17. כל תכנית היא בסיס לשינוי

עדיין לא קלטתי איך הכל השתנה בבת אחת ושום דבר מהתכניות שלי לגבי הסוף שבוע האחרון שלנו בדירה הישנה לא יצא כמו שתכננתי. רק לפני יומיים הרגשתי שאני דורך על קרקע בטוחה, הייתי מאושר ואופטימי ובבת אחת הכל השתנה, התהפך ונעשה מעיק ולא בטוח. הכל התחיל בגלל מסיבת הסיום של רוני - המסיבה שלא הוזמנתי אליה כדי לא להטריד בנוכחותי את המשפחה שלו. הייתי בסדר, לא התמרמרתי ולא מחיתי. אני מבין שחשוב לו לרצות אותם ולתת להם כבוד ואמרתי לו שזה לא חשוב, ולא אכפת לי לא לבוא, העיקר שאחרי מסיבת הסיום הוא יחזור אלי.

תכננתי שעד סוף השבוע הכל יהיה גמור - הבית יהיה צבוע, המשקופים מוכנים והמטבח מורכב. ביום שישי ננקה ונסדר הכל בבית החדש. בשבת ננוח ונהיה יחד בפעם האחרונה בדירה הישנה וביום ראשון יביאו את הרהיטים המשופצים לבית החדש ויחברו אותנו לחשמל וככה יצא שביום האהבה נתחיל לגור יחד בבית החדש והמסודר שלנו. כדרכי עשיתי תכניות מפורטות להפליא ועיבדתי לוח זמנים נהדר, אבל כמו שאומרים בצה"ל - כל תכנית היא בסיס לשינוי - מי שעוד לא שירת בצה"ל שיתכונן, הוא עוד ישמע את המשפט הזה הרבה פעמים, וזה נכון גם באזרחות.

מצחיק לחשוב שרק לפני יומיים הייתי מודאג בגלל שבמטבח היו חסרים צירים לדלתות של הארון מעל השיש. (ארון יפה עם דלתות זכוכית ומדף לקופסאות תבלינים מתחתיו, ומקום מיוחד לפלורסנט שיאיר על השיש, בדיוק כמו שרוני וליאור תכננו). גם הרכבת המשקופים לא נשלמה כמו שתכננתי. נשאר עוד חלון אחד להרכיב והתברר שצריך לעשות תיקונים ברשתות. הצבעים גמרו את הקירות, אבל הדלתות הפנימיות שנצבעו בצבע שמן לבן לא התייבשו והתברר שאי אפשר להרכיב אותן.

בקיצור, כמו בכל שיפוץ צצו כל מיני פאקים קטנים ששיבשו לי את הלו"ז. למרות זאת שמרתי על מוראל גבוה, לא נלחצתי ואפילו תכננתי לכתוב פוסט מבדח על איך תמיד כל תכניות השיפוץ אורכות יותר זמן ועולות יותר כסף מכפי שתכננת, ואיך תמיד הבעלי מלאכה מספרים לך שלהם זה עולה יותר. בסוף דווקא הדירה יצאה בסדר וכל העיכובים הקטנים הסתדרו מהר ומה שהשתבש באמת אלו החיים שלי. את זה גם השיפוצניק הכי מוכשר לא יצליח לתקן.

"אתה דואג בגלל שטויות." נזף בי ג'קי, "הכל מסתדר ממש יפה, אין לך מושג איזה בעיות יש לאנשים עם שיפוצים, הלוואי והכל בחיים שלך יסתדר יפה כמו הבית הזה." איחל לי ג'קי בלי לחשוד שרוח נבואה פקדה אותו והוא בעצם מזהיר אותי מהעתיד הקרוב מאוד.

לא ידעתי כלום כמובן. בתמימותי הסכמתי אתו והודיתי לו על שוויתר לי על איסוף הקרטונים בלילה כדי שאוכל לצפות במשחק הכדור סל של מכבי נגד ברצלונה. לפני המשחק עוד הספקתי לאחל לרוני הצלחה בהופעה וקבענו שמיד אחרי המסיבה הוא חוזר אלי. מאז יום שלישי הוא לא היה איתי בגלל שהיו לו מבחנים, והוא היה נורא עסוק בחזרות. שנינו התגעגענו נורא להיות סוף סוף יחד, וצחקנו כשתכננו מה נעשה זה לזה כשניפגש.

בערך באמצע המשחק הוא התקשר אלי עוד פעם וסיפר שהמסיבה הייתה נהדרת, וההופעה נפלאה, וכולם התלהבו מאוד, אבל הוא יאחר לחזור כי אבא שלו הזמין את כולם לאכול במסעדה אחרי המסיבה. אביו הזמין גם ההורים של סיגלית להצטרף, והוא צחק קצת כשסיפר איך היא התעלקה עליו כל הזמן והתחנפה להורים שלו, ואמר שבכל מקרה עד סוף הכדור סל הוא יהיה איתי. לא דאגתי בכלל, האמת, הייתי די מרוצה שהוא יגיע קצת באיחור ולא יפריע לי לראות בשקט את המשחק, אבל גם אחרי שהמשחק נגמר הוא לא הגיע. עד חצות הייתי רגוע, ואז התחלתי לדאוג. למרות העייפות לא הצלחתי להירדם. נורא רציתי להתקשר אליו, אבל חששתי להפריע לו כשהוא עם המשפחה שלו. לא ידעתי אם להמשיך לחכות או ללכת לישון או להתקשר והסתובבתי חסר מנוחה, מטריד את שלוותו של פחיסטון שנמנם בסל שלו ואז, סוף סוף, הוא התקשר, ואת השיחה הזו אני לא אשכח עד סוף ימי. זו הייתה שיחה מוזרה כל כך, הקול שלו נשמע מוזר, מרוחק ושביר והוא נשמע כל כך אומלל ובודד כשאמר, "סליחה שאני מתקשר כל כך מאוחר, הערתי אותך?"

ואני כמובן צעקתי שלא, בטח שלא, ואיפה הוא, ולאן הוא נעלם, ולמה הוא לא בא כבר? והלב שלי כבר אמר לי שמשהו מאוד מאוד לא בסדר, שמשהו השתבש בצורה איומה.

"אני ברמב"ם." הוא אמר, "אני עומד ליד השער הראשי, אתה יכול לבוא לקחת אותי?"

"מה פתאום רמב"ם? מה קרה? מי חולה? אתה בסדר?"

"אני בסדר גמור." ענה רוני בקול המוזר והמרוחק הזה, "הכל אצלי בסדר, אבא שלי הולך למות בגללי, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור."

"מה? על מה אתה מדבר? מה קרה לאבא שלך?" נבהלתי.

"בבקשה נמרוד," הקול שלו התחיל להישבר למעין התייפחות, "אני לא יכול לדבר עכשיו, בבקשה בוא, אני צריך אותך."

"אני כבר בא, אל תלך לשום מקום!" צעקתי. חטפתי את המעיל והמפתחות ודהרתי למטה. בשעות האלו הכבישים היו ריקים לגמרי, ואני סחטתי מהניסן העתיקה שלי את המיץ.

מזל שהיה לי חצי טנק דלק, ושלא היה אף שוטר בסביבה, כי עברתי באור אדום פה ושם, ולא ממש עצרתי בעצור. הוא צלצל קצת אחרי אחת, והייתי אצלו לפני שתיים. הוא עמד על המדרכה, ליד הבודקה של הפרחים והממתקים, בלי מעיל למרות הקור, ובהה בכביש כמו עיוור. אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שהצעיר הרזה והשחרחר הזה בטח מסומם או חולה, או משהו, ראו עליו שהוא לא בסדר. עצרתי עם שני גלגלים על המדרכה ויצאתי אליו, מציף אותו בשאלות, "איפה המעיל שלך? אתה קפוא לגמרי, מה קרה?"

הוא התמוטט עלי, רועד כולו, וגמגם דברים לא מובנים ובכה. כל מה שהצלחתי להבין היה שאבא שלו במיון, ושהם גרשו אותו, והוא ברח בלי מעיל. "אז בוא נלך לקחת את המעיל שלך." הצעתי. המיון של רמב"ם הוא ממש ליד השער, עניין של דקותיים הליכה. "אתה רועד כולך, בוא נכנס, נקנה לך כוס תה או קקאו חם." אמרתי ותוך כדי דיבור הורדתי מעלי את המעיל ועטפתי אותו. הפנים שלו היו קרות ורטובות והידיים קפואות לגמרי. היה נורא קר בלילה ההוא. הוא סירב בהיסטריה לחזור למיון, ואני הרגשתי שעוד רגע אני מת מקור בלי מעיל, ולכן נכנעתי, הכנסתי אותו לאוטו ונסענו הביתה.

הפעם נסעתי לאט יותר ובלי עברות תנועה. בדרך הצלחתי לדובב אותו קצת ולהבין שבמסעדה התפתחה מריבה בינו ובין אבא שלו, מריבה שהסתיימה בכך שהאבא התחיל להרגיש לא טוב. הם נלחצו ולקחו אותו למיון ושם גילו שיש לו לחץ דם נורא גבוה וחשד לאירוע לב. רק אז הבנתי למה הוא אמר שבאשמתו אבא שלו הולך למות. "אז מי גירש אותך?" שאלתי, מנסה להישאר רגוע נוכח המצב.

רוני התקפל בתוך עצמו נראה קטן ורזה בתוך המעיל שלי. "כולם הם אמרו שזו אשמתי, שאבא היה בן אדם בריא עד שאני התחלתי עם השטויות שלי, שהכל קרה בגללי, ושאם אני לא אחזור הביתה יקרה אסון. "ניסיתי להתווכח אתם." הוא סיפר לי, ודמעות התחילו לזלוג על פניו, "אמרתי להם שבגילי כולם עוזבים את הבית, שאני לא ילד, ואני צריך פרטיות, ואז הם אמרו..." הוא התחיל להתייפח, "הגיס שלי, הבעל של שולי אחותי אמר שאף אחד לא היה אומר כלום אם הייתי הולך לגור אם בחורה, אבל לעזוב את הבית וללכת לחיות כמו בהמה עם הטיפוס ההוא שדרדר אותי למשכב זכר, ובטח גם לסמים, ומי יודע למה עוד..." ואז הבכי שלו התגבר כל כך עד שלא יכולתי להבין יותר כלום.

רק כשהגענו הביתה והוא התקלח ושכב במיטה, חבוק בזרועותיי, הוא הצליח לספר לי שאחרי שהגיס שלו אמר את המילים המפורשות - משכב זכר - אימא שלו נכנסה להיסטריה, וכולם צעקו וצרחו ובסוף הרופא התורן, ששמע הכל כמובן, ביקש ממנו בנימוס שאולי עדיף שהוא ילך החוצה ויסתובב קצת עד שבני המשפחה שלו יירגעו. "אבל אני מכיר אותם, הם בחיים לא יירגעו ולא יסלחו לי." אמר רוני ושוב התחיל להתייפח. נרדמנו רק לפנות בוקר, ואפילו מתוך שינה הוא המשיך לבכות ולהיאנח.

ולפני שאני ממשיך בסיפור המאורעות שקרו אחרי מסיבת הסיום שלו אני צריך להתוודות וידוי קטן ולא נעים - למרות כל הצער הנורא שחשתי עליו, ולמרות כל הזעם שלי על המשפחה הדפוקה שלו, היה לי בראש איזה קול קטן וקריר ששאל אותי בלחש מה אני צריך את הכאב ראש הזה? בשביל מה אני צריך את זה בחיים שלי? למה הבעיות של הבחור המבולבל הזה שאני מכיר סך הכל כמה חודשים צריכות לשבש לי את החיים? אין לי מספיק צרות משלי?

לא עניתי לקול הזה, אני אף פעם לא עונה לו, אין לי תשובות הגיוניות לשאלות הכל כך מעשיות שלו. חיבקתי חזק את רוני, ואמרתי לו שמחר נתקשר לבית החולים לברר מה שלום אביו, ונרדמתי. 

התעוררתי בבוקר לקול צלצול טלפון צורם שעקר אותי בגסות משנתי, וגיליתי בזוועה שהשעה כבר שמונה וחצי בבוקר. דבר ראשון נזכרתי שכל הפועלים ממתינים לי כבר שעה שלמה בבית החדש.

המטלפן היה ג'קי שלמרבה המזל היו לו מפתחות לבית שלי, "מה קרה? היה לך לילה סוער עם רוני?" שאל, מבודח, אבל כשדיווחתי לו מאוד בקצרה על מה שקרה הוא הרצין בבת אחת ונאנח עמוקות.

"תשמע, אתה ממש בסרטים עם הבחור הזה, אני מציע לך לא להתערב יותר מידי, כי מה שלא יהיה אתה תצא מזה לא טוב." אמר לי בקול שקול ורציני מאוד, "ותאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר, יצאתי פעם עם בחורה רוסיה ואל תשאל איזה בלאגנים נהיו לי מזה. כולם סבלו, כולם בכו, ובסוף היא נשברה ועזבה אותי כדי לא להסתכסך עם המשפחה שלה. אני מציע לך לא להתערב ולתת לו להחליט לבד אם הוא מעדיף אותך או אותם."

את העצה הזו שמעתי שוב ושוב במשך אותו יום שישי גם מבוריס, וגם מסמי שבא לראות איך יצא הצבע והמטבח. וכשטענתי ברוגז שזה לא בסדר, ושזה לא צריך להיות ככה, ולמה רוני חייב לבחור ביני ובין המשפחה שלו, הם משכו כתפיים ואמרו שככה זה בעולם, ואלו החיים.

ג'קי אמנם השתתף מאוד בצערי, אבל לחץ עלי לבוא כבר, כי הוא לא יכול להתרוצץ לבד בין כל הפועלים, ואני חייב להגיע ולהגיד לנגרים איפה בדיוק להרכיב את הארון, ואיפה אני רוצה את המנורה, ועוד מאה ואחת בעיות קטנות שרק בעל הבית יכול לפתור.

"קח אותו אתך ובואו יחד." הציע לי, אבל רוני לא היה במצב שאפשר היה לקחת אותו לאיזה מקום. הוא התנהג כמו חולה, הפנים שלו היו נפוחים מבכי, בעיקר באזור העיניים, והוא רעד כול הזמן וסרב לאכול משהו, או לפחות לקום מהמיטה. לא ידעתי אם הוא סובל מהתמוטטות עצבים או מהלם, או שאולי הוא חטף התקררות חמורה בגלל הזמן הרב שעמד בחוץ בלי מעיל וחיכה לי. אולי הוא סבל מכל הדברים ביחד.

רק עכשיו, כשאני כותב על זה, אני קולט איזה פארסה מגוחכת הם החיים שלי. לך תדבר על דברים חשובים כמו טיב הקשר עם משפחות המקור שלנו, המקום שאנחנו נותנים להן בחיים שלנו כאנשים מבוגרים, הצורך של כולנו להתבגר יום אחד ולעזוב את הבית כדי להקים משפחה חדשה, כשכל דקה מתקשר מישהו ושואל שאלות טכניות מעצבנות על חיבור דלתות, ומיקום רשתות, ועוד כל מיני דברים שלא הייתי מסוגל להתרכז בהם.

במקום להתעסק בבעיות האמיתיות שלי ושלו, הייתי צריך לחשוב על ארונות מטבח, וברגי פיליפס, וצירים של דלתות, ורשתות אלומיניום, ועוד כל מיני שטויות כאלו.

בסוף הפסקתי לנאום לרוני שבין כה לא הקשיב, וניסיתי לברר מה עם אבא שלו. לצערי לא הצלחתי להשיג את המיון של רמב"ם - היה תפוס כל הזמן - וג'קי ניג'ס לי בטלפון, ואחר כך גם סמי הגיע והתרגז שעדיין לא באתי.

מצאתי את עצמי נקרע בין החיים הנורמאליים שמשכו אותי החוצה, ובין החובה שלי לדאוג לרוני ששכב, אפור פנים ואדום עיניים, ורעד בתוך הפוך. "לך, לך." הוא אמר כשראה שאני מתלבט ונלחץ, ולא יודע מה להחליט. "אני אהיה בסדר, אל תדאג."

הלכתי, ועד עכשיו אני לא יודע אם זו הייתה טעות ואם לא הייתי צריך להישאר אתו. אולי אז זה היה נגמר אחרת. נשארתי בבית החדש ועבדתי עד ארבע אחרי הצהרים ולפחות בבית הכל היה בסדר - המטבח יצא מושלם, הצבעים גמרו הכל וגם עזרו לי לנקות, המשקופים הורכבו, הדלתות ניצבו קוממיות על ציריהן - ורק רוני נעלם אחרי שהתקשר אלי בצהרים ואמר שאביו התאושש, ירד לו הלחץ דם, והוא נוסע אליו לביקור. 

רק כשבאתי הביתה וראיתי שהוא עדיין לא חזר, העזתי והתקשרתי אליו לנייד. ענה לי גבר עם קול ארסי מחוספס שאמר לי בעוינות שרוני לא יכול לדבר איתי ושלא אתקשר יותר כי נמאס להם מטיפוסים כמוני, וניתק לי בפרצוף. מאז לא שמעתי ממנו כלום ולא העזתי להתקשר.

מעולם לא ביליתי סוף שבוע אומלל כל כך. הייתי לבד לגמרי בבלוק, רק אני ופחיסטון שלא ידע איך לנחם אותי. הוא אמנם ניסה לעודד אותי, דחף את ראשו אל בטני ויילל דברי ניחומים, אבל הייתי אומלל מכדי להקשיב. דחפתי אותו מעלי ואמרתי לו שיפסיק להציק, והוא נעלב והסתלק לסלסלה שלו.

לא ידעתי מה לעשות. חיכיתי לו ליד החלון עד שהחשיך ואני נעשיתי עייף נורא. אכלתי פיצה קרה ונרדמתי בבגדי על המזרון – הרהיט היחיד שנשאר בחדר השינה שלי - המיטה הובלה אחר כבוד עוד בצהרים לבית החדש, והיא ניצבת כעת על צידה בחדר השינה. לידה עומד המזרון החדש, שניהם ממתינים שיסירו מעליהם את העטיפות ויעשו בהם שימוש.

בתשע בערב התעוררתי מבוהל מצלצול טלפון צורם. (שמתם לב כמה זוועתי נשמע צלצול הטלפון כשהוא מונח על הרצפה?) הראש כאב לי וכל השרירים שלי היו תפוסים. אני שונא להתעורר ככה, ומה שהיה יותר גרוע - זה לא היה רוני אלא בוריס שרצה להזמין אותי ואת רוני לסרט בלב המפרץ.

"אני לא יכול לעזוב את הדירה עכשיו," הסברתי, "ומה אם הוא יבוא ולא ימצא אותי?"

"מי יבוא? על מה אתה מדבר?" התפלא בוריס, ותוך כמה דקות הוציא ממני את כל הסיפור העגום על סופה של מסיבת הסיום של רוני. 

"למה לא התקשרת אלי מיד? דביל אחד!" התרעם, "בשביל מה יש חברים? אני כבר בא."

הוא בא עם ולאדי, החבר החדש שלו, שהתברר כגבר בן חמישים בערך, שרירי מאוד, רוסי מאוד, ומעוטר לתפארה בכתובות קעקע מפחידות. בוריס הוא גם רוסי במקור, אם כי הוא עלה לארץ בגיל צעיר מאוד, ומיד שינו את שמו מבוריס לברוך (בשנות השבעים עוד נהגו לעשות דברים כאלו לילדים). הוא מדבר כמובן רוסית מצוינת כי הבבושקה שלו גידלה אותו כשהוריו היו עסוקים בפרנסת הבית. כשהוא מדבר רוסית הוא נשמע לגמרי רוסי, וכשהוא מדבר עברית הוא נשמע ממש צבר. השינוי הזה במבטא שלו משעשע ומפליא אותי כל פעם מחדש. אני תמיד שם לב למבטאים של בני אדם. רוני למשל הוא כמובן יליד הארץ, ומדבר עברית רגילה לגמרי, אבל כשהוא מתעצבן וכועס, או מתרגש, האותיות הגרוניות שלו נעשות יותר ברורות והוא נשמע יותר מזרחי. לדעתי זה מקסים וחבל שאני לא מסוגל לדבר ככה שישמעו את ההבדל בין אלף לעין וחית לכף. משום מה שכאמרתי לו את זה הוא נעשה נבוך ומתגונן, כאילו שזה דבר רע.

הסתכלתי על בוריס ועל החבר שלו, ראיתי איך טוב להם יחד, ונקרעתי מגעגועים ודאגה לרוני. "למה לא התקשרת אלי מיד?" נזף בי בוריס, והתרגז עלי כשאמרתי שהתביישתי לספר לו מה קרה ואיך שוב רוני עזב אותי בגלל הלחץ המשפחתי שהפעילו עליו.

ולאדי הציע לתת לי לשתות, או לעשן משהו, ונדהם עד עומק נשמתו כשאמרתי לו ברוסית האיטית שלי שאני לא יכול לשתות, וגם לא לעשן, כי זה עושה אותי חולה.

"אתה לא יכול להשתכר קצת? אז מה אתה עושה כדי לשכוח את הצרות שלך?" הוא שאל ברחמים.

כשמשכתי בכתפי בחוסר אונים, הוא ניסה לנחם אותי ואמר שזה מאוד יהודי מצידי, לא להיות מסוגל להשתכר. אולי, אבל מה זה עוזר לי?

הם התייאשו ממני אחרי כשעה והלכו, משאירים אותי לחשוב מה רוני עושה כדי לשכוח שהוא היה אמור להיות איתי עכשיו? הוא בטח שותה או מתמסטל, או שאולי בכלל לא אכפת לו והוא כבר שכח אותי? 

לא צריך יום מיוחד לאהבה

בחוץ היה קר נורא וגשום, הנייד שלו היה מנותק ואת הטלפון של הוריו לא ידעתי, וגם אם הייתי יודע פחדתי להתקשר לשם. החלטתי לנסוע לדירה החדשה לנקות קצת ומה שיהיה יהיה. איתו או בלעדיו הייתי חייב להכין את הבית למגורים. הלב שבור, אבל החיים ממשיכים. לפני שעמדתי לצאת התעכבתי עוד רגע כדי לשמוע את השיר  'ג'ורג'יה' של ריי צ'ארלס נוחו עדן, ואז הוא נכנס פתאום וחייך אלי. למראהו הוצפתי אושר פתאומי שגירש בבת אחת את הבדידות והקור של הלילה הנורא בלעדיו. התחבקנו לצלילי הבלוז האיטיים והרכים של ריי צ'ארלס, זכר צדיק לברכה. מהיום, כל פעם שאשמע את 'ג'ורג'יה' אני אזכר ברגע המאושר הזה.

הוא ניסה להסביר, לדבר, אבל אני לא רציתי לשמוע כלום. לא רציתי שום הסברים. רציתי רק להרגיש אותו צמוד אלי, חם ואוהב ומלא חיים - זה הספיק לי לחלוטין.

האושר שחשתי לא ארך כמובן זמן רב כי אושר הוא כמו חטיף שוקולד טעים, תמיד נגמר מהר מידי ומשאיר טעם של עוד. אחרי שעשינו אהבה וישנו קצת הייתי חייב להתעורר ולהקשיב למה שהוא בא להגיד לי, ואז נגמר לי האושר. הוא שוב רצה שאני אבין אותו, שאהיה סבלני, שאתן לו זמן. הוא הסביר לי שבגלל המצב של אביו, ושל אימו ובגלל הגיסים והאחיות והשכנים...

"אני לא מבין, אמרת שאבא שלך חזר כבר הביתה ושהוא בסדר, שהמצב שלו לא היה כל כך רציני כמו שחשבתם, למה אתה לא יכול לבוא לגור איתי כמו שתכננו?" התפרצתי.

"תבין אותי נמרוד." התחנן רוני, "אני נורא רוצה לגור אתך, ואני יודע שסמכת עלי עם הכסף והכל, אבל אני לא יכול, אני לא מסוגל לעשות את זה לאבא ולאימא."

"לעשות להם מה? מה נורא כל כך במה שאתה עושה? למה אתה לא יכול להיות בן אדם עצמאי? אם ההורים שלך נעשים חולים ברגע שאתה מפסיק להתנהג כמו ילד קטן זו הבעיה שלהם, לא שלך!" צעקתי עליו בכעס.

הוא כעס בחזרה אמר לי שאני אגואיסט ולא מבין אותו, ואני אמרתי לו בזעם שהוא מוותר על החיים שלו למען הוריו וזה חולני, והוא שוב ניסה לפייס ואמר לי שהוא אוהב אותי, ושאם רק אהיה קצת יותר סבלני אז...

סירבתי להתפייס, אמרתי שכבר הייתי סבלני יותר מידי זמן, ושבגללו כל החיים שלי התהפכו, שאני כבר לא יכול יותר, שהפסקתי לכתוב בגלל הצרות שהוא עושה לי, ושנמאס לי כבר להיות הטיפוס ההוא שמדרדר אותו למשכב זכר, והלכתי ממנו למחשב כדי לראות אם קיבלתי מייל.

זה הרגיז אותו נורא. לא מצא חן בעיניו שאני מפנה אליו את הגב, ומסתכל על המחשב ולא עליו. "אתה צריך להגיד לי תודה, על מה היית כותב אם לא הייתי עושה לך צרות?" אמר בצורה עוקצנית שפגעה בי מאוד.

צעקתי עליו שלא יתערב לי בכתיבה, ומספיק שהוא בלגן לי את החיים, וסיבך אותי בקניית בית שאין לי כסף לשלם עליו. הוא נפגע מאוד ממה שאמרתי ובכה, ואחר כך כעס, ואמר שאני לא באמת אוהב אותו, ושאני לוחץ עליו לגור איתי בגלל הכסף שלו ושאני צריך אותו איתי רק כדי לשלם את המשכנתא. 

אני יודע שהוא לא באמת התכוון. הוא דיבר מתוך כעס, בדיוק כמוני, אבל נפגעתי מאוד ורציתי לפגוע בו חזרה. אמרתי לו בקרירות שאני משחרר אותו מההתחייבות שלו כלפי, שאני אמצא לי מישהו אחר להשכיר לו את החדר. "בטח ליאור ירצה לבוא לגור איתי." הוספתי ברשעות, "או אולי אריאל?"

"מצידי תשכיר את החדר שלי לשניהם ותזיין אותם ביחד או לחוד!" פלט רוני בזעם, דחס את הבגדים המעטים שלו לתרמיל והסתלק.

אחרי שהוא הלך לא יכולתי להישאר יותר לבד בבית. נסעתי לבית החדש ועבדתי שם בניקיון עד שהיה חושך, ואפילו קצת אחר כך. אז נכון לעכשיו רוני עזב אותי סופית, אבל לפחות הפנלים שלי מצוחצחים למשעי. אחרי שהוצאתי את כל הכעס שלי על קרצוף הרצפות והפנלים נרגעתי קצת, והתחלתי להתחרט על הדברים האיומים שאמרתי לו. אני לא מאמין איזה בן אדם דפוק אני, להיפרד מהחבר שאני כל כך אוהב ממש לפני יום האהבה. איך יכולתי להגיד לו דברים מעליבים כל כך? אני מתפרץ לעיתים מאוד רחוקות, אבל כשאני כבר מתפרץ אני מאבד שליטה בעצמי ומזיק לכל מי שבא איתי במגע.

בבוקר ניסיתי לשים את פחיסטון הממורמר בתוך הכלוב שלו, ובפעם הראשונה בחיי חטפתי ממנו שריטה. אני לא מאמין עד עכשיו שהוא שרט אותי. בדרך כלל הוא חתול כל כך עדין ונעים הליכות, מעולם לא קרה שהוא פגע במישהו בכוונה, אפילו כשדני היה מלטף אותו קצת חזק מידי הוא הבין שזה מרוב אהבה והבליג בשקט.

הוא בטח נורא נלחץ מהכלוב ומכל המעבר דירה הזה. אחרי שהוא שרט אותי הוא ברח מהחלון של המקלחת שבטיפשותי שכחתי לסגור. ניסיתי לחפש אותו, אבל הוא נעלם. הייתי לחוץ כי החשמלאים היו אמורים להגיע על הבוקר והחלטתי להסתלק בלעדיו ולחזור בערב לחפש אותו. השארתי לו חלון פתוח וקצת אוכל ושתייה, וגם את הסלסילה שלו השארתי.

לקחתי איתי את המחשב וקצת הבגדים וכלי הבית שעוד היו לי בדירה, ונסעתי לבית החדש. הייתי עצוב והרגשתי נורא בגלל פחיסטון, וגם בגלל המריבה עם רוני, אבל היו לי כל כך הרבה דברים לעשות - דברים שהייתי אמור לעשות עם רוני - וכעת עלי לעשות אותם לבד.

הכל דפק נהדר, ממש לפי התוכניות. החשמל חובר בלי בעיות, אבו ראמי הגיע בדיוק בזמן, ולמרבה המזל ברגע שהוא פרק את המשאית שלו הפסיק הגשם ושום דבר לא נרטב. הוא והפועלים שלו שמו את הרהיטים בסלון וזה נראה נפלא. הספה נראתה ממש כמו חדשה ומאוד נוח לשבת עליה. הודיתי לאבו ראמי ולפועלים שלו במילים חמות, וניסיתי להראות שמח, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה חבל שרוני לא פה.

למזלי ליאור ובוריס באו לעזור לי וברוב תבונה (הם בטח דיברו על זה קודם) אף אחד לא שאל איפה רוני. איש מהם לא שם לב שפחיסטון נעלם. ולאדי עובד בבקרים, אבל גם הוא הגיע אחרי הצהרים עם המון אוכל ושתייה, והתפעל מאוד מהרהיטים המשופצים שבאמת יצאו ממש נהדר. אחר כך הגיעו גם אליס וג'קי עם דני, והביאו אתם את הכלב שג'קי הבטיח לדני - גור קטן של גולדן רטריוור שנראה בדיוק כמו הכלבלב החמוד שמככב בפרסומת של נייר הטואלט בערוץ 2 - הוא גם רך כמו הנייר טואלט ההוא, ואולי אפילו יותר.

"אני בטוח שהוא ופחיסטון יהיו חברים מצוינים." אמר דני בשמחה, "איפה רוני? אני רוצה שהוא יראה את הגור שלי."

אמרתי לו שהשארתי את פחיסטון בדירה הישנה ואני אביא אותו בערב, אבל לא יכולתי להגיד לו שרוני ואני כבר לא.

אף אחד לא ידע על זה. בוריס אולי ניחש, אבל לא סיפרתי לאף אחד מה באמת קרה. התביישתי ואולי, בפינה קטנה בלב, עוד קיוויתי שהוא יחזור, אם כי הקול ההגיוני והקריר ההוא אמר לי שזה לא יקרה, ושעדיף ככה, אבל מחר יום האהבה ומי רוצה להקשיב לקול ההיגיון ביום האהבה?

השמש התחילה לשקוע, כולנו כבר אכלנו ושתינו, דני התחיל לפהק ואליס עזרה לי לקפל את המסיבה הספונטאנית שהתפתחה במטבח היפה והחדש שלי, ותוך כדי כך סיפרה לי בהתרגשות שנדמה לה שהיא כבר מרגישה את התנועות של העובר, וזה כמו דגדוג של כנפיים קטנטנות בתוך הבטן שלה.

כולם קמו והתחילו ללכת לכיוון הפתח ובדיוק כשעמדנו בקבוצה גדולה ומבולגנת בכניסה והתחלנו להגיד אחד לשני מזל טוב, ותודה, ויום אהבה שמח, הגיעה משאית קטנה וגבוהה עם כיסוי ברזנט כחול כהה, ונעצרה מול הבית.

הנהג שאל אם זו הדירה של ברנוביץ, "כן! כאן! הוא גר כאן!" צרח דני בהתרגשות, והתחיל לקפץ כמו שילדים עושים כשהם עייפים ונרגשים מידי.

לפני שהספקתי להגיד מילה קפצו מהקבינה שני בריונים נמרצים מאוד ופרקו מהמשאית ספת מיטה אדמדמת, שולחן מחשב ממתכת, שני ארגזים גדולים שעל אחד היה כתוב בגדים ועל השני ספרים, וקינחו במחשב ארוז בתוך נילונים.

הם נשאו את כל הכבודה לתוך הבית, מצייתים בלי עוררין לליאור שהורה להם להציב הכל בחדר האורחים שלי. "אבל איפה רוני?" שאל ליאור אחרי שהסבלים עזבו, מרוצים בגלל הטיפ היפה שנתתי להם. (עבדתי פה ושם בסבלות ואני יודע איזה עבודה מבאסת זו).

לפני שהספקתי לחשוב מה לענות דני זינק החוצה צועק, "הנה הוא! הנה הוא!" ודהר לעבר מונית שעצרה מול הבית.

רוני ירד ממנה, נושא בידיו את הסלסילה של פחיסטון שישב בתוכה בתנוחה אצילית, סוקר בהתנשאות את הסביבה החדשה. החלפתי עם רוני מבט אחד קצר ורב משמעות, אבל שנינו שתקנו. מהתגובה הרגועה של כל החבורה הוא הבין שאף אחד לא יודע על המריבה שלנו, ובמעין הסכמה אילמת החלטנו לא לדבר על העסקים הפרטיים שלנו ליד כולם, בטח שלא ליד הילד הנרגש שרצה לדעת איך הכלבלב החדש שלו יסתדר עם פחיסטון. להפתעת כולנו הפגישה הראשונה שלהם עלתה יפה מאוד. אמנם ברגע הראשון פחיסטון הסתמר כולו למראה הגור החמוד וקימר את גבו באיום, אבל הגור כשכש אליו בזנבו בחנפנות וניסה לרחרח אותו.

פחיסטון לא אהב את זה והחטיף לגור סטירונת קטנה על האף. הוא נרתע לרגע וייבב קצת, ומיד פחיסטון הבין שאין לו מה לדאוג מהשכן החדש ונרגע. אחרי שליטפתי אותו הוא אפילו הניח לכלבלב לרחרח אותו מעט לפני שהסתלק לסקור את ממלכתו החדשה.

הזהרתי את כולם לא להניח לו לצאת החוצה עד כשנהיה בטוחים שהוא התרגל לבית החדש, נפרדתי לשלום מכל האורחים, ונשארתי לבד עם רוני. עמדנו כמו גלמים והבטנו זה בזה, לא יודעים מה בדיוק לעשות. המילים הקשות שאמרנו זה לזה חצצו בינינו ובהתחלה ניסינו להתנהג כאילו כלום לא קרה - אידיוטי, אני יודע, אבל ככה זה היה.

"איפה מצאת את החתול?" שאלתי.

"הוא היה על אדן החלון בדירה הישנה." ענה רוני בפשטות, "כשעברתי עם המונית ראיתי אותו יושב שם, עצוב כזה, וחשבתי לעשות לך הפתעה ולהביא אותו איתי."

"הנהג מונית לא התרגז שפתאום הכנסת לו חתול?" שאלתי.

"לא, בכלל לא. הוא נורא נהנה להסיע חתול במונית שלו ופחיסטון התנהג נהדר, ישב בשקט בסל שלו והסתכל דרך החלון כמו נוסע רגיל. אני לא מבין למה היית צריך להכניס אותו לכלוב?"

"עשיתי טעות, וגם שילמתי עליה." הראיתי לו את ידי השרוטה.

"אוי, מסכן שלי." אמר רוני בהשתתפות, ונגע בקצות אצבעותיו בשריטה הלא כל כך רצינית שעל כף ידי. "הכל נראה ממש נהדר." התחיל רוני להסתובב בבית, "אני לא מאמין כמה מהר שיפצת הכל."

"זה לא היה שיפוץ רציני, רק החלפתי מטבח ומשקופים וצבעתי. לא סיפור גדול, אבל חבל שלא יכולת לעזור לי יותר." עניתי בנוקשות.

"אם אתה לא רוצה שאני אגור אתך רק תגיד." בחר רוני לפרש את דברי כנזיפה.

"אל תדבר שטויות." השתקתי אותו ושיניתי מהר נושא מחשש לעוד מריבה. "הנה, תנסה לשבת על הספה, תראה כמה שהיא נוחה עכשיו."

רוני הצניח את ישבנו על הספה המשופצת והסכים איתי שהיא נוחה מאוד, ואני צדקתי שהתעקשתי להשאיר אותה כי היא הולמת מאוד את הכורסאות. "כנראה שאתה מבין בעיצוב יותר ממה שנדמה לך." חייך אלי חיוך קטן וביישני שפרץ עוד פרצה בברוגז שלנו.

"אני לא מבין כלום בעיצוב." רטנתי, "אני רק יודע מה מוצא חן בעיני ומה לא." ואז לא יכולתי להתאפק וחייכתי אליו חזרה, "בוא, תנסה את המזרון החדש." הצעתי לו.

המיטה כבר הייתה מוצעת במצעים נקיים ונראתה מזמינה מאוד.

"צריך וילונות." אמר רוני והתיישב בזהירות על המיטה. "למה לא לקחת את הווילונות הירוקים מהדירה הישנה?"

"הם לא מתאימים לבית הזה רוני, קבלתי אותם מבוריס ואני לא רוצה אותם פה. אני רוצה וילונות חדשים."

החלפנו עוד מבט קצר שאחריו הוא השפיל את עיניו והביט בקצות נעלי ההתעמלות שלו. "נמרוד," הוא אמר, "תראה נמרוד, אפשר להגיד לך משהו?"

"רק אל תגיד לי שוב להיות סבלני ולא ללחוץ עליך!" התפרצתי.

רוני נשך את שפתיו והתפתל קצת, ואז קם וזרק את עצמו עלי. "לא התכוונתי למה שאמרתי, סליחה נמרוד." לחש ונלחץ אלי בכוח.

"גם אני לא התכוונתי לרוב הדברים שאמרתי, כעסתי עליך והייתי נורא מאוכזב שפתאום לא רצית לבוא לגור איתי רוני, אבל..."

"אני יודע שלא התכוונת." נחפז רוני להיכנס לדברי, והשתיק אותי בנשיקה. "בוא," משך אותי למיטה, "בוא אלי." 

באתי אליו ולקח הרבה זמן עד ששוב הצלחתי לדבר. הדבר הראשון ששאלתי אותו כשהצלחתי שוב לנשום כמו שצריך היה אם הוא באמת מתכוון להישאר איתי הפעם.

"מה אתה חושב, שאני סוחב אחרי את כל החפצים שלי כל פעם שאני בא לביקור?" צחק רוני ומשך אותי למקלחת כדי שנחנוך אותה יחד.

אחרי שהתקלחנו בפעם הראשונה במקלחת החדשה, חזרנו שוב למיטה ואז הוא סיפר לי איך הוא החליט לעזוב את הוריו. "אחרי שרבנו נורא כעסתי עליך. חזרתי הביתה ולא רציתי לדבר עם אף אחד, הלכתי לישון וכשקמתי אחרי הצהרים גיליתי שבכיתי מתוך שינה וכל הכרית שלי רטובה. כל כך הצטערתי על מה שאמרתי לך, אכלתי את הלב ונורא התגעגעתי, ואז הם התחילו להציק לי..." הוא נאנח כמו שהוא נאנח תמיד כשהוא מדבר על המשפחה שלו, "הם התחילו לדבר שוב על סיגלית, כמה היא נחמדה, ואיזה משפחה מקסימה יש לה, וכמה שההורים שלה נחמדים, ואיזה יופי שגם הם מסורתיים, ואולי, במקום לבזבז את כל החופש שלי בשינה כדאי שאזמין אותה לסרט או משהו, ואז הבנתי שהם פשוט לא רוצים להבין, ושתמיד זה יהיה ככה, ועד שאני לא אתחתן ואחיה בדיוק כמו שהם רוצים הם לא יעזבו אותי בשקט."

"אבל אמרת שיש בחורות שמושכות אותך, אז אולי עדיף שתמצא אחת כזו ותתחתן?" שאלתי. אולי הייתי טיפש שהעליתי את הנושא, אבל רציתי לדבר על כל מה שהציק לי, ולא שכחתי שבהתחלה רוני טען שהוא בעצם ביסקסואל. 

"אף בחורה שפגשתי היא לא כמוך," אמר רוני והסמיק, "ואף אחת לא עושה לי מה שאתה עושה." הצהיר והניח את ראשו על כתפי.

למרות שזו הייתה שיחה רצינית לא יכולתי להתאפק וחייכתי, "אני לא מתפלא שהתאכזבת," התבדחתי, "נדיר מאוד למצוא בחורה עם זין ושערות על החזה."

"טוב, בסדר, אז אני לא באמת ביסקסואל. אני מחבב כמה בחורות, אבל לא בא לי ללכת איתן למיטה. סתם אמרתי את זה בהתחלה כי... כי... אתה יודע למה."

"כן, אני יודע." חיבקתי אותו, "זה בסדר, תמשיך עם הסיפור שלך."

רוני המשיך לספר. "כדי לא לריב אתם שוב אמרתי שאני עייף מאוד, ושגם אם לא הייתי עייף אני לא מחבב את סיגלית הנחמדה שלהם, והלכתי לקרוא בבלוג שלך. קראתי מה שכתבת ונהיה לי נורא עצוב. הבנתי שאני לא כועס עליך אלא נורא מתגעגע, וכשקמתי בבוקר שוב גיליתי שבכיתי בלילה מתוך שינה והבנתי שאתה צדקת כל הזמן, אני לא יכול לחיות את החיים שהם בחרו בשבילי, אני חייב להחליט בשביל עצמי, ובאותו רגע החלטתי שאני חייב להסתלק מהבית ודי. היום בארוחת הבוקר אמרתי להם שאני מצטער שאני לא יכול להיות הבן אדם שהם רוצים שאני אהיה, ואני חייב לעזוב."

"ואז הם נעשו היסטריים ועשו לך סקנדל נוראי?" נכנסתי לדבריו.

"לא. דווקא לא. אני חושב שהם קלטו כמה הייתי מדוכא מאז שחזרתי ומהצורה שדברתי הם הבינו שהחלטתי ושום דבר לא יעזור. הם נשארו רגועים, ואבא אמר לי בשקט שאם אני חייב אז אני חייב, אבל שאדע שאם אני הולך לחיות אתך אני כבר לא יכול להיות חלק מהמשפחה שלהם. אמרתי שאני מבין, ושאלתי אם אני יכול לקחת את המיטה שלי, ואת המחשב והבגדים שלי, והוא אמר שכן. אימא בכתה, אבל בשקט, ואחר כך מצאתי בדפי זהב חברת מובילים שהסכימו לבוא מיד. עד שהם הגיעו ארזתי הכל מהר, הזמנתי מונית, וזהו."

"אז מה, יותר לא תראה את הוריך? לא יהיה לך שום קשר אתם?"

"גם לך אין שום קשר עם הוריך!" הוא התריס ועשה פרצוף קשוח.

"טוב, היחסים ביני להורי שונים, וחוץ מזה הם יודעים מסמי שאני בסדר."

"אני בטח אשמור על קשר עם חלי ואולי גם עם זוהר, אבל אני לא חוזר לשם יותר עד שהם לא יקבלו אותי כמו שאני." אמר רוני בפשטות וסירב להוסיף לדבר יותר על הנושא.

אני יודע שלמרות הכל הוא אוהב את הוריו וקשור אליהם ודואג להם מאוד, אבל ראיתי שממש קשה לו לדבר על הפירוד מהם והחלטתי להניח לו. הוא סיפר לי אחר כך כמה הוא פחד שאני אכעס עליו ולא אסכים לתת לו להיכנס לבית ולכן כשראה את פחיסטון החליט לקחת אותו בתקווה שהחתול ירכך את לבי.

"נורא שמחתי שראיתי שכולם אצלך. ידעתי שלא תעשה לי בושות ליד כולם." הודה.

"טיפש אחד! אתה באמת חושב שהייתי מגרש אותך? כל כך התגעגעתי אליך." חיבקתי אותו בכוח.

דיברנו המון זמן ובין לבין עשינו גם הפסקות לאהבה, ופתאום ראינו שכבר אחרי חצות והגיע ה – 14 לפברואר. איחלנו זה לזה יום אהבה שמח ואני הצטערתי שאני חייב ללכת בבוקר יום האהבה לעבודה ולא יכול להישאר ולחגוג אתו.

"לא נורא." אמר רוני, כיבה את האור ונצמד אלי חזק כמו שהוא אוהב לעשות לפני השינה. "אנחנו לא צריכים יום מיוחד לאהבה, אצלנו כל יום הוא יום האהבה." 

16. יום עצבן

יש ימים כאלו - ימים של עצבים ורוגז - בדרך כלל הם ימי ראשון, בדרך כלל הם אפורים וגשומים. בדרך כלל קודם לאותו יום מר ונמהר ליל נדודים שבא בעקבות סוף שבוע איום. יום ראשון הזה לא סטה מאף אחת ממאפייניו הקלאסיים. ישנתי רע והפרידה מרוני הייתה קרה ומאופקת. בדרך לעבודה ירד ברד איום, וכמעט שעשיתי תאונה, ועוד לפני שנכנסתי למחסן אמרתי לעצמי שהיום הזה נועד לבלותו במיטה, מכורבל בפוך, וצדקתי. אני צודק יותר מידי בזמן האחרון, אתם לא חושבים ככה? בא לי לטעות פה ושם. נמאס לי להיות זה שתמיד אומר - אמרתי לכם!

דבר ראשון על הבוקר עמדתי והסרתי את כל התוויות שהדבקתי כמה ימים קודם לכן. זה קרה בגלל טעות טיפשית של החברה שהזמינה מדללים לא נכונים וגם הגדילה לעשות והדביקה עליהם תוויות צהובות מכוערות, ואז נזכר מי שנזכר שהם בכלל צריכים משהו אחר, כל הכבוד! אין דבר שמעודד יותר את רוחי מאשר להסיר את כל התוויות שהדבקתי בשבוע שעבר ולהדביק חדשות.

אחר כך זומנתי לסמן מקשים בלייזר, ושם נפלה עלי צרה חדשה. המקשים לא הסתמנו כראוי. כלומר, חלקם הסתמנו היטב, אבל חלקם יצאו מטושטשים בגלל שהציפוי לא אוהב את מגע קרן הלייזר שלנו. הבעיה היא שאי אפשר לנבא איזה מקש יתנהג כראוי, ואיזה יראה כאילו נמרח בפיח. בפעם הקודמת שהצרה הזו נפלה עלינו יכולנו להבדיל בין הבעייתיים לטובים לפי צורת האותיות של הכתובת 'נוקיה' שמופיעה מאחור, אבל כיום הכל נראה אותו דבר והתחלנו לצבור יותר מידי פסולים. הגירוד של הפיח נאסר באיסור חמור, ואחרי 15 פסולים נאלצנו להפסיק את העבודה. הסגן היה מורט את שערות ראשו אם לא היה קירח כביצה. הוא נלחץ כל כך עד שהתחלתי לרחם עליו.

"אם לא נמצא פתרון לבעיה הזו נאבד את הלקוח." שח לי בקול נכאים, וברוב ייאושו ניסה פתרונות שונים ומשונים לבעיה - חלקם היו מופרכים לחלוטין כמו רחיצת המקשים באלכוהול, או שינוי הגרפיקה של האותיות, ברוב ייאושו הוא אפילו ניסה להקפיא את המקשים בפריז'ר. דבר לא עזר. למרבה תסכולו הציפוי הכסוף של חלק מהמקשים התפייח ברגע שקרן הלייזר נגעה בהם, בעוד שחלקם, כמו להכעיס, נצרבו כיאות.

בשתיים בצהרים עזבתי את בית המלאכה, משאיר את הסגן ואת מר מיכאלוב במצב של קדם אולקוס, והלכתי למחסן. גם שם לא היו זקוקים לי, וליאור בחר לא לבוא היום עם הכריכים שלו כך שהייתי רעב מאוד. הפתרון היחיד שעלה בדעתי היה לחתום כרטיס ולפרוש הביתה, וכך עשיתי. בבית המתין לי פחיסטון רעב וממורמר. מפחד שיברח מהבית בגלל השינויים שחלו בתפאורה הביתית (העלמות כל רהיטי הסלון) נעלתי אותו במרפסת.

נכון, הוא נשאר עם ארגז חול משובח ושפע של אוכל ומים, וכמובן שהשארתי למענו סלסלת קש מרופדת היטב בכרית ישנה שלי ובחולצת פלנל שהקרבתי למענו, אבל לא חתול כמוהו נועד להיות נעול במרפסת בחברת שרך אילם. הוא כעס עלי ולא התבייש להודיע לי בקולי קולות שלדעתו אני אידיוט. עד שאכלתי משהו - שיירי מקרוני קרים שלא התחשק לי לחמם - והרגעתי את הנמר הזועם שלי, ובדקתי מה חדש באתרים החביבים עלי, כבר הייתה השעה חמש, ופתאום התמוטטתי עייף מאוד על המיטה ונרדמתי בבגדי.

שעתיים אחר כך התעוררתי והופתעתי לגלות את רוני עומד ומבשל מרק במטבח. הרדיו ניגן משהו של עידן רייכל, ופחיסטון התמתח מעדנות לצידי ויילל חרש. רוני הרגיש שהתעוררתי והביא לי ספל תה עם עוגה, מתחמק משאלותיי.

הייתי מבולבל מהשינה, והיד כאבה לי כי שכבתי עליה ומעכתי אותה תחתי, ולא הבנתי איך זה שהוא כאן למרות שהיום רק יום ראשון. "מה זה חשוב?" השתמט, "בין כה הקורס כבר נגמר, נשארו רק המבחנים. ג'קי ראה אותי בסופר ואמר שאתה יכול לוותר על המשמרת שלך בקרטונים היום כי הורידו לסשה את הגבס. עשיתי לך קניות כדי שלא תחייה רק על במבה ופיצות, רוצה תפוח? אתה לא אוכל מספיק פירות, מה דעתך על סלט?"

רוני אוחז בדעה שאני לא אוכל כראוי ומאז שתפס אותי מחסל בהיסח הדעת שקית במבה שדני השאיר אצלי הוא מתנהג כמו אימא פולניה שעברה קורס תזונה טבעונית. הוא לא מפסיק לעשות לי סלטים ולהאכיל אותי בתפוחי עץ ובתפוזים כדי שלא אסבול ממחסור בוויטמינים.

"ברחת דרך הפרצה?" כעסתי עליו. הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, ניסה לנשק אותי ונפגע כשהשתמטתי ממנו. מאז שראיתי אותו מתנשק עם ליאור לא בא לי להתנשק אתו יותר ולמרות כל תמרוניו התחמקתי מלנשק אותו. אחר כך אכלנו והתקלחנו יחד בעוד הוא עושה כמיטב יכולתו לגרור אותי לסקס ואני לא מפסיק להתחמק. בסוף הוא התייאש ושאל אותי בגלוי אם אני רוצה שהוא ילך.   

"לא. תישאר." עניתי, "אני נהנה להיות אתך ולדבר אתך, אבל בבקשה, תפסיק ללחוץ עלי עם הסקס. פשוט לא בא לי."

זה פגע בו, ראיתי את זה עליו, אבל הוא קיבל את הבקשה שלי כמו גבר, ומרגע זה ואילך התנהגנו כמו סתם חברים. אין לי מושג למה לא הייתי מסוגל לגעת בו, זו לא הייתה רק הנשיקה הטיפשית ההיא, זה היה כל המצב שלנו שפתאום כאילו התפוצץ לי בפרצוף. כל השקרים להורים שלו, לחברים בעבודה, כל המצב הזה ש... לא יודע, הרגשתי שאני פשוט לא יכול ודי, ולא בגלל שהפסקתי לאהוב אותו. אני בטוח שאני כן אוהב אותו. אני יודע שאני מעריך אותו ומבין אותו, ויודע כמה אומץ הוא צריך רק בשביל לעזוב את הבית וללכת לגור איתי. כמה קשה לו לוותר על הפנטזיה של חיים עם אישה והקמת בית בישראל, כמה הוא חרד לאכזב את הוריו. אני באמת מבין הכל, אבל מאז המסיבה הרגשתי שכאילו יש בתוכי מחסום שגורם לי לקפוא כשאני מנסה לגעת בו.

אותו דבר הרגשתי גם אחרי שאריאל חזר וניסה לגרור אותי שוב ליחסים שהיו לנו פעם. כבר לא כעסתי עליו יותר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לגעת בו שוב.

אמרתי לעצמי שזה לא אותו הדבר, אריאל עזב אותי וחי עם גבר אחר, ואילו רוני רק הניח לליאור לנשק אותו, ובכל זאת התגובה שלי הייתה זהה.

לא אהבתי את מה שגיליתי על עצמי הערב, ממש לא. הבנתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. אני לא סלחן, וטוב לב ומבין כמו שרוני חושב. האמת היא שאני די חרא. אני אגואיסט, ואני מכאיב לו, ומשום מה אני לא יכול להתנהג אחרת.                      

דיברנו על פסק הדין של הרב שרלו שקובע שגבר הומו צריך לספר לארוסתו על הנטייה שלו. שנינו חשבנו שהרב צודק. לדעתי אישה שתתחתן עם גבר כזה היא טיפשה, או שונאת סקס, רוני אומר שיש נשים שזה אולי ייחשב אצלן כיתרון. אולי הוא צודק, מה אני כבר מבין בנשים?

התרגזתי שדווקא אני, ששומע באדיקות את המילה האחרונה בגל"צ - אורי אורבך ואברי גלעד החביב עלי במיוחד דנו היום בפסק הדין הזה - החמצתי היום את התכנית באשמת הסגן העצבני שכיבה את הרדיו בטענה שהפטפוט הזה מפריע לו לחשוב.

רוני סיפר לי מה אמר כל אחד מהם, ואחר כך פלט כבדרך אגב שהוא שמע את התכנית עם כמה חבר'ה מהקורס. הם בדיוק עשו הפסקה מהחזרה להצגת הסיום וכולם שמעו את התכנית והעירו הערות מאוד מכוערות על הומואים.

"חשבתי שאם אתה היית שם כבר היית פותח עליהם פה ומראה להם." אמר וחייך אלי באמון תמים.

התכווצתי מבושה לשמע דבריו. במה זכיתי שתהיה לו דעה כל כך טובה עלי? הרי אני בכלל לא כזה. "לא נכון, לא הייתי אומר כלום, גם אני פחדן." התעצבתי.

"אתה לא פחדן." מחה רוני, "אל תדבר ככה על החבר שלי." הוא ניסה לחייך, אבל דמעות צצו בעיניו. "בוא נראה את 'עמוק באדמה', אני רוצה לראות אם הם יתפייסו."

הוא התכוון לזוג ההומואי שבתכנית שהוא צופה בה באדיקות בדיוק כמוני. ישבנו יחד וראינו את הפרק הזה שהיה רצוף מסרים נוצריים של אהבה סליחה נוצרית. לא התלהבתי מקטע הביקור בגן עדן עם האבא המת שכלל דיבור עם מתים מאושרים מידי לטעמי. צחקנו מזה קצת, אבל שנינו התרגשנו לראות שהזוג החביב עלינו הצליח להיפגש ולהגיד אחד לשני כמה הם אוהבים זה את זה. אז מה אם זה קרה בכנסיה? מה זה חשוב? העיקר שהם התפייסו.

"ראית שהכושי סלח לו בלי שום בעיות?" אמר רוני בהפסקת הפרסומות, "ואצלו זה היה יותר מסתם נשיקה."

"נו, טוב. זה רק סרט, וחוץ מזה הם היו בכנסיה, אולי זה השפיע עליהם?" צחקתי, אבל בכל זאת, הסצינה הזו של שני גברים שמדברים בפשטות כזו על איך הם נפגשו, וכמה הם אוהבים זה את זה, נגעה לליבי. בדרך כלל אני לא רגשן כל כך, בטח שלא בסדרות אמריקאיות מתקתקות, אבל היה כל כך טוב לצפות אתו בטלוויזיה, ובמיוחד בתכנית הזו. רוב הזמן אני רואה טלוויזיה לבד, או עם אנשים שלא יודעים עלי, ואני צריך להתאפק ולא להגיד מה אני באמת חושב כשיש זוג של הומואים. השינוי היה מרענן. משכתי אותו אלי והיה לי נעים להרגיש איך הוא נשען עלי ומשלב את אצבעותיו בשלי.

ככה נגמר היום הגועלי הזה, ובחצות התחיל יום חדש והכל נראה יותר טוב. שכבנו במיטה וליטפנו קצת אחד את השני, נזכרנו איך נפגשנו, מה עשינו והרגשנו בהתחלה, ורוני אמר שהוא התאהב בי ברגע שראה את הפנים שלי למרות שזה היה בתמונה של פוטו רצח, והייתי מחובק אז עם עודד.

"רק כשראיתי אותך הבנתי שזו הייתה תמונה איומה ושאתה הרבה יותר יפה במציאות." אמר, והעביר אצבעות מרפרפות על בטני.

"ומה אם יום אחד תפגוש בחור יותר יפה?" שאלתי.

"זה לא חשוב, אף אחד לא יהיה כמוך. רק לך יש סבלנות אלי, רק אתה מבין אותי וסובל אותי עם כל השטויות שלי."

"אתה לא כל כך נוראי, אני לא ממש סובל." אמרתי והתחלתי ללטף אותו ליטופים עדינים רק בקצות האצבעות.

"אני חושב שאנחנו מתאימים." אמר רוני ברצינות, "אנחנו ממש מתאימים נמרוד. אני יודע שלקח לך זמן להחליט שאתה רוצה אותי, ושקשה לך עם זה שאני עוד בארון והכל, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את הסבלנות שלך ואת ה..."

"ואני חושב שראיתי יותר מידי טלוויזיה אמריקאית." סתמתי לו את הפה בנשיקה.

התנשקנו שוב ושוב, ואז הוא שאל אם בכל זאת... אולי... " אני נורא רוצה אותך נמרוד, אולי בכל זאת אנחנו יכולים..." הניח יד על הזין שלי. עמד לי כהוגן אם תהיתם, וגם לו.

"בסדר, אבל רק בתנאי אחד."

"אני מוותר על התור שלי." נחפז רוני להגיד.

"יפה מצדך רוני, במיוחד שזה התור שלי, אבל התנאי שלי הוא שיותר לא תסתכל על הבלוג שלי, בסדר?"

"בסדר, בסדר." נחפז רוני להבטיח, וכרך את רגליו סביב מתני.

לא האמנתי לו. כולם יודעים שגברים יבטיחו הכל לפני הזיון, ואני חושש שהחבר שלי לא שונה מאחרים בתחום הזה, אבל בכל זאת זה היה התור שלי ו... נו, טוב. העיקר שעברנו את היום העצבן הזה בשלום.

***

התעוררתי ברבע לחמש בבוקר לקול רעם חזק נמוך ומתגלגל שהקפיץ את פחיסטון ממקומו והפעיל אזעקה של מכונית. רוני נכרך סביבי והידק חזק את כף ידי אל לוח ליבו. "אתה רואה, טוב שבאתי, תראה איך נבהלת מהרעם." אמר וחייך בשביעות רצון, מרוצה שהמילה האחרונה בוויכוח שהחל עוד אתמול היא שלו. הוא נרדם מיד אחר כך, מרוצה שהוכיח לי שהוא צדק וטוב שברח שוב מהבסיס כדי להיות איתי. אני לא יכולתי יותר להירדם, רעש הגשם היה חזק מידי, אז קמתי לכתוב עוד פוסט. כל אחד עם השיטות שלו להירגע.

כמו פעמון אילם

אתמול היה לי יום מוזר. לכאורה הכל התנהל כרגיל. הסגן ומר מיכאלוב מצאו פתרון, חלקי אמנם, אבל סביר, לבעיית המקשים - שינוי בגרפיקה של האותיות אם דחוף למישהו לדעת. (ביטלו להן את הקונטור וככה... עזבו, לא חשוב). עדיין יש פסולים, אבל הרבה פחות. על הבוקר התיישבתי בכיסא החורק שלי והתחלתי לעבוד במרץ, מקשיב לרדיו, ואז ראיין רפי רשף איש אחד שישב עם אשתו במכונית בחוף השונית בבת ים, (מעולם לא הייתי שם, אבל לפי התיאור שלו הטופוגרפיה של המקום מזכירה את החוף בנתניה שאני כן מכיר). האישה, גלית שמה, בחודש שישי להריון ניסתה לעבור למושב האחורי בלי לצאת מהאוטו, ותוך כדי כך הפעילה בטעות את ההילוכים. האוטו עף למטה בעוד הוא עומד מחוץ לרכב ורואה חסר אונים איך היא נופלת מהצוק לים. הוא מיד הזעיק את מד"א ואחר כך זינק למטה ומצא אותה, פצועה, אבל חיה. היא הייתה לכודה במכונית והוא הצליח לחלץ אותה תוך שהוא נאבק בגלי הים, והחזיק אותה במים הסוערים שהגיעו בשעה הזו עד לשפת המצוק. הוא החזיק בקושי מעמד ולמזלו בא אמבולנס וחילץ אותם לפני שהם טבעו.

אולי בגלל שהבחור היה חובש קרבי כמוני, אולי בגלל הצורה המרגשת שבה הוא סיפר את הסיפור, לא יודע למה בדיוק, אבל התרגשתי נורא מדבריו. יכולת לשמוע בקול שלו איך הוא חוזר לרגעים האיומים ההם, ואיך הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להציל את אשתו ואת התינוק שלהם שעוד לא נולד. לפי איך שהוא דיבר היה ברור שהוא היה מוכן למות כדי להציל אותה. משום מה זה ריגש אותי נורא. העיניים שלי התמלאו דמעות ושמחתי שאני לבד כי ממש בכיתי. וכמובן, כמו שתמיד קורה במקרים מביכים כאלו, נכנס ליאור.

"מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" התפלאתי.

"באתי לראות איך מתקדמת העבודה על המטבח." אמר ליאור. (הנגרייה נמצאת ממש ליד חדר הלייזר), ורציתי לדעת מה שלומך? למה העיניים שלך אדומות? אתה חולה?"

"אני אלרגי. יש לי אלרגיה לנודניקים." אמרתי באנטיפטיות, וכמובן שהוא נעלב, ובסוף אני עוד הייתי צריך לפייס אותו. לא חשוב, העיקר שהתפייסנו. רק אחרי שהוא הלך התחלתי לקלוט מכמה הערות שלו שכנראה גם הוא עיין בבלוג שלי.

אני יודע שבוריס קורא בו, (זו הסיבה שאני לא מזכיר אותו יותר ולא מספר לכם שנהיה לו פתאום חבר. רוסי אחד עם המון קעקועים על הגוף), ועכשיו גם ליאור כנראה גילה שאני כותב בלוג. מי עוד מהמכרים שלי יקרא מה אני כותב? אולי החבר'ה במחסן? אולי אימא שלי? למה לא? שכולם יקראו עלי הכל!

טיפשי מצידי, נכון? הרי אף אחד לא מאלץ אותי לכתוב, אבל משום מה כשהתחלתי את הבלוג חשבתי שכל הקוראים שלי גרים רחוק ובחיים הם לא ידעו מי אני באמת ובכלל כתבתי כדי להקל על עצמי בגלל הסיפור של אריאל, אבל בינתיים התגברתי עליו ועל כאב הלב שנגרם לי, אז מה הטעם להמשיך לכתוב?

בצהרים הבטיחה יעל דן כתבה על מדינת ההומואים, ומובן שאוזני הזדקפו והמתנתי בקוצר רוח לכתבה, אבל כמה דקות לפני התחלת הכתבה הסגן נכנס לחדר ושוב נזף בי על הבלאגן. כאילו שאפשר לעבוד בלי להזיז שום דבר מהמקום, במיוחד כשכל פעם מכניסים עוד חבילה של מקשים, וכל פעם הוא משנה את דעתו לגבי סדר העדיפויות של העבודה. ברגע שהוא שמע את המילים "מדינת ההומואים" הוא כיבה לי את הרדיו ואמר בגסות שאת מי זה מעניין, השטויות של הסוטים ה... עזבו, אתם כבר מתארים לעצמכם מה הוא אמר.

שתקתי כמו שאני שותק תמיד במקרים כאלו, אבל מבפנים הרגשתי שאני מתחיל לרעוד כולי. הרגשתי כאילו פעמון ענקי מהדהד בתוכי. כל הדברים הרעים שאומרים על הומואים, וכל הדברים שיכולתי לענות ולא העזתי, כל השתיקות ששתקתי כל השנים, הן רעדו בתוכי מבפנים כמו פעמון אילם. לא יכולתי יותר לשבת שם, קמתי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לשתות משהו חם כי כואב לי הגרון, וברחתי למטבח וככה יצא ששמעתי רק את סוף הכתבה.

זה לא חשוב, אחר כך קראתי על זה בגו גאי, אבל עד סוף היום לא יכולתי להפסיק לרעוד למרות שמבחוץ לא ראו כלום. כשחזרתי לחדר הלייזר עם הקפה שלי הרדיו שוב עבד והסגן היה נורא חביב אלי. תמיד אחרי שהוא צועק ומתעצבן הוא מנסה אחר כך להיות סופר נחמד. 

גמרתי לעבוד, נסעתי הביתה, אכלתי קצת מרק ונרדמתי כשהחתול המשונה שלי שוכב לצידי, פרוותו החלקה והקרירה מדגדגת לי בגב. כשהתעוררתי היה לי חום, לא גבוה, אבל בכל זאת הרגשתי רע. כנראה שאני עומד לחלות, ובגלל זה הרגשתי כל כך מוזר כל היום.

רוני התקשר והייתי מספיק טיפש להגיד לו שנדמה לי שאני מתחיל להיות חולה. שעה אחר כך הוא כבר היה אצלי, ולא עוד אלא שהוא התעקש ללכת במקומי לאסוף קרטונים. אחרי שהוא חזר מאיסוף הקרטונים - מספר מעשיות זוועה על חולדות ענקיות שהיו יכולות לטרוף אפילו את פחיסטון - שוב רבנו על זה שהוא בורח מהבסיס ובסוף הוא יסתבך. בסדיר ביליתי חודש בכלא צבאי ואני לא רוצה שגם הוא יעבור את החוויה הלא סימפטית הזו, אבל הוא כזה עקשן! הוא פשוט מתעלם ממני ועושה כל מה שמתחשק לו. "לפי הקול שלך בטלפון הרגשתי שאתה צריך אותי אז באתי." אמר בשביעות רצון לפני שנרדם, מחזיק את ידי צמודה לחזה שלו. 

אבו ארבע

במשך כמה חודשים האשמתי בכאבי הראש התכופים שלי כל דבר שזז - את כאבי הלב, את הבעיות עם החבר שלא מצליח להחליט מה נסגר אתו, את הבעיות הכספיות שלי, ואפילו את קרן הלייזר המסנוורת ואת המקשים הארורים הללו עם האותיות הקטנטנות שלהם. במשך זמן רב חייתי בהכחשה, סירבתי להכיר בעובדות, ונהגתי כבת יענה. "והרעלת את עצמך בתרופות מזיקות במקום להביט לאמת בעיניים." הוסיף רוני בכעס. סוף סוף היה עלי להודות באמת, יש לי בעיה ויש רק דבר אחד שיכול לפתור אותה.

"ביקור אצל הרופא ומהר." קבע רוני שנחרד לראות כמה אקמולים אני לוקח, ובלי לשעות למחאותיי קבע לי תור אצל רופא עיניים, שבלי היסוס תקע אותי מול לוח טיפשי עם המון אותיות, פקד עלי לכסות פעם עין אחת, ואחר כך את השנייה, וציווה עלי לקרוא שורות של אותיות פעוטות עד לגיחוך, וכדי להוסיף חטא על פשע גם החשיך את החדר כאילו היינו באיזה בר אפלולי ולא אצל רופא עיניים מכובד.

"אני לא מבין איך הצלחת להסתדר עד היום בלי משקפיים?" השתאה הרופא שנמאס לו להקשיב איך אני מנחש את האותיות, והדליק את האור.

"הוא כתב במחשב בפונט גדול, והחזיק את הספרים שלו ככה." הלשין עלי רוני, ופשט את ידיו לכל אורכן כדי להדגים עד כמה הדרדר מצבי.

"בעין אחת הראיה חלשה מאוד, בשנייה טובה יותר, אבל אימצת אותה יותר מידי." פסק הרופא, "ובגלל זה אתה סובל מכאבי ראש."

אחרי ששמע על עבודתי עם הלייזר החמירו פניו והוא הודיע לי שעלי לעבוד אך ורק מאחורי מגן זכוכית, או עם משקפים מיוחדות, אחרת אני עלול להתעוור.

"בסדר, אני מבטיח להיזהר." הבטחתי, "אבל קשה לי רק עם אותיות קטנות. זה לא אומר שאני צריך להיות מעכשיו אבו ארבע, נכון?" הבטתי בו בתחינה.

"אתה צריך משקפי ראייה." אמר הרופא בפסקנות, ושילח אותי ואת רוני לאופטומטריסט להזמין משקפי ראיה.

עוד באותו יום מצאתי את עצמי מחפש מסגרת הולמת בין מאות מסגרות שתלו על קירות חדר ההמתנה של האופטומטריסט השכונתי שלנו. השפע הרב בלבל אותי ודיכא אותי. "אני לא רוצה משקפיים." החלטתי, ופניתי לדלת. "שיניתי את דעתי, בוא נלך מפה."

"הייתי מת." משך אותי רוני חזרה, תקע אותי בפינה, פקד עלי לסתום, לעמוד בשקט, ולהפסיק להיות ילד, והתחיל לסקור ביסודיות מפחידה את כל המשקפים שהיו בחנות, והיו שם המוני זוגות משקפיים.  

"תנסה את אלו, ואלו, וגם את זה, וגם את..."

"רוני, אני לא סובל משקפיים. לא סובל שתולים עלי דברים. אפילו עם שעון אני לא הולך. בגלל זה גם אין עלי שום תכשיטים. אני פשוט לא בנוי לזה. תעזוב אותי."

"אי אפשר, אתה חייב משקפיים. הנה, תנסה את הזוג בלי המסגרת. תראה כמה הן עדינות, רק עדשות עם חיבור דק, נכון שאתה בקושי מרגיש אותן?"

נכון, הן בקושי הורגשו על פני, אבל... "אני נראה כמו דביל וחנון." יללתי.

"לא נכון, עכשיו אתה נראה לא רק סקסי אלא גם חכם." החניף לי רוני ובדק את תווית המחיר של המשקפיים שעלו הרבה למרות שהיו מורכבות רק מעדשות ומכמה חוטי מתכת דקים וקלילים מאוד.

"כנראה שמשקפיים זה כמו בגדי ים של נשים, כמה שיש בהם פחות חומר ככה הן עולות יותר." התבדח רוני בעליזות, ולפני שהספקתי לגעת בארנק שלי שילם על המשקפיים שלי בכרטיס האשראי החדש שלו. כשמחיתי הוא אמר שאני מעליב אותו, וזו המתנה שלו בשבילי לכבוד יום האהבה הממשמש ובא.

כל האירוע הטראומתי הזה התרחש לפני שבוע, והיום רוני הגיע והאיץ בי לגשת מיד לאופטומטריסט ולאסוף את המשקפיים החדשים.

"היום יום שלישי, בטח סגור שם." השתדלתי לדחות את רוע הגזירה.

"לא, פתוח שם. צלצלתי עוד הבוקר. בוא ניקח אותם ואחר כך נלך להסתפר."

"אני לא צריך להסתפר, תרגיע.  איך היה היום הראשון בעבודה?"

"בדיוק כמו בשבוע שעבר (בסוף הקורס הם עבדו כמתלמדים במקום העבודה החדש שכל מה שמותר לי לספר עליו זה שהוא מעין מעבדה). הבנים חמודים והבנות כוניפות." צחק רוני, "נו, בוא כבר." משך אותי החוצה, תראה כמה טוב תרגיש אחרי שתתחיל לראות הכל ברור."

"אני רואה הכל ברור כבר עכשיו." התרעמתי, "זה שקשה לי לראות כמה אותיות קטנטנות בחדר חשוך לא אומר שאני..."

"בסדר, בסדר, אז תוותר על המשקפיים, תסבול מכאבי ראש ולא תוכל לקרוא אותיות קטנות." איבד רוני את סבלנותו, "כולה משקפי קריאה, למה אתה מתרגש כל כך?"

"כי המשקפים הן סימן שאני מתחיל להזדקן." ניסיתי להסביר לו מה מסמלות עבורי המשקפיים, "זה מתחיל עם משקפיים, ואחר כך ינשרו לי השערות והשיניים, ואני אצטרך מקל הליכה וויאגרה ובסוף אני אמאס עליך ותזרוק אותי בשביל מודל צעיר יותר."

רוני התגלגל מצחוק לשמע התחזית הקודרת. "אבל עד שזה יקרה גם אני אהיה זקן." ניחם אותי וליטף את ברכי בעידוד, "וחוץ מזה אין שום קשר בין משקפים לגיל. יש המון צעירים שמרכיבים משקפיים. יש אפילו ילדים שצריכים משקפיים."

"אבל עד היום ראיתי מצוין ופתאום... זה כמו מכה מתחת לחגורה שהגוף שלי נותן לי."

"אבל מצד שני תחשוב מה היה קורה אם היית חי לפני שהמציאו את המשקפיים? היית צריך לחיות עד סוף חייך בעולם מטושטש, זה לא יותר גרוע?"

"כן, אני מניח שאתה צודק." נאלצתי להודות והחניתי את המכונית מול חנותו של האופטומטריסט.

ברגע שהרכבתי את משקפי החדשות כאילו הסיט מישהו וילון מלמלה שקוף וקליל מעל עיני והכל נעשה פתאום חד וברור ו... כל כך מכוער. פתאום ראיתי את כל הפגמים הקטנים שעד היום נעלמו מעיני. מיהרתי להביט בעצמי וגיליתי מזועזע שאני דומה לאבא שלי הרבה יותר מכפי שחשבתי. הבחנתי פתאום שיש לי מעט קמטים סביב העיניים, ושאני צריך להסתפר דחוף, ולא יזיק לי להתגלח בצורה יותר יסודית.

מבוהל מעט הבטתי ברוני. תודה לאל. הוא עדיין נראה חמוד, צעיר, שחום ומעורר תאבון. מה יש לו לחפש עם קסוקר אבו ארבע כמוני?

"אתה נראה כמו פרופסור סקסי." הודיע לי רוני בשביעות רצון וקרץ אל הפקידה שנמסה אל מול חיוכו העליז. "ואם אנחנו כבר פה אז בוא נלך להסתפר."

לשם שינוי לא התווכחתי אתו והלכתי למספרה כשאני חובש את משקפי על חוטמי ובוחן את הכל כמו תייר, מגלה כל מיני פרטים קטנים ומכוערים שעד היום לא שמתי לב לקיומם. בכל מקום גיליתי קילופי צבע ופגמי זמן. אנשים, בתים, מכוניות, עצים, הכל נראה שחוק ומכוער מכפי שזכרתי.

אולי הראש לא יכאב לי יותר, אבל הלב כאב לי כשהבחנתי בכל הקמטים והחריצים בפניהם של מכרים ותיקים. כשהגענו למספרה של ז'וז'ו וקוקו הורדתי את המשקפיים ושמתי אותם בכיסי, פוקד על רוני לא לספר להם שמהיום אני אבו ארבע.

"מה, אף פעם לא תגלה להם שיש לך משקפיים?" השתומם רוני שחשב שאני מסתיר את משקפי מחשש לקנטור. לא טרחתי לתקן אותו. רק בבלוג שלי אני יכול לספר שמה שהפחיד אותי הוא לא תגובתם של ידידי הוותיקים למראה משקפי, אלא המראה שילבשו פניהם המוכרות כשאביט בהם דרך העדשות חסרות הרחמים הללו שמהיום אני נידון לראות דרכם את העולם. בסוף אני אעשה את זה כמובן, עם הזמן אתרגל למראה העולם כפי שהוא במציאות, ולא כפי שדמיינתי אותו עד היום, אבל עוד לא היום, תנו לי עוד כמה ימים להתרגל. 

שיחת נפש עם חתול

 אני מגלה את זה למעט מאוד אנשים, אתם יודעים איך זה, לא נעים והכל, אבל לעיתים אני מנהל שיחות עם החתול שלי. אני יודע שהוא לא מדבר, רק מיילל, אבל בשבילי זה מספיק. בעזרת מעט טלפתיה חתולית וקצת שכל ישר אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים העומדים ברומו של עולם.

היום למשל ניהלנו שיחה ממושכת ונוקבת, שיחת נפש ממש. בדרך כלל פחיסטון לא פטפטן גדול, אבל לפעמים הוא חש צורך להביע את דעתו ואז הוא עושה זאת בלא כחל ושרק. מאחר והוא חתול מנומס הוא המתין בסבלנות עד שאגמור לאכול ולהתקלח, ופצח את פיו רק כשראה שבמקום ללכת לנוח, כדרכי אחרי העבודה, אני מעמיד ארגז קרטון גדול במרכז החדר ומתחיל להעמיס אותו בבגדים.

"אפשר לדעת מה אתה עושה?" שאל בפליאה.

"אני אורז את בגדי הקיץ, רוני חושב שזה רעיון טוב להתחיל לארוז כבר עכשיו." הסברתי.

"ואני חושב שזה רעיון טוב שתיתן לי לצאת קצת החוצה. נמאס לי להיות סגור בבית נמרוד."

"אבל קר וגשם, וזה עלול להזיק לך, ומה אם לא תחזור הביתה?"

"ומה אם תפסיק להתנהג כמו פולניה מעצבנת, ותיתן לי לנשום אוויר צח?"

"האוויר אצלנו לא צח. כמה שתנשום ממנו פחות ככה יהיה יותר טוב."

"אני רואה שלמדת מהחבר שלך, יש לך תשובה לכל דבר." התחיל פחי להתרגז, "אני כלוא בבית כבר שבוע. נמאס לי! רוצה קצת לטייל, רוצה הרפתקאות! רוצה לראות מה התחדש בגן. אולי יש חתולות חדשות שעוד לא פגשתי?"

"אני לא חושב שזה רעיון טוב פחיסטון, רוני לא יאהב את זה."

"רוני מסתובב בבסיס מלא חיילים וחיילות, פוגש כל הזמן אנשים חדשים, ישן איפה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, ואנחנו כלואים בדירה הזו וצריכים לחכות להוד מעלתו שמגיע רק כשבא לו להתפנק קצת."

"זה לא הוגן פחי, הוא לא כזה. הוא חייל, ואתה יודע שהוא בקורס ו..."

"אולי אתה יכול להסביר לי מה היה הקטע הזה בבוקר? שנתת לו את מספר חשבון הבנק שלך?"

"רוני חושב שזה יהיה יעיל יותר אם יהיה לנו חשבון משותף. נחתום ייפוי כוח אחד לשני והמשכורות שלו יכנסו לחשבון אחד וככה..."

"וככה הוא ידע על מה אתה מוציא כסף, וכמה אתה מרוויח, ותאבד עוד קצת מהעצמאות שלך." הוא סוקר אותי בבוז חתולי, "רק תקשיב לעצמך, רוני אומר, רוני חושב, ורוני פה ורוני שם, וחוץ מזה, למה אתה לא הולך להסתפר?"

"כי..." אני לא יכול להישיר מבט אל עיניו הצהבהבות לועגות של פחיסטון. "החלטנו שנלך להסתפר ביחד, אולי היום, אם הוא יחזור מספיק מוקדם."

"עד היום הלכת להסתפר לבד ולא קרה לך כלום. מה יום מיומיים?" צחקק פחיסטון בלעג, יודע היטב את התשובה, אבל מתענג שוב על מבוכתי.

"אם אתה יודע למה אתה שואל? נודניק שחור שכמוך!" אני מתעצבן ופותח לו את הדלת, "הנה, לך! תתרוצץ לך בחוץ בקור, ואל תבוא לבכות לי אם תחזור מקורר ורטוב."

הוא פוסע בנחת לעבר הדלת הפתוחה ועל הסף הופך אלי את ראשו ומביט בי בלגלוג, "הוא פוחד שאם תלך לשם לבד ז'וז'ו שוב יעשה לך חפיפה ארוטית, נכון?"

"אל תהיה דביל כזה פחיסטון, עוף מפה!" אני זורק עליו נעל בית ומחטיא כמובן.

הוא מסתלק לדרכו בזנב זקוף שמתחתיו מתנודדים שני אשכים חצופים. כמה דקות אחר כך אני שומע יללות ייחום חתוליות בוקעות מתוך סבך הקוצים שבין עצי הדקלים הננסיים מתחת לחלון המטבח.

מיד אחרי שהוא יוצא רוני נכנס בלי לדפוק, מחייך אלי חיוך ממיס ומנשק אותי. אחר כך הוא מוציא מידי את החולצה שאני מנסה לקפל, פורש אותה ומביט בה בעיון, ואז מחליט שעבר זמנה וזורק אותה לפח המחזור - אה, כן, שכחתי. מהיום אנחנו לא סתם זורקים זבל, אנחנו ממחזרים.

"אבל אני אוהב את החולצת טריקו הזו," אני מוחה, "קבלתי אותה בסיום קורס חובשים."

"כן, וזה היה לפני שבע או שמונה שנים." צוחק רוני, "היא כבר שקופה מרוב כביסות." הוא עובר בזריזות על כל הקרטון שארזתי וחצי מהדברים עפים לפח. את מחאותיי הוא משתיק בנשיקה.

שוב נשמעת היללה המפחידה של החתולים בחוץ. רוני נבהל כשאני אומר לו שפחיסטון לא בבית. "למה נתת לו לצאת בחושך ובקור הזה?"

"הוא חתול רוני, לא קר לו, יש לו פרווה, והוא רואה מצוין בחושך. הוא אמר לי שנמאס לו להיות סגור במרפסת, הוא צריך קצת אקשן לפעמים."

רוני מעווה את פניו ומזכיר לי שהווטרינר המליץ לסרס את פחיסטון כדי לשפר את איכות חייו. "קודם שהווטרינר יוריד לעצמו את הביצים!" אני מתרגז.

"אבל נמרוד, ככה הוא יחיה יותר זמן ויסתבך פחות בצרות. אם נסרס אותו הוא יהיה רגוע יותר, יישאר ברצון בבית ויהיה נחמד יותר."

"אני לא רוצה חתול נחמד ורגוע שחי הרבה זמן חיים של פוחלץ שמן." אני מצהיר בזעם, "ושלא תעז אפילו לדבר על זה לידו, הוא לא יסלח לנו על הרעיון הזה לעולם."

"יותר טוב שהוא ירוץ כל הזמן אחרי חתולות ויסתבך בקרבות חתולים, ויסכן את עצמו?" מוחה רוני.

"כן! ככה יותר טוב לו, אתה רוצה לקחת ממנו את טעם החיים ולעשות ממנו סריס עלוב?"

"לא נכון, אני רק רוצה להגן עליו, אני רוצה שהוא יחיה ויהיה מאושר."

"המושגים שלך על אושר שונים מאוד משלו רוני, פחיסטון הוא צייד! הוא חיית טרף, לפעמים הוא מרגיש צורך להסתובב בחוץ. הוא צריך חופש להחליט לבד מתי הוא הולך ומתי הוא חוזר."

"ומה אם הוא לא יחזור?" עיניו של רוני מתמלאות דמעות, והוא בורח למטבח ומתחיל להדיח את הכלים, נוזף בי שאני בלגניסט. מתי הוא הפך להיות עקרת בית חולת ניקיון? כשהכרתי אותו הוא לא ידע מאיזה צד מחזיקים מטאטא.

"מישהו צריך לדאוג לניקיון ולבישול ואתה אדיש לגמרי, אם זה היה תלוי בך היית אוכל מקופסאות שימורים כמו החתול שלך." הוא רוטן, "הנה, תראה, שוב יורד גשם והוא יירטב."

"אז שיירטב, הוא לא עשוי מסוכר והוא לא יימס במים. ברגע שיתחשק לו הוא יחזור. תפסיק להיות סבתא כזו." אני מחבק את כתפיו, נצמד אליו מאחור, מנשק את עורפו. "עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא אלי, תנשק אותי כמו שצריך."

אנחנו מתנשקים שוב ושוב והולכים למיטה. אחר כך הוא שואל אם הוא מעצבן אותי? אם לא נמאס לי שהוא בא אלי כל יום? אם אני לא משתעמם ממנו? אם אני לא כועס שהוא לא מזמין אותי למסיבת הסיום? אם אני בטוח שאני מסכים שיהיה לנו חשבון בנק משותף?

"כל כך הרבה שאלות בבת אחת." אני צוחק, "מה קרה לך? מה אתה מודאג כל כך היום?"

"דברתי עם ספירית (היא היחידה בבסיס שיודעת עלינו) והיא חושבת שאני מגזים וחונק אותך מרוב תשומת לב. היא אמרה ש..." הוא תלה בי עיני במבי כהות ומודאגות, "אתה מרגיש חנוק מרוב תשומת לב נמרוד."

"לא טיפשון. אני אוהב שאתה דואג לי. רק אל תחתוך לי את הביצים מרוב דאגה."

"דביל אחד." צוחק רוני ומתנפל עלי, "אתה כזה מפגר!"

"מסכים אתך בהחלט, בזמן האחרון הוא ממש טמבל." אמר פחיסטון שנכנס מהחלון וקפץ על המיטה שלנו בדרכו לשטיח שלו שפרוס מול התנור הבוער. "אתה צריך לראות איך הוא מחכה לך, כל פעם שעוברת מכונית הוא קופץ לחלון כדי לראות אם הגעת כבר. אני ממש מתבייש להגיד שהוא הבן אדם שלי, הוא מתנהג כמו חתול בית, ממש גועל נפש."