה. הרי אנחנו יודעים מי זה דדי.

"זה לא מה שאתה חושב." הוא אומר לבסוף בקול זועף, ואחר כך שואל איזה שם אני עומד להמציא לה הפעם. השמות המגוחכים שאני מעניק לחברות שלו זו מעין מסורת שהתחילה עם ספירית, ואחר כך היו שיבולת וקשקושית וסיגלית ו... לא זוכר כבר.

"שום שמות רוני, לא הפעם." אני מבטיח.

"זה לא אומר שאני לא אוהב אותך." הוא לוחש, למרות שאין אף אחד בסביבה שיכול לשמוע אותו.

"גם אני אוהב אותך רוני, ובגלל זה אני חושב שטוב שיש לך מישהי. אתה צריך לבלות איתה את החג, לעשות קצת נחת להורים."

"לך תזדיין." הוא צועק בכעס, והמבטא המזרחי הקל והמלבב שלו נעשה מודגש יותר, כמו תמיד כשהוא מתעצבן.

"שמעתי שמיצי, השותף החדש של ליאור נמרח עליך בכל הזדמנות, האוחצ'ה השמנה הזו."

"לפחות יש לו זין." אני אומר בשלווה. זה הכי מרגיז אותו - אני נשאר קר רוח ורגוע כשהוא כועס. למדתי את הטריק הזה מהבוס שלי. אחר כך שנינו מתמלאים חרטה על המריבה המכוערת הזו ומתאמצים להיפרד בצורה יפה. הוא מתנצל שעליו להיות בשישי אצל הוריו ומבטיח שאולי במוצאי שבת...

אני ממהר להרגיע שזה לא חשוב. לא נורא, שיבוא מתי שהוא יכול, זה תמיד יישאר הבית שלו. תוך כדי שיחה אני מרגיש איך הפרידה שלנו מתחילה להתממש לאיטה - פרידה זוחלת כזו שמכאיבה יותר מחתך אחד מהיר ודי. אחר כך מיצי דופק בדלת ושואל מה דעתי על החולצה שהוא קיבל מליאור. זו חולצת טריקו נחמדה עם ציור של מגדל פיזה נטוי על צידו. אני מחמיא לו בפיזור נפש ומציע לו לאכול איתי ארוחת ערב - סלט, חביתה, טוסטים. האוכל טעים, אבל הוא מנסה להמעיט באכילה ואני לא מסוגל לאכול כלל. מזל שסתיו ודני מתפרצים פנימה רעבים ועוזרים לנו. אחר כך הם הולכים ואנחנו נתקעים מול החדשות. מיצי מניח ראש על ירכי, משחק בעדינות באצבעותיי. הוא באמת נורא מתוק ועדין ויש לו ריח נחמד.

"אתה מתוק כל כך." אני אומר מלטף את לחיו העגלגלה והסמוקה כשל ילד.

"תודה על המחמאה, חבל שאתה מעדיף טעם חריף." הוא מנסה להתבדח בלי הצלחה. אני מרגיש שהוא לחוץ. ידיו הרועדות והבליטה בין רגליו מסגירות אותו.

"מיצי." אני מכבה את הטלוויזיה ונשכב על הספה לצידו. לא רק ידיו רועדות, כל גופו רוטט כנגד גופי, "אתה ממש מתוק, וחמוד, ושווה, באמת, אבל..."

"כן, בטח." קולו מריר, קול של אחד שספג המון אכזבות ודחיות. "עכשיו תגיד שזה לא אני, זה אתה."

הוא מנסה להסתלק ועלי לאחוז בו בחזקה כדי שלא יברח לפני שאני מסיים את נאומי. "מיצי תפסיק, תן לי להסביר, אני לא רק נשא אלא גם שרוט, והסיפור שלי עם רוני עדיין לא ברור לגמרי ו..."

מה שקרה אחר כך עדיין לא ברור לי לגמרי. את המשפט שרציתי להגיד לא סיימתי, זה בטוח... אני זוכר נשיקות רטובות ומתלהבות עם המון לשון, ידיים זריזות מורטות מעלי את בגדי, וגניחות ואנקות, שלי ושלו, כמה דקות אחר כך אני על המיטה שלי, ערום, והוא כורע בין ירכי עם קונדום שצץ אלוהים יודע מאיפה. אחר כך כבר אין דרך חזרה. אני מסתחרר במערבולת של חרמנות וייאוש שגורמות לי להשליך את האיפוק והתבונה לכל הרוחות ומזיין אותו.

הוא ישן עכשיו במיטה שלנו, הישבן שלו, עגלגל ומתוק כמו לחמנייה, רך ומתמסר, מבצבץ מתוך הפיקה הדהוי שלנו וראשו נח על הכרית של רוני כאילו שזה מקומו מאז ומעולם. למרות סירובו להדליק אור הצלחתי להבחין שיש לו פלומה רכה ובהירה על כל הגוף, ותלתלים קטנים ומתוקים על החזה והבטן. הוא בהיר עור ועדין כמו תינוק, ותודה לאל, הוא פסיבי לגמרי וללא שום עוררין.

אני יוצא לסגור את הטפטפות בגינה ונתקל בליאור ובחבר החייל שלו שבא סוף סוף הביתה. הם מרוחים על מזרן בכניסה לזולה, מחובקים, חולקים בקבוק בירה וג'וינט. "שמענו את השמנצ'יק עושה אצלך חיים משוגעים." מגחך ליאור. אני נבוך, מסמיק קצת. מיצי די רעשני כשהוא נהנה והחלונות היו פתוחים.

הם מקנטרים אותי קצת, ואז ליאור מעיר שמיצי נדלק עלי מהרגע הראשון שראה אותי ושכולם, חוץ ממני, שמו לב לזה, אפילו רוני. "טוב שאתה ממשיך הלאה." הוא אומר, כאילו הפרידה שלי מרוני היא עובדה מוגמרת הידועה לכל. איך זה יכול להיות שליאור שחזר רק היום מחו"ל יודע עלי דברים שאני עדיין נאבק לעכל? "תראה," אומר ליאור ומלווה אותי לדירתי, מניח לחייל שלו להירדם בשלווה בלעדיו, "נכון שרוני שלך נורא סקסי ושווה והכל, אבל תמיד היה לו את הצד הסטרייטי הזה, אז אולי יותר טוב ש..."

למראה פני הוא משתתק לרגע, ואז ממשיך ואומר לי את כל מה שאמרתי לעצמי מאה פעמים לפחות - זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי יותר, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז אולי ככה עדיף...

"תוכלו להישאר יזיזים." מציע ליאור, "יש המון סטרייטים נשואים שמזיינים גברים מהצד."

"כן." אני אומר, "בטח, יזיזים, למה לא." אבל יודע בלב שלא. עם כל אחד אחר כן, אבל איתו לא.

קמתי וכמו תמיד בבוקר פתחתי את דלת השירותים כדי ללכת להשתין ומצאתי את מיצי עומד לפני הראי בתחתונים ומתגלח. כשהוא ראה אותי הוא צעק בבהלה כמו בחורה שגבר זר תפס אותה ערומה וסגר את הדלת ישר בפרצופי. הלכתי להשתין בבית השימוש הקטן שבכניסה ועד שחזרתי הוא כבר היה לבוש ונבוך מאוד. ניסיתי להבין מה עובר עליו ושמעתי רק גמגומים על זה שהוא שמן מידי ונורא שעיר והוא מתבייש שאני אראה אותו באור מלא.

"אבל הרי אני כבר... מיצי, היינו יחד במיטה..." ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב המשונה הזה, אבל כמובן שהגיון פשוט והומואים זה כמו קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. אולי זו הייתה טעות לחבק אותו ולהגיד שאני מבין ושלדעתי הוא מתוק וחמוד ואני אוהב אותו שמנמן כזה ושעיר?

מעודד מתגובה שלי הוא הסביר לי שבגלל שרוני כל כך חלק וחטוב הוא חושש מההשוואה ופוחד להגעיל אותי ואני, במקום לקלוט שזה אות אזעקה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות חמורים, המשכתי לחייך כמו דביל ואמרתי שאין לי שום העדפות גופניות מיוחדות והאופי של הבן אדם חשוב יותר מהצורה שלו ושאר מיני חארטה שאפילו ילדים בחטיבת הביניים יודעים שהם שטויות במיץ.

מה אני הולך לעשות עם המיצי הזה? ברור שמה שקרה אתמול בלילה היה טעות וצריך לעשות מעשה ולתקן אותה, אבל איך? אני מנסה לחשוב על הבעיה בהיגיון, נזכר שאין שום קשר בין היגיון ויחסים בין בני אדם ומתייאש.

מבחינתי הקשר איתו הוא קשר של סקס וכיף, אבל לו יש רעיונות אחרים לגמרי. למה אני נמושה ואין לי די אופי ואומץ להגיד לו שאני עדיין מאוהב ברוני, עדיין מתגעגע אליו, עדיין מקווה שאולי הוא יתעשת ונחזור להיות שוב יחד?

אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר מיצי הסתלק לעבודה ורק אז עלה בדעתי שגם הקשר שלי עם רוני התחיל באותה צורה – סתם סקס שלא לקחתי יותר מידי ברצינות כי עדיין הייתי שבור בגלל אריאל, ולאט לאט האהבה אליו התגנבה אלי ותפסה אותי, וכשאריאל חזר לארץ נשארתי אדיש לגמרי לנוכחותו.

יכול להיות שיום אחד אני אסתכל על רוני ולא ארצה אותו יותר? ומה גרם לי לאהוב את הכושי ההיפר אקטיבי הזה למרות שעד אז חשבתי שאני נמשך רק לבחורים בהירים ופאסיביים?

יכול להיות שזה קרה בגלל שהוא טיפל בי? אני אוהב שמטפלים בי, שמפנקים אותי, זה קונה אותי לגמרי. אני לא מדבר על משהו מוגזם, סתם דברים פשוטים של תשומת לב - להכין לי כוס קפה, לבשל בשבילי, לשאול מה שלומי, לברר אם יש לי די כסף למונית, להגיד לי שעדיף החולצה ההיא עם המכנס הזה, נשיקה על הלחי וליטוף של חיבה, סתם ככה בלי שום קשר לסקס. מפגר וילדותי, אני יודע, אבל אלא הדברים הקטנים שחסרים לי יותר מהסקס.

עד הצהרים מיצי התקשר פעמיים - פעם לשאול אם אני כועס על מה שהיה בבוקר, ופעם שנייה לשאול אם להביא לי פיצה או סיני לצהרים. כשהטלפון צלצל בפעם השלישית הייתי בטוח שזה שוב הוא ואמרתי מיד, "מיצי, מה עכשיו? אני באמצע..." וזה היה רוני.

"אז עכשיו אתה איתו." הוא קבע בחמצמצות, ואני הסתבכתי וגמגמתי, וכרגיל זה נגמר בכך שלא החלטנו ולא סגרנו כלום, חוץ מזה שהוא אולי יקפוץ אלי במוצ"ש, ואולי לא.

חזרתי מהעבודה ומצאתי את מיצי פורק במטבח שלי קופסאות של אוכל סיני טעים מאוד שהוא התעקש לסדר על צלחות ולהגיש לי, ואחר כך היה עוד סקס, שוב בחדר חשוך, עד כמה שאפשר להחשיך חדר בצהרי היום.

אחר כך הוא התרפק עלי וסיפר לי שהוא הולך לברית מילה של האחיין שלו והוא נורא נורא מבקש שאבוא איתו כבן זוגו. "אתה רציני?" נדהמתי והרגשתי שאני מתכווץ מרוב מבוכה.

מיצי הרגיש בזה ונחפז להסביר לי מהר שהוא מחוץ לארון כבר שנים (כולו בן 23 מתי הוא הספיק?) ושההורים ושאר הקרובים שלו מקבלים אותו בלי בעיות ושהברית תהיה בבית פרטי, משהו צנוע ומשפחתי מאוד עם אוכל נפלא.

"ובבקשה חמי... זה נורא חשוב לי, ונהיה שם רק כמה דקות ו..."

נורא לא בא לי להגיע לכינוס משפחתי, אבל הוא כל כך ביקש עד שנשברתי והלכתי, ובאמת היה אוכל טעים ואווירה משפחתית מקסימה. נהניתי מאוד עד לרגע בו מצאתי את עצמי תקוע (אוחז צלחת מלאה כל טוב שמיצי הגיש לי במו ידיו) בין אחיו הגדול מצד אחד, ובן דודו מצד שני, עובר חקירה מדרגה שלישית בנוסח הפולני. הם אמנם חייכו והיו מנומסים וחביבים, אבל השאלות שלהם צלבו אותי בלי רחמים.

מי אני, ומה אני עושה, ובמה אני עובד, ומה דעתי על זה, ועל ההוא, ואיפה שירתי, ואיפה אני גר, וכמה אני משלם שכר דירה? אה... הבית שלך? אז בטח אתה משלם משכנתא? וכן הלאה וכן הלאה... חוץ מאשר לעשות בדיקת מלאי של התרופות שהחזקתי בכיס (יש לי קופסא מיוחדת כזו לתרופות עם סימון של השעות ביום כדי שלא אתבלבל) הם יודעים עלי כעת הכל, כולל מספר הנעלים וכמה סתימות יש לי בשיניים.

בדרך הביתה הערתי למיצי בעדינות שלא היה לי כל כך נעים לעבוד חקירה כל כך פולשנית, ושאלתי למה הוא סיפר לכל המשפחה שלו שאני נשא? מיצי הסמיק, התנצל, התפתל מרוב מבוכה והסביר שהוא קרוב מאוד לאחיו ולבן דודו שאוהבים אותו ודואגים לו מאוד. "אבל למה הם התנהגו כאילו שבאתי לבקש את ידך או משהו?" התחלתי להתחמם. הצתה מאוחרת זה שמי השני.

עד שהגענו הביתה הוא הספיק לגלות לי שהוא נדלק עלי עוד לפני שיצאתי למילואים, (אז הוא סתם הסתובב אצל ליאור כחבר של חבר), ובגללי הוא קפץ על המציאה ושכר אצלו חדר וכל הזמן קיווה ש... כולם דיברו על זה שרוני בוגד בי כל הזמן ולכן... הוא חיכה לי וחשב שאני בחו"ל ואם הוא היה יודע שאני בבית חולים הוא היה מבקר אצלי ו... עד אז כבר היינו בבית והוא כבר היה שטוף בדמעות, התחנן שאסלח לו ונשבע שאף אחד מהקרובים שלו לא יגלה עלי שום דבר, ומה דעתי שנלך עכשיו לישון קצת ואחר כך נצא למסיבה?

טוב, הלכנו למיטה ושוב היה סקס ואחר כך הוא שוב נרדם. הוא משתדל כל כך במיטה, לא פלא שאחר כך הוא מתעייף ונרדם כמו תינוק. גם אני ישנתי קצת, אבל למסיבה כנראה שלא אלך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה