יום שבת, 30 בדצמבר 2017

72. אוקיאנוס שלם ביני לבינך

בערב החג הוא היה אצל הוריו בסוכה ואני הלכתי לאחי. הורי פטרו את עצמם ממצוות סוכה והחליטו להתארח אצל אחי הגדול שהקים סוכה ענקית ופקד על כולנו להתייצב אצלו בערב החג. "כן, גם אתה מנחם. לא יזיק לך להראות את הפרצוף שלך פעם בכמה חודשים." ציווה עלי בטון המעצבן הזה של אח גדול שרודף אחרי מאז ילדותי.

"לך, מה אכפת לך?" אמר רוני, "תעשה קצת נחת להורים. אני אבוא לאסוף אותך משם."

"אתה תבוא שתוי." התחלתי להתרגז למפרע.

"אי אפשר לא לשתות בחג." מחה רוני, "אני אשתה ממש טיפה, רק קצת יין. אני נשבע."

"אם אתה לא מגיע עד עשר אני הולך בלעדיך."

"אני אבוא עד עשר, נשבע לך."

הגיע בעשר וחצי, שתוי לגמרי. לא אכפת לי שהוא מאחר תמיד, התרגלתי לזה. עד שהוא הגיע ישבתי ושוחחתי שיחה מרתקת עם האחיין שלי שתמיד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא רק בן עשר, אבל מאוד פיקח. ילד סקרן, נחמד, עם דמיון עשיר, תאוות קריאה נפלאה ואוצר מילים שמעט מאוד מבוגרים התברכו בו.

שוחחנו על שר הטבעות, השווינו בין הסרט לספר ושנינו הגענו למסקנה שהספר עדיף, שההוביט הוא ספר הפנטזיה הטוב ביותר שנכתב עד היום ושטולקין היה גאון.

האחיין המוכשר שלי סיפר לי על החלום שלו לעשות סרט אנימציה מההוביט וצייר בשבילי את דמותו של הדרקון ועוד כמה יצורים שמופיעים בספר ואז הופיע פתאום רוני, שופע חיוכים וקסם אישי, נישק את אימא שלי ואת אחותי הנדהמת, לחץ ידיים, חייך ופיזר חיבוקים ומחמאות לכל עבר.

אם לא הייתי עוצר בעדו הוא היה מתחיל להתחבק גם איתי. האחיין שלי נעץ בו מבטים מוקסמים, החליף איתו כיף לבבי וזרח כולו מעונג כשרוני התפעל מהציורים שלו (אם הילד הזה לא יפזז בראש מצעד הגאווה בעוד כמה שנים אני צנצנת, ובטח שאבא שלו יאשים אותי למרות שאני רואה אותו רק כמה פעמים בשנה).

"איחרת ואתה שיכור." התנפלתי עליו ברגע שיצאנו מטווח השמיעה של הורי.

"למה אתה תמיד אשכנזי לחוץ כזה?" צחק רוני וניסה להתיישב במושב הנהג. העפתי אותו משם. חגרתי אותו בחגורת הבטיחות, התיישבתי במושב הנהג ורק אז התברר שאין לו מושג איפה המפתחות של הרכב. הוא לא עזר לי לחפש את המפתחות כי לטענתו אם הוא לא הנהג זו לא הבעיה שלו. אחרי חיפוש מאומץ ושפע קללות והאשמות מצידי גיליתי אותם מתחת למושב. רוני חשב שזה נורא מצחיק, אני לא.

"למה אתה מתנהג בצורה דבילית כזו?" כעסתי עליו בדרך הביתה, "ולמה נהגת שיכור? אתה לא מבין כמה זה מסוכן?"

"למה אתה כזה נודניק? אני לא ממש שיכור, שתיתי רק טיפה, וההורים שלך גרים ממש קרוב להורי."

זה נכון, אבל אפשר לעשות תאונה גם אם המרחק קצר, ושתוי זה שתוי גם אם אתה עדיין עומד על הרגלים ויודע בערך מה קורה אתך. "היה לך יותר מזל משכל, יכולת להרוג את עצמך או לחטוף שלילת רישיון אם היו תופסים אותך."

הוא מושך באדישות בכתפיו ומנסה לנשק אותי תוך כדי נהיגה. "די, פסיכי אחד. שב בשקט."

"פולניה לחוצה שכמוך." הוא צוחק ומתחיל ללטף אותי.

"מספיק." אני מתרגז ומעיף לו את היד. בתגובה הוא שולף סיגריה וצוחק כשאני פותח את החלון ונוזף בו. "מה קרה לך היום? ההורים שוב הרגיזו אותך?"

"אחותי הקטנה הצליחה סוף סוף להיכנס להריון."

"מזל טוב."

"אני היחיד שעוד לא הביא להורים נכדים."

"אתה עוד צעיר, יש לך זמן וחוץ מזה יש להם מספיק נכדים."

"מנחם..."

"עזוב אותי כבר רוני."

אנחנו מגיעים הביתה. הוא נשאר בחוץ עם הסיגריה שלו. אני הולך לישון. ברור שהערב הזה לא ייזכר בתולדות ימי חיינו כערב מוצלח.

 ***

לפנות בוקר אני חולם חלום קצר וזוועתי. בחלומי אני מטפס על מן צוק סלע כזה שמזכיר קצת את מצוקי נחל דרגות. אני גורר את עצמי במעלה מדרגה אחת רק כדי לגלות שמעליה יש עוד מדרגה תלולה וחלקלקה ממנה.

אני עוצר כדי לשאוף אוויר, וקולט פתאום שסביבי יש תהום רבה וריקה ושאני לגמרי לבד, איש קטן, בודד, שברירי, נצמד בקושי לקיר חשוף ותלול. פתאום אני קולט כמה מצבי מסוכן ומבין שכל תנועה לא זהירה מצידי תעיף אותי לתהום. מרוב פחד אני מתעורר, רועד כולי מאימת הנפילה והבדידות.

לצערי אני לא מצליח לתאר במילים את מלוא האימה והבדידות שחוויתי בחלום הקצר הזה, אבל כשהתעוררתי ממנו רעדתי מבהלה. ככה נראים כל הסיוטים שלי, מעט מאוד פעילות, שום אקשן ממשי, רק אני, תקוע באיזה מצב זוועתי ומפחיד. בדרך כלל שוקע בביצה או בקבר, לפעמים מת, לפעמים רק גוסס, תמיד מבוהל נורא. הצוק הבודד הוא משהו חדש, אבל מפחיד לא פחות.

אחרי שאני מתעורר אני מגלה אותו לצידי, שוכב על הצד, פניו מופנות אלי, נושם בשלווה. אני ממהר להיצמד אליו וכמו תמיד הוא נענה לי מתוך שינה, כורך ידיים סביבי, מתאים את גופו הישנוני לשלי, מניח לי לכרוך סביבנו את השמיכה שנשמטה במשך הלילה. "מה קרה?" הוא שואל בקול מנומנם, "קר לך?"

"כן, קצת." אני דוחף את פני לשקע כתפו, מצמיד את בטני לבטנו החלקלקה.

הוא מעביר את כפות ידיו לאורך גבי, מלטף את שערותיי, מצמיד אותי אליו בכוח, "חלמת חלום מפחיד?"

"כן, מאוד מפחיד."

"על מה?"

"לא זוכר, מפחיד. שקט, עוד נורא מוקדם. בוא נישן."

***

היום חזרתי לעבודה. היה משעמם. מעט מאוד עבודה, אפילו הסגן לא היה לחוץ ודיבר איתי כמו שהיינו מדברים פעם, כמו חברים לעבודה. הוא שאל איך היה בחופש ומה שלומי, וכששאלתי למה הוא לא יוצא לחופש סיפר לי מיוזמתו שאשתו נכנסה לתשיעי והוא ייקח שבוע חופש כשהיא תלד.

אני רק מקווה שהיא תצליח לסחוב עד הסוף ולא תלד חלילה ביום ההולדת שלי.

ושאלתי, תהיה ברית.

 

 ככה זה אצל כולם?

שונא את החמסינים האלו של עונת המעבר. היובש האפרורי הזה מעיק על הנשמה, סודק את העור, מכווץ את הלב. שעות האור קצרות מידי, הלילות ארוכים מידי, הגוף נאבק להסתגל למקצב השונה של שעון החורף בעוד זיעה קיצית ניגרת מהמצח.

נדמה שכל שנה אני מתענה יותר מהעונה המבולבלת הזו שמעודדת שיעולים, פריחות ושעות שינה לא סדירות שגוררות אחריהן עייפות כאבי ראש.

"זה הכל בגלל עונת המעבר." אני עונה לשאלות המודאגות שלו, "ברגע שיתחיל החורף אני ארגיש פחות סמרטוטי."

"אתה לא שותה מספיק." הוא מחליט, "ואתה יושב יותר מידי ליד המחשב, בוא כבר למיטה."

"אבל כרגע קמתי, אני לא עייף."

"אל תדאג, אני כבר אעייף אותך."

אני חוזר למיטה, מאבד את תחתוני בדרך, מניח לו לנסות להתיש אותי.

שנינו נהנים מהניסיון למרות שלא אותי הוא מצליח לעייף אלא את עצמו. אחר כך הוא שוב נרדם ואני חוזר למחשב, צוחק חרש מפליאתם של המשכימים קום, או המאחרים בנשף, איך זה שאני ער בשעות כאלו, כותב כמה מיילים, מעיין בכמה בלוגים והנה הגיע הזמן ללכת להכין קפה ולהתארגן לעבודה. "תזכור שהערב אני לא ישן בבית, תוכל לארגן לך ערב בנות."

"למי אתה קורא בת?" אני מזעים פנים, דוחף אותו וצובט את ישבנו.

הוא צוחק, דוחף אותי חזרה ואנחנו מתחבקים חיבוק פרידה ארוך לפני היציאה מהבית. ככה זה תמיד אצלנו, אחרי כמה ימים מתוחים ואוורור הרבה כעסים וטינות שנינו מתאמצים להיות נחמדים זה לזה, מגייסים סבלנות וחיבה. זה נחמד, אבל קצת לא טבעי, מעייף אפילו.

בעוד שבוע שבועיים המטוטלת שוב תנוע לצד השני ויהיו מריבות, צעקות, איומים בפרידה ואחר כך שוב התקרבות ואחר כך...

מעניין אם ככה זה אצל כולם?

 

קצת נחת

סוף סוף גמרתי כמו שצריך את הסיפור 'תחשוב חיובי' שרבץ לי על המצפון המון זמן.

מוזר איזה משמעת עבודה ומחויבות אני מפגין כשמדובר בכתיבה שלי שעליה אני לא מקבל פרוטה וגם התגובות קמצניות מאוד. בכל זאת אני יושב שעות כל יום, כותב ומוחק, משתדל ומתקן, מרוצה נורא כשמשהו יוצא טוב ומתבאס כשזה לא יוצא איך שרציתי. ועל הקנאה שאני חש כשאני קורא מישהו שכותב כמו שהייתי רוצה לכתוב אני מתבייש לספר אפילו לעצמי.

אבל היום אני שבע רצון, למרות שאני יודע שזו בריחה מהמציאות וזו התמכרות ואני גרפומן מעצבן ומה שאני כותב זה לא באמת שווה ועדיף שהייתי עושה דברים חשובים יותר ומשתלמים יותר, אבל מה לעשות שרק המעשה המעייף והמתיש הזה של חיבור מילים למשפטים שמתחברים לסיפורים גורם לי הרגשת סיפוק ושמחה?

אני יושב וקורא בהנאה מה שכתבתי היום ופתאום שומע צרחות מלמטה.

זה לא דבר יוצא דופן, אצל ליאור מתחילים לחגוג מיום חמישי ולא מפסיקים עד מוצאי שבת, אבל הפעם הרעש היה ממש מוגזם וחוץ מזה שמעתי שהם קוראים בשמי.

ירדתי למטה וגיליתי חבורה של הומואיות היסטריות עומדת סביב מתקן חבלי הכביסה של אליס.

באמצע עומד דלי הפוך ועליו מתנודד בחור צעיר בשם ויטלי שמנסה לתלות את עצמו על שרוך נעלים שקצהו האחד קשור לצווארו והשני לעמוד המתכת שמתנוסס מעליו. 

ויטלי הוא בחור נמוך ורזה. טיפוס ביישן ונחבא אל הכלים שגומר תמיד את הערב שיכור, אבל בלי הגזמה. היום משום מה הוא נסחף לגמרי, הגיע שיכור עוד מהבית והמשיך לשתות במרץ עד שפתאום עלה בדעתו המבולבלת הרעיון שכדאי לו לנסות לתלות את עצמו.

אני מקווה שלא נוצר פה הרושם שהופעתי כמו איזה גיבור והצלתי את המצב. כל העסק היה ממש פתטי והיה לו סיכוי סביר יותר ליפול מהדלי ולשבור את הראש מאשר לקשור את השרוך הטיפשי הזה למתקן הכביסה הדי רעוע שבחצר.

אם החבר'ה סביבו היו קצת פחות מסטולים הם היו מפסיקים את השטות הזו מיד, אבל הם העדיפו לעמוד סביבו ולצרוח כמו ילדות קטנות.

בקיצור, העפתי לו שתי סטירות קטנות, הורדתי אותו מהדלי הטיפשי הזה והתרתי את השרוך מצווארו. מיד אחר כך הוא התחיל להשתעל ולהשתנק, למזלי הספקתי לזוז הצידה בזמן לפני שהוא הקיא עלי.

עד שהוא גמר להקיא את כל מה שהוא שתה עבר הרבה זמן. בינתיים השאר השתעממו והסתלקו ונשארנו רק אני והוא והגועל נפש. שטפתי את מה שהוא עשה עם צינור, לקחתי אותו הביתה, רחצתי אותו קצת והשכבתי אותו לישון על הספה בחדר האורחים. אני מניח שיהיה לו כאב ראש זוועתי מחר בבוקר.

 


יום שישי ה – 13 לחודש

כיאה לתאריך כל כך טעון קמתי מוקדם בבוקר עם מעין סנוור מרגיז בקצה שדה הראיה שלי שהתפתח לחצי קשת של פריזמה שבורה מלווה בדקירות ברקה.

הייתי צריך לדעת שביום כזה עלי לעזוב הכל ופשוט לשכב בשקט בחדר אפל ולתת לנורופן לעשות את שלו, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שזה יעבור מעצמו (לפעמים גם זה קורה) ושאני סתם היפוכונדר וזה יום שישי ויש לי המון דברים לעשות.

שכנעתי את עצמי שאם אני לא מנסה לקרוא זה באמת לא נורא, וזה באמת לא היה נורא עד שחזרתי מהבנק שם התרגזתי על המזגן העייף, הפקידה המנומנמת והתור האיטי, ורק בדרך חזרה אחרי שיצאתי בקושי מהחנייה וכמעט עברתי באור אדום ובקושי זחלתי מהרכב הביתה הבנתי שזה לא עבר וזה כן נורא.

לקחתי כדור ולפני שהתמוטטתי במיטה התקשרתי לפזי להגיד שאני לא יכול להגיע לפגישה של קבוצת התמיכה היום.

"אבל אין היום פגישה, שכחת?"

"כן, נכון. שכחתי. פאק! המוח שלי נדפק לגמרי פזי, מה אני אעשה אחרי שהאלצהיימר ישתלט עלי סופית?"

"תתחיל קריירה חדשה של דוגמן תחתונים, בשביל זה לא צריך מוח. תגיד, מה המספר של מולי, אני צריך לשאול אותו משהו?"

נתתי לו את המספר ופזי אמר שלא, זה המספר של הדירה של מולי ושל כוכב, "לא ידעת שמולי חזר לגור אצל הוריו בנהרייה?"

"באמת? לא ידעתי." נתתי לו את המספר של הוריו של מולי בנהרייה.

פזי צחק ושאל אם רשמתי אותם או שזכרתי בעל פה. "רשמתי אותם באיזה מקום, אבל אני זוכר את כל המספרים בראש."

פזי התפקע מצחוק. "אם אתה מתבייש לדגמן תחתונים אתה יכול להשכיר את המוח הדפוק שלך בתור ספר טלפונים נייד." הציע לי ושואל מה שלומי חוץ מזה.

"חרא, הכאבים עוד לא עברו והרופא מגביל אותי בנורופנים ולא מרשה לי לקחת אדוויל, ואם זה לא מספיק יש לי גם מגרנה." שפכתי לפני את כל מצוקותיי.

"ומה עם החבר המדהים שלך? איפה הוא?"

"ממשיך להיות מדהים, אבל לא פה." התלוננתי, בלי לשם לב שויטאלי עומד במטבח, מקרצף את הכיור ומקשיב לכל מילה שלי.

רק שלוש שעות אחר כך, אחרי שקמתי מזיע ומטושטש משינה, קלטתי שהבחור המוזר הזה שמע כל מילה מהשיחה שלי עם פזי (שכבר רגיל לזה שאני משתמש בו כמו בכותל מערבי אנושי וצוחק מההתבכיינות שלי), ולקח הכל בשיא הרצינות.

בזמן שישנתי הוא המשיך לנקות ולסדר את המטבח, ענה לטלפונים, רשם הודעות וגירש נודניקים שרצו להטריד אותי כולל את אימא שלי שנדהמה לשמוע שהיא לא יכולה להשיג אותי בטלפון כי אני ישן ואסור להפריע לי. הוא לא התבייש ונזף בכל מי שהעז לדבר בקול רם יותר מלחישה, שטף את כל הבית, הכין אוכל וגירף את כל העלים שהצטברו בגינה במשך השבוע.

אחרי שהתאוששתי מהתדהמה והתנצלתי לפני אימא אמרתי לו תודה רבה אבל באמת, הוא לא היה צריך לטרוח כל כך, אני כבר בסדר. ויטלי עיין ברשימת ההודעות שלי וגילה לי שרוני התקשר להגיד שהוא יאחר להגיע היום ושצריך להזכיר לי לקחת תרופות, אבל שאני צריך לאכול קודם. ומיד הוביל אותי למטבח והתעקש שאוכל פיצה עם עגבניות, טונה ובצל שהוא הכין יחד עם דני.

"יצא טעים מאוד." שיבחתי אותו, (שמתם לב שאוכל שמכינים למענכם תמיד טעים יותר מאוכל שאתם מכינים לבד?) הוא זהר מנחת, נתן לי עוד פרוסה עם מיץ מנגו לא מוגז.

"דני אמר שזה המיץ שאתה אוהב." אמר, ובעוד אני אוכל, שותה, ומתענג על הניקיון והסדר ששרר על השיש הדי מבולגן בדרך כלל אצלנו סיפר לי ויטאלי את סיפור חייו הקצר והעצוב. עלה לארץ לפני עשר שנים כשהיה בן ארבע עשרה עם אבא אימא ושתי סבתות. די מהר ההורים שלא חיו בהרמוניה עוד ברוסיה התגרשו. אבא חזר לרוסיה עם סבתא אחת, הסבתא השנייה חלתה ונפטרה אחרי ייסורים קשים.

לפני כמה חודשים אימא התחתנה שוב. הוא גר איתה אבל חש לא רצוי. אתמול הוא שתה כמו חזיר מגעיל כי פרצה מריבה איומה בינו לבן בעלה החדש של אימו וגם הבן שלו התערב ומה שבאמת העציב אותו זה שאימא שלו תמכה בצד שלהם ובלהט המריבה גילתה להם שהוא הומו. בגלל זה הוא ניסה להתאבד.

"לא יותר פשוט לעבור לגור בדירה אחרת?"

ויטאלי נאנח ואמר שהוא חי מהיד לפה, כל הכסף שלו הולך ללימודים ואין לו מושג מה יהיה איתו עכשיו.

מה יכולתי לעשות? הצעתי לו שיגור אצלנו עד שיסתדר וימצא לו איזה חדר.

כשהוא שאל על שכר דירה התלוצצתי ואמרתי שהוא לא צריך לשלם לי, מספיק שהוא ימשיך לנקות ולבשל כמו שעשה היום. כשהוא מחה ואמר שלא נעים לו אמרתי שאם הוא גם יוסיף מידי פעם גם מסג' לגב הכואב שלי הוא רשאי מצידי לגור אצלי עד סוף שנת הלימודים.

סתם צחקתי כמובן, אבל הוא לקח אותי ברצינות, נעמד מאחורי והתחיל לעסות את עורפי וכתפי, וכמובן שבדיוק ברגע זה רוני הפציע בבית ותקע בנו מבט לא נעים.

ויטאלי החליט ברוב דיפלומטיות שהגיע הזמן לבקר אצל ליאור ונעלם, משאיר אותי להסביר לרוני את נוכחותו.

"למה אתה נתקע תמיד עם כל היצורים האלו?" התלונן רוני אחרי שהסברתי לו את המצב. "יש לך כשרון מיוחד לאסוף מקרים סוציאליים תחת כנפיך. תראה שבחיים לא ניפטר ממנו."

"עזוב, הוא בטח יתפייס עם אימא שלו בעוד כמה ימים ויסתלק. תראה איזה יופי הוא ניקה את המקלחת."

רוני המשיך להזעיף פנים, אבל אמר שמצידו זה בסדר כל זמן שויטאלי יסתפק בעבודות ניקיון ובישול וימשוך ידיו ממסאז'ים.

"אתה סתם מקנא, אם הוא היה עושה לך מסאג' בטח היית חושב אחרת." קנטרתי אותו, אבל הוא נרדם לפני שהספיק לענות לי.

 

מסתרי ההיגיון הנשי

אני חושב שהיום התחיל החורף באמת. בבוקר ירד גשם נחמד והיה נעים כל כך להתכרבל מתחת לשמיכה ולמעוך אותו תחתי כמו ששנינו אוהבים. כמובן שכמה שניות אחר כך הוא היה חייב לקלקל את הרומנטיקה ולדחוף את הזין שלו באמצע, וגם הזין שלי - הטיפש הזה שבז לחיבוקים עדינים ורוצה רק תכל'ס - הצטרף...

מרוב התלהבות לא שמנו לב לזמן. דהרתי במהירות מופרזת כל הדרך לעבודה, אבל בכל זאת החתמתי שעון קצת מאוחר. לא נורא.

היום הייתה סוף סוף קצת עבודה והיום עבר לי מהר ורועש. עבדתי בלייזר ובבית המלאכה היו ריתוכים מרעישים ומסריחים, ולילי עבדה על הטכניפור, מסמנת בקול טרטור זוועתי יציקות פלדה כבדות ומלכלכות, והרדיו של הטורקי צרח בקולי קולות.

על כל הקקפוניה הזו הצטרף קול הגשם שדפק על גגות הפח של הפנצריה, ופה ושם הצטרפו רעמים - יום רועש ופעלתני מאוד.

בסוף היום לילי התלוננה שכולה מאובקת בגלל היציקות ההן ודרשה שאנקה לה את הישבן מסימני אבק ושוב סיפרה לי שאת מכנסי הדגמ"ח השחורות האלו היא קנתה במיוחד במידה אחת גדולה יותר כדי שיהיה לה נוח בעבודה.

ניקיתי ממנה אבק בצורה הכי צנועה שהצלחתי לגייס מתוכי מתאפק לא לשאול למה צריך להיות לה לא נוח והדוק מידי כשהיא לא בעבודה?

זה לא שהתביישתי לשאול, פשוט נואשתי מלהבין את מסתרי ההיגיון הנשי.

בבית מצאתי את ויטאלי ממשיך לדבר עם אימא שלו בטלפון ולבכות. היא מנסה לשכנע אותו לחזור הביתה, הוא מנסה לשכנע אותה לוותר על הבעל החדש שלה.

עד עכשיו שניהם משקיעים הרבה מאמצים, רגש ודמעות, אבל אף אחד לא מצליח לשכנע את השני.

מסתבר שאחרי שאבא שלו נעלם ויטאלי ואימא שלו התקרבו מאוד זה לזו. היא זו שעבדה והרוויחה כסף והוא זה שטיפל במשק הבית. הוא עשה קניות - כולל לקנות לה בגדים ונעלים – בישל, ניקה ומידי פעם גם למד.

האידיליה נהרסה כשהיא הכירה גבר ורצתה לחיות איתו. ויטאלי מנסה לשכנע אותה שהטיפוס ההוא עם הבן המפגר שלו הם סתם טפילים שיכורים שחיים על חשבונה, והיא מנסה להסביר לו שהיא עוד לא בת חמישים והיא רוצה לחיות חיים של אישה רגילה עם בעל לצידה.

מי צודק שם אני לא יודע, אבל בעל כורחי נודעה לי יותר מידי אינפורמציה על החיים של ויטאלי עם אימא שלו. אני חושב שהייתי יכול לחיות מצוין גם בלי לשמוע אותה אומרת בקול חנוק מדמעות שהיא רוצה גבר שיחמם אותה במיטה, ואותו עונה לה שהוא יטפל בה יותר טוב מכל גבר זר.

זה ילמד אותי לקח לא למהר ולהציל כל מיני זרים שיכורים.

 

אחד מאותם ימים

אני לוקה בסוג של חרדת נטישה מעורבבת בצורה מבלבלת בסלידה משינויים. מאז שאנחנו יחד זו כבר הפעם השלישית שהוא נוסע לחו"ל וכל פעם אני שונא את זה יותר. אני מניח שאם הייתי הולך לטיפול נפשי היה מתברר שמקור הבעיה שלי נובע מחצי השנה הזוועתית שעברה עלי כשהייתי בערך בן ארבע וחצי, חמש.

במשך אותם חודשים ספורים סבא וסבתא חלו שניהם, כל אחד במחלה אחרת, יצאו ונכנסו לסירוגין מבתי חולים, גורמים לעולם הקטן והבטוח שלי להתערער בצורה מפחידה. אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל הועברתי הלוך ושוב בין בית ההורים לביתם עם חניות קצרות אצל שכנים וקרובים רחוקים שלא ידעו איך להתמודד עם ילד קודר ושתקן שקבר את פרצופו בספר וסירב לדבר במשך ימים תמימים.

במחשבה שנייה חוסר היציבות והחששות ארבו לי גם בתקופה השלווה לכאורה כשסבא וסבתא היו עדיין בריאים ואני גרתי בביתם, נישא על כפיים כנסיך מפונק ומהווה גורם קבוע למריבות סוערות בין אימא לסבתא שסירבה להחזיר אותי בטענה שבריאותה של אימא רופפת מכדי שתוכל להתמודד עם תכשיט כמוני.

מאז חלפו למעלה מעשרים שנה ועדיין מזוודה ארוזה למחצה והעלמו של אדם שאני רגיל לראות כל יום מלחיצים אותי בגדול גם אם אני יודע שזה זמני וזו רק נסיעת עבודה ושאני מתנהג כמו תינוק. בראש אני יודע הכל, אבל בכל זאת הבטן מתהפכת לי למראה מזוודה פתוחה מלאה בגדים שעוד אתמול היו תלויים בארון לצד בגדי.

רוני התחיל לארוז לקראת הנסיעה לחו"ל ואני קמתי והתחלתי להתארגן ליציאה לעבודה לא מופתע מכך שתוך כדי הכנת הכריכים תקף אותי כאב חד בגב והאוזן שוב דקרה בצורה מעצבנת. אני כבר מכיר את עצמי, זה לא וירוס או חיידק, זה אני.

רוני נסע עם סיסי לבסיס ואני נסעתי עם האוטו לעבודה. בדיוק באמצע הרחוב החד סטרי - קצת אחרי המקום שבו כמעט דרסתי חתול בחורף שעבר - נתקעתי בגלל תאונה קטנה ומטופשת בין רכב של נהג חדש שיצא מהחנייה ונתקע ברכב של נהגת צעירה ולחוצה שלא שמה לב שהוא יוצא מהחנייה בלי להסתכל.

איש לא נפגע וגם הרכבים בקושי נשרטו, ובכל זאת הם נשארו תקועים שם, חוסמים את המעבר בטענה המגוחכת שהם לא רוצים לזוז עד שהמשטרה תבוא. הנהגת הצעירה דיברה בנייד ובכתה, והנהג הצעיר (ממתי נותנים רישיונות לילדים?) התעקש שהיא אשמה.  טור המכוניות מאחורי התארך והלך וכולם התרגזו והתווכחו עד שסוף סוף הגיעה מישהי שחנתה בצד השני, הזיזה את הג'יפ שלה והניחה לנו לעבור, משאירים מאחורינו את שני הנודניקים האלו שישברו לבד את הראש.

הצלחתי להגיע לעבודה בזמן למרות העיכוב, אמרתי בוקר טוב לסגן והתחלתי לספר לו שכמעט לא הגעתי לעבודה היום כי...

ואז הוא התפוצץ עלי בצורה שלא תיאמן ואמר בגסות שאף אחד לא מכריח אותי לבוא לעבודה, ושאם לא טוב לי שאלך לדבר עם הבוס, ושהוא לא מתכוון להתרגז גם היום בגללי. לרגע נשארתי פעור פה מרוב תדהמה, אחר כך ניסיתי להסביר למה התכוונתי, אבל הוא סירב לשמוע, וכשניסיתי להסיט את הוויכוח המיותר הזה (על מה בעצם?) ושאלתי אם אני יכול לקחת את היום החופשי שלי מחר הוא בכלל התחרפן.

כל כך נמאס לי ממנו עד שבמקום לענות פשוט קמתי והלכתי משם ולא דיברתי איתו מטוב ועד רע עד סוף היום.

אפילו בהפסקת האוכל לא הבטתי בפניו ולא אמרתי לו מילה אחת והוא נהג באותו האופן. העדה היחידה להתפרצות המוזרה שלו הייתה לילי שהייתה המומה ונבוכה מכדי להתערב. אחר כך תפסתי אתה רגע לבד ושאלתי אותה אם לדעתה אמרתי משהו שגרם לסגן להתרגז כל כך. היא העלתה את התיאוריה שאולי הקול שלי מעצבן אותו, והודתה שזה ההסבר היחיד שיש לה להתנהגות שלו.

"אין לי מושג מה הוא רוצה ממך, אתה העובד הכי חרוץ פה. אתה עושה הכל בלי שום ויכוחים וכולם אוהבים אותך וחושבים שאתה בחור נחמד. אני לא מבינה למה הוא מוציא את העצבים שלו דווקא עליך, אני במקומך הייתי מתפטרת או לוקחת אותו לשיחה ומנסה להסביר לו שאי אפשר להמשיך ככה ושיפסיק להתייחס אליך בצורה כזו.

נשים תמיד מנסות לפתור כל דבר בשיחות ואני מניח שהן צודקות, גם אני יעצתי לא פעם לאנשים לדבר על מה שמציק להם, פשוט להגיד מה מפריע להם ולהקשיב לצד השני, אבל אחרי שחשבתי על זה, מנסה לדמיין את עצמי משוחח עם הסגן, הגעתי למסקנה שאני מעדיף לחפש עבודה אחרת ולא לעשות עם הסגן שיחת עתיד יחסינו לאן. עצם הרעיון שאני יושב מולו ומנסה להגיד לו שהוא גורם לי להרגיש מושפל מעורר בי דחייה כל כך חזקה עד שאני מעדיף ללכת לגנוב או לפשוט יד, רק לא לדבר איתו. אני חש אינטואיטיבית שיש בי משהו שמעורר בו כעס וגועל ויש בי התנגדות חזקה מאוד  לנסות לדבר איתו על הרגשות שלי. זה לא פחד או ביישנות אלא רק חוסר חשק מצמית לדבר איתו כדבר אדם אל רעהו.

אחר כך התברר שהסגן יוצא היום מוקדם כי יש לו מבחן בקורס שהוא לומד לאחרונה ואולי זה ההסבר המיידי לעצבנות שלו הבוקר, אבל זה רק תירוץ שטחי. למדתי מניסיוני שבן אדם שמעורר בך רגשות כל כך חזקים של תיעוב וזעם מזכיר לך משהו בעצמך שאתה שונא. כנראה שזו הסיבה לכך שאני והוא, למרות כל המאמצים שלנו, לא מצליחים לקיים יחסי עבודה רגילים ושפויים.

בן אדם סביר, אם הוא מספיק מודע לעצמו והוגן כלפי אחרים, היה מודה שיש לו בעיה ומנסה להבין מה יש בו שגורם לו להתנהג בצורה כל כך לא סבירה, אבל לדעתי הסגן כל כך לא מפותח רגשית שגם פלוגה שלמה של פסיכולוגים לא תצליח להביא אותו לתובנות על עצמו. אני חושב שעדיף שאני פשוט אפרוש מבית המלאכה ואמצא עבודה אחרת והפעם אני נשבע - אני נשאר עמוק עמוק בארון ולא מגלה לאף אחד כלום על עצמי.

וכפינאלה ליום מגעיל - ברגע שיצאתי מהעבודה נפתחו ארובות השמים ונרטבתי לגמרי. שבר הענן התמיד בעקשנותו גם כשהלכתי לעשות קניות וגיליתי שזה מאוד לא נעים ללבוש בגדי קיץ כשמזג האוויר מחליט לפתע לקחת את הקטע הזה של היורה ברצינות מאוד לא ישראלית. כשחזרתי הביתה, רטוב ומדוכדך, קיבלתי טלפון מרוני שבישר לי שהיום הוא צריך להישאר לישון בבסיס ונתראה רק מחר אחרי הצהרים.  ביום חמישי הוא טס.

 

גשם ראשון

רוני יצא מהשירותים, זינק למיטה ונדחק אלי. "תחמם אותי, אני קפוא." דרש, מושך את השמיכה על שנינו. התעוררתי לאיטי, וישן למחצה הנחתי יד על גבו של רוני שנלחץ אלי בכוח, מתחפר מתחת לגופי, "עוד חיבוק." תבע.

שתפתי פעולה, לוחץ ירך ערומה וחמימה אל ישבנו וחיככתי לחי זיפנית בכתפו. "מה הרעש הזה בחוץ?"

"גשם, יורד גשם חמי. אתה שומע?"

מרחוק נשמע קול רעם מתגלגל ורוח קרירה מבושמת בריח אדמה רטובה ציננה את החדר. "היורה הגיע." פסק רוני, "אתה עוד עייף?"

הרמתי את ראשי מהכר, הבטתי בשעון ונאנחתי. "לא היה מזיק לי לישון עוד איזה שעה שעתיים."

"תישן הרבה יותר טוב אחר כך." הבטיח רוני.

"אחרי מה?"

"מה אתה חושב?" חייך רוני בחשכה וליטף את אברי שהזדקף מיד, ערני ונמרץ.

"תראו מי התעורר ורוצה לחגוג?" גיחך רוני, וגלגל קונדום על הזין הסורר שלי.

"רק רגע, שכחת שיש לנו אורח? צריך לנעול את הדלת."

"עזוב, חצי לילה הוא התווכח עם אימא שלו. הוא בטח ישן עכשיו."

"בכל זאת אני מעדיף..." דשדשתי לעבר הדלת, נעלתי אותה ושבתי למיטה. רוני סילק מעליו בינתיים את השמיכה, חושף את אברו הזקוף שנראה גדול מידי לעומת גופו החלק והדק. "בוא אלי." דרש והושיט אלי את ידיו.

"היום תורי? באמת? אתה בטוח?"

"לא זוכר, מה זה חשוב? היום בא לי שזה יהיה תורך." כרך רוני את רגליו סביב מותני בגמישות שתמיד עוררה בי פליאה והכרת תודה הגיש לי את ישבנו החלקלק והעסיסי.

העברתי באיטיות את אברי לאורך חריץ ישבנו שנפער מולי, מחייך בעונג לשמע גניחותיו, התאפקתי ככל שיכולתי ובסוף לא יכולתי עוד וחדרתי לתוכו בזהירות, ידי על כתפיו. נענו זה כנגד זה בתנועות מתואמות היטב, מחייכים זה אל זה.

"עכשיו." לחש רוני, התקמר לעברי ואברו הלחוץ בין גופי לגופו נרעד ופעם בעודו פולט זרע. כמה שניות אחר כך גם אני גמרתי והתמוטטתי מתנשם על רוני שליטף את שערי ונישק את כתפי. אחר כך שכבנו זה על זה, אברינו מסובכים יחד, מתנשפים, מתלטפים עד שנעשה מאוחר והיינו צריכים ללכת להתקלח.

"כן, צריך." הסכים רוני, "אני מיד הולך." הבטיח, הגניב לי עוד נשיקה והמשיך לשכב. "אתה יודע שאני נוסע בסוף השבוע חמי?"

"כן, אמרת לי עוד בשבוע שעבר."

"זה רק לשבוע, עשרה ימים גג."

"אני יודע."

"זו נסיעת עבודה, אני בטוח שכמו בנסיעה הקודמת נהיה סגורים כל הזמן במעבדה, בקושי נצא החוצה וכל הזמן נהיה נורא עייפים. כיף גדול לא יהיה לנו."

"אולי הפעם המלון לא יהיה זוועתי?"

"אני מקווה מאוד, למרות שאחרי יום עבודה של שתים עשרה שעות כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון."

"חבל לנסוע כל כך רחוק ולא לראות שום דבר. אולי תבקשו כמה שעות חופש לטייל קצת?"

"אולי, אבל אני לא בונה על זה. תגיד, כמה זמן אתה חושב שויטאלי יישאר פה?"

"לא יודע. זה תלוי במצב הסכסוך המשפחתי שלו. אמרתי לו שיישאר כמה שהוא צריך. הוא לא מפריע לך, נכון?"

"לא, מה פתאום? הוא בחור נחמד, מבשל נהדר, מנקה, שוטף, מנומס מאוד. הוא ממש מעריץ אותך חמי."

"לדעתי הוא נדלק דווקא עליך כושי."

"עלי, מה פתאום? אני מכיר את הרוסים האלו, אני שחור מידי לטעמם."

"בעיה שלהם, לטעמי הצבע שלך מושלם."

"אז למה כל האקסים שלך היו רוסים."

"זה היה לגמרי מקרי כושי, אני לא בוחר אנשים בגלל הצבע שלהם."

"חמי תשמע... תראה... אם בזמן שאני לא אהיה פה תרצה... אם יהיה לך קשה להתאפק והוא עוד יהיה כאן, או שיהיה מישהו אחר אז..."

"לא אהרון. בשום פנים ואופן לא. תעשה מה שאתה רוצה בחו"ל, אבל אני אתאפק ואחכה לך."

"גם אני רוצה להתאפק, אבל מה יהיה אם אני לא אצליח?"

"אז אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת."

"אני מבטיח לך שאני..."

"אל תבטיח דבר שאתה לא בטוח שתצליח לקיים." הפסקתי אותו וקמתי מהמיטה. "אני הולך להתרחץ, אתה בא?"  

 

מכת ברד

"איך אני נראה?" חג ויטאלי סביב עצמו, "החולצה יפה עלי?"

"אתה נראה מהמם." חייכתי אליו בפיזור נפש.

"גם החבר המקסים, החמוד, היפה והמתוק שלי חושב ככה." התמוגג ויטאלי.

"אני עוד לא מאמין שהוא התחיל אתך ממש ליד אימא שלך."

"גם אני לא, נכון שהוא נורא אמיץ?"

"ממש גיבור, אבל לא נסחפתם קצת? זה לא מוגזם להחליט שאתם זוג מיד אחרי הפגישה הראשונה?"

"ככה זה שמתאהבים מהמבט הראשון." חייך ויטאלי בשביעות רצון, "ביי יפיוף." נישק את לחיי ודהר החוצה לפגישה עם החבר החדש, המקסים והמהמם שלו.

ניסיתי לחזור למחשב, אבל דעתי הייתה מוסחת. רוני איחר מאוד לחזור מהוריו. הוא אמר שיקפוץ אליהם אחרי העבודה כדי להיפרד מהם לפני הנסיעה לחו"ל, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד והוריו בטח כבר ישנים.

מניסיון העבר ידעתי שאם הביקור לא עלה יפה הוא יחזור הביתה נסער מאוד ואולי גם שתוי. במקרים כאלו הדבר היחיד שיצליח להרגיע אותו יהיה סקס קשוח ופראי. רוני היה נעשה תוקפני ומרושע והיה צורך לרסן אותו בכוח, תמיד אחר כך הייתי מגלה סימנים שחורים וכחולים על גופו הדק, מתמלא חרטה ונשבע שלא עוד, אבל כל פעם הייתי מוצא את נסחף אחריו מחדש.

התכוננתי נפשית ללילה פרוע, אבל כשהוא הופיע סוף סוף הוא לא התפרץ פנימה כהרגלו אלא השתרך מבעד לדת בצעדים עייפים, מתעלם מהכלב שכרכר סביבו בהתלהבות. סקרתי אותו בקפידה, מהסס אם לשתוק או להעיר משהו בנוגע לשעה המאוחרת, גם אחרי שנתיים יחד עדיין היו רגעים שבהם לא ידעתי איך לנהוג בו וחששתי שהוא יתפרץ בחמת זעם בגלל מילה אחת מיותרת שלי.

היססתי מה לעשות, האם להציע אוכל, חיבוק, או להמשיך לבהות במסך המחשב ולהתעלם? "מה נשמע?" שאלתי לבסוף, "אתה רעב או משהו?"

"ממש לא," ענה רוני בקרירות "אכלתי אצל הורי."

חש כאילו ננזפתי על לא עוול בכפי, הבלגתי והמשכתי להיות מנומס. "מה שלומם?"

"כרגיל, אין שינוי. תשמע, אני עייף ומחר אני קם מאוד מוקדם. יש לי טיסה אם שכחת."

"לא שכחתי. גם אני עייף." כיביתי את המחשב.

עד שהתקלחתי וצחצחתי שיניים רוני כבר שכב במיטה בעיניים עצומות, מקופל על צידו כעובר וגבו מופנה אלי. השתרעתי לצידו וליטפתי בעדינות את הגב החלק, פורט באצבעותיי על רכס חוט השדרה שלו שבלט מבעד לעורו השחום.

"שוב רזית, אתה עובד קשה מידי."

רוני התנער מהליטוף בקוצר רוח כאילו ניסה לסלק מעליו זבוב טרדן. "אני בסדר. אחרי הנסיעה הזו יהיה עלי פחות לחץ ואני אוכל לנוח." הפטיר קצרות.

כבשתי אנחה, משלים עם כך שהלילה לא יהיה סקס פרידה. "בוא כפיות." הצעתי, מחליק אצבע הססנית על עורפו הסרבני של רוני.

"לא בא לי, חם לי מידי. די חמי, אני רוצה לישון."

"כן, גם אני." נסוגותי לצד המיטה שלי, ונרדמתי עצוב.

התעוררתי כשהשעון המעורר צרצר ושכבתי בשקט בזמן שרוני חמק במהירות למקלחת. המשכתי לשכב בעיניים עצומות גם כשהוא לקח את המזוודה שהכין מבעוד יום והסתלק מהבית בלי אף מילת פרידה. הוא בטח חושב שאני ישן אמרתי לעצמי בלי להאמין בכך באמת, ונרדמתי שוב.

שעתיים אחר כך התעוררתי מבוהל וגיששתי אחריו כדי להעיר אותו, אבל ידי נתקלה בחלל הריק ונזכרתי שאני לבד עכשיו.

בדרך לעבודה החל לרדת גשם קל, מוכיח לי שהמגבים ברכבי טעונים החלפה. נהגתי בזהירות, מתפעל מהניגוד בין השמים הכחולים המוארים במזרח לבין גוש העננים הכהה שעלה ממערב והתפשט במהירות עצומה על פני השמים, מאפיל על שמש הבוקר הבהירה. ככה זה גם אצלנו עלה בדעתי הרהור פילוסופי, הכול בסדר עד שבבת אחת בלי אזהרה מראש צצים עננים שחורים ומפחידים ומכסים את השמים הכחולים והמאירים.

כמה שעות אחר כך, בדיוק כשישבתי לשתות קפה ולאכול כריך, החל לרדת ברד נדיר בעוצמתו. בחנתי בפליאה את גושי הקרח הגדולים והמשוננים ותהיתי אם הם עלולים להזיק למכוניות החונות בחוץ.

"איזה מזג אוויר משונה, רק אתמול היה כזה חמסין ועכשיו מכת ברד." התלוננו כולם.

כשישבנו לאכול צהרים שוב זרחה השמש ובמגרש החנייה עלו אדים מהאספלט הלח. כל המכוניות ספגו בכבוד את מטחי הברד ואף אחת מהן לא ניזוקה. נראה שהקיץ שב למשול.

"אל תשמחו יותר מידי." ניבא בקדרות ההודי, "הודיעו שמחר שוב ירדו גשמים."

"ומחרתיים שוב תזרח השמש." אמרתי ופיהקתי, עייף אחרי ליל השימורים שעבר עלי. בבית הייתי עייף מכדי לאכול. צנחתי למיטה והתעוררתי אחרי שעתיים לקול צלצול הנייד. זה היה רוני מבשר לי שהטיסה עברה בקלות, המלון נחמד, והבטיחו להם סיור בסביבה, אולי אפילו יהיה זמן לקניות.

"מה לקנות לך מתנה? רוצה מבחר של קונדומים בכל הצבעים והטעמים?"

"סוטה אחד, תתבייש לך. אל תעז להתקרב לחניות סקס ואל תדבר עם זרים."

"אתה כזה הומואית קנאית." קינטר אותי רוני וקולו היה שוב חמים ועליז כרגיל. "אל תדאג אני אוהב רק אותך."

"גם אני, תחזור מהר כושי. החורף התחיל וקר לי בלעדיך." 

 

טלפון שבור

"בוקר טוב חמי, מה שלומך?"

"מי זה? כושי. בסדר, אני חושב."

"מה? אתה לא בטוח?"

"מי יכול להיות בטוח במשהו בשעה הזו?"

"מה, לא שש בבוקר?"

"לא, עכשיו ארבע בלילה."

"אוי, סליחה. התבלבלתי בחישוב."

"סלחתי. אז איך הולך?"

"בסדר, אפילו בסדר גמור. הולך לי ממש שיגעון."

"זכרת הכל?"

"תתפלא, אבל כן."

"אני לא מתפלא, אני יודע שכל זמן שלא מבקשים ממך לחשב הפרשי שעות בין יבשות אתה תותח."

רוני צחק. "אני באמת תותח."

"אתה מתגעגע אלי כושי, כי אני..."

"והאוכל פה מדהים. הם קלטו במלון את הראש של הישראלים ואפילו הקפה טעים."

"נורא נורא מתגעגע אליך כושי, בעיקר בלילות."

"ואל תשאל איזה מבחר מדהים של גבינות פרשו לנו בארוחת ערב."

"ומאוד חסר לי הטלפון ממך בארוחת צהרים, אבל אל תדאג אני זוכר לקחת את כל הכדורים."

"הטלוויזיה האמת די חרא. כמה סי. אן. אן. אפשר כבר לראות? אבל בלילה יש פה ערוץ פורנו חינם בסבבה, אפילו הבנות מתלהבות."

"מה, יש לכם שם בנות?"

"בטח, כוסיות אחת אחת."

"וואלה!"

"צריך מזכירות וקלדניות לא? וצריך מישהי שתעשה מסג' לסחבק."

"פתאום נעשית סחבק? יפה לך, וגם ההערות השוביניסטיות מתלבשות עליך יופי."

"טוב, תשמע אחי, החבר'ה פה מתארגנים לאיזה בילוי קטן בפאב של המלון אז..."

"אל תגזים עם השתייה כושי."

"אל תדאג כל כך, בשביל זה יש לי אימא. יאללה אחי, תשמור על עצמך שם וד"ש למיצי."

"אני אמסור לו."

"תן לה נשיקה גדולה בשמי."

"בטח, ישר על הזין."

"מפגר, אני חולה עליך. יאללה ביי."

"ביי."

***

"אהלן אחי, מה העניינים?"

"מי רוצה להיות אחיך? יא סוטה! מה הרעש הזה ברקע? עוד לא גמרתם לאכול ארוחת ערב?"

"כן, בטח. מזמן. אני במסיבה עכשיו."

"ואני שחשבתי שאתם עובדים יום ולילה."

"אנחנו באמת עובדים יום ולילה, המסיבה זה חלק מהעבודה."

"אחלה עבודה."

"זו באמת עבודה. הקהילה היהודית עושה מסיבת קבלת פנים למשלחת של חיל האוויר הישראלי, כולנו במדים ואסור לשתות."

"אוי, מסכן שלי. לרקוד מותר?"

"רק טנגו וואלס."

"פשוט רחמנות."

"האמת שזה די נחמד, מסתבר שיש לי כשרון להיות ייצוגי."

"אתה מספר לי? אתה ייצוגי בטירוף, תמיד אמרתי." הצטחקתי, גאה בו.

"אל תצחק, הנספח הצבאי פה עושה עבודת קודש."

"אני יודע, לערוך מסיבות ולשתות קוקטיילים בגולה הדוויה זו הציונות האמיתית."

"תודה שאתה מקנא."

"כן, קצת, וגם מתגעגע נורא. מתי אתה חוזר?"

"זה עדיין לא ידוע."

"אתה לא מתגעגע אלי? איך אתה מסתדר בלעדי בבקרים?"

"הכל סבבה פה, מארחים אותנו נפלא. טוב, אני קצת ממהר. יאללה ביי."

***

"כושי, תשמע, אני יודע שזו שעה ממש מאוחרת אצלכם, אבל... אתה לבד?"

"לא בדיוק, מה הבעיה?"

"אני רוצה לדבר אתך."

"אתה מדבר איתי."

"אבל אתה לא לבד."

"כי אני שייך למשלחת צבאית שעובדת יומם ולילה."

"ברור, אבל בטח יש לך כמה דקות של פרטיות פה ושם."

"לא באתי לכאן להתבודד, באתי לעבוד."

"הבנתי, סליחה שאני מפריע. לילה טוב."

"חמי תפסיק. אתה מתנהג בצורה ילדותית ואתה מפריע לי."

"סליחה, אני מתנצל. ביי."

***

"הלו, מי זה? מה שעה? מה... כושי? זה אתה?"

"כן."

"יש לך מושג מה השעה עכשיו? מה עובר עליך?"

"רצית שנדבר, לא?"

"קשה לדבר מתוך שינה, חכה, אני חייב להשתין."

"אין לי זמן לחכות, אני בלחץ של זמן."

"אתה עובד קשה. מסכן שלי, מתי אתה חוזר?"

"אני לא יודע. למה אתה מציק כל הזמן?"

"כי אני מתגעגע אליך, חתיכת דביל! למה אתה לא מבין את זה?"

"כן, גם אני מתגעגע, אבל תשמע חמי... תראה... זה לא פשוט."

"מה לא פשוט? לא, אל תגיד לי. איך קוראים לה? עזוב, זה לא משנה, אני אקרא לה סתוונית. היא יפה? לא, אל תגיד לי, אני יודע לבד. היא בלונדינית עם עיניים כחולות, עור לבן, שדיים קטנים ותחת יפה. נכון?"

"אולי תסתום, חתיכת מפגר! זה בכלל לא מה שאתה חושב. למה תמיד נראה לך שיש בחורה בעסק?"

"אולי כי כבר היו דברים מעולם?"

"לא הפעם."

"אז מה קורה הפעם?"

"מאין לך שקורה משהו?"

"כי אני מכיר אותך כבר איזה שנה שנתיים."

"הציעו לי הצעה מפתה מאוד מנחם."

"איזה מין הצעה? זו הצעה שאפשר לסרב לה?"

"כן, אפשר, אבל אני לא רוצה. זו הזדמנות יוצאת מהכלל שתראה נהדר ברזומה שלי."

"מה ההצעה?"

"השליש של הנספח הצבאי הציע לי להישאר פה."

"אבל אתה לא קצין."

"אם זה יסתדר אני אקבל דרגת קצונה זמנית."

"אני רואה שהנספח הזה נדלק עליך משהו אש."

"כן, הרשמתי אותו מאוד. אני אהיה טיפש לא לקבל את ההצעה הזו."

"ומה יהיה איתנו?"

רוני נאנח. "הכל היה הרבה יותר פשוט אם היית אשתי."

"יש לך מזל שאתה לא לידי אהרון, הייתי מכניס לך כזה אגרוף בשיניים..."

"טוב, אל תתעצבן. אני אחזור בשבוע הבא ואז נדבר על זה."

"לא משנה מה תגיד, אין מצב שאני אהפוך לאשתך."

"אמרתי שנדבר על זה כשאני אחזור, אני חייב לסגור עכשיו, ביי חמי."

"ביי רוני."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה