יום שבת, 30 בדצמבר 2017

10. טלנובלה

"מה היו הצעקות אתמול?" שאל ג'קי כשבא להגיד לי שהיום, בגלל הגשם, נוותר על איסוף הקרטונים ואני יכול להישאר בבית. "מי זה כל החבר'ה האלו שבאו והלכו?" הסתכלתי עליו ישר בעיניים והחלטתי להתחיל לספר את האמת סוף סוף." אלו היו המשפחה של החבר שלי שבאו לקחת אותו הביתה כי הוא היה חולה והם..." נזכרתי איך הוא הסתכל עלי לפני שיצא ולא יכולתי להמשיך.

ג'קי הוא אולי טיפוס מוזר, אבל לא אידיוט הוא כבר הבין הכל. "שמעתי שהיום יש טיפול נגד הומואיות." אמר בלי לטרוח לשאול קודם אם אני הומו.

"אין שום טיפול, מה שאמרו ברדיו זה סתם שטויות." אמרתי והוא צחק.

"חשבתי ככה." אמר בעליזות, "לך לישון, אתה נראה חולה. לילה טוב." טפח על שכמי בידידות והלך.

במקום ללכת לישון הלכתי לשפוך הכל בבלוג, זה שיפר קצת את ההרגשה שלי וסידר לי את הדברים בראש, אבל עדיין יש לי דעה די שלילית על עצמי. אחרי שפישלתי ככה רוני כבר בטח לא יתקשר ולא יבוא אלי יותר. החיים שלי בזבל וכנראה שלא מגיע לי משהו טוב יותר.

אני מנסה ללכת הלאה, להגיד לעצמי שרוני הוא רק עוד בחור אחד שבטח לא אראה שוב, אבל אני לא מצליח. בסוף הלכתי וסיפרתי הכל למקס - הבחור הזה שאני לומד אתו ושהוא גם הומו וגם מבוגר ממני בכמה שנים טובות - ישבנו באיזה בית קפה וסיפרתי לו הכל, איך הרגשתי ומה הם אמרו ואיך הכל נעשה מסובך ומכוער כל כך, ואיזה אפס אני מרגיש בגלל שרציתי שרוני ילך כי פחדתי מהסקנדל וכי נמאס לי לטפל בו. "ואם הוא היה בריא או פחות מפונק כן היית רב עם האבא שלו ולא נותן לו ללכת?" שאל מקס.

"לא יודע, אולי. מה שבאמת אוכל אותי זה שאמרתי לו ללכת ולא נלחמתי עליו." ניסיתי להסביר. מקס נאנח ואמר שרוני בן אדם מבוגר למרות שהוא לא מתנהג ככה ושהוא צריך להילחם את המלחמות שלו בהוריו בעצמו ולא להתנהג כמו איזה ילד שמעבירים ממשפחה למשפחה. "אתה מבוגר ממנו רק בחמש שנים, אתה לא אבא שלו ולא צריך להילחם למענו." אמר מקס, "אם הוא לא גבר מספיק לעמוד על שלו מול הוריו זו בעיה שלו, לא שלך."

מקס הצליח לשנות במשפט אחד את כל נקודת ההשקפה שלי על המקרה ופתאום הרגשתי קצת פחות רע. "במקומך הייתי עושה אותו דבר." גילה לי מקס ושאל איך רוני מתנהג כשהוא בריא, אם הוא עוזר לי או מהווה נטל שצריך לטפל בו ולפנק אותו? הייתי חייב להודות שהוא די מפונק, למרות שהוא מבשל נהדר הוא לא יודע לנקות אחריו, ודי רגיל שעושים בשבילו הכל.

"זו לא אשמתו, ההורים שלו פינקו אותו נורא כי הוא בן זקונים, ועד שהוא הגיע לצבא הוא לא ידע לשטוף כוס או לקפל גרביים." הסברתי.

"טוב, אולי בגלל זה הוא מתעקש על נשים, בשביל פינוקים כאלו צריך בת זוג." הסיק מקס בהגיון, "אבל זה דבר שהוא צריך לפתור לבד, להתבגר זו עבודה קשה שכל אחד צריך לעשות בכוחות עצמו. זה כמו להיגמל מחיתולים, אי אפשר לעשות את זה בשבילך." אני מודה, השיחה אתו גרמה לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. מיד כשהגעתי הביתה התקשרה אלי חלי, אחותו הגדולה של רוני - הוא מאוד קשור אליה ומתגעגע אליה כי מאז שהתחתנה היא גרה בירושלים. היא מסרה לי ד"ש בשמו ואמרה שהוא ביקש ממנה להסביר לי שהוא במצב עדין ולכן הוא לא יוצר איתי קשר. מסתבר שהוריו "איבדו" את הנייד שלו, ו"שכחו" לשלם את חשבון האינטרנט, ככה שהוא מנותק מהעולם ולא יכול לדבר איתי.

"אבל מחר כבר יום שישי. הוא צריך לחזור לבסיס כי הגימלים שלו נגמרו, הם לא יכולים לכלוא אותו בבית." הזדעזעתי. היא נאנחה והסבירה שהוא קיבל אישור להישאר בסוף השבוע בבית, ובינתיים הם מנסים להביא אותו לפסיכולוג שייתן לו אישור שהוא סובל מהתמוטטות עצבים, או דיכאון, או משהו כזה. הם מנסים לגרום לו לעזוב את הצבא, בגלל שלדעת אימא שלו הוא נתקל שם בחבורה של סוטים שמשפיעים עליו לרעה.

"הוא לא סיפר לך כל מה שקורה אצלנו בבית." אמרה חלי בקול מסויג שרימז לי שגם היא מעדיפה לא לכבס בפני את הכביסה המשפחתית המלוכלכת שלהם. "אבל הוא סיפר לי המון עליך והוא מאוד מעריך אותך, הבעיה היא שאימא שלי מאוד קשורה אליו, וגם הוא קשור אליה בצורה קצת מופרזת לבחור בגילו, וגם הסיגלית הזו בוחשת באמצע, והמצב הבריאותי של אימא והכל... הוא רק מבקש שתהיה סבלני ותחכה לו בשקט עד שהכל יירגע."

נו, אז מה עוד חדש? שוב אני אמור להמתין לו בשקט ולהתייבש עד שהוא יחליט מה קורה אתנו? אין חדש תחת השמש. הודיתי לה מאוד על הטרחה, הבטחתי לה שאני לא הולך לשום מקום ומסרתי לו שיהיה בריא ושלא ילחץ, וסגרתי.

יום אחרי השיחה עם אחותו של רוני, בערך באחת עשרה וחצי בלילה הוא התקשר לנייד שלי ובקול רווי דמעות ביקש שאבוא בבקשה מהר לאסוף אותו מהצומת. "אתה בצ'ק פוסט?" התקשיתי להאמין למשמע אזני, "אתה לא חולה? איך ההורים שלך..."

"נדבר על זה אחר כך. בוא מהר בבקשה." ענה רוני בקול אומלל, "אני קפוא ואני... בוא כבר."

"אבל אני לא בבית עכשיו רוני, אני עובד ואין לי את הרכב שלי איתי." אמרתי, אבל הקול האומלל שלו הלחיץ אותי נורא וראו את זה עלי. כולם שמו לב שקרה משהו, גם השותפים שלי לעבודה, וגם הצוות של סוויסה, ואחרי שבקשתי ממנו להיות סבלני וניתקתי גיליתי חבורה שלמה של גברים מביטים בי בתימהון. "יש בעיות ברי?" שאל סוויסה - בצבא כולם כינו אותי ברי, קיצור של שם המשפחה שלי.

"כן, אם אתה יכול להקפיץ אותי לרגע לצ'ק פוסט זה יהיה ממש יפה מצדך, אני צריך לאסוף שם מישהו שקצת בבלגנים עם המשפחה שלו." הסברתי.

"אין בעיות." אמר סוויסה,"תוך עשר דקות אנחנו בחזרה."

"סליחה חבר'ה." התנצלתי בפני הקולגים שלי - האתיופי העצוב והמרוקאי העצבני –"אני כבר חוזר." הם הסתפקו בהנהונים קצרים ואני וסוויסה קפצנו על הטנדר פז'ו שלו ודהרנו לצומת שנמצאת חמש דקות נסיעה ממתחם גרינברג - המקום בו הייתי כשרוני התקשר. המתחם עצמו נמצא בתוך אזור תעשיה שמשתרע מתל חנן עד לצומת הצ'ק פוסט. בדיוק שם עובר הגבול בין הקבוצה שלי לזו של סוויסה. אנחנו נפגשים שם כל כמה ימים, מחליפים רכילויות וכאפות וממשיכים הלאה, הם לכיוון חיפה ואנחנו לקריות.

"זה החבר שלך שאנחנו אוספים?" שאל סוויסה בעוד אנחנו מקפצים על אחד הכבישים הדפוקים שחוצים את אזור התעשייה.

"כן." אמרתי, מילה אחת קטנה שעלה לי בבריאות להגיד אותה.

הוא הנהן עם הראש, "תמיד חשדתי בזה." אמר בנחת," שמתי לב לזה עוד במקלחות בטירונות, מרגישים לפי איך שאתה מסתכל ולאן שאתה מסתכל." הסמקתי וסוויסה טפח על ברכי ואמר שלא אלחץ, ושהוא לא יספר כלום לאף אחד, ואז הגענו לתחנה מול קניון לב המפרץ ומצאנו את רוני מוקף בחבורה צוהלת של רוסים שיכורים שהלוו לו את הנייד של אחד מהם כדי להתקשר אלי, אבל אחר כך התעלקו עליו קשות והביכו אותו בהערות ושאלות שהוא לא הבין.

אחת הבנות שם שהייתה ממש שיכורה ולבשה בגדים קצרים וחשופים מידי כמעט ישבה לו על הברכיים. רוני זינק לפז'ו במהירות, זרק ספאסיבה חפוז לעבר החבורה הצוהלת, והתחנן שניסע כבר ומהר. חזרנו לגרינברג, העברנו את שני התיקים המלאים עד להתפקע שלו למשאית שלנו, נפרדנו מסוויסה ומהצוות שלו וגמרנו, בעזרתו של רוני, לאסוף את שאר הקרטונים, ומשם נסענו הביתה. אף אחד לא שאל כלום ולא התפלא שהילד הזה (באזרחי הוא נראה כמו תלמיד תיכון) הצטרף אלינו, ואני אסיר תודה על כך. בבית קודם התנפלנו זה על זה, מאושרים להיות יחד אחרי הפרידה הכפויה, אבל אחרי שגמרנו ונרגענו רוני התפרק לגמרי ובכה כמו ילדונת כשסיפר לי איך הוריו ירדו לחייו ואיימו עליו שיפנו לקב"ן ויספרו לו שהוא ירד מהפסים.

הם רוצים שהוא יעזוב את הצבא וילך ללמוד והם מוכנים לממן אותו רק שלא יעזוב את הבית. אמו הסתובבה כל הזמן עם משאף ונטולין אמרה שאין לה אוויר ובכתה בלי הרף ואביו התפלל, ואמר תהילים. הם לא הרשו לו לנעול את החדר שלו והוא נדרש לתת דין וחשבון על כל שיחת טלפון שניסה לנהל. הוציאו לו מהחדר את המחשב, לקחו לו את הנייד ובקושי נתנו לו לראות טלוויזיה. למזלו הוריו היו חייבים ללכת הערב לאירוע משפחתי והוא ניצל את ההזדמנות וברח. "הם נעלו אותי בבית, אבל הם לא יודעים שאחותי הגדולה השאירה מפתח של הבית חבוי בעציץ שבמרפסת, וככה הצלחתי להסתלק." אמר, גאה בעצמו לרגע ושנייה אחר כך שוב בכה מרוב חרדה לבריאותה של אמו.

לפני שהסתלק הוא השאיר להם מכתב והסביר שהוא פשוט לא יכול להישאר יותר הילד הקטן שלהם, שיש לו חיים משלו ושיפסיקו להציק לו, ובבקשה שלא יבואו שוב לדירה של החבר שלו. "הייתי חצוף מידי במכתב הזה והם בטח נורא נפגעו." התחיל שוב לבכות, "ומה אם אימא תקבל התקפה ושוב יאשפזו אותה? ולאבא יש לחץ דם גבוה ו..." התעייפתי מזה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מצאתי אותו מול המחשב, קורא בלהיטות את הבלוג שלי.

"רוני!" צעקתי, "הרי הבטחת ש..." הוא נפל על צווארי השתיק אותי בנשיקה והשתפך איזה מתוק אני שהרגשתי כל כך רע בגלל שהוא עזב (ככה הוא בוחר לפרש את מה שכתבתי, ומי אני שאתווכח), ואיזה מזל יש לו שאני החבר שלו, וכמה הוא אוהב אותי.

"חשבתי שאתה שונא אותי שוויתרתי להם ואמרתי לך ללכת." ניסיתי להבין את הראש שלו בעודי יושב על המיטה עם עטיפה של קונדום ביד. "אני לא שונא אותך טיפש, וחוץ מזה צדקת, בנסיבות ההן עדיף היה שאני אלך בלי מהומות. לא קרה כלום, הרגעתי אותם קצת וחזרתי." אמר ולקח ממני את ריבוע האלומיניום הקטן במטרה לשים את הקונדום על הזקפה שלו.

"הפעם תורי." חטפתי ממנו את החבילה הפתוחה למחצה. הוא חטף אותה חזרה ושנינו הבטנו זה בזה בזעם. בסוף הוא ויתר, וגם נהנה, אבל לא הפסיק לקטר. זו הבעיה השנייה שמציקה לנו ביחסים שלנו. יש לנו כל כך הרבה בעיות שזה ממש פלא שאנחנו עוד יחד, אבל גם אם נפתור הכל ואני אחנך אותו ואגדל אותו עד שיהפוך לבן אדם בוגר שמבין שהבגדים המלוכלכים שלו לא ילכו לבד למכונת הכביסה, צריך להביא אותם לשם, ושלא יקרה לו כלום אם הוא ירחץ מידי פעם כוס, או יטאטא את הבית (ספונג'ה זה כנראה מעל לכישוריו), עדיין תישאר הבעיה ששנינו יותר אקטיביים מפסיבים ושנינו מעדיפים להיות אלו שמזיינים ו... בדרך כלל אני זה שמוותר כי אני מבוגר יותר וחכם יותר, זה בכל אופן מה שאני אומר לעצמי.

אחר כך נרדמתי, הרוס מעייפות, אבל הוא שוב העיר אותי. הוא קרא עוד פעם מה שכתבתי, הפעם ביתר תשומת לב, והתחיל להתמרמר על הקיטורים שלי על זה שהוא חולה בלתי נסבל ומפונק וכל השאר. הייתי צריך לגרור אותו ממש בכוח למיטה ולהתחנן שישתוק כבר כי אני מת מעייפות ומחר אני צריך ללכת ללמוד. למרות הכל אין שום דבר נעים יותר בעולם כולו מאשר לחבק אותו ולהירדם כשהוא בזרועותיי.

***

ביום שישי בבוקר הוא קיבל טלפון מהבסיס שאם הוא לא ממש חולה שיבוא בבקשה כי יש להם משהו דחוף. הוא נסע וחזר אחרי הצהרים, עייף אבל מרוצה מעצמו. שוב ניהלנו שיחה על עצמנו ועל המצב וכל זה. היום הוא היה פחות לחוץ והרבה יותר אופטימי. לטענתו הוריו כנראה השלימו עם זה שהוא כבר לא תינוק ואי אפשר לנעול אותו בבית. אחותו באה במיוחד מירושלים כדי להרגיע אותם והוא דיבר אתם מהבסיס ונדמה לו שהכל יהיה בסדר. בבסיס הוא דיבר עם עודד וכיסח אותו כהוגן, והקפיד לא לדבר עם סיגלית בצורה מעליבה ביותר כדי שתבין מה דעתו על כל התסבוכת שנוצרה באשמתה ו...

"אז הם יודעים שאתה הומו או לא?" ניסיתי להבין משהו מכל הברברת שלו.

"לא אמרתי במפורש את הביטוי הזה, אבל הם בטח מבינים שאם אני ישן אצל חבר אז אני בטח גם..." אם קשה לו להגיד את המילה הומו לידי איך הוא יכול לצאת מהארון בפני הוריו שאלתי, ורק אז התברר שכל הוויכוח עם הוריו היה רק על זה שהוא רוצה לחיות מחוץ לבית - דבר מאוד לא מקובל בעדה שלהם, שם צריך להיות נשוי כדי לעזוב את ההורים.

אני עוד איכשהו מבין את זה כשמדובר בבנות, אבל בנים? ומה בקשר למה שאבא שלו אמר - שהם יודעים עלי והכל? אין לי מושג, כנראה שהאבא יודע ולא אומר לאימא או משהו כזה, לא מבין את המשפחה הזו. הוא ישן עכשיו על המיטה שלי, פחיסטון מנמנם לצידו, שניהם נראים רגועים ומאושרים. הדלת נעולה פעמיים, הטלפון מנותק, הנייד שלי כבוי, השבת הזו הוא כולו שלי. מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע. אני באמת אוהב אותו, אבל אין לי הרבה אשליות שנזדקן יחד.

***

בבוקר שבת קמנו מוקדם יחסית ובמקום לבלות את השבת כמו שאני אוהב - בהאזנה לשירים משנות השישים בערוץ FM88 תוך כדי כתיבה סיפורים (כן, אני כותב סיפורים ואפילו מפרסם אותם באתר הסיפורים של גו גאי) החלטתי שניסע לטיול.

נתתי לרוני לנהוג, הוא נהג טוב אם כי יש לו נטייה ללחוץ חזק מידי על הגז וצריך להעיר לו מידי פעם להאט. נסענו לנהריה דרך צומת סומך. הכביש עבר בנוף של גבעות מוריקות ופשוט נהניתי להסתכל מסביב ולשטוף את העיניים. פתאום גיליתי כמה גוונים של ירוק יש בעולם וכמה יפה הם מתמזגים זה בזה - הירוק הרך והבהיר של העשב, הירוק הכהה והעצוב של הברושים, הירוק הכסוף אפור של הזיתים, הירוק הרציני והמבהיק באור השמש של עלי האיקליפטוס והירוק הרענן ומעורר התיאבון של העלים החדשים של עצי אלון התבור - הכל התמזג בצורה נפלאה מתחת לשמים כחולים בהירים עם ענני קצפת לבנים. בנהריה הלכנו על הטיילת הנחמדה שנמתחת לאורך החוף, ראינו את הים ואת המשוגעים שמתרחצים גם בקור הזה, אכלנו משהו במסעדה ובדרך חזרה הביתה עצרנו בסופר של רוסים שנמצא ממש מאחורי תחנת אגד. שם התחילו הצרות. הסופר הוא שלוחה קטנה של מוסקבה ולמרות שהוא היה מפוצץ מאנשים היה שם שקט מאוד. בלי צעקות ובלגאן, בלי מוזיקה מעצבנת והודעות מרגיזות על מבצעים. אפילו הילדים היו שקטים ונחמדים. היו המון מוצרים זרים עם כתובות ברוסית וקיר שלם של מדפי עץ כהים ומכובדים למראה הוקדש לשתייה חריפה בעוד ששאר המוצרים נחו על מדפי פח רגילים. היה גם מדור עצום של ממתקים עם המון עוגות קצפת נעולות בתוך מקרר מיוחד עם ויטרינה, ושפע של בונבוניירות מבריקות מעוטרות בזהב.

כולם דיברו שם רק רוסית והרגשתי כמעט כמו בחו"ל. רוני ראה בירות שהוא לא הכיר והלך לבדוק אותן ואני חיכיתי לו ליד הוויטרינה של העוגות המדהימות והבטתי על אחד העובדים בחנות, בחור צעיר, בהיר שער שכרע על הרצפה וסידר משהו במדפים התחתונים.

הוא משך את תשומת לבי בגלל שהיה יפה, צעיר וחטוב ובעיקר בגלל שרבץ מולי על הרצפה בתנוחה מאוד מגרה. למרבה הצער גם רוני הבחין לאן מופנה מבטי ולא אהב את זה. הוא התאפק עד שיצאנו מהחנות ואז הודיע לי מה דעתו על בני אדם שאוכלים בעיניים גברים צעירים וחטובים.

נכון, הוא צדק קצת, אבל רק קצת.

התבאסתי מזה שבמקום להקשיב לשירים האהובים עלי (בשעה הזו כבר השמיעו שירים משנות השבעים החביבות עלי מאוד) אני צריך לשמוע הטפות מוסר ולכן, במקום להתנצל, הודעתי לו שהוא נודניק ושכל אחד מסתכל, בשביל זה יש לנו עיניים, ולפחות אני מסתכל רק על גברים והוא גם על נשים. רבנו כמו מטומטמים כל הדרך הביתה ורק אחרי שחזרנו וסידרנו הכל במטבח התפייסנו. כל אחד הודה שהוא הגזים קצת - רוני אמר שלא הוגן מצידי להציק לו שלפעמים הוא מתלהב גם מבחורות וזו לא אשמתו שהוא כזה, ואני אמרתי שלא הוגן מצידו להתעצבן כי אני רק מסתכל וזה לא נחשב. בסוף הלכנו למיטה וחתמנו את הפיוס בסקס. רק אחר כך העזתי וסיפרתי לו שאני צריך לצאת כי הבטחתי לאריאל שאני קופץ השבת לבקר אותו. רוני שתק רגע, הסתובב עם הגב אלי ולא הסכים לדבר איתי מטוב ועד רע למרות שהסברתי לו שאריאל גר אצל הוריו עכשיו וזה סתם ביקור נימוסין, ואני חייב להיות בן אדם ולבקר אצלו כי הוא חולה וסובל, וזה בבחינת מצוות ביקור חולים וממש לא יפה מצידי איך שהתנהגתי כלפיו עד היום.

"הוא נישק אותך גם אחרי שנפרדתם, קראתי מה שכתבת בבלוג." הטיח רוני.

"אז מה? אז הוא נישק אותי. אל תעשה דרמה מכל דבר." התפרצתי. אני שונא שהוא קנאי ועוד יותר מרגיז אותי שהוא קורא לי בבלוג. רוני שב והשתתק וכל הדרך לבית של אריאל ניסיתי להבין למה הוא קנאי כזה. ההסבר היחיד שיש לי זה שזו הדרך היחידה שהוא מכיר. ככה ההורים שלו, ובעיקר אימא שלו, מתנהגים כלפיו וככה לימדו אותו, אבל אותי זה משגע.

אני שונא שנכנסים לי לוורידים ולא נותנים לי לנשום. עד היום צחקתי מאנשים שאמרו שהם נפרדו כי החבר לא נתן להם ספייס וחשבתי שהם בעצם רצו לבגוד, אבל כיום אני מתחיל להבין למה הם התכוונו. חבל שרוני לא מבין שגם בזוגיות צריך לתת לכל אחד לנשום בחופשיות. אני אוהב אותו אבל אני גם זקוק לפרטיות ואני רוצה שהוא יאמין לי ויפסיק לעשות סיפור מכל מבט שאני נותן בבחור יפה, ושלא יבלוש אחרי כל הזמן יעשה טרגדיה מזה שאני הולך לפגוש את האקס שלי.

הביקור אצל אריאל עבר ממש בסדר, נורא חששתי להיפגש אתו כי הגישה שלי להתאבדות היא גישה דוסית וקשה לי להתנער מההרגשה שאדם שניסה להתאבד הוא לא בסדר. זה נשמע איום, אני יודע. הבן אדם היה אומלל עד כדי כך שרצה להפסיק לחיות ואני עוד מוסיף על צערו, אבל כשאני חושב איך הוא הצמיד אקדח לחזה שלו ולחץ אני מקבל צמרמורת.

אחרי שהגעתי לדירה של הוריו, דירה מרווחת שמשקיפה על בית חולים כרמל ועל הים מתחתיו שוב הרגשתי בחו"ל. הדירה הייתה מרוהטת בסגנון מאוד מיושן ומסולסל - רהיטי עץ כבדים עם ריפוד קטיפה ומזנון ענקי עם ויטרינות והמון בובות וקשקושים מחרסינה חלשו על הסלון ובכל פינה היו פזורות מפיות סרוגות מתחרה. על הרצפה נפרש שטיח שאפשר לאבד בתוכו את כפות הרגלים וכל התפארת הזו הייתה מוארת מלמעלה בנברשת נוטפת בדולח. הווילונות נראו כמו מסך של תיאטרון, תלויים בשלוש גלים אלגנטיים וכשמשכו בחוט הם התקפלו כלפי מעלה וחשפו נוף נהדר של הרים וים. התרשמתי מאוד, אבל הרגשתי כמו דוב גדול ומגושם, וכל הזמן פחדתי שייפול לי משהו על השטיח. אני לא מבין איך הבוס יכול לעבוד כל היום בבגדי עבודה מלוכלכים במחסן המטונף שלנו שכולו בטון חשוף ולבנים חסרות טיח, ואחר כך לחזור לבית מעודן ומצויץ כזה.

אימא של אריאל קיבלה אותי מאוד יפה, הגישה לי קפה ועוגת קצפת עשירה וניגנה לנו קצת בפסנתר שחור ומבריק שעמד בצד, מקושט בפמוטים מונחים על מפית רקומה. דברנו על דא ועל הא ואחרי כמה דקות התחלתי להזיע כי בשבילי להיות מנומס ותרבותי זו עבודה ממש קשה. הבוס נראה מוזר מאוד, לבוש בטרנינג הדור בצבע ירוק ואשתו בטרנינג זהה, אבל בוורוד.

אריאל דווקא נראה בסדר גמור, לבוש ג'ינס וסוודר כחול יפה, מסורק ומנומס, ממש ילד טוב ירושלים. אחרי שהם הלכו לקאנטרי הלכנו לחדר שלו שנראה כמו חדר של נער מתבגר עם ספה נפתחת והמון דיסקים ופוסטרים, מחשב והמון ספרים על כל מיני נושאים רוחניים שמיד גורמים לי להתגרד מרוב אי נוחות. מסתבר שהטיפול שהוא עובר ברמב"ם כולל קבוצת תמיכה שבה מדברים המון ותומכים זה בזה, ואחד המטופלות שכנעה אותו ללמוד במין קורס לריפוי הוליסטי ופתאום הוא נעשה מיסטי ורוחני, ומלא אנרגיות חיוביות וכל זה. 

הקשבתי לקשקשת הרוחנית הזו שעה שלמה וכל הזמן חשבתי שהוא מזכיר לי בהתנהגות שלו את אליס בתקופת הדיאטה שלה כשכל מה שהיא יכלה לדבר עליו היה הרבל לייף ודיאטות וכמה זה נהדר להפסיק לאכול ולחיות משייקים וכדורים. היא באמת רזתה קצת, אבל אחר כך חלתה בשפעת וחזרה לאכול ושוב החזירה לעצמה את הכמה קילוגרם שרזתה ומאז היא שוב אליס הרגילה והנורמאלית ויותר אין דיבורים על ניקוי הגוף מרעלים ומנוחה לקיבה וכמה זה בריא לעשות כל יום ספורט, ועוד ועוד הטפות מוסר ושטיפות מוח שעושות לי חררה. מבחינתי זה הכל אותו דבר - חזרה בתשובה, רוחניות, דיאטות, או כל שטות אחרת היא מעין בריחה מהחיים ובריחה מפתרון הבעיות שלך. אם משהו נעזר בזה וזה מקל עליו שיהיה בריא, אני לא סובל את השטויות הללו ומעדיף להסתכל לבעיות שלי ישר בעיניים בלי מיסוך של קשקשת רוחנית.

חזרתי הביתה עייף וייגע ומצאתי את רוני טורח על הכנת ארוחת ערב כשהוא לבוש בסינר מצחיק שאליס השאירה אצלי פעם - משהו עם משבצות בלבן ואדום מעוטר בוולנים מתחרה - ומביט בי בחשש.

"מה שוב קרה?" שאלתי אחרי שחיבקתי אותו בהקלה.

"דברתי עם סיגלית." הוא ענה בטון מתוח, כאילו התוודה על איזה פשע איום ונורא, "איך היה אצל אריאל?"

"מדכא." סיכמתי את הביקור ואחר כך פירטתי את הכל. הוא הקשיב בשקט ואז סיפר לי שסיגלית התקשרה לטלפון שלי (איך היא יודעת את המספר לכל הרוחות?) התנצלה בפניו ואמרה שהיא הלשינה עליו כדי להציל אותו ושהיא אוהבת אותו.

"תראה איזה טוב לך וכמה אנשים אוהבים אותך." התבדחתי.

"אבל אתה לא אוהב אותי," התרגז רוני, "עובדה שאתה בכלל לא מקנא ולא כועס, לא אכפת לך שהתפייסתי אתה?"

"לא, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך דביל, וטוב שהתפייסתם, אתה לומד אתה בקורס וזה עלול להיות מביך אם תהיו ברוגז."

"אתה בעצמך דביל!" אמר רוני, "ותורך לרחוץ כלים כי אני בישלתי, אבל קודם תראה לי כמה אתה אוהב אותי." הראיתי לו כמה אני אוהב אותו ואחר כך הוא נרדם. רחצתי כלים והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה וככה תם עוד יום בטלנובלה הלא נגמרת שהיא חיי. 

עמוק באדמה

הוא התקשר אלי אחרי שחזרתי מעבודת הלילה שלי. כבר הספקתי להתקלח וישבתי בקצה המיטה לבוש בפיז'מה, גורב גרביים צבאיות ישנות שאני מייעד אך ורק לשינה. כשהטלפון צלצל גרבתי כבר גרב אחת ואחזתי בגרב השנייה בידי, מתכונן לגרוב גם אותה. השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי בלילה, הייתי עייף נורא, אבל התעקשתי להישאר ער כדי לראות את סוף 'עמוק באדמה' – סדרה שהתחבבה עלי מאוד.

מאחר ובין יתר חסרונותיי אני חסר גם את הכישרון להחזיק את הטלפון בין כתפי לראשי, נאלצתי להישאר עם כף רגל אחת חשופה שהלכה והתקררה ככל שהשיחה נמשכה.

"בטח כבר שמעת הכל מעודד, רציתי רק להרגיע אותך."

"לא, לא שמעתי ממנו כלום, מה קרה? הכל בסדר?"

"לא קרה שום דבר, היא סתם בחורה נחמדה שהייתה צריכה חיבוק מידיד, זה הכול?"

"מי, סיגלית?" כבשתי אנחה, לאחרונה אני שומע יותר מידי סיפורים על בחורות נחמדות ועצובות שרק זקוקות לחיבוק ולניחומים.

תוך כדי שיחה התבוננתי איך האח הצעיר והחמוד במשפחת הקברנים והחבר הכושי השרירי שלו, יושבים בבר של הומואים ומחפשים שותף שלישי לגוון את חיי המין שלהם.

"לא, מה פתאום? סיגלית כבר מצאה חבר אחר, היא בטח שמרה אותו על אש קטנה עוד כשהייתה איתי." זרק לי רוני כלאחר יד, "אני מדבר על פרפרית."

"אז מה איתה, היא חברה שלך או מה?" שאלתי באדישות מתוכננת היטב והסבתי את עיני ממראה האח הסטרייט שהתנשק עם אשתו.

"כן, בערך. יותר ידידה מחברה." ענה רוני בפיזור נפש, התלהבותו לספר לי על עלילותיו עם פרפרית הנחמדה דעכה מהר ברגע שהבין שאף אחד לא הספיק להלשין עליו.

"תגיד רוני, מה יש לך מבחורות?" ניסיתי לשווא להבין.

"הן נחמדות יותר מגברים." הסביר רוני.

"אפילו יותר ממני?" גיחכתי, יודע שבנות המין היפה, נחמדות ככל שיהיו, לא יכולות לתת לו את מה שאני נותן.

"אין בכלל מה להשוות." התחמק רוני בדיפלומטיות, "זה כמו לנסות לעשות השוואה בין גלידה לשוקולד."

"אבל רוני, אתה לא יכול לאכול גם גלידה וגם שוקולד." ניסיתי לסבר את אזנו, "תקבל כאב בטן, וחוץ מזה, תחשוב על הקלוריות."

"לא בא לי, אני רוצה גם גלידה וגם שוקולד." מחה רוני, "ואני לא יכול לוותר על אף אחד מהם."

נאנחתי שוב, מנסה לחשוב על תשובה שנונה, אבל שום דבר לא עלה במוחי. "רוני," אמרתי אחרי שתיקה ממושכת, "חכה רגע על הקו, אני צריך לעשות משהו." הנחתי את הטלפון מידי וגרבתי את הגרב על רגלי הקפואה, ובאותו הרף עין שבו משכתי את הגרב הצמרירי במעלה שוקי הבנתי בצער רב שזהו, זה חייב להיפסק כי אני לא יכול יותר ודי.

"לאן נעלמת?" הוא שאל כשחידשתי את השיחה.

"גרבתי גרב כי הרגל קפאה לי. אני לא מסוגל להחזיק את הטלפון בלי ידיים רוני, ואני גם לא יכול להמשיך ככה יותר."

שתיקה ארוכה השתררה משני עברי הקו. הוא השתעל קצת, ניסה להגיד משהו והשתנק, ופתאום קלטתי שהוא בוכה וליבי התכווץ מאהדה ומצער, אבל לא אמרתי כלום, שתקתי והמשכתי לעקוב אחרי 'עמוק באדמה'. מביט בשותף השלישי שנאסף בפאב עוזב חרש את מיטת הזוג ומסתלק בדיסקרטיות, מניח להם להתכרבל יחד במיטה הזוגית שלהם ואז הטלפון צלצל בקול רם, ואני התעוררתי מבוהל עם רגלים קרות וגיליתי שכבר אחרי חצות ושהפסדתי שוב את סוף הסדרה 'עמוק באדמה.'

***

הצלצול שהעיר אותי היה מרוני, "מצטער שהערתי אותך, שקענו בלימודים ופשוט שכחתי להסתכל בשעון. לך לישון חמוד, אני אהיה אצלך ביום שלישי."

"יופי, לילה טוב רוני." אמרתי וסגרתי את הטלפון, "וד"ש לפרפרית." הוספתי לחלל החדר הקר, ונרדמתי לבד במיטתי הצוננת והענקית.

כדי להעביר את הזמן עד בואו הכנסתי הביתה את פחיסטון שהיה רעב כרגיל ופתחתי לו קופסת שימורים עם מעדני כבד. מרוב עצבנות הצלחתי לחתוך לעצמי את האצבע במכסה הפח של הקופסא. החתך לא היה גדול, אבל דיממתי נורא. ניסיתי לעצור את הדימום עם מגבת נייר תוך כדי מאבק בעטיפת פלסטר עקשן. לפחיסטון לא היה אכפת שאני פצוע ביד ימין. הוא התעקש להתלבט בין רגלי ולילל כאילו עמד לגווע ברעב. "שתוק חתיכת שוורצה חייה שמן שכמוך." סיננתי לעברו ובדיוק אז נכנס רוני.

"מילא שוורצע חייה, אבל למה שמן?" מחה וסקר את המהומה שחוללתי סביבי. אחרי שביצע בקרת נזקים נכנס לפעולה והשתלט בקלילות על הבלאגן - אותי הושיב בכיסא עם מגבת כרוכה היטב סביב ידי המדממת וציווה עלי לא לזוז, אחר כך האכיל את החתול, ניגב את הדם, ולסיכום הדביק בזריזות את הפלסטר על החתך שבינתיים הפסיק לדמם וסתם צרב.

"התכוונתי לחתול, לא אליך." הסברתי אחרי שכל המהומה סביבי נרגעה ומשכתי אותו אלי לנשיקה. "למה באת כל כך מאוחר?"

"הייתי אצל ההורים, דיברתי עם אבא."

"רק אתה והוא? כאילו שיחת גברים כזו."

"משהו כזה, אתה צדקת, הוא עשה קצת בירורים עליך והוא יודע שאני לא סתם גר מחוץ לבית עם חבר. הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל הוא יודע במה מדובר."

למה יש הורים שחייבים להידחף לא רק לחיים של הילדים שלהם אלא גם לחיים של כל מי שמכיר את הילדים שלהם?

"הוא בטח הלך ושמע עלי רכילויות מהשכנים המגעילים של הורי." נחרדתי.

רוני הניח יד מרגיעה על ברכי. "לא יודע עם מי הוא דיבר, אבל הוא שמע עליך כל מיני דברים, חלק בטח שקרים והגזמות. תגיד, באמת מצאו אותך מעולף ופצוע בגן האם?"

"משהו כזה." רטנתי בחוסר רצון.

"מה בדיוק קרה שם?" שאל רוני בסקרנות.

"לא חשוב, עזוב. תמיד היו שם מריבות ושיכורים, את הרוב כבר שכחתי, אז אבא שלך מבין שאתה הומו?"

רוני נאנח. "זה לא כל כך פשוט, אבא בן אדם דתי, מבוגר ושמרן ובעיניו אני עוד ילד, מאוד קשה לו להתמודד עם העניין הזה."

"לפחות עשית צעד בכיוון הנכון."

רוני נאנח שוב. "לא בדיוק, הסברתי לאבא שיש בי גם משיכה לגברים, לא רק לנשים, ושאני יודע שזה בעייתי מאוד מכל הבחינות והבטחתי ש..."

ברגע הזה ידעתי שאיבדתי אותו. המשכתי להקשיב בנימוס מהנהן בהבנה, אבל קולו נשמע מרוחק כאילו חצץ קיר זכוכית עבה ביני לבינו.

הוא אמר את כל מה שידעתי שיגיד - שיש בו גם משיכה לנשים, שהוא רוצה לבדוק את האופציה הזו לפני שיחליט על הדרך שלו בחיים, שהוא מאוד מאוד אוהב אותי וקשה לו לראות אותי סובל, אבל אולי אבא שלו צודק והמשיכה שלו לגברים היא ניסיון שאלוהים מנסה אותו? אולי הוא יצליח להתגבר על הנטייה שלו בעזרת כוח הרצון ואישה טובה שתחזק אותו? וכן הלאה, וכן הלאה, דברים ששמעתי אלף פעמים בעבר.

"נו, אז מה אתה אומר?" סיים את נאומו והביט בי מודאג.

"אני חושב שאתה טועה רוני, אתה הומו בדיוק כמוני. אני מבין למה אתה מנסה להתחמק מהגורל הזה של להיות הומו בלי משפחה, אבל לספר לעצמך שאתה אוהב גם נשים זה פתטי."

"לא נכון, אני באמת נמשך גם לנשים." מחה רוני, "אני וסיגלית..." טען והשתתק במבוכה למראה גבותיי המורמות בלעג.

"אין ספק שנשים הן החלק המוצלח יותר של המין האנושי, ואם אני ארצה מאוד גם אני אצליח להעמיד את הזין עם אישה, אבל זה לא מספיק כדי להפסיק להיות הומו רוני, ואתה יודע את זה."

"לא. אני לא יודע את זה. אני מאמין שאני יכול להיות מאושר עם אישה בדיוק כמו עם גבר." התעקש רוני ופניו נעשו קרים ומרוחקים.

ידעתי שאין טעם להמשיך בוויכוח, אבל לא יכולתי להתאפק, "אז אתה מעדיף לעזוב אותי ולהתאמץ להיות מאושר עם אישה רק כדי לעשות נחת להורים שלך?"

"לא רק להורי, גם לעצמי, ובעצם גם לך נמרוד. ברור שאתה סובל מזה שאני ביסקסואל וקשה לך לקבל את זה ולכן..." הוא היסס, מתלבט באיזה מילים לבחור כדי לא לפגוע בי, מנסה לקרוא את הבעת פני האטומה.

אם רק היה יודע כמה קשה לי לשמור על החזות השלווה שאני עוטה על פרצופי...

"לדעתי יש לנו שתי אופציות נמרוד." אמר, "או שניפרד לגמרי ולא נשמור על קשר בכלל או ש..." הוא לקח אוויר כאילו עמד לקפוץ למים קרים והייתי בטוח שעכשיו הוא יתחיל לקשקש לי על חברות וידידות וכל החארטה הזו, אבל רוני הפתיע אותי. "בוא נשנה את מערכת היחסים שלנו." הציע, "נשדרג אותה ליחסים פתוחים."

"נשנמך אתה מתכוון." עניתי בזעף.

"אל תהיה כזה שלילי." הפציר רוני, "בוא נחליט שאנחנו יכולים להמשיך להיפגש כרגיל, אבל כשאנחנו לא יחד כל אחד מאתנו יוכל להיות גם עם אחרים."

"איזה אחרים?"

הוא משך בכתפיו, "מי שנרצה. אני לא רוצה אף גבר חוץ ממך, אבל אני חייב לבדוק אם יש לי סיכוי לקשר עם אישה ואתה... אתה בין כה מזדיין עם הרוסי שלך אז..."

"הייתי איתו רק פעם אחת, ואתה יודע יפה מאוד שזה היה רק בגלל ש..." התחלתי להתווכח, מזל שברגע האחרון תפסתי את עצמי, "אהרון זה לא ילך." הפסקתי את הנבירה בעבר.

הוא נצמד אלי, הניח ראש על כתפי, דחף ידיים מתחת לחולצה שלי, "אבל למה לא, למה שזה לא יעבוד? אתה תמיד אומר שזיון פה ושם זו לא סיבה לפרק יחסים כשאוהבים, ואנחנו באמת אוהבים, נכון?" התחנן ונפגע נורא כשהרחקתי אותו מעלי.

"אני לא יכול דווקא בגלל שאנחנו אוהבים. להמשיך להיות אתך בתור ברירת מחדל עד שתמצא את אהבת חייך ואם ילדיך זה... זה..."

התקשיתי למצוא די מילים להסביר עד כמה הרעיון הזה מגונה בעיני. "זה פשוט מוקצה מחמת מיאוס ומאוד לא הוגן לאף אחד, לא לי, לא לך, ובטח שלא לאיזה בחורה מסכנה שלא תדע בכלל למה היא נופלת. אני מבין שאתה רוצה משפחה רגילה עם אישה וילדים וזאת זכותך, אם כי לדעתי..." פניו עטו שוב הבעה של חוסר רצון וקוצר רוח ואני השתתקתי, מבין שאיבדתי אותו לטובת ההורים, הדת והממסד.

לא יכולתי אפילו לכעוס עליו, הוא חושק בחיים שיש לכולם וזכותו לנסות להשיג אותם, מי אני שאפריע לו? הפסקתי את הוויכוח חסר הטעם והסעתי אותו חזרה לצומת, במושב האחורי של מכוניתי היו מונחים החפצים שלו ששוב חזרו כלאחר כבוד לבית הוריו. כל פעם שראיתי במראה האחורית את שני התיקים והמזוודה לבי שקע בקרבי ובכל זאת ניסיתי להתנהג כרגיל בלי לגלות לו מה אני מרגיש באמת, הרי בכל יום נשבר הלב לאלפי אנשים והעולם ממשיך להסתובב על צירו.

"שלא תחשוב שאני לא רוצה משפחה וילדים כמו כולם." גיליתי לו, "ואולי זה עוד יקרה, הרי כיום גם הומואים יכולים לאמץ או להביא ילדים. יש המון לסביות שרוצות ילד דווקא מהומו שיבין את הראש שלהן." המשכתי לפתח את הנושא, "בטח שמעת על הפסק דין הזה ש..."

"ומה תגיד לילד שיבוא הביתה בוכה כי הילדים צחקו ממנו כי אבא שלו הוא הומו מזדיין בתחת?" קטע אותי רוני בקנטרנות.

לא הייתה לי תשובה לתסריט הזה שנשמע מציאותי מידי ומאוד לא נעים ולכן פשוט שתקתי.

סוף סוף חצינו את כל הפקקים בדרך ועצרנו בצד, ממש מול הצומת ההומה. עד אז היה כבר חושך והגשר מעל הצומת נראה יפה מאוד עם שלל אורות המכוניות שעברו מעליו. למרות שהוא קיים כבר מעל שנתיים אני עדיין חש נקיפת הפתעה כל פעם שאני רואה אותו. בזמנו כשהיו תכניות ודיונים על הקמת הגשר מעל צומת הצ'ק פוסט חשבתי שלא יצא מהן כלום, אבל טעיתי. הגשר הוקם בזריזות מפתיעה והוא עובדה קיימת כעת. אולי גם הרעיון האבסורדי של רוני להתחתן ולהקים משפחה רגילה של שנים וחצי ילדים וכלב יתגשם במהרה ורק אני אשאר הומו זקן ובודד, בלי ילדים ובלי בן זוג. "בסוף אני אגמור זקן חרמן ופתטי כמו הטורקי." הערתי בעצב.

"לא, לא אתה נמרוד." מחה רוני בעוז, "אתה יפה מידי." פסק ואחז בחשאי בידי, נזהר למרות שבחוץ היה חושך ואיש לא הביט בנו. "לפני שנפרד רציתי להגיד לך שאתה בחור מדהים, אבל הבעיה שלך היא שאתה לא מעריך את עצמך מספיק." הוא שמט את ידי ויצא מהרכב, "תזכור שאני תמיד אשאר חבר שלך." הוסיף תוך שהוא אוסף בזריזות את חפציו מהמושב האחורי ונעלם.

בדרך חזרה צלצל אלי ג'קי, לחוץ נורא, אחד העובדים שלו שבר את היד והוא שאל אם אני יכול להגיע לעבודה היום למרות שזה היום החופשי שלי.

"כן, בטח, אין בעיות." אמרתי כי עכשיו, אחרי שהוא הלך לתמיד, מה עוד היה לי לעשות חוץ מלעבוד?

"נהדר, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך!" התרונן קולו של ג'קי באזני, "אתה בחור טוב נמרוד." שיבח אותי וסגר.

נהגתי הביתה בזהירות, ממתין לכאב שיהלום בי, אבל שום דבר לא קרה. הוא הלך לתמיד ולא חשתי שום דבר - לא כאב, לא צער, כלום, רק חור שחור של חוסר רגש.

רק כשנכנסתי הביתה התחיל החלל הריק הזה להתמלא בכעס, כולם חושבים שאני בחור טוב, שאני חמוד ומתוק? נחייה ונראה, אני עוד אראה להם מי אני באמת. 

אין תגובות:

פרסום תגובה