יום שבת, 30 בדצמבר 2017

25. לא סיפור גדול

 "תשמע," הוא אמר, "זה לא סיפור גדול, סתם מין מסורת כזו של הגף שלנו, ובין כה רק נשואים מביאים את הבני זוג שתמיד נורא משתעממים."

"אין בעיות." עניתי, "אז הערב יהיה לי יותר זמן לעצמי."

"זה כולה ארוחה עלובה, אל תעשה מזה כזה סיפור." הוא המשיך לחפור.

"אמרתי שבסדר אז מספיק כבר." התרגזתי, "די! אני חייב ללכת לאכול צהרים." וסגרתי.

אחר כך הצטערתי שלא הספקתי לספר לו שבקרוב יעבירו את חדר הלייזר שלנו למבנה חדש ובקרוב אני אוכל לעבוד בתנאי לוקסוס של שקט ושלווה וניקיון, ואם לא די בכך אז יש במאי תערוכה באוסטריה, והבוס רוצה לקחת לא רק את הסגן אלא גם אותי, הכל על חשבונו. אני רק צריך לדאוג לדרכון. טוב, אני אספר לו את זה כשיחזור מהארוחה שהיא מסורת, ובין כה הרוב לא מביאים בני זוג.

כל התכניות היפות בטלוויזיה כבר נגמרו, וקראתי ועניתי לכל הבלוגים שאני אוהב, ובדקתי כמה חדשים, הגב כבר כואב, והרגלים קפואות, כל רחש מבחוץ מקפיץ אותי, אבל זה אף פעם לא הוא. השעה כבר אחרי אחד עשרה ואני מת להתקשר ומתאפק, מהסס ושוב מתאפק. לא, אני לא אתקשר. נכנס למיטה הקרה, מתהפך לפה ולשם, מתרגז, יוצא, גורב גרביים חמים, ועדיין קופא מקור. מסתכל על הטלפון לצד המיטה, הוא מסתכל חזרה. שחור כזה וקצת חבול, אבל עובד טוב. הופך אליו את הגב ושוב מנסה להירדם. בחוץ קולות צחוק, צעדים, נביחות כלב, צפירות, פנסי מכונית זורקים אור דרך התריס ונעלמים, אחר כך שקט וכבר אחרי חצות.

מחר אני אהיה הרוס ואסבול כאב ראש. איפה הוא לכל הרוחות? כמה זמן אוכלים ארוחת ערב? בטח הם יצאו אחר כך לבלות בפאב, אלו שבאו עם בני זוג חזרו הביתה והצעירים ממשיכים לבלות. הוא בטח מתחבק עם מישהי, מפלרטט וצוחק, שותה ומספר בדיחות, רוקד ובודק בנות סקסיות שבודקות אותו חזרה ואולי... מספיק ודי.

הדקות נוזלות לאט לאט, כאב עמום מצטבר בתחתית הגב. למה קר פה כל כך? למה אני לא יכול לישון כבר ודי? ואז קול צעדים מוכר, טריקת שער בוטחת והדלת נפתחת כמו שרק הוא יודע לפתוח אותה, במין תנופה פראית כזו שמכריזה – אני כאן! הוא נועל את דלת הכניסה ומתפרץ לחדר השינה. למה הוא לא יכול להתגנב חרש כמו בן אדם נורמאלי שנכנס לבית חשוך בשעות הקטנות של הלילה.

"אתה ישן?" הוא שואל. לא צועק, סתם מדבר, אבל הקול שלו מהדהד בחדר כמו רעם. הוא מתיישב על המיטה ומתחיל לחלוץ נעליים, מטלטל את המיטה בצורה בלתי נסבלת. אם הייתי ישן בטח הייתי מתעורר עם מחלת ים.

"למה אתה לא מוריד נעלים בחוץ?" אני מתפרץ סוף סוף, "ולמה אתה חייב להרעיש ככה? יש פה אנשים שהולכים בבוקר לעבודה."

"אל תצעק עלי!" הוא צועק ומתנפל עלי, זריז, גמיש, כמעט ערום (מתי הוא הספיק?) וזועם מאוד. לפעמים יש לו מצבי רוח כאלו, נפיצים כמו מקל דינמיט, ברגעים כאלו הוא מוכן להתפוצץ בגלל ההערה הכי קטנה שלי. "מה זה כל הסמרטוטים האלה עליך?" הוא מושך בכוח את חולצתי, רומס אותי, תוקע בי ברכיים נוקשות ומרפקים חדים, מאלץ אותי לרסן אותו בכוח.

אני נשכב עליו, פרקי ידיו לפותות בכפותי מעל לראשו. מרתק אותו תחתי ומריח אותו - את שערו המסולסל ואת צווארו החם. קבס עולה בגרוני, נודף ממנו ריח של בית חולים, ריח מוכר ומתועב של חולי ומוות. "איפה היית כושי?"

הוא שותק ומתפתל תחתי בפראות. אני מרפה את אחיזתי והוא כורך סביב מותני את רגליו ומרים אלי את פניו. עיני שהסתגלו לאור הקלוש בחדר מבחינות בסהרונים סגלגלים, כהים כחבורות מתחת לעיניו העצומות. "תחבק אותי חזק!" הוא פוקד עלי, מושך אותי אליו בכוח.

אני נשכב עליו, אוחז בו חזק. "מה קרה?" אני חוקר.

אברו נלחץ בכוח אל בטני, הולך ומתקשה בזמן שהוא חוזר ומספר לי את אותו סיפור מוכר. באמצע המנה הראשונה טלפון של אבא שלו - אימא לא מרגישה טוב. הוא עזב הכל, תפס מונית לבית ההורים, מצא אותם ברחוב, ממתינים לאמבולנס. אימו נחנקת מהתקף אסטמה, אביו חיוור ואובד עצות. מבט הרווחה על פניהם כשהוא מופיע קורע את ליבו. אחר כך נסיעה סיוטית למיון, הצפירות, האור הכחול המהבהב, צעקות הפרמדיקים, אימו מוטלת על אלונקה, הטלפונים לאחיותיו, מבטי ההאשמה הרגילים של כל המשפחה המתכנסת סביב חיוכה האמיץ של אימו. פתאום הוא רואה שכבר אחרי חצות ורק אז הוא נזכר בי, ממתין בבית.

אחיותיו מסדרות תורנות שינה ליד מיטת האם, האב מתווכח, רוצה להישאר, בסוף משתכנע לחזור עם האחות הגדולה. הוא חוזר עם אחד הגיסים שנואם לו את הנאום הרגיל - הכל בגללך, בגלל האנוכיות שלך אשתי תהיה יתומה ולילדים שלי לא תהיה סבתא, תטפל בבעיה שלך, יש היום רב אחד ש... ויש טיפולים ש...

"די כבר!" אני מתפרץ, "שתוק!"

הוא מנשק אותי חזק, נושך את שפתי. זה מכאיב. רגליו מתהדקות על מותני, אנחנו נאבקים זה בזה, משתוללים. הוא מנסה לנשוך אותי ואני מטלטל אותו בכוח. הוא בוכה, מתהפך על בטנו, מבקש שאבוא אליו ומהר. אחר כך באה ההפסקה המעצבנת הרגילה בשביל לשים קונדום ומשחה, אני מנסה להיות איטי וזהיר, הוא נדחק אלי בקוצר רוח, מאיץ בי, רוצה שאתפרע, רועד, מדבר המון, המשפטים שלו מתבלבלים, מתנגשים אחד בשני, המבטא המזרחי שלו מתחזק ככל שהוא מתרגש יותר.

אני מנסה להישאר בשליטה, ולא מצליח. הטירוף שלו סוחף אותי אחריו. לכמה רגעים אני ממש בתוך הסצנה ופתאום נזרק החוצה, מביט עלינו מהצד, נבהל קצת ושוב נסחף. בסוף הוא גומר באנקה, אני רוצה להפסיק, אבל הוא מתעקש להמשיך עד שגם אני אגמור. אחרי שאני גומר הוא מנסה ללקק את הדמעות הזורמות על לחיי בלי שליטה.

"מספיק." אני הודף אותו, "די, תפסיק. בוא נתקלח."

הוא מסרב, עייף מידי.

אני קם, מתרחץ במים לא חמים דיים. אחר כך מרטיב מגבת, מעביר בד רטוב על טביעות הידיים שהותרתי על גופו הדק והחלק, מנסה להעלים את עקבותיי, אבל לשווא. עד שאני מחליף בקושי את הסדין המוכתם הוא כבר ישן למחצה, ועד שאני נכרך סביבו, הרוס מעייפות, הוא כבר צף הרחק ממני, נעלם בתוך העולם הפרטי שבראשו.

למחרת אנחנו קמים מאוחר מידי, הלומי עייפות. אני לא יכול להביט בו בלי להרגיש בושה. חבורות מסגילות על כתפיו ועיניו נראות ענקיות. בפני שלי אני לא מעז להביט, מצחצח מהר שיניים, מדלג על הגילוח. כשאני מתקשר לעבודה לקחת חופש מחלה קולי נשמע צרוד וזקן. המזכירה שלנו משתתפת בצערי, מאחלת לי החלמה מהירה. אני חש שהיא מרחמת עלי, גם אני מרחם על עצמי.

הוא מגיש לי כוס קפה. סביב פרקי ידיו הדקים יש חבורות קטנות, סימני אצבעותיי.

"זה נעשה גרוע יותר מפעם לפעם. אני לא יכול לסבול את זה יותר רוני." אני אומר.

"אבל אני צריך את זה," הוא לוחש, "בבקשה חמי, רק אתך אני יכול."

"אבל תראה מה עשיתי לך?"

"זה לא תמיד ככה, רק כשהם מתנפלים עלי, אתה יודע שלא תמיד אני ככה." הוא מתחנן, מרכין ראש, עיניו מתחמקות משלי, כורך אצבעות סביב הספל החם. אצבעותיו שחומות, דקות וארוכות כל כך.

אני מושיט יד ונוגע בהן בזהירות, מלטף רק בקצה כרית האצבע, מתפלא שוב מהניגוד בין ידי העבות והשרוטות, לבין ידיו העדינות והדקות.

"זה קורה לה מידי פעם כשהיא מתרגשת מידי," הוא מנסה להסביר.

אנחנו לוגמים קפה בשתיקה, לאף אחד אין כוח לפרוס את שאריות העוגה שנותרה מאתמול. הוא מתקשר לאחותו ולבסיס. אני חוזר למיטה, מהרהר במעט שידוע לי על אימו שסובלת שנים מאסטמה ולאחרונה הוחמר מצבה, אולי זה בגללו? הוא חוזר אלי, מחייך חיוך חיוור, יש לו היום חופש מהעבודה. "אני צריך להגיע לבית חולים רק בצהרים, יש מים חמים לדעתך?"

"אין. אתמול בלילה כמעט קפאתי מקור, ואם מדברים על אתמול אז..."

"ששש..." הוא מדליק את הבוילר נשכב לצידי וחוסם את פי בנשיקה. "יש לנו עוד קצת זמן עד שהמים יתחממו, בוא, תפנק אותי קצת."

אני מחבק אותו, מנשק את החבורות על עורו, מנסה להתנצל, לדבר, להסביר, או לכל הפחות לשמוע הסברים ממנו. כרגיל הוא מתעקש לא לדבר, חוסם את פי בנשיקות, מסב את השיחה לנושאים אחרים, מוחק בהתעלסות עדינה וממושכת את הפראות של הלילה.

עכשיו יש לי זמן לספר לו על התערוכה שתהיה באוסטריה היפה, ועל חדר הלייזר החדש, ואפילו לקנטר אותו קצת בסיפורים על הבנאים המסוקסים שעולים ויורדים בסולמות ממש מול פתח בית המלאכה. אחר כך הוא הולך, משאיר אותי לבד עם המחשב. היום אין לי כוח להיות מצחיק ושנון, אני עייף מידי ועצוב מידי.

הוא חוזר עם מצב רוח טוב, אימו חזרה הביתה והסכנה חלפה לעת עתה. אני מעלה שוב את נושא ההתנהגות המשונה שלו בלילה הקודם. הוא מנסה להסביר, אומר שהוא נעשה עצבני ומתוח אחרי ההתקפות של אימו ושאני מרגיע אותו. "מרגיע אותך שאני מכאיב לך?" אני מתפרץ.

הוא צוחק, קורא לי אשכנזי יפה נפש, הופך הכל לבדיחה, ובסוף מסתער עלי, חרמן שוב, סקס זו התשובה שלו לכל דבר. אחר כך אנחנו מתקלחים. הוא מתרפק עלי מתחת למים החמים, אומר שרק איתי הוא מאושר, שרק אני מבין אותו.

"אבל אני לא מבין כלום." אני מוחה.

הוא סותם את פי בנשיקה, מצהיר שאני המלאך שלו, והולך להכין לנו קפה. הלילה הוא שוב יישן אצלם, רק ליתר בטחון, ומחר נראה כבר. 

זה כתוב בשמיים

אתמול רבנו. לריב ביום שישי בערב זה מה זה מבאס! למה רבנו? המון סיבות. הריב התחיל בגלל דבר קטן יחסית והתגלגל כמו כדור שלג עד שנגמר בצעקות באמצע הלילה. אחר כך הוא הלך לחדר האורחים ואני שכבתי ער עד הזריחה, מהרהר הרהורים נוגים מהסוג שעולים בראשך כשאתה שוכב ער בלילה אחרי מריבה קשה ומכוערת. זה התחיל כשהוא ניסה לחבק אותי ולגרור אותי למיטה אחרי שחזר מצפייה בסרט פורנו אצל ליאור. עצבן אותי לדעת שהוא חרמן ולוהט בגלל הסרט שראה ושהוא רוצה לפרוק בתוכי את המטען שצבר שם. כל המעמד הזה דחה אותי, וחוץ מזה סתם לא בא לי. כבר עשינו סקס מוקדם בבוקר ועוד פעם בצהרים. הראש שלי היה בסיפור שאני כותב, לא בסקס.

הדפתי אותו מעלי, הוא נעלב. התחיל ויכוח מכוער, נאמרו מילים קשות. הוא הסתלק, אני ישבתי לכתוב משהו שניקר במוחי מהבוקר, וכמו שקורה לי לפעמים אבדתי בתוך הסיפור ושכחתי הכל. הוא חזר בלילה, ממש מאוחר בלילה, בעצם לפנות בוקר, קצת שתוי ועדיין כועס. נאמרו שוב מילים קשות ובסוף הוא הלך לישון בחדר השני. נשארתי לשכב ער, מהרהר על תכלית החיים, מנסה לדמיין את עצמי בעוד עשר ועשרים שנה ומרגיש שהכל חסר טעם וסיבה.

בבוקר נרדמתי סוף סוף, וכשהתעוררתי גיליתי שהוא חזר למיטה ונרדם לצידי, אבל נמנע מלגעת בי. יכולתי לנסות לפייס אותו, אבל לא התחשק לי. כעסתי, חשתי פגוע, לא בא לי לגעת בו. היום נמתח לאיטו, הוא התעסק בשלו ואני בשלי. בקושי דיברנו. חשתי עייף, כבד, נרגז וחולה. סבלתי משלשול, מכאבי ראש וגב עד שנרדמתי קצת וקמתי בחוסר רצון כי הייתי צריך להסיע את דני לפעולה בנוער העובד. אחרי שיצאתי הפסקתי להצטער שהעירו אותי, בחוץ נמתחו מעלי שמים מעוננים וענקיים של אחרי גשם, רחוצים נקיים, עמוסי עננים לבנים אפורים וורודים ובבת אחת השתפר מצב רוחי.

נוכח כל היופי הזה שוב הרגשתי אופטימי. קשה להיות מדוכא וזועף כשהעולם סביבי יפה כל כך. כשחזרתי הוא ישב מול המחשב והדפיס משהו. "תראה," הראה לי את הדף, "זה מה שכתוב על ההתאמה ביני לבינך. אני יודע שאסטרולוגיה זה שטויות, אבל אולי בכל זאת יש בזה משהו?" הוא הגיש לי את הדף ואצבעותיו נגעו בשלי. החלפנו מבטים חטופים ואני אמרתי שאם אני הייתי מתנהג כמותו, חוזר לפנות בוקר, מעיר אותו בצעקות, ולא מתחשב בו כשהוא מתעסק במשהו אחר, הוא גם היה כועס. הוא הסכים בחצי פה וזהו, הריב נגמר. אולי הייתי צריך לעשות לו שיחת בירור, לדרוש התנצלות וכל זה, אבל לא בא לי. אולי בפעם אחרת.

וזה מה שיש לאסטרולוגים להגיד על הזוגיות של מזל עקרב ומזל אריה.

מזל אש ומזל מים. מי אמר שמזלות אש ומזלות מים לא הולכים ביחד? כי מי שאמר - צדק. הם באמת לא הולכים ביחד. הם מתמזגים ביחד, רבים ביחד, שונאים ביחד - אבל איך הם הולכים? האריה הולך תמיד קדימה בגאווה, ומשוויץ בעצמו. העקרב הולך קצת אחורנית עם הידיים בכיסים וחושב מחשבות נקמניות קטנות, בנוסח - עוד פעם נסענו עם החלון סגור? בסדר. אני עוד אראה לו. כל מיני מחשבות קטנות שלעקרב קשה לבטא ולאריה נורא קל לא לשמוע, אבל כשהם כבר ביחד, והעקרב כבר הבין שאין ברירה, הוא לומד לבטא ולומד לדבר, ומהמקום הזה הקשר הופך להיות רעשני, קולני, ולא קל לצפייה לשכנים, לילדים, ולכל מי שמסתכל מבחוץ, ולא מבין שעמוק בפנים השניים בעצם אוהבים. זה האבסורד בקשרים של אלמנטים שונים באופיים ובמזגם, וזה גם סוד הקסם של קשר לטווח ארוך, שבו ההפכים גם יכולים להשלים, בייחוד בלילה אחרי שביום לא הפסיקו לריב.

איפה עקרב ואריה נפגשים? במיטה, אם לאריה עוד לא צמחה כרס מרוב שמחת חיים, והעקרב עדיין רואה בו אלמנט חושני ומרנין, ולא רק פרטנר לריב מזדמן על חלון סגור או פתוח וכשהם מתחבקים אתה יכול עדיין לראות את הניצוץ הזה בעיניים כשהם מסתכלים זה על זו, ולהבין שהגחלת הלוחשת עדיין שם, ומן הסתם גם תמשיך להיות שם לאורך החיים כולם. 


לא מבין כלום

פתאום קוקו וז'וז'ו ברוגז. כבר כמה ימים הם מסוכסכים ומספיק להיכנס למספרה שלהם כדי להרגיש את זה – אפשר לחתוך את המתיחות עם סכין. עד אתמול לא ידעתי מה בדיוק קוקו עשה, אבל הבנתי שהפעם הוא כנראה הגזים מעל ומעבר. אצלם הבית והעסק נמצאים באותו בנין - הם גרים בקומה העליונה והמספרה למטה - ולכן הם חייבים להמשיך לראות אחד את השני כל היום, וגם לדבר, בדרך כלל זה נחמד ונוח, אבל כשהם ברוגז זה פשוט נורא.

הכי מצחיק זה שאימא של ז'וז'ו גרה לידם, וכשהם רבים היא תמיד בעד קוקו, ותמיד מצליחה לפייס את הבן העקשן שלה. למרבה הצער היא לא בארץ עכשיו, נסעה לביקור בצרפת וקוקו הולך עם האף באדמה ובקושי מדבר. אני אוהב את שניהם וכואב לי הלב, אבל אני לא יודע איך לעזור. היום ז'וז'ו בא להחזיר לי איזה מברג (שאני בכלל לא בטוח שהוא שלי), וישב איתי קצת. אכל כמה כפות מרק, רטן קצת בצרפרוקאית כששאלתי מה קורה, ובסוף שפך הכל – מסתבר שקוקו שלו שחי איתו כבר עשר שנים (הם נפגשו באולפן של עולים חדשים ומאז לא נפרדו) התאהב פתאום בגבר אחר. אז בסדר, היחסים שלהם פתוחים וכולם יודעים את זה, אבל יש להם כללים מפורשים שהם מקפידים עליהם והפעם קוקו שבר אותם בצורה מזעזעת, גם התאהב באחר, גם הסתיר הכל מז'וז'ו, גם הביא אותו לבית שלהם, והכי גרוע, עשה איתו סקס במיטה שלהם, הפרטית. באמת גועלי מצדו וגם... כאן ז'וז'ו נאנח והישיר אלי מבט ופתאום רציתי שהוא ילך, או לפחות יסתום את הפה.

"זה רוני?" שאלתי בחרדה, ובור עצום ושחור של פחד פער פה בנשמה שלי.

"לא, מה פתאום?" צעק ז'וז'ו בבהלה, "בשום פנים ואופן לא! מה פתאום רוני? לא, זה הילד הזה, ניצן."

אוי ואבוי! באמת לא נעים, ועכשיו גם ברור למה הוא לקח אותו אליהם הביתה, כי הרי הם לא יכלו ללכת לדירה של ניצן שגר עם אימא ואחות קטנה, וזה אומר שניצן הוא בכל זאת אקטיבי. באמת שאלתי את עצמי בזמנו... אני בטוח שאם הוא היה איתי אז... לא חשוב, העיקר שזה לא רוני.

מצד שני, מה זה אומר על האמון שלי בו אם אני חושב שהוא היה הולך ועושה דבר כזה עם חברים שלי? "ניצן רק ילד קטן." ניחמתי את ז'וז'ו, "בעוד כמה ימים קוקו ישתעמם ויחזור אליך."

"מאוחר מידי, אני כבר לא רוצה אותו." הצהיר ז'וז'ו שהוא אולי הומו, אבל גם מאצ'ו מרוקאי גאה. נכון שגם הוא מזיין מהצד, אבל מעדיף שזה תמיד יהיה גם עם קוקו (הם אלופי השלישיות) והוא מעולם לא התאהב באף אחד אחר. זה נשמע אולי משונה, אבל ז'וז'ו, בדרכו שלו, נאמן מאוד לחבר קל הדעת והעליז שלו שאוהב לפלרטט עם כל בחור חדש שהוא פוגש, ומרגיז את ז'וז'ו כל פעם מחדש בהשתרללות שלו, הפעם הוא כנראה הרחיק לכת.

"נו די, אתם תריבו קצת ואולי תעשה לו שוב פנס בעין, אבל בסוף..."

"לא. הפעם זה סופי. הפעם הוא הגזים לגמרי." פסק ז'וז'ו בעקשנות. הוריד את העגיל הקטן שמעטר את תנוך אוזנו הימני - מתנה שנתן לו קוקו אחרי שנה של חברות.

"הנה, קח." נתן לי את החישוק הזעיר, "תשמור אותו בשבילי." והלך.

"טוב, לפחות הוא לא זרק אותו לים או משהו כזה." אמר רוני כשסיפרתי לו הכל בטלפון, היום הוא בתורנות בבסיס. "באמת חשבת שזה אני?"

"רק לשנייה אחת, ממש לרגע קט." הודיתי.

"תתבייש לך."

"אני ככלי מלא בושה!" הצהרתי בדרמטיות, ושנינו צחקנו, ואחר כך התעצבנו כי קוקו וז'וז'ו הם הזוג הכי ותיק שאנחנו מכירים. התרגלנו אליהם ויהיה לנו עצוב אם הם יפסיקו להיות יחד. הלכתי להתקלח וגיליתי מאוכזב שאין לי מים חמים. רוני היה בבית לפני, התקלח ושכח להדליק את הבוילר, וכמובן שהשאיר מטבח הפוך. לצערי כשהוא חזר לא יכולתי לריב איתו כי הוא בא יחד עם קוקו. קוקו נראה כאילו חטף מכות, אבל בכל זאת חייך וביקש את העגיל של ז'וז'ו חזרה.

"התפייסתם?" שאלתי.

הוא לא דיבר, רק עשה כן עם הראש והושיט את ידו. שמתי בתוכה את העגיל והוא נתן לי נשיקה על הלחי והסתלק.

"אם אתה תזיין מישהו במיטה שלנו גם אתה תחטוף." אמרתי לרוני.

"מה זה משנה איפה בוגדים?" ענה רוני בזעף, "בגידה זה בגידה בכל מקום." היה לו מצב רוח מחורבן כי גילו שהוא הבריז מתורנות סמל תורן והוא קיבל נזיפה מהמפקד שלו. "חוץ מזה ז'וז'ו כעס על קוקו בגלל שהוא התאהב בניצן, לא בגלל שהוא הזדיין איתו." הסביר לי את עובדות החיים.

"איך קוקו יכול להתאהב בילד כמו ניצן אם הוא אוהב את ז'וז'ו?" לא הבנתי.

"עובדה." פסק רוני, "זה קורה כל הזמן. אוהבים את החבר אבל מתאהבים באופן זמני במישהו. זה לא רציני, גם לי זה קרה, ברגע שקולטים שזה עלול לפגוע בזוגיות זה עובר."

"באמת?" הופתעתי, "גם לך קרה שהתאהבת במישהו? מתי? במי?"

"מה זה משנה? גם לך זה קורה כל הזמן עם החברים הווירטואליים שלך, אתה מתאהב בהם ושוכח אותי עד שאני מתעצבן ואז אתה נזכר בי שוב."

"לא נכון רוני, נו די כבר." השתקתי אותו מהר, השיחה התחילה ללכת למקום מסוכן ורציתי להפסיק אותה לפני ששנינו נגלה דברים לא נעימים זה על זה.

***

נכנסתי הביתה ודבר ראשון ראיתי את המדים שלו מושלכים על הכיסא בחדר השינה. הוא בטח לבש את הטרנינג והלך לליאור לקחת חלב כי שכחתי לקנות הבוקר. ירדתי למטה, וכמו שאנחנו נוהגים בדרך כלל, פשוט נכנסתי בלי לדפוק ו... הוא ומיצי ישבו יחד על הכורסת טלוויזיה הטיפשית שליאור דחס לסלון הקטן שלו - כורסא דבילית ונפוחה בצבע ורדרד סלמון. הם ישבו צפופים יחד כמו שני חתלתולים נחמדים ושתו תה עם נענע. הרחתי את הריח המנטולי המרענן של התה שלהם מהמסדרון הקטן בו התחבאתי, מציץ לסלון. הם הביטו בערוץ המוזיקה הרעשני שאני לא סובל וצחקו. רוני אמר בקול מלא בוז, "הוא כזה פולנייה. שום דבר לא מספיק טוב בשבילו, כל הזמן מקטר."

ומיצי גיחך ואמר, "אתה מספר לי?" שניהם צחקו וקיפצו בתוך הכורסא המגוחכת לקול צלילי המוזיקה הצרחנית שאיזה מוזנח אחד צווח מתוך הטלוויזיה וכלל לא שמו לב שאני עומד מאחוריהם. יש פתגם שאומר שמי שמצותת ישמע דברים שלא ינעמו לאוזניו, כנראה שזה נכון. נסוגותי חרש הביתה ופניתי אל החבר היחיד שאוהב אותי באמת - המחשב שלי. כמה דקות אחר כך הוא נכנס והחיוך שעלה על פניו כשראה אותי קפא למראה המבט הזועף שתקעתי בו. "מה קרה?" נבהל, רגיש כמו תמיד למצבי רוחי.

"כלום." סיננתי ותקעתי את פרצופי במסך. הוא בחן את גבי הכועס והיסס, בעוד הוא מנסה להחליט באיזה דרך להגיב הנייד שלו צלצל והחליט בשבילו. הוא התלחש שם עם מי שהתלחש, ואז אמר שהוא חייב לזוז, הגיס שלו בא לאסוף אותו, הם נוסעים לקנות משהו ואחר כך ייסעו להוריו.

"אל תתאמץ לחזור." הטחתי, "תישאר אצלם, מגיע לך קצת חופש מהפולנייה המקטרת שלך."

"מנחם?" נדהם רוני, "מה עובר עליך? למה אתה..." ואז הוא קלט, "באמת, חשבתי ששמעתי מישהו נכנס, אבל המוזיקה... דיברנו על ז'וז'ו וקוקו, לא עליך."

"לא אכפת לי על מי דיברתם, העיקר שהיה לכם נוח ונעים לשבת שם יחד על כורסא אחת."

"בחייך, זה היה סתם, נו, די. זה רק מיצי, לא מתאים לך להתנהג ככה."

"מה שלא מתאים לי זה שאתה מחרבן איפה ששנינו אוכלים. אמרתי לך את זה עוד בהתחלה, אני יודע שאתה רוצה לנסות ולבדוק הכל ושיש לך תאבון גדול והבטחתי לא להפריע לך, אבל אני לא מוכן שתבייש אותי לפני המכרים שלנו. תעשה מה שאתה רוצה, אבל לא מול הפנים שלי. תזיין, אבל רחוק מהבית. חשבתי שאתה מבין את זה."

הוא התחיל להסביר בקול שקט, "חשבתי שאתה מבין שאני..." ואז, למראה פני הכועסים הוא התלקח בבת אחת בזעם בלתי נשלט והתפרץ, "אה, לך תזדיין! אתה לא מבין כלום." צעק ויצא בטריקת דלת ואני הסתובבתי אל המחשב שלי שאף פעם לא מאכזב אותי, לא צועק עלי ולא הולך לשבת על כורסאות טיפשיות עם אף מחשב אחר.

אני מבין שהוא בעל תאבון מיני עצום, סקרנות אדירה ורצון לנסות כל דבר לפחות פעם אחת ואני שכבר עברתי את השלב הזה בחיים לא רוצה להגביל אותו והולך לפי הכלל - אל תחסום שור בדישו. אני מניח לו לעשות כרצונו בלי להציק לו עם קנאה ורכושנות. כל מה שאני מבקש זה שלא יעשה לי בושות ליד המכרים שלנו. שיעשה מה שהוא רוצה עם מי שבא לו, אבל רחוק מהבית. הסיכון הוא כמובן שהוא יתאהב במישהו אחר בזמן שהוא בודק ומתנסה, אבל מה לעשות? החיים זה לא חברת ביטוח. זה עלול לקרות ואני מוכן לקחת את הסיכון.

רוני חזר הביתה ועשה פרצוף זועף למראה המחשב הדולק. "איך היה?" שאלתי וכיביתי אותו.

"היה." הוא השיב קצרות ופנה לעשות תה. הוא היה מתוח ועצבני כמו תמיד כשהוא חוזר מביקור משפחתי. המריבה הטיפשית איתי רק הוסיפה למצב רוחו הרע.

עמדתי מאחוריו וליטפתי את עורפו, "באמת דברתם על ז'וז'ו?"

"כן, מיצי סיפר שהוא הסכים שניצן יחזור לעבוד במספרה. אני בטוח שבקרוב מאוד ניצן ילמד לשכב בשלשות."

"וגם אתה רוצה?" היתממתי. אני הרי יודע שהוא רוצה לעשות שלישיה, דיברנו על זה המון פעמים ואני תמיד סירבתי.

"רק אם גם אתה תהיה איתי." הוא הסתובב וחיבק אותי, "אתה עוד כועס?"

"קצת, למה דווקא מיצי? בגלל שפעם הוא היה איתי?"

"לא יודע, זה פשוט יצא ככה, וחוץ מזה סתם ישבנו יחד."

"כן, בטח."

"נו, די חמוד, מספיק, אל תהיה כזה." הוא שכח את התה והדף אותי לחדר השינה. קשה להגיד שהייתי מופתע.

"תור מי עכשיו?" שאלתי.

"לא יודע, לא חשוב. אני רוצה..."

"כן, גם אני רוצה אותו דבר."

אחר כך הוא נרדם, נופל בבת אחת לזרועות מורפיאוס, חיוך על פניו. אני יורד לליאור להחזיר את החלב שהלוויתי ונתקל במיצי. "שמעת שניצן חזר לעבוד במספרה?" הוא מבשר לי בחיוך, "אחרי כל הרעש שז'וז'ו עשה בסוף ניצן חזר לעבוד אצלם, הוא כזה פולנייה הז'וז'ו הזה."

"כן, פולנייה מרוקאית, הסוג הכי גרוע." אני אומר, ומנסה לחייך אליו חזרה.

מיצי מרגיש שמשהו לא בסדר ומביט בי במבט בוחן, "הכל בסדר? רוני בסדר?"

"כן, מאה אחוז, אין בעיות, לילה טוב מיצי."

"לילה טוב חמוד וד"ש לחבר שלך."

כן, תודה על החלב מיצי, ד"ש לליאור."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה