יום שבת, 30 בדצמבר 2017

15. קשיי נשימה

אחרי שולאדי שוחרר מבית החולים הוא נסע לסלובקיה לאיזה אתר טפולים שמתמחה בבעיות גב ובוריס נשאר לבד. למרות שאף אחד מאיתנו לא פנוי ובעצם הוא אפילו לא ממש אקס שלי אני בכל זאת אוהב אותו ודואג לו ומקפיד להתקשר אליו כל יום יומיים לברר מה שלומו, בעיקר כשהוא לבד. אתמול הוא הודה שהוא קצת חולה ומיד הצעתי לבוא אליו לביקור. "זו סתם שפעת." הוא רטן בטלפון, "אל תהיה נודניק דוצ'ינקה."

"אל תקרא לי דוצ'ינקה." התרגזתי, סגרתי את הטלפון והלכתי אליו.

הוא פתח לי את הדלת לבוש בחלוק פתוח למחצה, הבעה חמוצה על פניו הלא מגולחים, והשתמט מחיבוקי. אנחנו תמיד מתחבקים כשאנחנו נפגשים, ואם הוא לא היה נראה כל כך עצוב וחולה הייתי נעלב. מהר מאוד התברר שיש לו חום והוא מרגיש רע. המקרר שלו היה ריק מאוכל וגיליתי שהוא לא אכל כמו שצריך כבר יומיים. נזפתי בו שהוא מזניח את עצמו, ואחרי שהכנתי לו מרק מאבקת קנור (הוא אוהב את המרק בטעם ברוקולי) ואילצתי אותו לשטוף את האקמול שנתתי לו בשתי כוסות תה עם דבש ולימון הוא התאושש קצת והחליט ללכת להתקלח ולהתגלח. אחרי שהוא התרחץ פלשתי למקלחת שלו, הושבתי אותו על כיסא וגילחתי אותו ותוך כדי כך עשיתי כמיטב יכולתי לחרמן אותו.

זה לא היה קשה יותר מידי, הוא לבד כבר מעל שבוע ואני הרי מכיר אותו ויודע מה הוא אוהב. הזין הזקוף שלו יצר אוהל מקסים מתחת למגבת שהוא קשר למותניו, ובכל זאת הוא הדף אותי מעליו, זה הרגיז אותי נורא.

"מה הבעיה שלך?" כעסתי. כל כך רציתי לחבק אותו קצת ולהרגיש את הידיים הגדולות והחזקות שלו עלי. התגעגעתי לשים את הראש על החזה שלו, לטעום את הזין שלו, המון זמן לא היינו יחד ונורא רציתי אותו.

"אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי כמו איזה פתטי. 

בוריס היה נבוך בגלל ההתנהגות שלי וזה הרגיז אותו. "תפסיק להיות כוסית כזו." הוא אמר בזעם, "יש לך חבר שאוהב אותך, לך תעשה לו הצגות, מה אתה מחפש אצל זקן שמן כמוני?" הוא דחף אותי הצידה וחזר למיטה שלו שהצעתי בינתיים בכלי מיטה נקיים. "לך מפה. תעזוב אותי, אני רוצה לעשות ביד בשקט."

הסתכלתי עליו צונח באנחה למיטה ומתכרבל מתחת לפוך ופתאום נפל לי האסימון. "רוני דיבר איתך? בגלל זה אתה לא..."

"כן." הוא היה ממש עצבני עכשיו, "הוא דיבר איתי והוא צודק. הוא צעיר ויפה ואוהב אותך. מה יש לך ממני? למה אתה בוגד בחבר שלך עם סבא בגילי."

"אני לא בוגד בו." התרגזתי, " זה בכלל לא העסק שלו, אני ואתה זה העניין הפרטי שלנו. מה שאנחנו עושים יחד לא גורע ממנו שום דבר."

זה מה שהוא היה אומר לי תמיד אז, כשהוא היה נשוי ושאלתי אותו אם לא מפריע לו לבגוד באשתו. הוא זכר את זה, נרגע וצחק, ושאל שוב מה אני רוצה מזקן כמוהו. "אתה רק בן ארבעים ותשע, זה לא זקן." כעסתי, "תפסיק כבר לדבר ככה."

עכשיו היה התור שלו לפייס אותי. הוא הודה לי שבאתי לטפל בו, ביקש שאשב לידו ודיבר איתי ברצינות על היחסים ביני לבינו שצריכים להשתנות, ושאני צריך ללמוד להמשיך קדימה, ולא להיתקע ביחסים עתיקים שפג תוקפם וכרגיל הוא הזכיר לי שוב שאני כמעט בגיל של הבן שלו. בשלב הזה כבר שכבתי לצידו עם מכנסים מופשלים והפסקתי להקשיב כי הייתי עסוק בדברים אחרים. זה לא שאני לא מסכים עם כל מה שהוא אמר לי, (כל הכבוד לו איך הוא דקלם יפה מאוד את כל מה שרוני שינן לו ולא שכח כלום), אבל מה אני יכול לעשות שאני פשוט נורא אוהב את הגוף הגדול והעבה שלו, ואת השערות האפורות שיש לו על החזה ואת הקשיחות שלו שמעורבת בעדינות, ואת זה שהוא  דוב רוסי כזה. בעוד הוא מדבר על זה שהוא מהווה עבורי דמות אב שכבר לא נחוצה לי, ושהוא אמנם עזר לי בזמנו, אבל כעת אני בסדר והגיע הזמן שאקדיש את כל תשומת הלב שלי לרוני, ליטפתי אותו בעדינות ולאט לאט התגנבתי מתחת לשמיכה שלו ופתחתי לו את החלוק, מגשש אחרי הזין שלו.

מעל השמיכה שקענו בדיון מעמיק על זוגיות ויחסים, התגברות על עבר טראומתי והליכה לקראת עתיד טוב יותר בעוד שמתחת לשמיכה ליטפתי אותו ומיששתי אותו ואהבתי כל רגע, ומאחר והוא לא מחה אני מניח שגם הוא לא סבל. עד שהעפתי את המכנסים והתחתונים שלי על הרצפה כבר הסכמנו פה אחד שאני צריך להניח לעבר ולהתחיל לבנות חיים בריאים ונורמאליים עם רוני. הוא הניח לי לסלק מעליו את החלוק תוך שהוא מזהיר אותי לא להזניח את משטר התרופות שלי ואני הנהנתי בצייתנות, הבטחתי להיות ממושמע וקפדן וגיששתי במגירת שולחן הלילה שלו אחרי קונדומים.

בסוף נמאס לו להעמיד פנים שהוא לא מרגיש מה אני עושה מתחת לשמיכה והוא השתתק סוף סוף וחיבק אותי, אבל התעקש שרק נתגפף ונתמזמז למרות שהייתי מוכן ליותר. אחרי שגמרנו, בלי חדירה, אבל גמרנו ונהנינו, דיברנו עוד קצת והפעם קצת יותר בכנות. הוא הטיף לי מוסר שאני צריך להשקיע יותר בזוגיות שלי, להיפטר ממולי שתקוע לנו בדירה כמו פיל לבן ולהתחיל להשקיע קצת יותר ברוני המסכן. "אבל אני משקיע בו." התפרצתי בקוצר רוח, "שנה שלמה אני סובל את כל השטויות המרגיזות שלו עם בנות, ואוכל את כל הזבל של המשפחה שלו. אני באמת אוהב אותו בוריס, אבל אני עוד לא בן שלושים, יש לי עוד איזה ארבעים שנה לזיין. מה, ארבעים שנה אני אהיה רק עם אותו בן אדם?"

בוריס התפקע מצחוק בגלל הטון הדרמטי שלי ואמר שאם סטרייטים יכולים אז גם אני יכול. "איפה אתה חי?" התרגזתי, "סטרייטים בוגדים ומזיינים מהצד כמו שפנים."

הוא התפוצץ מצחוק ובסוף גם אני הפסקתי לכעוס וצחקתי. רק איתו אני יכול לדבר ככה, חופשי לגמרי. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויש לנו כל כך הרבה היסטוריה משותפת יחד. אני מוכן לוותר על הסקס אם זה מה שהוא רוצה, אבל כל עוד אנחנו חיים אני לא רוצה שנפסיק להיות חברים.

אחר כך נעשה מאוחר וחזרתי הביתה, חושב על מה שהיה ולא היה ביני לבינו. אז כן, אני יודע שהוא צודק, הגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל תמיד יהיה לנו את הקשר המיוחד הזה של שני אנשים שהיו יחד במיטה ומכירים זה את זה גם מתחת למסכות ולבגדים. רוני חיכה לי בבית עם אוכל חם וחיבוק ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שהייתי אצל בוריס. הייתי מת לדעת על מה הם דיברו, בוריס לא הסכים לגלות לי והזהיר אותי לא לגלות לרוני שאני יודע שהם שוחחו עלי.

"מה דעתך שביום חמישי נלך לבנק ונסדר את הקטע הזה של חשבון בנק משותף." שאלתי את רוני אחרי האוכל כשפינינו יחד את הכלים. הוא היה מאושר והסכים מיד, ואמר שהוא רוצה שנלך אחר כך לקנות לנו נעלי חורף חדשות ואולי מעיל חדש בשבילי, ונדהם כשהסכמתי בלי בעיות. אז נכון, חשבון בנק משותף זה לא כמו חתונה אמיתית, אבל תסכימו איתי שזה צעד קדימה בבניית עתיד וזוגיות משותפת וכל השאר, בדיוק כמו שבוריס אמר.

***

כרגיל עודד הנודד שאנחנו קוראים לו דדי התקשר אלי לעבודה ברגע הכי פחות מתאים. "לא עכשיו." אמרתי לו, ומעשה שטן, הסגן שבדרך כלל שונא שאני מדבר בנייד בעבודה אמר לי בנדיבות שזה בסדר, הוא בין כה וכה צריך את המחשב של הלייזר לאיזה משהו, ושאדבר חופשי.

יצאתי החוצה, נשענתי על הקיר והסתכלתי על הנילונים והעטיפות הריקות המסתחררות ברוח המזרחית על פני מגרש החנייה והקשבתי לסיפור שלו על איך הם הלכו לאכול צהרים בחדר האוכל ואז נכנסה המולדבית ורוני קם מהשולחן וניגש אליה והם עמדו באמצע חדר האוכל ודיברו. אף אחד לא שמע מה הם אמרו כי היה רעש, אבל דדי ראה איך הוא כועס עליה ומתרגז ואיך היא נעלבת וכמעט בוכה, ואז הוא חזר לשולחן והיא הלכה לשבת עם החברות שלה.

רוני חזר לשבת ליד דדי והתחיל ללכלך על החבר החדש של המולדבית שהוא איזה קרימינל ממשפחה של פושעים וכמעט שלא נגע באוכל מרוב כעס. "נראה לי שהוא לא התגבר עליה לגמרי חמי." סיכם דדי את הדיווח בחגיגיות.

"ולמה בדיוק אתה חושב שמעניין אותי מה הכושי המכוער הזה עושה, ועוד עם נקבות? זה שזיינתי אותו פעם לא אומר שאכפת לי ממנו." אמרתי בגסות.

"אם זה ככה," אמר דדי בחוצפה, "אז מה דעתך שאני ואתה..."

"תן גז דדי. היה לך צ'אנס איתי לפני שהכרתי את רוני ופספסת אותו. לך תחפש את החברים שלך."

הוא צחק ואמר שאני נשמע מה זה עצבן וטרק לי בפרצוף. טוב, הוא צדק, לא רק נשמעתי עצבן, הייתי עצבן, מאוד עצבן. איכשהו גמרתי את יום העבודה, (שוב מקשים מזדיינים), והגעתי הביתה. בדרך עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להדחיק ולא לחשוב על מה שדדי גילה לי. בזמנו הקטע עם המולדבית אכל לי טוב את הלב, והנה רק התגברנו על זה ושוב... הדלקתי את המחשב, הגבתי פה ושם, ופתאום נמאס לי מהכל, סגרתי את המחשב והלכתי למיטה. התחבאתי בתוך הפוך והתעסקתי בעניינים שלי, (הבאתי ביד אם אתם חייבים לדעת), מתעלם מהצרחות של השכנים, הטלפונים, נביחות הכלבים, בכיות הילדים ושאר מפגעים.

ואז הוא הגיע, נתן בי מבט אחד הבין. "תשמע," אמר וניסה לגעת בי, וכל החרא ששמרתי בפנים יצא בבת אחת. אמרתי לו כל מה שהיה לי על הלב ולא השארתי אבן אחת הפוכה. זה שהוא הלך ודיבר עם בוריס מאחורי הגב שלי. זה שהוא בודק לי כל הזמן את המחשב ומפקח עלי עם מי אני מתכתב וכל זה, ואל תשאלו איך אני יודע, אני יודע. זה שהוא מנדנד לי כל הזמן לסרס את פחיסטון ולשמור עליו בבית כמו איזה פוחלץ. כאן הוא הצליח להשחיל מילה ואמר שהוא מנסה להגן עליו, זה העיף לי את כל הפיוזים, קפצתי מהמיטה וצרחתי עליו בקולי קולות (וזין על כל מי שהקשיב) שהחתול שלי הוא חיה פראית וחופשיה, והוא מעדיף לחיות מעט, אבל כמו שצריך, ולזיין, לא להתנוון בבית בלי ביצים, וחשבון בנק משותף לא ינחם אותו אחרי שהוא יפסיק להיות גבר.

רוני האפיר כולו, (הוא שחום מכדי להיות באמת חיוור) אחר כך נדלקו שתי כתמים אדומים כהים בלחייו והוא שלח אותי להזדיין, ועשה את זה בקולי קולות.

"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות." אמרתי, והתלבשתי מהר בג'ינס ובסוודר, מתכונן ללכת החוצה, לתפוס את הראשון שיסכים ולזיין אותו. הוא ראה לפי המבט שלי מה יש לי בראש, ואם היה לו ספק אז העובדה שדחפתי קופסת קונדומים לכיס סילקה אותו. התגובה שלו הייתה לצאת החוצה, לשבת על המדרגות ולהדליק לעצמו סיגריה למרות שהוא יודע שאני שונא את זה.

"מצידי אתה יכול לעשן את עצמך למוות, לא מזיז לי." אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון השער, ואז נעצרה מכונית מול החצר שלנו וממנה יצא דדי מצד אחד, ובחורינה אחת גבוהה, דקיקה ומאוד בלונדינית, מהצד השני. ברגע שראיתי אותה מיד ידעתי שזו המולדבית. שמעתי שהיא יפה כמו דוגמנית וזה נכון - עיניים כחולות מתלכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות, שערות חלקות בלונדיניות טבעיות, עור חרסינה לבן, גבוהה, דקה וחיננית - הטיפוס הרוסי הזה, הבלונדיני והרזה, בדיוק כמו ארקאדי. היא יכלה בקלות להיות אחותו או בת דודה שלו.

אין לי מושג איך היא הצליחה ללכת לאורך השביל שמוביל מהשער עד לכניסה שלנו, אבל היא חייכה ופסעה בגב זקוף כמו נסיכה למרות שכולם, כולל דני, עמדו ולטשו בה מבט, ובהחלט היה על מה להסתכל. לפעמים אני ממש מצטער שאני הומו.

"שלום חמי." היא אמרה והסתכלה לי ישר בעיניים בלי לדעת שהכחול הזה עשה לי צביטת געגועים לארקאדי, או יותר נכון לבן אדם שהייתי אז, בקיץ הקסום ההוא, כשהייתי מאוהב בו כמו דביל חסר מוח.

"שלום." אמרתי ואפילו חייכתי. היא הייתה מתוקה מאוד, כשראיתי אותה עבר לי כל הכעס וסתם נעשיתי נורא נורא עצוב.

היא התנצלה ואמרה שהיא צריכה לדבר קצת בפרטיות עם רוני ונתנה לו את מפתחות הרכב, ואז הם פשוט נסעו והשאירו אותי עם דדי ועם כל שאר החבורה ששתקו ולטשו בי מבטים.

"בחורה יפה מאוד." העז בסופו של דבר מולי להעיר, "לא מפריע לך שהם..."

משכתי בכתפי וחזרתי הביתה, משאיר אותם לרכל בחוץ. הלב שלי נמחץ מצער, אבל לא הראיתי את זה לאיש, ואפילו חייכתי כששמעתי את דני אומר שהיא באמת יפה, אבל יש לה ציצים נורא קטנים.

אם זה לא סימן שהילד סטרייט עוד יותר מאחי הגדול והדביל אז כנראה שאני באמת לא מבין שום דבר מהחיים שלי. לפחות בתחום הזה יש לי קצת נחת.

"אתה יודע מי החבר שלה?" שאל דדי.

"לא יודע ולא אכפת לי, תעזוב אותי." אמרתי בגסות והלכתי למטבח, אבל הוא רדף אחרי וסיפר לי שהחבר החדש של המולדבית הוא איזה טיפוס מגעיל אחד ממשפחת פשע מפחידה שכל בן אדם נורמאלי היה תופס ממנו מרחק.

עכשיו הבנתי למה רוני כעס כל כך. "עדיף לה להיות עם הומו ולא עם הזבל הזה." אמרתי, ודדי אמר שאני אידיוט ולא מבין כלום.

נו, טוב. מה עוד חדש?

"אני הולך לשיעור פילאטיס." אמרתי לדדי, ולתימהוני הרב הוא החליט שהוא רוצה לבוא איתי. פעם סיפרתי לו שמי שבא בפעם הראשונה למכון מקבל שיעור אחד חינם, ודווקא היום הוא החליט לנצל את השיעור חינם הזה.

נתתי לו בגדי התעמלות משלי והלכנו. אולי זה אידיוטי, ללכת להתעמלות כשהלב שלך מרוסק ככה, אבל מה עוד יכולתי לעשות?

ברבי והבנות חיכו לי שאתייצב כרגיל, ומניסיון מר אני יודע שחשוב לשמור על שגרה כדי לא לרדת מהפסים. בדרך דדי ברבר לי בלי הרף שרוני והמולדבית רק חברים, ושהוא בטוח שרוני אוהב אותי, ושאני לא הבנתי ופירשתי בצורה מוטעית את הדברים שלו, ולמה אני תמיד מסיק את המסקנות המוטעות ו... הוא דיבר ואני שתקתי. הלכתי מהר ואטמתי את עצמי כדי לא לשמוע ולא לחשוב. אני עושה את זה כבר הרבה זמן ואני ממש טוב בקטע הזה.

השיעור היה ממש רע. לא הצלחתי להתאפס על עצמי ולנשום כמו שצריך ובפילאטיס נשימות זה דבר מאוד חשוב. העיקרון הוא לשאוף בזמן המאמץ ולנשום בזמן מנוחה, אבל היום לא הצלחתי משום מה לסדר את הנשימות שלי. הייתי כבד ועייף ומגושם, וכל הזמן הרגשתי חנוק וקצר נשימה. דווקא דדי הצליח יפה מאוד. הוא מאוד השתדל וברבי הקדישה לו המון זמן וכל הזמן תיקנה לו את התנוחות ונגעה בו ללא הרף. משום מה זה עצבן אותי.

לקראת אמצע השיעור נשברתי. הצלקת שיש לי בבטן (מניתוח תוספתן שהתפוצץ בילדותי) התחילה למשוך ולהכאיב לי בצורה בלתי נסבלת כמו שהיה בשיעורים הראשונים, והרגשתי שאני מאדים כולי מרוב מאמץ, מזיע ומקבל סחרחורת. ברבי הואילה לשים לב אלי ונתנה לי תרגילים קלים יותר (די משפיל אחרי כל החודשים שבהם הצלחתי לעמוד בקצב). סוף סוף השיעור הארור הזה נגמר ואני כשלתי החוצה. בפתח ברבי עצרה אותי ושאלה מה עובר עלי ומה קרה. מחייך כמו אוויל תירצתי את חולשתי בהתקררות שנדבקתי בה מחבר לעבודה, ואפילו סיפרתי לה במה בדיוק אני עובד. אני יודע שזה משעמם, אבל היא שאלה, אז עניתי. 

"אולי תלך כבר הביתה?" ביקשתי מדדי שהמשיך להיסחב אחרי גם בסוף השיעור.

"מה תלך? ומה עם האוטו שלי?" הוא שאל, ורק אז הבנתי שהאוטו הוא של אבא שלו ולא של המולדבית שמסתבר שאפילו רישיון אין לה.

"מה פתאום הבאת אותה אלינו?" התפלאתי.

הוא משך בכתפיו. "היא ביקשה נורא יפה אז לקחתי אותה."

נו, גם כן הומו. מספיק שאיזה בלונדה מחייכת אליו והוא נמס.

כשהגענו הביתה גילינו את האוטו של דדי חונה מול הבית. רוני ישב על המדרגות לבדו ושיחק בקופסת הסיגריות שלו, אבל לא עישן.

דדי לקח את הדברים שלו, החזיר לי את הבגדי התעמלות, אמר שיבוא שוב בשבוע הבא לפילאטיס והלך.

התקלחתי ונשכבתי על המיטה. רוני הביא לי תה ואת הכדורים ששכחתי לקחת אחרי הצהרים, אבל לשם שינוי לא כעס עלי שדפקתי שוב את משטר התרופות הקדוש. שתיתי את התה עם הכדורים ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד כי אני לא עומד בזה יותר. רוני שתק, לקח את הכוס חזרה למטבח, התעסק שם עם המדיח ואז חזר לחדר השינה ואמר שהוא לא מסכים.

"מה אתה לא מסכים?" התרגזתי, אבל בצורה חלשלושית כזו, הייתי נורא עייף.

"אני לא מסכים שניפרד." הודיע לי רוני בנחת ונשכב לצידי, וברוב חוצפתו התחיל ללטף אותי.

העפתי לו את היד, אבל הוא התעלם והמשיך בשלו. "אנחנו לא מתאימים." הסברתי לו, "אני לא יכול לסבול יותר את הפאדיחות שאתה עושה לי. כל הסיפורים של דדי על מה שאתה עושה בבסיס עולים לי בבריאות."

"למה אתה מקשיב לו בכלל, לאוחצ'ה הסכסכנית הזו?"

"כי הוא עובד אתך והוא יודע מה קורה אתך. אני מרגיש שאתה מסתיר ממני חלק עצום מהחיים שלך. לי אתה נותן רק קטע זעיר מהחיים שלך." התלוננתי. היה לי רושם שהוא מקשיב בתשומת לב ולכן המשכתי להסביר לו כמה מושפל אני מרגיש מכל הקטע הזה שלו עם בנות.

"אתה מבין למה זה מעצבן אותי?" שאלתי אחרי שנאמתי דקה שלמה בלי הפרעה. הייתי מופתע השתיקה הממושכת שלו, בדרך כלל הוא בקושי נותן לי להשלים משפט. 

"אהה." אמר רוני בפיזור נפש, ורק אז הבנתי שכל זמן שדיברתי הוא היה עסוק בהשתחלות מתחת לחולצת הפיז'מה שלי.

"אתה בכלל לא מקשיב לי." נעלבתי, "ומה יש לך מהפיז'מה שלי?"

"היא מיותרת. תיפטר ממנה."

"אל תגיד לי מה לעשות, איך היא ידעה מי אני?"

"היא ראתה את התמונה שלך בארנק שלי."

"למה אתה שומר את התמונה שלי בארנק?" השתוממתי.

"ככה, כי בא לי."

"הצלחת לשכנע אותה לוותר על החוליגן הזה?"

"לא, היא אומרת שהיא אוהבת אותו."

"חבל, בחורה חמודה. יש לך טעם טוב."

רוני נאנח ואמר שהוא היה מוכן לתת את הביצה השמאלית שלו כדי להיות מסוגל... "לא הצלחתי להעמיד את הזין לידה. מאז שפגשתי אותך בחורות הפסיקו לעשות לי את זה." אמר בעצב.

"וקודם הן כן עשו לך את זה?"

"האמת שלא כל כך, אבל כל הזמן קיוויתי שברגע שתגיע הבחורה המתאימה..."

"אל תתייאש, אתה עוד צעיר. אולי היא עוד תבוא."

הוא צחק, נשכב עלי ומשך מעלי את מכנסי הפיז'מה ואמר שהיא כבר כאן, ודחף יד בין רגלי. נאבקנו קצת ואחר כך היה סקס, ואז הוא הלך להתרחץ. כשחזר ראיתי שהוא בכה קצת למרות שהוא התאמץ מאוד שאני לא אשים לב.

"אתה באמת רוצה שניפרד?"

"לפעמים, אבל אחר כך זה עובר לי."

"ומחר נלך לסדר חשבון בנק משותף?"

"כן, נלך מחר אחרי הצהרים."

"ואחר כך נלך לקנות בגדים ונעלים?"

"מה שתרצה רוני."

"אני רוצה שנהיה תמיד יחד ותמיד נישן מחובקים."

"בסדר, לילה טוב."

"לילה טוב." 


אין תגובות:

פרסום תגובה