יום שבת, 30 בדצמבר 2017

63. קבוצת תמיכה

בדרך כלל דייב - המנחה של הקבוצת תמיכה שלנו - לוקח כמה שבועות חופש כל קיץ ונוסע לארה"ב לבקר את הוריו. גם השנה הוא יצא כרגיל לחופש שממש במקרה התחיל כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה. אני חושב שגם אם הוא היה נשאר בארץ היינו צריכים לבטל את הפגישות כי רוב חברי הקבוצה התפזרו בכל הארץ, רק פזי גולן ואנוכי נשארנו בבית. כולנו מדברים זה עם זה בטלפון מידי פעם, או מחליפים מיילים, ואני יודע איפה כל אחד ומה נשמע עם כולם. הקשר הזה הוא מעין תחליף לפגישות השבועיות שלנו.

הבוקר פזי מתקשר ומודיע לי בדרמטיות שגולן קיבל צו שמונה. אני מתחיל לצחוק כמו דביל. "מה צו שמונה? הוא נשא."

"אבל אף אחד בצבא לא יודע על זה. הבוקר הוא קיבל צו שמונה ועוד מעט הוא יוצא." אומר  פזי בקול רועד מעט. גולן לוקח ממנו את הטלפון, מבקש ממני לא לדאוג ומספר לי שהוא סך הכל טבח בצבא והוא יהיה באיזה מוצב עורפי, ופזי סתם דראמה קווין.

"האמת שכבר אי אפשר לדעת איפה יותר מסוכן, בעורף או בחזית." אני אומר בניסיון להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.

"הכל יהיה בסדר, אני סך הכל טבח." חוזר ואומר גולן, "אבל פזי לחוץ, תשגיח עליו, בסדר?"

"בטח." אני מבטיח, ומזמין את פזי לבוא אלי לפיצה המסורתית של יום שישי בצהרים.

במשך היום מתקשרים גם מולי ודובי שחזרו מנדודיהם במרכז הארץ, וגם הם שמחים לבוא. הם קצת מאוכזבים לשמוע שרוני לא יגיע הביתה בסוף השבוע הזה, אבל מתנחמים בכך שליאור ומיצי יצטרפו אלינו. ואז, הפתעה הפתעה, דייב מתקשר שהוא בארץ, חזר עוד אתמול עם מלאי של גבינות ויין והוא מזמין את כולנו לבילוי של יום שישי בערב. "לא יכולתי יותר לסבול להיות בחו"ל, נורא נורא דאגתי." הוא אומר, "אז עליתי על מטוס וחזרתי הביתה."

"ההורים שלך לא התחרפנו לגמרי?"

"לגמרי." הוא צוחק, "אבל אמרתי להם שאני מעדיף להסתכן בזה שאולי תפגע בי קטיושה בארץ, מאשר להישאר במיאמי ולקבל התקף לב מרוב דאגה."

בערב אנחנו נוסעים אליו הביתה. אני אוהב לבקר אצלו. יש לו בית יפה עם גינה מטופחת בישוב צפוני ירוק ששוכן קרוב מאוד לרמת דוד. על כוסית יין משובח (ככה כולם טוענים, אני לא שתיתי, רק אכלתי עוגת גבינה) אנחנו מקיימים מעין קבוצת תמיכה מאולתרת - מספרים על מה שעבר עלינו בתקופת המלחמה, רבים קצת על פוליטיקה, מותחים ביקורת על הממשלה או משבחים אותה, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, שומעים בומים חזקים מאוד. ממש ממש חזקים. בהתחלה חשבתי שזה מנועי מטוסים אבל לא, אלו נפילות, והן נורא קרובות. עד שאנחנו מצליחים לקלוט מה קרה זה כבר נגמר. מדליקים מהר טלוויזיה ורדיו שממשיכים בשידורים המטופשים של יום שישי בערב כאילו כלום, ורק אחרי רבע שעה מואיל הרדיו לספר לנו די באדישות שהיו נפילות במרחב העמקים.

"יימח שמו של הפאקן נאסרללה הזה!" אומר פתאום דייב בזעם מאוד לא אפייני לו ומטיח אגרוף קמוץ בשולחן כאילו זה לא היה הוא שביקר קשות את מדיניות הממשלה רק שעה קודם וכעס על התגובה המוגזמת של צה"ל ועל ההרס שעשו בבירות. "יימח שמו וזכרו של העמלק הזה, שימות במהרה בימינו אמן." הוא אומר בכעס נוראי שעושה רושם מפחיד עוד יותר אצל אדם רך ועדין כמוהו.

"אמן." אנחנו מסכימים איתו ונוסעים הביתה. בדרך כולם שותקים חוץ מפזי שלא יכול להפסיק לדבר על גולן הדביל שהסכים ללכת למילואים כמו איזה אוויל, ועל פיקוד העורף הדפוק שלא הפעיל את האזעקה דווקא כשהיה צריך, ועל כמה שהוא שונא את חודש אוגוסט בארץ ו...

"שתוק כבר פזי." מתחנן דובי, "נו די כבר, הראש מתפוצץ לי." פזי מתנצל, מבקש סליחה וסותם סוף סוף. בבית אנחנו מוצאים את ליאור בסכסוך מר עם מיצי שמסרב בכל תוקף לצאת מהבית ולנסוע למסיבה בחיפה. גם סשה הקטן ומולי מודים שממש לא בא להם לחגוג, וליאור מתרגז וקורא להם פחדנים. הוויכוח נגמר ברגע ששוב נשמעת אזעקה - פעם ראשונה שיש אזעקה בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הפעם אין נפילות, אבל זה לא משנה - אין מצב שמישהו יצא למסיבה עכשיו. ברור שבליל שישי הזה נשאר בבית מול הפרשנים בטלוויזיה ונתבאס. "הכל אני יכול לסבול, רק לא את ההלוויות." אומר מיצי בקול רועד, "כשהם מתחילים לספר כמה הבחור שנהרג היה יפה ומוכשר ומקסים, וכולם בוכים, אני נגמר. אני פשוט לא יכול לסבול את זה."

"אתה צודק." אומר ליאור ומכבה את הטלוויזיה באמצע נאום רווי דמעות של אחותו המתאבלת של אחד הנופלים. זה לא פטריוטי וזה אולי מגעיל מצידנו, אבל אף אחד לא עוצר בעדו, ואני אישית מרגיש הקלה. בהסכמה הדדית אנחנו מארגנים לנו מעין זולה בסלון אצל ליאור, פורשים מזרונים על הרצפה, שמים מוזיקה שקטה, משאירים את הטלוויזיה מרצדת בלי קול בפינה ומנסים להירגע. בהתחלה אנחנו רק מקשקשים קצת, מספרים בדיחות על המצב ואז מגיעים עוד כמה חבר'ה מהקריות עם בקבוקי וודקה וליאור שולף נרגילות וסיגריות עם חשיש. פזי ואני מחליפים מבטים ופורשים חרש לדירה שלי. "לא שלגולן יהיה אכפת במיוחד." אומר פזי, "הוא אפילו אמר לי שאני אשתדל לעשות חיים גם במקומו, אבל אני פשוט לא במוזה היום, תגיד גם אתה פחדת חמי?"

"זה קרה כל כך מהר שלא הספקתי לפחד, אבל אחר כך כמעט השתנתי בתחתונים מרוב פחד." אני מודה, נותן לו כלי מיטה נקיים בשביל הספה בחדר האורחים והולך לכתוב מהר מה קרה לפני שיקרו עוד דברים שישכיחו ממני את אירועי הערב.   


בוכה בשידור ישיר

היום תכננתי לכתוב על הקורבנות העקיפים של המלחמה הזו. על מיצי שהמצב שלו שוב הדרדר, על הבלגנים שקורים אצל ליאור בסופי שבוע, ומה שהכי כואב לי - המצב של בוריס ששוב התרסק כולו בגלל ולאדי שהחליט להישאר בגרמניה לתמיד (ולאדי אומר שזה בגלל שנמאס לו מישראל והמלחמות שלה, אבל ציפור קטנה לחשה לנו שיש לו כבר מישהו אחר, הרבה יותר צעיר ממנו), ובגלל זה בוריס הפגוע משוטט שיכור במרכז הריק למחצה של הקריה ומתנהג כמו אידיוט.

ובצהרים פתאום עלתה ביומן של יעל דן הכתבת הדס שטייף ובקול חנוק סיפרה על האסון ליד בית הקברות של כפר גלעדי, ואחר כך נתקה באמצע את השיחה כדי לא לבכות בשידור ישיר, ושוב חזרה לשידור והמשיכה לדבר למרות שהיה ברור שהיא בהלם ועדיף שתלך להירגע במקום להתרוצץ בקרית שמונה המופגזת.

בעוד אני מנסה להבין תוך זפזופ פראי בין התחנות השונות אם מדובר במילואימניקים או בחיילים הייתה אזעקה, ועד שהתכנסנו כולנו במקלט - כולל אישה אחת בהריון עם שני ילדים קטנים שנקלעה ממש במקרה למקום ומצאה מחסה בבית המלאכה שלנו - הייתה עוד אזעקה. הבוקר עוד דברו על הפסקת אש והסכמים, והנה שוב. חזרתי הביתה נרגז ומתוח ומצאתי את מיצי יושב על המיטה שלי וצופה בטלוויזיה. "ליאור הלך בבוקר ומאז היו שלוש אזעקות והייתי לגמרי לבד." סיפר לי ושפתיו רטטו, "שמעת מה קרה בכפר גלעדי חמי?"

"כן, שמעתי. אני הולך להתקלח."

נכנסתי למקלחת ואז קרה מה שחששתי ממנו מאז החלה המלחמה - פתאום נשמעה אזעקה. מזל שזה קרה שנייה לפני שהתחלתי לחפוף ראש. בדרך כלל אני די מתעלם מאזעקות, אבל שמעתי מן בום מפחיד שהיה נורא קרוב, ומה שיותר מפחיד - שקט גמור מצד מיצי שעד היום היה חוטף פטפטת אחרי אזעקות. כרכתי סביבי מגבת ונוטף מים רצתי החוצה מגלה שמיצי נעלם. בדיקה קצרה העלתה שהוא בחדר הארונות, יושב על הרצפה - זה היה הבום ששמעתי - ידיו כרוכות סביב ברכיו והוא מתנדנד הלוך ושוב כמו ילד אוטיסט.

הוא כבר עשה את זה קודם, אבל הפסיק אחרי שניערתי אותו קצת, הפעם גם ניעור וחיבוק ותחינות לא עזרו. תוך כדי מאבק איתו שיקום ויצא מחדר הארונות הצר והמחניק נפלה לי המגבת ונשארתי ערום ורטוב. לא הייתי שם לב לזה לולא ליאור שהתפרץ פתאום לחדר השינה שלי, מגלה אותי נאבק במיצי ומנסה להשכיב אותו על המיטה כשאני ערום לגמרי. רק לי יכולים לקרות דברים מטופשים כאלו.

"מה אתה עושה?" הוא צרח עלי, "תעזוב אותו!"

"אני מנסה להרגיע אותו. אתה לא רואה באיזה מצב הוא? למה עזבת אותו לבד?" צרחתי עליו חזרה.

"כי הייתי צריך ללכת לעבודה, ולמה אתה ערום?"

"כי האזעקה תפסה אותי במקלחת." ניסיתי לכרוך את המגבת סביב מותני, לא בהצלחה גדולה בגלל מיצי שהפסיק, תודה לאל, להתנדנד וניסה לחבק אותי. ליאור הפסיק לצעוק ועזר לי להשכיב את מיצי על המיטה ולעטוף אותו בשמיכה. הוא רעד כולו למרות שהיה די חם בחדר, וכל הזמן ביקש שלא נעזוב אותו לבד. "אני רק הולך שנייה להתלבש." התחננתי אליו, "הנה ליאור שומר עליך."

שמתי עלי מכנסיים קצרים, נשכבתי לידו וחיבקתי אותו. בינתיים ליאור קפץ לדירה שלו והביא ואליום. אחרי שמיצי לקח את הכדור ושתה מים הוא נרגע קצת, ואנחנו שכבנו משני צידיו (הוא התעקש שלא נעזוב אותו עד שיירדם) ורבנו. כעסתי על ליאור בגלל המסיבה הפרועה שהוא ארגן ביום שישי בדירה שלו ונזפתי בו שהוא לא היה צריך לתת למיצי להשתתף שוב בדבר כזה. ליאור התגונן שזה לא היה מאורגן אלא ספונטאני, וחוץ מזה לטענתו מיצי בכלל לא השתתף במסיבה אלא הסתגר בחדר השינה וישן שם לבד. "אבל בשביל מה אתה צריך את הבלגנים האלו בכלל?" התרגזתי.

"כי זה כיף! זה מרגיע אותי. מה עוד יש לי לעשות? לשבת ולפחד שתיפול עלי קטיושה?"

"ולמה עזבת אותו לבד?"

"הלכתי לעבוד חמי, אני צריך לחיות ממשהו, בדיוק כמוך וכמו פזי."

"צריך לשלוח את מיצי חזרה להורים שלו." אמרתי בתוקף לליאור, "או שבסוף תמצא גם אותי יושב לידו בחדר ארונות מתנדנד כמו אוטיסט."

"לא רוצה הביתה!" צעק מיצי.

"אתה לא יכול להישאר כאן יותר מיצי." ניסה ליאור לדבר על ליבו, "האזעקות האלו רק מזיקות לך, אין לך קרובים או חברים בתל אביב?"

מיצי התחיל לבכות וביקש שלא נגרש אותו. הניסיון לדבר על ליבו בהגיון ולהסביר שאנחנו לא מגרשים אותו אלא רוצים להגן עליו, ושבין כה וכה אין לו מה לעשות פה כי אין לו עבודה והוא נטרף מלשבת סתם בבית לא עלה יפה. "אני לא רוצה ללכת מפה." הוא אמר בעקשנות, לקח את היד שלי ושם אותה על החזה שלו, בדיוק מעל הלב, "אני אשאר פה וחמי ישמור עלי." הצהיר ונרדם.

החלפתי מבט מיואש עם ליאור. "אולי, אם הוא מרגיש יותר בטוח אתך, עדיף שהוא יישאר כאן?" שאל ליאור בהיסוס.

"אתה לא רציני?"

ליאור משך בכתפיו, אמר שהוא מת מרעב והסתלק, מבטיח להביא לי משהו לאכול אחר כך, ואני הלכתי לחפוף את הראש. האמת שזה ממש מצחיק שדווקא אני גורם למישהו להרגיש בטוח, תזכירו לי לצחוק מזה אחרי המלחמה.  

אחרי הנפילות של יום שבת אליס נשברה, לקחת את הילדה ונסעה שוב לנתניה, לאחותה הגדולה. דני סירב לבוא והפעם לא היו ויכוחים ולא צעקות, לא רוצה, לא צריך, תישאר בהשגחת ג'קי - בדיחה עצובה כי ג'קי בקושי שם לב אם הילד נושם. בקיצור, שוב אני נשאר עם הילד, רק שהוא כבר לא ילד, הוא מתבגר בן ארבע עשרה - מרדני, סוער, מתפוצץ מהורמונים, חוצפן עם התנגדות עיקשת לסנדלים, לספרים ולמסרק. צורך ללא הרף שטרות של עשרים ש"ח ובעל מלאי קללות מביש שכולל את המילים דרעק ואשכנזי שהוא מבטא בצורה שקשה לתאר ובלתי ניתן לשכוח.

ואין לי אפילו למי להתלונן כי אני פחות או יותר אחראי על חינוכו בשנים האחרונות. מדאיג אותי מאוד שרוב הזמן אין לי מושג לאן הוא נעלם, על מה הוא מבזבז כסף ועם מי הוא מדבר כל הזמן בטלפון, ובכל זאת אני אוהב אותו בלי שום תנאי ומקבל אותו כמו שהוא למרות שהוא משגע לי את השכל לאחרונה. "אני עם חברים." הוא אומר בקוצר רוח כל פעם שאני מנסה לברר איפה הוא ועם מי הוא מסתובב, ולפני שאני מספיק לנסות לשאול פרטים שוב הטלפון מצלצל.

אני מתחיל לתעב את צליל הטלפון הזה שפורם את מחשבותיי ומצלצל תמיד כשאני מצליח סוף סוף להירדם. החיבה למכשיר השטני הזה ולתאום הקטן והערמומי שלו - הטלפון הסלולרי - משותפת לרוב האנשים שאני מכיר. בין אזעקה לאזעקה העולם סביבי מצלצל, שר, מזמר ומקפץ לקצב הרינגטונים.

רק הבוקר התחיל פתאום הנייד של הסגן לפזם את אגם הברבורים במין ביצוע אלקטרוני מזעזע שגרם לכולם לצחוק מפני שהסגן שלנו הוא בחור בריא בשר ובנוי לתלפיות והצרצור הענוג הזה פשוט לא הולם אותו. בעוד הוא נאבק לשלוף את המכשיר הסרבן מכיס מכנסיו ההדוקים (מאז המלחמה הוא טוחן בורקסים כאילו אין מחר) הוא האשים את אשתו שכל הזמן משנה לו את הצלצול בנייד.

דני עושה לי אותו הדבר. אחרי שריסק בפעם החמישית את המכשיר שלו ג'קי סירב לתקן אותו שוב ולכן הוא השאיל ממני את המכשיר שלי, ומיד התחיל להתעלל בו - שינה לו את הפנל, את הטפט, את הצלצול ואת ההגדרות ואם לא די בכך גם חיבר לו שרשרת כאילו היה כלב. היום, אחרי ששוחח ארוכות עם מישהי - שיחה רצופת צחקוקים - הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת עם החבר'ה. רק דקה קודם נפלו טילים על חיפה ופתאום הוא רוצה לצאת? "אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי, מנסה להיות תקיף, אבל הוגן. דני התרגז ואמר לי שאני לא מחליט עליו, שאני לא אבא שלו, ושהוא יעשה מה שמתחשק לו.

"אתה צודק שאני לא אבא שלך." הסכמתי איתו, "אבל אני מבקש שלא תצא היום. אני אדאג לך מאוד, ולדעתי זה לא רעיון טוב לצאת מהבית בזמנים כאלו."

"אתה כזה הומו." התרגז דני, "וגם אשכנזי." הוסיף בהתגרות.

"יכול להיות, אבל בכל זאת אני מבקש שתישאר."

"גם פה יכולה ליפול קטיושה." מחה דני, ובצדק. "חשבת על זה שגם אנחנו יכולים לחטוף?"

למזלי לא הייתי צריך לחשוב על תשובה כי הנייד שלי צלצל. דני חטף אותו מידי צועק שזה בטח בשבילו וכרגיל הוא צדק, זה היה בשבילו. כולנו - שלושה מבוגרים - הבטנו בו בדריכות בעוד הוא מקשקש בטלפון, ממתינים עד שהוד מעלתו יסיים לדבר ויודיע לנו איך ייפול דבר. אם הייתי מתנהג ככה בגילו אבא שלי היה מוריד לי את האוזניים, ובצדק.

 אני טמבל?

למרבה המזל גם ההורים של "החבר'ה" החליטו שלצאת היום זה רעיון רע ודני ויתר והזמין את פזי ללכת איתו לשחק במחשב, "ואני רוצה שתזמין פיצה."

"אני בדיאטה מאמי." אמר פזי והביט בעצב בכרסו העגלגלת.

"אז בשבילך תזמין דיאט קולה." התחצף הילד.

"הוא יאכל לבד פיצה משפחתית שלמה?" התפלא מיצי.

"אני בטוח שפזי יעזור לו קצת למרות הדיאטה." צחקתי, "אבל כן, הוא אוכל המון בזמן האחרון."

"לא רואים עליו כלום." נמלא מיצי קנאה.

"אני בטוח שגם אתה בגילו יכולת לאכול כל מה שהתחשק לך."

"לא, האמת שלא, תמיד הייתי שמנצ'יק ופחדן, ושום דבר לא השתנה מאז." אמר מיצי בקול נוגה.

אני שונא שהוא נעשה דכאוני כזה. "מיצי בחייך..."

"אני יודע שאני עולה לך על העצבים ואתה רוצה שאני אסתלק." סח מיצי בעצב, "אבל אני מבקש ממך חמי, נורא חשוב לי לפחות הפעם לא לברוח."

"למה אתה מתכוון? מתי ברחת?"

הוא משך בכתפיו, "אני בורח כל החיים. ברחתי מהצופים כי פחדתי מהטיולים, וברחתי מהצבא באמצע הטירונות כי היה לי קשה עם הפקודות, וברחתי מהלימודים כי היה לי משעמם, וברחתי ממך אל עומר כי לא העזתי להתמודד עם רוני, לפחות עכשיו אני לא רוצה לברוח מהמלחמה."

"להתמודד עם רוני? למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שהייתי צריך לנסות להילחם עליך ולא לוותר לו ככה."

"מיצי בחייך... בוא לא נכנס שוב לסיפור העתיק הזה."

"אתה פחדן עוד יותר ממני, אתה יודע שמגיע לך משהו טוב יותר מהערס הקטן הזה שבוגד בך כל הזמן, ומשום מה אתה מתעקש להמשיך איתו למרות שהוא סתם... סתם אפס."

"אל תדבר עליו ככה, הוא לא אפס. אף בן אדם הוא לא אפס."

"הוא בקושי קורא משהו, הוא לא מעריך אותך בכלל, הוא צוחק עליך שאתה תולעת ספרים ושאתה כותב סיפורים, והוא בוגד בך על ימין ועל שמאל." ניסיתי להסביר למיצי שרוני צעיר מאוד, שהוא יצא רק עכשיו מהארון  ושהוא נמצא כעת בשלב הזה שעובר כל אחד שיוצא מהארון ורוצה לזיין כל דבר שזז.

"התירוצים שלך פשוט פתטיים." מסנן מיצי בבוז.

"גם אני עברתי תקופה כזו וגם לך היה שלב כזה בחיים." אני מזכיר לו.

"לא. לי היה שלב של התמוטטות עצבים, הזדיינתי ועשיתי סמים כי הייתי מחורפן, אבל רוני סתם מאצ'ו חרמן שלא מסוגל לאהוב אף אחד חוץ מעצמו."

"אני חושב שאתה לא מכיר אותו כמוני. הוא כן אוהב אותי."

"באמת? אז למה אתה תמיד לבד? איפה הוא אם הוא אוהב אותך כל כך?"

"אתה יודע שהוא בבסיס."

"אם אני הייתי חבר שלך אז..."

"אבל אתה לא חבר שלי מיצי, אני עם רוני. די כבר, אל תציק לי."

"אתה כזה מטומטם!" מתרגז מיצי והולך לליאור, משאיר אותי לבד, תוהה למה רוני מתקשר אלי כל כך מעט לאחרונה ולמה כשאנחנו מדברים הוא כל כך קר ורשמי, ולמה אני לבד כל כך הרבה זמן, ואם יש לי זכות לדרוש ממנו שיעזוב את הצבא כדי שנוכל להיות יותר יחד, ובעיקר אני שואל את עצמי עם מיצי באמת צודק ואני מטומטם? 

האדם היחיד שאני יכול לשאול אותו את השאלה הזו הוא בוריס שנאבק עכשיו בשדים הפרטיים שלו. לא הוגן להפיל עליו את הצרות שלי, אבל אני מרגיש כל כך מוטרד וחסר מנוחה. הוא מהווה בשבילי דמות אב וגם יזיז מיתולוגי, אני חייב לדבר איתו ויהי מה. נסעתי אליו עם האופניים שלי, נהנה מקרירות הערב וממיעוט התנועה. יש גם צדדים חיוביים למלחמה הזו. בוריס שוב הזניח את הבית. הייתה ערמת כלים בכיור, השולחן במטבח היה דביק והאוויר בדירה הקטנה שלו הסריח כאילו לא פתחו שם את החלונות כבר הרבה זמן. בוריס ישן על הספה שלמרגלותיה ניצבו בשורה ישרה חמש פחיות בירה ובקבוק וודקה ריק למחצה. בגלל המלחמה לא נפתח קורס הקיץ במכללה שהוא מלמד בו כל שנה, ועכשיו אין שום דבר שיעסיק אותו כדי שיוכל להפסיק לחשוב על ולאדי שעזב אותו ומצא לו גבר אחר, צעיר יותר, ועל הבן שלו שקיבל צו שמונה בשבוע שעבר, ועל הבת שלו שבעלה שוב מובטל. אני והשטויות שלי זה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש שלו.

שטפתי כלים, מנסה לעשות את זה בשקט, ואחר כך ניגבתי את השולחן והלכתי למלא דלי מים לשטוף את רצפת המטבח. זה לא שאני כזה עקרת בית מסורה, אבל המטבח שלו התחיל להוות מפגע תברואתי. "לא יעזור לך כלום, גם אם תעשה חלונות ותריסים אני לא מסכים להיכנע לתאוות השפלות שלך." אמר פתאום בוריס שצץ לפתע במטבח. לפחות הוא מתלוצץ, גם זה לטובה. לפעמים הוא קם עם כאב ראש ומקבל מצב רוח איום.

"אל תדרוך לי על הרטוב." פקדתי עליו, "לך להתקלח, עוד מעט אני בא לבצע בך את זממי."

בוריס צחק והלך להתקלח. סיימתי מהר את השטיפה ופלשתי למקלחת. "לך מפה ילד." הוא ניסה לגרש אותי, אבל אני התעקשתי, או שאולי הוא לא התעקש מספיק?

נשארתי איתו במקלחת והוא הרשה לי לנגב אותו ולהגניב כמה נשיקות על עורפו וכתפיו, אבל לא יותר מזה. ניסיתי גם לחבק אותו, אבל הוא לא הסכים.

מזמן לא ראיתי אותו כל כך עצוב. "בבקשה ברוך," ביקשתי, זה השם העברי שלו וככה אני קורא לו כשאנחנו לבד, "תן לי לפנק אותך קצת, מגיע לך."

"לא נכון, אני זקן שמן ואתה ילד." הוא אמר ודחף אותי.

"בן אדם בן חמישים הוא לא זקן." התעקשתי, "לא הרגשת זקן לפני חמש שנים כשהכרת אותי, למה אתה אומר עכשיו שאתה זקן? אתה נראה בדיוק כמו אז וההפרש ביני לבינך לא השתנה." הוא צחק ואמר שאני ילד יפה וטיפש ואחרי שהוא ויתר עלי פעם אחת הוא לא מסוגל לעשות את זה שוב, והלך להתלבש. אחר כך סיפרתי לו על מיצי ושאלתי אם לדעתו אני מטומטם. "כולנו מטומטמים בנושא הזה." אמר בוריס בקול קודר.

"אבל אתה חושב שאני ורוני מתאימים? שאני צריך להישאר איתו?"

"רק אתה יכול לענות על השאלה הזו, רק אתה יודע מה באמת קורה בינך לבינו."

"רוצה להצטרף אלינו למיטה כדי שגם אתה תדע?" אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות.

"השתגעת? שעה אחת עם השוורצע חייה שלך ואני מקבל התקף לב." הצטחק בוריס, "הוא באמת אוהב שלישיות?" חקר, ופתאום נראה קצת פחות עצוב.

"כן, הוא אוהב את הקטע הזה וגם... גם כל מיני דברים."

"אני לא מאמין, אתה מסמיק." בוריס נישק אותי על המצח ואמר שלא יעזור לי שום דבר, אני לא אצליח לפתות אותו, ושאלך הביתה כבר.

"כדי שתוכל שוב לשתות? אתה הורס את הבריאות שלך בוריס. אתה לא יכול להזמין איזה חבר כדי שלא תהיה לבד?"

"יותר טוב בשבילי להיות לבד עכשיו חמי, לך הביתה חמוד, אני אהיה בסדר."

"בתנאי שתיתן לי נשיקה." התעקשתי להציק. בוריס הניח יד על עורפי וקיוויתי שהוא ינשק אותי כמו שהיינו מתנשקים פעם, נשיקה חזקה וטובה שהייתה גורמת לברכיים שלי לרעוד, אבל הוא נישק אותי על הלחי כמו דוד טוב וזרק אותי החוצה. אני יודע שעד הבוקר הבקבוק שנשאר ליד הספה שלו יהיה ריק וגם מחר הוא יישן עד הצהרים וישתה כל הלילה. מה אני יכול לעשות? הוא בן אדם מבוגר והוא עקשן. אני לא יכול להציל אותו מעצמו אם הוא לא רוצה לשתף פעולה. עליתי על האופנים ונסעתי הביתה לישון. במיטה מצאתי את רוני, ערום ומנומנם.

"מה אתה עושה פה?" התפלאתי.

"אני גר פה, שכחת?"

"איפה כולם?"

"פה ושם. לא יודע ולא אכפת לי. איפה היית?"

"אצל בוריס."

"מה שלומו?"

"חרא."

"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?"

"לא חושב."

"אם זה יעזור לו שתזדיין איתו אז לא אכפת לי."

"באמת יפה מאוד מצדך, אז בבוריס אתה לא מקנא?"

"לא. בכולם כן, אבל בו לא."

"אני בחיים לא אבין את הראש שלך כושי."

"כי אתה טמבל, בוא הנה." הוא מושך אותי למיטה, מנשק אותי על פי נשיקה חזקה שגורמת לברכי לרעוד, אוהב אותי ואחר כך נרדם בזרועותיי. 

תחזור אחרי המלחמה

הבוקר כבר לא יכולתי יותר להתחמק, הוא התעקש כמו שרק הוא יודע (בקטעים האלו הוא ממש פולני היסטרי) והוריד אותי בפתח קופת חולים לפני שנסע לבסיס, מורה לי לעשות כבר את הבדיקות האלו. הרגל שלו אגב ממש בסדר, כנראה שהרופא הטורקי טעה והרצועה לא באמת נקרעה ובקרוב מאוד הוא יפטר מהגבס. נכנסתי לסניף הצנוע שלנו שהפך לסניף מוקדי עם ספר ביד אחת, ערמה של טפסי בדיקות מחוברים למבחנה ביד השנייה וכאב ראש שאני חוטף מיד כשאני מריח את הריח המגעיל הזה שיש בכל סניפי קופ"ח בעולם – ריח של פחד, חולי, דאגה ועצבנות.

הספסלים מול חדר האחות היו מלאים עד אפס מקום בקשישים חמוצי סבר. אני ואימא מודאגת אחת שאחזה בידו של ילד שמנמן היינו היחידים שהורידו את מפלס הגיל. האימא סיפרה לקשישים הספקנים סיפור קורע לבבות על עוד תור במרפאה בחיפה שהיא חייבת להגיע אליו עוד הבוקר. הם לא ממש התרשמו, אבל מצד שני לאן היה להם למהר? לפחות בקופ"ח יש מזגן וחברה נעימה, אז הם ויתרו לה והיא נכנסה לפני כולם עם השמנמן שלה. לי לא היה סיפור משכנע לספר ולכן המתנתי עם הספר שלי על ספסל המתכת הנוקשה עד שהאחות ג'ניה הציצה החוצה ושאלה אותי אם אני חירום. "לא, מה פתאום? זו סתם בדיקה שגרתית. אני מרגיש מצוין."

"אז תחזור אחרי המלחמה." פסקה ג'ניה ופנתה לחקור את היושבים לידי אם הם חירום או סתם בדיקה רגילה. לא יודע מה הם ענו, טסתי החוצה כמו אסיר שנמלט מצינוק ומיד התקשרתי לסגן שאישר לי בחוסר רצון לקחת יום חופש כי המנועים של בנטל - שהיו אמורים להגיע היום - יתעכבו עוד כמה ימים. אולי גם הם מחכים לאחרי המלחמה?

בדרך הביתה קניתי לחמניות והתקשרתי שוב לזבולון. כמו אתמול שוב לא הצלחתי לעבור את מחסום המענה הקולי ולברר אם יש טעם להגיע לבדיקה. "השתגעת?" נבהל מיצי כשהתייעצתי בו מה לעשות. "יש לך תור אחרי הצהרים למרפאת זבולון? זו בדיוק השעה שהם מתחילים עם הטילים שלהם! שלא תעז לצאת מהבית. זה לא יכול לחכות לאחרי המלחמה?"

"בטח שכן, זה לא מצב חירום." החלטתי.

אז זהו, אני יושב עכשיו ליד המחשב, שומע קול המוזיקה ברדיו כדי לנוח מהדיווחים על המצב, ומנסה לכתוב סיפור. אולי, אחרי שהמטוסים של חיל האוויר יפסיקו להרעיד את קירות הבית והאופטלגין יתחיל להשפיע על כאב הראש שלי, אני אפילו אצליח לכתוב משהו. 

***

אתמול היה לי יום טוב - הייתי בחופש, לא היו אזעקות והכי חשוב, כתבתי סיפור מתוך דחף פנימי לא נשלט שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותו. זה קרה מיד אחרי שקיבלתי שיחת טלפון ממישהו שהכרתי פעם, לפני הרבה שנים. בעצם לא כל כך הרבה שנים, אבל כשאני חושב על האדם שהייתי אז אני חש כאילו מדובר באדם זר שרק במקרה חי בתוך הגוף שלי. בניגוד לצעיר האווילי שהייתי אז כיום אני חכם יותר, פחדן הרבה יותר ומאוד מאוד שתקן. ההוא לא מבין שבעצם הוא מדבר עם אדם שונה לגמרי מהפרחח חסר המעצורים השמור בזיכרונו. הוא מתקשר כל כמה זמן, מבלבל את המוח, מנסה להיות כאילו ידידותי, מנסה שוב ושוב לשכנע אותי לפגוש אותו, מציע לי לבוא למרכז הארץ או שהוא יבוא אלי, אם כי הפעם הוא לא הציע את זה - עד כדי כך הוא לא אמיץ. 

כשאני מדבר איתו אני נשמע כאילו אני משוחח עם חבר ותיק. צוחק, מתבדח, נשאר תמיד מנומס וחביב, אבל כשהוא מסיים את השיחה כולי רועד ממתח. כבר נואשתי להוציא ממנו איך הוא יודע את המספר שלי שאני שומר חסוי מאוד, החשש שלי שהוא יגלה גם את כתובתי מונע שינה מעיני בלילות. כל ניסיונותיי להסביר שאני לא אותו אדם שהייתי אז, ושלא יעזרו כל הפיתויים שלו -  אני לא רוצה לפגוש אותו, לא רוצה לבוא לתל אביב ולא רוצה שום קשר איתו - עולים בתוהו. אני פוחד ממנו, סולד ממנו ועם זאת חושש להרגיז אותו. קשה לי להאמין שהוא לא מבין את זה ואין לי מושג למה הוא ממשיך לנסות, אבל הלוואי שיפסיק.  

אחרי השיחה איתו נשכבתי במיטה וניסיתי לנוח, אבל הראש עבד שעות נוספות. אין לי מושג למה, אבל כנראה שהסיפור הזה צץ בתוכי - מושלם מכף רגע ועד ראש - בתור תגובת נגד לשיחה המציקה ההיא ולזיכרונות שהיא עוררה בי. מהרגע שהסיפור הושלם בראשי הייתי חייב לכתוב אותו. מזמן לא חשתי דחף עז כזה לכתוב, והרבה זמן לא קרה שידעתי בביטחון כל כך מושלם איך הסיפור חייב להתנהל ומה עומד להיות סופו. התיישבתי לכתוב בערך בשבע בערב וסיימתי את הסיפור, כולל הליטושים שלו, קצת לפני אחת עשרה בלילה. אין לי מושג מה ערכו הספרותי של הסיפור הזה - לא גדול במיוחד אני מניח - וגם הנושא קשה מאוד לעיכול, אבל אני מתקשה לתאר לכם כמה עונג והקלה הסבה לי כתיבתו. אני חושב שרק מי שכותב יוכל להבין את זה. לפחות מהבחינה הזו אני צריך להגיד תודה לטיפוס המציק ההוא.

אחרי שישבתי וכתבתי ארבע שעות, נוהם בכעס לעבר כל מי שניסה להסיח את דעתי, קמתי מהכיסא נוקשה ומכווץ כולי, ורק אז קלטתי כמה זמן עבר. כדי לשחרר קצת את שרירי התפוסים יצאתי לטיול עם הכלב של דני, ובדרך פגשתי מישהו שסיפר לי, נרגז מאוד, שהאזעקה בשכונה שלנו התקלקלה, ובגלל זה היה לנו יום כזה שקט. הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו מקרית ים שגרים כבר שבועיים אצל הדוד בקרית מוצקין (רק שם יש ממ"ד) סבלו כל אחר הצהרים מאזעקות ושמעו נפילות מאוד קרובות לדירה שבה הם שהו, מכווצים מפחד בתוך הממ"ד. מסתבר שבזמן שאני טרחתי על הסיפור שלי האחיינית שלו - ילדה בת תשע - נכנסה להיסטריה בגלל אחר הצהרים הקשה שעבר עליהם, השליכה את עצמה על הרצפה ובכתה שהיא רוצה הביתה עכשיו! רק לפני כמה דקות הוא סיים לדבר עם אימא שלו שנשמעה מותשת לגמרי וסיפרה שהילדה הסכימה לקום מהרצפה והיא שוכבת כעת במיטה, מתייפחת בקולי קולות ואימא שלה יושבת לידה ובוכה גם כן. 

אין תגובות:

פרסום תגובה