יום שבת, 30 בדצמבר 2017

72. אוקיאנוס שלם ביני לבינך

השלושים החדש

יומיים לפני יום הולדתי העשרים ושמונה מלאו לבוריס חמישים. בדרך חזרה מהרופא קפצתי אליו כדי לברך אותו ביום הולדת שמח. דפקתי בדלת אבל בוריס סירב לפתוח. "לך מפה ילד."

"לא רוצה, תן לי להיכנס."

"לא!" 

"בוריה, נו. בבקשה, יש לי משהו חשוב לספר לך."

"תתקשר אלי בטלפון."

"זה לא לטלפון. חזרתי רק עכשיו מהרופא, אני רוצה להתייעץ אתך."

בוריס שתק רגע, היסס ולבסוף פתח והציץ החוצה. "נו, מה?" שאל בחוסר סבלנות.

דחפתי בחזקה את הדלת, מנסה להיכנס. בוריס דחף חזרה, מתעקש להשאיר אותי בחוץ. "די, תפסיק להיות דביל." נזף בי.

"תפסיק אתה, למה אתה משאיר אותי בחוץ? יש אצלך מישהו?"

"כן."

"שקרן."

"מאין לך?"

"כי אתה מסריח ולא מגולח והדירה שלך בטח נראית כמו דיר חזירים, נכון?"

קיבלתי בתשובה בצרור קללות ברוסית. "יופי נחמה, עכשיו זוז ותן לי להיכנס."

"נחמה תקרא לאחותך." רטן בוריס באנטיפתיות, אבל הניח לי להיכנס סוף סוף.

לא הייתי מופתע לראות שהדירה מטונפת והמטבח במצב איום. התנפלתי על הכלים והודעתי לבוריס שאני מסרב לספר לו מה אמר הרופא עד שהוא יוריד את הזבל וישאב את השטיח. אחרי שבוריס ציית שטפנו יחד את רצפת המטבח ואז שלחתי אותו להתרחץ ולהתגלח בעוד אני מסתער על המקרר והארונות עם מטלית לחה ובקבוק ספרי כחול. סיימתי את העבודה והבחנתי שמכיוון המקלחת נשמע שקט חשוד - לא מים זורמים ולא שירת אופרה רועמת - הצצתי וגיליתי את בוריס עומד קפוא מול הראי בתחתונים, מחזיק סכין גילוח בידו, סנטרו מכוסה קצף והוא לוטש מבט בבבואתו ושותק.

"כבר התקלחת? למה אתה עומד ככה? מה קרה לך?"

בוריס הסתובב והביט בי כאילו הייתי אדם זר. "אתה כל כך צעיר." אמר בצער, "כל כך יפה וצעיר דוצ'ינקה. אתה יודע שבעוד יומיים אני אהיה בן חמישים? אני לא מבין איך נהייתי בן חמישים פתאום."

"חמישים זה השלושים החדש." חייכתי אליו בעידוד, "ואתה בקושי נראה בן ארבעים." הוספתי.

"שטויות!"  אמר בוריס בבוז, זרק את סכין הגילוח על השיש, הוריד בטריקה את מכסה האסלה והתיישב עליה בכבדות.

"בוריס." כרעתי ברך לפניו, מנסה להביט בעיניו, "מה קרה? מה הבעיה?"

"אני זקן, זו הבעיה. תראה אותי, אני קשיש ומגעיל."

"שטויות, אתה לא! אתה נראה קצת מצחיק עם הקצף הזה על הפרצוף, אבל חוץ מזה אתה נהדר." 

"באמת? נהדר? מה כל כך נהדר בשערות שיבה ובקמטים?" שאל בוריס במרירות. "מי ירצה קשיש כמוני?"

"אני, רק תתגלח קודם." אמרתי והתחלתי להתפשט. 

"מה אתה עושה? השתגעת?" נבהל בוריס. 

"תרגיע, אני סך הכול הולך להתרחץ, נו, תפסיק לעשות פרצוף כזה, כולי מזיע." פתחתי את הברז, "וחוץ מזה כבר ראית אותי ערום לא פעם, נו," יצקתי סבון על כפותי, "תגמור להתגלח כבר." האצתי בו.

בוריס התגלח, בעודי מסתבן בנחת, מתעלם מכך שבוריס מרוכז בי, לא בגילוח. בסוף נמאס לי להעמיד פנים שאני סתם מתקלח והזמנתי את חתן יום ההולדת להצטרף אלי מתחת למים ולסבן אותי. הסיבון הפך מהר מאוד לחיבוק רטוב. שנינו נהנינו והתלהבנו כל כך עד שבוריס שכח שהוא בן חמישים בעוד יומיים ואני שכחתי מה אמר לי הרופא. "טיפש אחד, למה חיכית כל כך הרבה זמן?" שאלתי אחרי שהמים המתקררים גרשו אותנו להתחמם במיטה. 

"אתה כל כך צעיר לעומתי, אני מרגיש פתטי לידך."

"איזה שטויות אתה מדבר, להיות הומו זה לא פתטי? ולהיות נשא זה לא פתטי? בני אדם זה דבר פתטי." 

בוריס צחק וליטף אותי כמו פעם, בגסות עדינה, נישק אותי חזק, הביט בעיני והודה ברוסית כמה הוא התגעגע אלי, ואפילו דקלם באוזני שורות משירים ברוסית שלא הבנתי, ואז נזכר פתאום ושאל מה הרופא אמר.

"שהכל בסדר ואם אני רק אחליף איזה תרופה אני אחיה עד מאה ועשרים." 

"אבל אמרת שאתה רוצה להתייעץ איתי?" 

"סתם תירוץ כדי שתיתן לי להיכנס ולהטריד אותך מינית." צחקתי, "מה אתה רוצה מתנה ליום הולדת בוריס?" 

"אני את המתנה שלי כבר קיבלתי, ומה אתה רוצה?" 

"את אותה המתנה שאתה קיבלת." 

"בדיוק אותה המתנה?" 

"כן, בדיוק אותו דבר."

"ומה יגיד רוני?"

"הוא לא פה עכשיו, וחוץ מזה נפרדנו, פחות או יותר."

בוריס צחק. "הפרענק העקשן הזה לא ייפרד ממך בחיים, ועכשיו תספר לי את האמת, מה אמר לך הרופא?"

"שאני צריך לשנות שוב תרופה או שהכבד שלי יידפק לגמרי."

"עד כמה המצב גרוע?"

"די גרוע. יתנו לי משהו שיאזן אותי, אבל זה בטח ידפוק לי משהו אחר." 

בוריס שתק, חיפש מילות נחמה ולא מצא.

"יהיה בסדר בוריס, אל תדאג, אני אתגבר על זה." 

"מה אני יכול לעשות כדי לעזור?" 

"תן לי להטריד אותך מינית מידי פעם ותפסיק לקטר שאתה קשיש, חמישים זה לא זקן."

"כן, שמעתי, חמישים זה השלושים החדש. בוא הנה ונבדוק יחד אם זה נכון." 

הוא לא חייב אותי יותר

הדבר שהיה לי הכי ברור אחרי שדיברנו זה שהוא כבר לא חייב אותי יותר, פעם הוא היה חייב אותי ועכשיו כבר לא. זה הכל, פשוט מאוד. והדבר שנחרט הכי חזק בזיכרוני מכל מהשיחה על ההצעה שהוא קיבל זה כמה שמח הקול שלו נשמע, רוטט מרוב ציפייה, מתוח כמו רץ שמחכה למזניק שייתן את האות להתחלת המרוץ. אני מתפעל מהמרץ העצום שלו, מהנכונות שלו להשקיע את כל כולו בנושא הזה שמרתק אותו כל כך (ואסור לי לרמוז כאן מה טיבו כי זה סודי) הוא אוהב את זה, אוהב את העבודה שלו, נהנה מהתחרות, משווה את עצמו כל הזמן לאחרים ומאושר שהוא בין הטובים שבהם. ההצעה הזו היא בשבילו כמו זכייה בפרס הגדול, ואני מאושר בשבילו וגאה בו מאוד אם כי ברור לי שזהו, זה סוף הזוגיות הסוערת, השבירה וההפכפכה שלנו. וזה נגמר לא כי נגור רחוק מאוד אחד מהשני, אפשר להמשיך להיות בני זוג גם מרחוק, אלא כי הבנתי שברגע שהוא קיבל את ההצעה הזו הוא עשה צעד אחד קדימה והשאיר אותי מאחור, הקטע ביני לבינו נגמר. נשאר חברים כמובן, נמשיך לאהוב אחד את השני ואולי אפילו יהיה גם סקס, אבל יותר לא נהיה בני זוג. הוא זז ממני, הלך למקום אחר שאליו מובילה אותו השאפתנות שלו שחשובה לו יותר ממני.

אני לא עצוב ולא כועס, אולי אפילו מרגיש שקצת רווח לי, ששוב אני חופשי. לא צריך יותר להיות קצת המטופל שלו וקצת אבא שלו, ולא צריך לדאוג יותר בגלל מה שאימא שלו תעשה ואיך היא תרגיש, ומה יגידו האחיות הנדחפות שלו והגיסים המכוערים שלו. זהו, התיק הזה ירד לי מהראש. תמיד ידעתי שאני אהיה יום אחד המיתולוגי שלו, זה שאיתו הוא עשה המון דברים בפעם הראשונה, שלימד אותו הרבה דברים על איך לעשות מה, עזר לו לגלות את עצמו וללמוד על עצמו המון, אבל את הבחירה מה לעשות עם מה שלימדתי אותו ולאן לקחת משם את חייו הוא ייעשה לבד. אני לא אהיה שם איתו ואני רק יכול לקוות שהוא שייעשה את הבחירות הנכונות. 

אני אפילו קצת מופתע מעצמי שאני לא עצוב במיוחד וחושד שעוד יהיו לי ימים של בדידות ועצב נוראי וגעגועים שיקרעו אותי, אבל ברגע זה אני שלו מאוד, צלול לגמרי, ושמח בשבילו, ולא, אני לא אגרר אחריו לחו"ל, כי החיים שלי הם פה, בדיוק במקום שאני נמצא בו, והחיים שלו? זו המשימה שלו לגלות איפה הם ואיך הם יהיו, אני נתתי לו מה שיכולתי ועכשיו אני נותן לו ללכת בלי להעיק ובלי להכביד ובלי לבוא בהאשמות.  ומה יהיה איתי בעתיד?

שום דבר מיוחד. אני אמשיך לחיות, לכתוב קצת בבלוג, אולי גם אכתוב סיפורים, אלך כל בוקר לעבודה ואחר כך אחזור הביתה. אקח את התרופות שלי בזמן ואולי מידי פעם אארח איזה יזיז, אם אמצא מישהו שירצה בי. דבר אחד בטוח - אני לא עומד להתיש את עצמי בחיפוש אחרי אהבה ואין לי שום עניין בזוגיות נוספת. רק המחשבה על הפגישות עם אנשים חדשים והניסיון להסתגל שוב לפנים חדשות, לגוף חדש, להרגלים חדשים... לא תודה.

התעוררתי לפנות בוקר אחרי ששוב חלמתי שהוא חזר. אני חולם את החלום הזה כמעט כל לילה. בחלומי אני נמצא במין מפגש המוני של כל הבלוגרים של ישראבלוג ותפוז שנערך במין כיכר פתוחה שמזכירה את כיכר רבין. כל האנשים שאני קורא בבלוגים שלהם נמצאים סביבי, כולם שמחים וצוחקים, מתחבקים ומאוד שמחים לראות סוף סוף זה את זה ואז נשמע קול טרטור אופנוע ואני אומר לכולם שהנה מגיע החבר שלי ובאמת הוא מגיע, קופץ מהאופנוע שלו, מסיר את הקסדה ומסתער עלי בחיבוק גדול ואנחנו מתנשקים שם לעיני כולם. בחלום אני מרגיש את חום גופו, מריח אותו, חש את עורו בכפות ידי ואני מאושר מאוד ושמח שאני לא מתבייש לגעת בו לפני אנשים אחרים, ואז אני מתעורר ומגלה שאני עדיין לבד.

***

כל הדרך לעבודה נשבו רוחות מזרחיות ערות ויבשות שגרמו לי להתעטש נורא וכשהגעתי לבית המלאכה גיליתי שהסגן יצא מהאופוריה של הלידה וחזר לעצמו הרשע הרגיל. שבוע אחרי הלידה הוא כבר מחפש מיטה לשים בחדר של התינוק כדי שאשתו תישן ליד הילד ולא תפריע לו. אני מרגיש חרא, מצונן ותשוש. למזלי אני לא לבד, מסתבר שרוב הקולגים שלי מרגישים אותו הדבר בגלל החסין הסתווי המגעיל הזה שנחת עלינו במלוא עוזו. שונא את הרוחות המזרחיות האלו. הגינה מלאה עלים אדומים שנשרו מהגפניה והשערות שלי עומדות כמו קוצים של קיפוד על אסיד. הנחמה היחידה שלי היא לילי שכל היום התרוצצה סביבי ומיששה לי את המצח כדי לבדוק אם יש לי חום. היא סיפרה לי שהחבר הדביל שלה קנה לה כרטיס לבלומפילד למשחק כדור רגל. גברים יכולים להיות כל כך מטומטמים, מה בחורה עדינה עם ידיים קטנות וקרירות ונעימות כמו שלה תעשה במשחק כדור רגל בין ערסים עטורי גורמטים ויורקי קליפות גרעינים? מרוב עייפות אני אפילו לא רעב ומחר יהיה כנראה עוד יום מזוויע. הולך להתמוטט לי במיטה כדרכי בזמן האחרון. 

***

יום שישי התחיל מוצלח מאוד. קמתי מוקדם, הפניתי את גבי למחשב המפתה והלכתי בנחישות לקניות, ומיד אחר כך ניקיון יסודי עם תשומת לב מיוחדת למקלחת שמזמן צועקת הצילו! בקושי סיימתי ואימא התקשרה והזכירה לי שבעצם היא לא נתנה לי מתנה ליום הולדת ושיש לה חבילה של תלושי הנחה בחנות בגדים שממתינה רק לי. ניסיתי להתחמק, אבל לא עזר לי. אימא הודיעה לי שהיא לא ישנה בלילה מהמחשבה שאני נטול חליפה נורמאלית לחורף והיא לא קולטת איך אני יכול לחיות בלי איזה ז'קט טוב? הצעתי שתשתה חלב חם ותספור כבשים נדחתה באנחה. כשאימא נחושה בדעתה לא נשאר לעולם מסביב אלא לשתף פעולה.  עכשיו יש לי חליפה עם מכנס וז'קט תואמים בצבע כחול, אבל לא ג'ינס. אם הייתי מרשה לה אימא הייתה חונטת אותי גם בעניבה, אבל לזה כבר לא יכולתי להסכים. יש גבול לכל דבר. במקום קיבלתי שתי חולצות מגניבות עם פסים וארנק חדש. אמנם איחרתי להגיע לקבוצת תמיכה בגלל הקניות, אבל הרבצתי הופעה כל כך מרשימה עד שהם סלחו לי. נשים צודקות - קניות באמת משפרות את מצב הרוח בעיקר כשאתה לא משלם עליהן.

אחרי הצהרים ישנתי לי כדרכי בין העיתונים של סוף השבוע וכשקמתי התחשק לי לאכול משהו חם. שמתי סיר מרק ירקות על האש ובעודי אוכל בנחת צלחת מרק עם קרוטונים התחלתי להריח ריח מוזר של משהו שרוף ולא, זה לא היה מהשכנים. שוב שכחתי לכבות את הגז! למרבה הבושה זה כבר קרה לי לא פעם - בעיקר עם אורז. אני יודע בדיוק איך לטפל בנזקים. קודם צריך לפתוח את כל החלונות ולאוורר את הבית ואחרי שנפטרים מכל האוכל השרוף בסיר שופכים פנימה כף אבקת כביסה, מוסיפים מים ומחממים עד רתיחה ואז משאירים להתקרר. בדרך כלל זה מספיק והשרוף יורד, ואם לא אז עושים סיבוב נוסף עם אבקת הכביסה ואחר כך מתחילים לקרצף. אם לא הייתי לבד בבית זה לא היה קורה לי.

מדביק תוויות

"רשמת והדבקת תוויות על כל הארגזים?"

"כן, על כולם."

"אני מצטער שאני לא חוזר לארוז בעצמי, אבל פשוט נורא לחוץ פה והם ממש צריכים אותי."

"כן, הבנתי."

"אתה כועס עלי?"

"ממש לא, אני מבין, באמת."

"אתה נהדר, אתה יודע את זה?"

"אתה בטח אומר את זה לכל הבחורים שאתה..." נתקעתי באמצע המשפט והשתתקתי. 

"כן, שאני מה?"

"לא יודע. עוזב?"

"אני אחזור בכריסמס ואז נדבר ונבהיר הכל, פסק זמן יעשה לנו רק טוב, מה שלומך חוץ מזה?"

"נהדר! אני קורא ספר שכבר מזמן המליצו לי לקרוא ורק עכשיו השגתי." 

"איזה ספר?"

"זיכרונות אדריאנוס." 

"מי?" 

"אדריאנוס, זוכר אותו? הקיסר אדריאנוס שחיק עצמות?" 

"וואלה! דווקא עליו אתה קורא? על הצורר הזה?"

"כן. סופרת צרפתייה מעולה כתבה עליו והספר ממש מרתק. אתה יודע שבתקופה ההיא בכלל לא הכירו את המושג הומו? גבר זיין מה ומי שבא לו בלי להתעסק בהדבקת תוויות."

"ואת מי האדריאנוס שלך זיין?"

"את מי שהתחשק לו, אבל נראה לי שאחרי גיל ארבעים הוא הלך בעיקר על בחורים צעירים."

"כנראה שיש דברים שלא משתנים אף פעם. אפילו אז הויאז'ות העדיפו צעירים."

"הוא התאהב בצעיר אחד בשם אנטינואוס והם היו יחד כמה שנים."

"אנטינואוס? נשמע כמו שם של מחלת מין."

" אנטינואוס היה בחור צעיר ויפה שהיה מאוהב בקיסר אדריאנוס. כשהוא התחיל להתבגר הוא חשש שהקיסר עלול להפסיק לאהוב אותו ובגיל עשרים הוא התאבד."

"צעד קצת קיצוני מצידו, לא?" 

"יכול להיות, אבל זה מה שהוא עשה. אחרי מותו הקיסר התאבל על מותו שנים רבות, הפך אותו לאל והקים מקדש לזכרו."

שתיקה קלה השתררה ואז שנינו התחלנו לדבר בבת אחת ושוב השתתקנו. אני התמדתי לשתוק ורוני השתלט על השיחה. "טוב אז... אה... תשמור לי את האדריאנוס הזה, אני אנסה לקרוא בו כשאני אחזור הביתה."

"בסדר, טוב. אז ביי."

"ביי חמי ואה... חמי?" 

"מה?" 

"אני באמת מצטער שאני לא אהיה בבית ביום הולדת שלך. אני אפצה אותך כשאני אחזור."

"אני יודע. אל תיקח ללב, זה בסדר. להתראות."

***

"שלום מנחם."

"שלום חלי, מה שלומך?" 

"בסדר. הבאתי את הגיסים שלי שיסחבו את הכל לאוטו."

"יופי, הנה, הארגזים האלו."

"מה, זה הכל?"

"כן, זה מה שרוני ביקש שנשלח לו."

"ומה עם הטלוויזיה, והמחשב, והספה שלו? ונדמה לי שגם השטיח והשולחן בסלון הם שלו." 

הבטתי בה המום. "את רוצה לשלוח לו ללונדון שולחן ושטיח? אני לא חושב שזה מה שחסר לו שם, ובטח שלא חסרה לו ספה."

"אבל זה שלו נכון? אם הוא לא גר כאן יותר אין סיבה שכל הדברים שלו לא יהיו שוב אצל ההורים. זה המחשב שלו, לא?"

"לא, זה המחשב שלי, ושאר הדברים הם של שנינו. קנינו אותם יחד."

"יש לך קבלות?" שאל אחד הגיסים, גוץ שעיר ושחום בעל גיחוך מחוצף.

"כל אחד יכול להגיד שלי, תוכיח." הוסיף הגיס השני, קירח כביצה עם כרס וגורמט עבה על פרק ידו השעירה. במקום לכעוס ולהתווכח הלכתי למחשב שלי, הדלקתי אותו והתיישבתי מולו בגבי לחלי ולגיסים שלה. "קחו מה שאתם רוצים." אמרתי, "לא משנה לי. רק תעזבו את המחשב שלי, אני עדיין צריך אותו."

השלושה החליפו מבטים וראיתי בזווית עיני את השעיר מסובב את אצבעו מול רקתו כאומר - הוא משוגע. הנייד של חלי צלצל פתאום, שובר את הדממה. "כן, הוא ארז הכל." 

"כן, הבאתי את צדוק ושמי." 

"אבל השטיח..."

"אבל הספה..."

"אז מה אם הם מתנה מההורים? אני רוצה שהדברים שלך..."

"אל תגיד לי מה לעשות! אני עדיין אחותך הגדולה ואני..."

"איך שאתה רוצה, לדעתי אתה אידיוט, מי יודע מה יקרה עד שתחזור, הרי הוא..."

"טוב, אל תצעק עלי אהרון. הנה הוא, קח אותו."

היא הגישה לי בקצות אצבעותיה את הנייד שלה, מקפידה שידה לא תיגע בידי ויצאה עם הגיסים הנושאים את ארגזי הקרטון. "התקשרת בעיתוי מושלם כושי, איך ידעת?"

"היא פחות או יותר גידלה אותי, אני מכיר אותה טוב." 

"שמתי לב."

"תראה, היא לא בחורה רעה, אבל קשה לה להשלים עם הסיפור שלי ושלך, וזה שאתה נשא... זה לא שבאמת אכפת לה מהספה ומהשטיח."

"אני מבין. זה בסדר. מה עם האופנוע שלך?"

"הוא אצל בוריס במחסן. אתה מוכן לטפל בו מידי פעם? להניע אותו וכאלה?"

"אין בעיות."

"אתה יכול גם... זאת אומרת... אתה ובוריס..."

"מה אני ובוריס?"

"אני יודע שאתה עדיין מאוד מחבב אותו, ואני לא אהיה פה המון זמן ו... אתה מבין?"

"כן."

"זה לא חייב להיות דווקא הוא, מצידי שיהיה מישהו אחר, באמת לא משנה. רק אל תתאהב לי פתאום באחד מהם."

"אני לא חושב שיש הרבה סיכוי שזה יקרה."

"חמי..."

"אני אטפל באופנוע שלך טוב, אל תדאג."

"חמי, לאיזה מייל לשלוח לך מכתבים?"

"מה פתאום מכתבים? אתה שונא לכתוב מכתבים."

"מה אני לא אעשה בשבילך?" 

"מה רע בשיחות טלפון?" 

"זה לא אותו דבר כמו מכתב, ומכתבים אפשר גם לשמור. מה אכפת לך? בא לי לכתוב לך. תגיד לי רק לאיזה מייל לשלוח אותם."

"לאף מייל, אני עומד לנתק את האינטרנט."

"ואיך תתכתב עם כל החברים הוירטואליים שלך?"

"החלטתי לפתוח דף חדש ולוותר על כל הקטע הזה."

"זה לא בגלל הכסף חמי, נכון? כי אני אמשיך להכניס לחשבון שלנו את אותו הסכום כמו תמיד."

"אין צורך, אני מסתדר."

"יש צורך. אני לא רוצה שתכניס הביתה איזה דייר במקומי, זה עדיין הבית שלי ואני רוצה להמשיך לשלם את ההוצאות."

"טוב, איך שאתה רוצה, אבל אינטרנט לא יהיה לי יותר. נמאס לי ממנו."

"והכתיבה שלך?"

"הכתיבה שלי היא סתם זבל."

"לא נכון."

"מאין לך? בחיים לא קראת מה שכתבתי."

"כי אתה כותב סיפורים נורא ארוכים ואין לי סבלנות לקרוא, אבל..."

"די כבר רוני. לא צריך אינטרנט בשביל לכתוב. למעשה הוא רק מפריע."

"אם אתה אומר, אבל אני בטוח שתישבר ותחזיר אותו בסוף."

"יכול להיות. נחיה ונראה. טוב, אני חייב ללכת עכשיו, ביי אהרון."

"ביי מנחם." 

יצאתי החוצה ונתתי את הנייד בחזרה לחלי שלקחה אותו בקצות אצבעותיה ובהבעת גועל על פניה התחילה לנגב אותו קפידה בנגבון לח. התבוננתי בה בשתיקה, מחייך לעצמי, מתפלא עד כמה ההתנהגות שלה לא מרגיזה אותי. היא הסתלקה בלי ברכת פרידה ואני חזרתי הביתה והרמתי טלפון לבוריס. "כן, אני בסדר גמור. מרגיש נהדר, אפילו קצת הקלה."

"שקרן, לא מאמין לך."

"אז אל תאמין." 

"אפשר לבוא לקחת את האופנוע?"

"לאן."

"סתם, בא לי סיבוב." 

"אבל כבר חושך."

"אני ילד גדול בוריס, אני לא פוחד מחושך."

"אני רוצה לבוא אתך."

"לא בוריס, את הטיול הזה אני צריך לעשות לבד."

"למה?" 

"ככה." 

"מנחם!"

"מצטער בוריס, יש דברים שבן אדם צריך לעשות בפרטיות." 

"ומתי תחזור?"

"לא יודע. אולי אף פעם לא?"

אימא ומנחם

"שלום חמינקה."

"אימא!"

"מה חמינקה?"

"כמה פעמים אני צריך לבקש ממך לא לקרוא לי חמינקה? אני כבר לא בן חמש, תקראי לי חמי כמו שכולם קוראים לי."

"נו, באמת. אני אימא שלך, לא אחד מהפרחחים האלה שאתה מסתובב אתם, אלה שרוצים שתלך למצעד הגאווה."

"מתי אמרתי ש..."

"שמעתי על זה היום ברדיו, כל היום דיברו ברזי ברקאי על הומואים ועל המצעד בירושלים, וגם אצל יעל דן דברו על המצעד. אני לא רוצה שתלך לשם מנחם."

"אבל אימא..." ניסיתי להסביר לה שאני עדיין שוקל אם ללכת, אבל היא המשיכה לדבר.

"זה ממש מסוכן, שלומי ודודי ואפילו צביקה של דודה רבקה יהיו שם (מדובר בבני הדודים שלי שכולם משרתים במשטרה) ואני לא רוצה שתסתובב במקום מסוכן כזה. עוד לא התאוששתי מהשירות הצבאי שלך."

"זה בכלל לא אותו דבר אימא, ולא ללכת למצעד הגאווה זה אומר להיכנע לאיומי אלימות של דתיים ופנאטים." 

"לא חמינקה, זה אומר להתנהג בהגיון." 

"את לא מבינה שאם נוותר להם זה אומר שנצא הומואים!" צעקתי, שוכח שכולם בבית המלאכה מסתכלים עלי. 

אימא לא אבדה את קור רוחה. "בטח שתצאו הומואים, הרי תלכו במצעד הגאווה. אני מקווה שיבטלו את המצעד." 

"גם אם יבטלו אותו אנחנו כן נצעד." התעצבנתי. 

"מנחם!" קראה אימא בתוכחה.

"אימא! אני באמצע העבודה, אני חייב לסגור." 

"רק רגע, בעצם צלצלתי כדי להגיד לך שמחר כולנו נפגשים בשעה חמש בבית קפה 'רימון'." 

"מי זה כולנו ולמה אנחנו נפגשים?"

"כל המשפחה שלך נפגשת לכבוד היום הולדת שלך, כבר הזמנתי מקום." 

"אבל היום הולדת שלי רק ביום שבת."

"רק מחר מתאים לכולם. תהיה שם עם החולצה הכחולה שרוני קנה לך בשנה שעברה ותלבש סוף סוף מכנס יפה, לא ג'ינס, ותסתפר."

"אבל אימא..."

"ותנעל נעלים מצוחצחות. אני לא רוצה לראות שוב את הנעלי התעמלות האלו שאתה הולך אתם לכל מקום." 

"בסדר, אבל..." 

"ושז'וז'ו יספר אותך, לא קוקו."

"מה רע בקוקו?" 

"הוא יצירתי מידי." 

"מה רע ביצירתיות? הוא ספר, זה מה שספרים עושים, הם יצירתיים."

"לא על הראש של הבן שלי, תן לז'וז'ו לספר אותך." 

"בסדר אימא." 

"ואל תאחר." 

"בסדר אימא." 

"ותזכור, החולצה הכחולה ונעלים מצוחצחות, דודה רבקה תהיה ואתה יודע איך היא, עד היום היא מזכירה לי מה לבשת בסדר."

"מה לבשתי בסדר?" 

"ג'ינס וטריקו."

"נו, אז?"

"מנחם!" 

"בסדר אימא. להתראות."

סגרתי את הנייד וחזרתי לעבודה, מנסה להעמיד פנים שאני לא רואה איך הקולגים שלי ששמעו כל מילה מתפוצצים מצחוק.

אל תהיה כזה

"שוב אתה?"

"שוב אני."

"הרי אמרתי לך שגמרנו, שדי ומספיק כבר."

"אני יודע שלא התכוונת."

"כן התכוונתי. אחרי מה שאמרת לי בפעם הקודמת התכוונתי ועוד איך."

"אבל מה כבר אמרתי?"

"אמרת שבאשמתי אתה הומו, שכל הצרות שלך זה בגללי."

"שטויות!" 

"בטח ששטויות." 

"אז למה אתה מתרגז על שטויות?"

"אני לא מתרגז על השטויות שלך, אני מתרגז עליך."

"כאילו שאתה לא מדבר שטויות לפעמים וגם עושה שטויות. למה רצית לנסוע עם האופנוע שלי לטייל באמצע הלילה בשמורת הכרמל?"

"בא לי לראות את הנוף."

"בלילה?"

"מה אכפת לך?"

"מזל שלבוריס היה מספיק שכל לא לתת לך לצאת."

"אוף! סתום כבר."

"לא רוצה לסתום, אני צריך לדבר."

"כבר דיברת מספיק." 

"נו, די חמי. אל תהיה כזה, תקשיב לי."

"אני מקשיב."

"אתה זוכר שאמרת לי שהתפקיד שהציעו לי נשמע לך יותר מידי טוב?"

"כן, ואתה אמרת שאני פולניה שלא יודעת לפרגן ושאני מקנא."

"אהה... כן. טוב, אז האמת שטעיתי." 

"מה קרה?" 

"הסתבכתי. לא הייתי צריך לקפוץ בלי לבדוק קודם. יש פה שני קדקודים שרבים על סמכויות ובגלל זה הביאו גם אותי. אני סתם בורג קטן שנגרר למלחמות אגו שלא נוגעות לו בכלל."

"טוב, זה קורה לפעמים, בעיקר במקומות גדולים כמו הצבא. חבל שאתה תקוע באמצע, אבל לפחות אתה בחו"ל."

"כן, זה החלק היותר גרוע של הסיפור."

"מה? לחיות בלונדון?"

"אתה זוכר איך מיצי קיטר והתלונן על לונדון?"

"טוב, הוא נעשה קצת דכאוני בחורף, אתה מכיר אותו."

"גם אני נעשיתי קצת דכאוני אחרי כמה ימים פה." 

"אתה בלונדון כושי! בחו"ל! מה קורה לך?"

"אתה התלוננת על אוסטריה אחרי שהיית בה פחות משבוע, ועוד באביב."

"כי הייתי עם הבוס שלי יימח שמו."

"הבוסים שיש לי עכשיו לא יותר טובים ולונדון בחורף היא איומה." 

"יורד קצת גשם, אז מה? קח מטרייה וזהו, אתה לא עשוי מסוכר."

"יורד לי גשם בנשמה חמי. הכל פה אפור ומגעיל, האוכל נוראי והאנגלים האלו, יימח שמם, מכוערים שזה פחד, קציצות אחד אחד."

"אז תגיד שעוד לא מצאת זיון ותפסיק להשמיץ לי את אנגליה." 

"אתה לא מתבייש? אני נמק פה מרוב געגועים אליך וזה מה שיש לך להגיד? זיונים, זה מה שיש לך בראש?"

"האמת שכן."

"גם לי." 

"אז מה הבעיה?" 

"שיש אוקיאנוס שלם ביני לבינך." 

"אנחנו לא הגברים היחידים בעולם."

"בשבילי אתה היחיד חמי."

"שקרן."

"באמת, אני אוהב אותך פולני חמוץ שכמוך."

"אני יודע כושי, גם אני אוהב אותך למרות שאתה פרענק שחור, שקרן וחמום מוח והומופוב."

"אז אנחנו שוב יחד?"

"איך אנחנו יכולים להיות יחד כשאני פה ואתה שם?"

"אם תרצו אין זו אגדה."

"ואתה רוצה?"

"כן, מאוד ואתה?"

"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."

"אתה סתם אומר כדי שאני אוכל את הלב בגלל שאתה כועס עלי, אבל אני יודע שאתה אוהב אותי ואתה יודע שאני לא אוותר עליך. אם יש לך מישהו אחר אני אסלק אותו ברגע שאחזור."

"במקום לקשקש כל כך הרבה שטויות כושי תתקשר למפקד הקודם שלך שילחץ שהוא צריך אותך בחזרה." 

"מי, לנוימן?" 

"כן, למה לא?"

"אבל... הוא לא יבין למה אני לא מרוצה פה, מה אני אגיד לו?"

"מה שאמרת לי. שיש פה ריב בין שני אגואים שסיבכו אותך בסכסוך שלהם ושאתה לא עושה שום דבר מועיל למדינה כשאתה תקוע שם במשרד, שרע לך שם ושההורים שלך צריכים אותך לידם. את החלק על האנגלים המכוערים והאוכל המגעיל עדיף שתשמור לעצמך."

"אתה גאון מנחם."

"אם הייתי גאון אהרון לא הייתי מדבר עכשיו אתך, הייתי מזיין בחור יפה וחמוד ונרדם מחובק איתו."

"חכה עוד כמה שבועות ותוכל להירדם מחובק איתי."

"עוד כמה שבועות תהיה לי התכווצות שרירים ביד ימין."

"אפשר גם בשמאל, תתחיל לעבוד על זה." 

"מצחיק מאוד."

"אתה יכול גם... אני אבין אם אתה ובוריס או מיצי..."

"שתוק כבר רוני ולך לישון."

"רק אם תגיד לי עוד פעם שאתה אוהב אותי."

"אני אוהב אותך טיפש אחד, לילה טוב."

"גם אני אוהב אותך נורא גאון שלי, לילה טוב."

 ***

הגשם שאיים לרדת כל היום נמלך בדעתו והתחיל להמטיר מטרות זעף בדיוק כשיצאתי מהעבודה, ודווקא כשהייתי באמצע ריצה מטורפת לרכב התקשר דני לספר לי שהשעו אותו מבית הספר ליום אחד כי הוא רב עם הילד הכי חנון בבית הספר, זה שאימא שלו מעבירה אותו עד היום את הכביש ומלווה אותו לכל טיול של בית הספר. "איך הצלחת לריב דווקא עם החנון הזה?"

"הוא חנון עם פה גדול."

"היית צריך להתאפק ולא להרביץ דני."

"הוא הציק לי." 

"בכל זאת."

"אם רוני היה פה הוא היה אומר שאני צודק." 

"אבל רוני לא פה, נכון?"

"באשמתך."

"איך באשמתי?" צנחתי, מתנשף, רטוב ומזיע, על המושב.

"כי הרשית לו לנסוע." 

"הוא בן אדם מבוגר דני, אני לא יכול להחזיק אותו פה בכוח."

"אני רוצה שהוא יחזור."

"גם אני חמוד, אבל..."

"אז תעשה משהו."

ברגע שנכנסתי הביתה רוני התקשר. "מה שלומך חמוד?"

"רטוב."

"יורד גשם?"

"זוועתי, חם כזה, גועל נפש."

"פה הוא קר, אבל לא נורא, קווין נתן לי מטריה." 

"מי זה קווין?"

"אחד. היום נסענו לקיו גרדנס."

"יפה שם?" 

"מקסים, אתה חייב לבקר חמי. ארמונות מזכוכית מלאים עצים, פרחים, שרכים, ממש מדהים. ויש שם גם פגודה כזו, ואיזה דשא, אי אפשר להאמין כמה שהוא ירוק."

"חשבתי שאתה עובד."

"היום היה לנו יום טיול."

"לך ולקווין?"

"לא רק לנו, לכל המחלקה, ואחר כך הלכנו לאכול במסעדה הודית. סוף סוף קיבלתי אוכל עם טעם. הם השתגעו שם כשראו כמה חריף שמתי על האוכל."

"יופי חמוד, אני שמח שנהנית, אז יכול להיות שאנגליה לא כזו זוועתית?"

הוא צחק, "כשיש לך מדריך טוב ומטריה הכל נראה אחרת."

"אני אזכור את זה כשאני אגיע לשם."

"איפה היית אתמול?" 

"אצל הרופא, הבדיקות שלי הגיעו. אל תדאג, הכל בסדר איתי." 

"אבל גם בשבע עוד לא היית בבית והנייד שלך היה כבוי."

"אחר כך קפצתי לבוריס." 

"מה שלומו?"

"קצת מדוכא מהיום הולדת שלו, אבל עודדתי אותו."

"רחצת לו כלים ושטפת רצפה?" קינטר אותי רוני בעליזות.

"גם הוא עזר." התגוננתי. 

"ומה עוד עשית כדי לעודד אותו?"

"כל מיני דברים."

"דברים?"

"כן, דברים. לא נתתי לו מטרייה ולא טיילתי איתו בקיו גרדנס, וגם לא אכלנו במסעדה הודית, אבל בכל זאת הצלחתי לעודד אותו."

"וגם הוא עודד אותך?"

"כן, גם הוא עודד אותי."

שתיקה ממושכת השתררה ואז רוני נאנח ושאל אם אני הולך למצעד הגאווה.

"לא יודע, בכלל לא בטוח שיהיה מצעד."

"הייתי מעדיף שלא תלך."

"ואני הייתי מעדיף שלא תגיד לי מה לעשות כושי, בטח לא כשאתה שם, מטייל לך עם המטרייה של קווין על הדשא האנגלי המדהים ואוכל אוכל הודי." 

"בבקשה אל תכעס עלי חמי." ביקש רוני בקול אומלל.

"אני לא כועס חמוד, אבל אני קצת מקנא." 

"אל תקנא, אני אוהב אותך חמי."

"אפילו שלא קוראים לי קווין?" 

"אפילו."

"ושלא נתתי לך מטרייה?" 

"אפילו."

הכול באשמתך

"אז למה לא אמרת מיד שאתה לא רוצה שאסע?"

"כי כשסיפרת לי כבר היה מאוחר מידי וכבר הסכמת."

"יכולת לפחות להגיד שזה לא מוצא חן בעיניך."

"מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הנה אני אומר."

"עכשיו כבר מאוחר מידי, אני תקוע פה לפחות עד חנוכה."

"בהתחלה נורא התלהבת מהרעיון, פתאום אתה תקוע?"

"כן, אני מודה, הייתי פזיז מידי. זה מנחם אותך במשהו?"

"לא."

"גם אותי לא."

שתקנו יחד ואז רוני איחל לי מזל טוב, צחק כשהתלוננתי על המתנות המזוויעות שקיבלתי וניסה לשכנע אותי שאפטר שייב הוגו בוס זו מתנה שווה ביותר.

"שונא אפטר שייבים ושונא ריח של בושם." 

"אני יודע חמי. אז תשים בצד ותיתן את זה בהזדמנות למישהו שאוהב דברים כאלו." 

"ומה אני אעשה עם הגורמט המזוויע הזה עם השם שלי?"

"תחזיר אותו לחנות התכשיטים."

"ניסיתי, אבל יש בחנות הזו רק דברים מגעילים של ערסים. שום דבר שם לא לטעמי. קיבלתי זיכוי ואני לא יודע מה לעשות איתו."

"כשאני אחזור נטפל בזה יחד."

"כן, כשתחזור." הערתי במרירות, יודע שאני טועה וככה רק אגרום לו להרגיש אשם וכעוס. אחר כך סיפרתי לו שאני מתכוון ללכת למצעד הגאווה שנעשה בגלל ההתנגדות של הדתיים למשהו הרבה יותר רציני מסתם עוד מצעד גאווה.

רוני נחרד, וסרב להקשיב להסברים שלי שזה חשוב ואסור לוותר לבריונות ולפנאטיות וכשלא הצליח לשכנע אותי בהיגיון התפרץ בזעם. "מנחם, אל תעז ללכת! זה מסוכן! אתה עלול להיפצע! ובסוף עוד תדביק מישהו שינסה לעזור לך." הניח לדמיונו הער מידי להשתולל.

"אז אני אשים על עצמי שלט, זהירות נשא איידס, תנו לו לדמם למוות." עניתי בקרירות, ניתקתי את הטלפון מהתקע, כיביתי את הנייד והחלטתי שהיום אני לא זמין.

אין תגובות:

פרסום תגובה