44. אחד מאותם לילות

 אימא

אתמול ביקרתי עם רוני אצל הורי. אימא הזמינה אותי לארוחת צהרים, וכשאמרתי שאני לא הולך בלי רוני היא אמרה שכמובן, גם רוני כלול בהזמנה, וכך השאירה אותי נטול תירוץ לא לבוא. באתי ולמרבה הפליאה נהניתי מחברתה של אימא. פתאום שמתי לב כמה אני דומה לה, לא רק חיצונית, אלא גם בטעמים, ברצונות ובתגובות.

כמוני היא אישה מופנמת, שקטה, חובבת קריאה ומוזיקה, סולדת מהפרזות ומרגשנות, דייקנית, מאורגנת בעלת זיכרון מעולה וכשרון לשפות. את כשרון הכתיבה ירשתי ממנה והיא זו שרשמה אותי לספרייה כשהייתי רק בן שבע ועודדה אותי לקרוא, מגינה עלי מאבי ואחי שראו בעיסוק הזה שטות רכרוכית.

כיום אני מבין שההתעקשות שלה ללדת בת באה מהצורך שלה בבת ברית במשפחה המצ'ואיסטית שלנו. כילד נפסלתי מטעמי מין, וגם כי בילדותי נראיתי כמו אחי, רחב ומלא, אבל כעת אני דומה יותר לאימא, ומפגישה לפגישה אני מגלה ביני לבינה עוד ועוד קווי דמיון, ואפילו משתעשע ברעיון להראות לה כמה מהסיפורים שכתבתי, עד שאני נזכר בקטעי הסקס שבהם וחוזר בי.

בביקור האחרון גיליתי אפילו שהאוכל שלה בעצם טעים לי. רוני התאהב בה מהפגישה הראשונה שלהם והפעם מצאתי את עצמי מתחרה בו על תשומת ליבה, מנסה להיות עוד יותר נחמד, משעשע ואבירי ממנו. הוא ניצח כמובן, אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה שאימא פרחה ונפתחה עקב תשומת הלב שלנו ומזמן לא ראיתי אותה כל כך מלאת חיים ומאושרת.

נכון, אבא אוהב אותה ומסור לה לחלוטין, אבל לא ממש יודע על מה לדבר איתה. הוא לא קרא ספר כבר שלושים שנה, אין לו טיפת חוש הומור, והוא לא יכול לספר משהו משעשע גם אם חייו יהיו תלויים בכך. הוא האדם שתרצה לידך כשגלגל באוטו מתפנצ'ר או הכיור נסתם, אבל הוא לא מסוגל לדבר בצורה מעניינת על שום דבר, ומעדיף לראות ספורט או סרט אלים מאשר לשוחח שיחה אינטליגנטית.

חוץ מזה הוא חסר כל יכולת ליהנות ממוזיקה, לא חשוב מאיזה ז'אנר, ואימא נובלת בלי מוזיקה וספרים. אני יודע שאין כמעט הומו שאין לו איזה סיפור עם אימא - או שתלויים בה בצורה מופרזת, או שנעשים חברים שלה בצורה חולנית, או ששונאים אותה ומנסים למחוק אותה לגמרי מהחיים.

לא מכיר אף הומו שיש לו יחס נורמאלי לאימא. אולי אני אצליח להיות היוצא מהכלל, לשתף אותה בחיי, אבל לא בצורה מופרזת, והכי חשוב, להפסיק לכעוס עליה בגלל דברים שקרו מזמן ולא תמיד באשמתה.

***

כמו כל פולני אני מאמין שצריך לשלם על כל דבר טוב שקורה לך. אם היה חג פסח נעים ואחריו בא סוף שבוע נחמד סימן שהתשלום יגיע בחול המועד, ואכן הוא בא – פתאום אני שוב מרגיש רע. האמת שכבר בסוף השבוע התחלתי להרגיש לא טוב. השיעול המשיך להטריד, ופצע בפה הציק נורא, והרגשת עייפות נוראה... בן אדם בריא שמרגיש ככה חושב שבטח יש לו שפעת או משהו דומה, יעבור בעוד יום יומיים, אבל כשאתה נשא... אצל נשאים זה תמיד אחרת.

בלילה שבין שבת לראשון התעוררתי מזיע כולי. מצאתי אצלי את כל הסימנים לכך שהתרופות כבר לא עובדות - פצע בפה, הזעות לילה, חולשה ועייפות ונכנסתי לפאניקה. בבוקר הלכתי לבדיקות דם, האחות מכירה אותי טוב ויודעת שאני לא מגיע סתם לנדנד ואפילו הציעה עוד בדיקה להמוגלובין לראות אם אין לי אנמיה בנוסף לשאר הצרות, והתפלאה לשמוע שאני ממשיך משם לעבודה.

"יותר טוב להיות עסוק ולא לשכב בבית ולדאוג." אמרתי, שמח שאני גר במקום קטן שכולם מכירים אותי, מקצרים לי תהליכים ומעגלים לי פינות. אז נכון שכולם יודעים, אבל תתפלאו עד כמה רוב האנשים נחמדים ורוצים רק לעזור ולהקל. חבל על כל הזמן והכוחות שבזבזתי על הסתרות ופחד ממה יגידו, ואיך יגיבו.

למזלי בעבודה לא היה לחץ וכמעט שלא היה מה לעשות. הבוס הסכים ברצון שאקח יום חופש ביום שני ולכן קבעתי פגישה על הבוקר במרפאה בתקווה שעד אז יהיו תוצאות של הבדיקות. כל מה שנשאר לי לעשות זה להעביר בשלום את השעות עד יום שני בבוקר. למרבה הצער רוני נשאר בבסיס ביום ראשון וככה מצאתי את עצמי מול המחשב, כותב בקדחתנות סוף לסיפור שהיה אמור להיות ארוך הרבה יותר, אבל איכשהו יצא קצר ושונה לגמרי ממה שחשבתי. דברים כאלו קורים לפעמים, אולי כי לשם הוביל הסיפור, ואולי המצב הנפשי הרעוע שלי השפיע? לא יודע.

אחר כך אני מתקשר לפזי, כאילו לברר מה שלומו, אבל בעצם סתם לקטר ולהתבכיין קצת. מוזר שפעם הוא עצבן אותי בטירוף. כשרק נפגשנו לא יכולתי לסבול אותו, ופתאום נעשינו חברים מאוד טובים. ההתקרבות ההדרגתית ביני לבינו התחילה מההתאבדות שלו והמשיכה בתקופה הקשה שהייתה לו אחרי שהוא נפרד מהחבר הנשוי שלו. לאט לאט התקרבנו, התיידדנו וגיליתי שאני מאוד מחבב אותו, נהנה מחוש ההומור העוקצני שלו, מתפעל מהאומץ שלו, מהחיות העצומה שלו ומוטרד הרבה פחות מהאוחצ'יות שלו. כשאנחנו בציבור אני מכניס לו כאפות קטנות כדי לרסן אותו אם נדמה לי שהוא מגזים בהתנהגות נשית, ואני די בטוח שפה ושם הוא מעצבן אותי בכוונה כי זה מצחיק אותו. כשאנחנו לבד לא אכפת לי, שיעשה מה שהוא רוצה, ודווקא אז הוא לא מתנהג בצורה מוחצנת במיוחד, או שאולי אני התרגלתי? לא יודע.

פזי מבוגר ממני בכמה שנים, אדם מרתק מאוד שעבר הרבה בחיים. נפל והתרסק כמה פעמים ותמיד קם מחדש. הוא קטן קומה ועגלגל, תמיד בדיאטה ותמיד נשבר ואוכל בסוף. הוא אומר שבשבילו האוכל מהווה נחמה והגנה נגד מה שהמשפחה שלו עשתה לו, אבל על אימא וסבתא שגידלו אותו הוא מספר מעט מאוד. כמו בצל הוא מתקלף שכבה אחרי שכבה וכל כמה ימים אני מגלה עליו עוד משהו.

"מה שלומך יפיוף?" הוא שואל בעליצות, וכבר אני מרגיש טוב יותר.

"יש לי פצע בפה." אני מגלה לו, "ואני משתעל כבר כמה לילות, ואתמול קמתי נורא מזיע."

לפזי לא צריך להסביר, הוא יודע מיד למה אני מספר לו את זה ומה אני מרגיש.

"רוצה שאני אבוא להיות אתך בלילה?" הוא שואל.

"כן, בבקשה בוא." אני אומר, ורק אז מבין שבגלל זה התקשרתי אליו.

"אבל אני אישן בחדר האורחים." הוא אומר בקול חמור, "אני אוהב אותך, אבל גם רוני חבר שלי."

"ברור פזי, אל תהיה חמור."

"הייתי מת שיהיה לי חצי ממה שיש לחמור." הוא צוחק, "טוב, אני כבר בא, תדליק את הטוסטר ותוציא את הפיתות מהפריז'ר."

עד שהפרוסות משחימות פזי מגיע, זולל טוסטים, נוזף בי שקניתי קוטג' טרי 9% שהוא לא עומד בפניו, וצוחק כשאני מבטיח לו מהיום רק מוצרי חלב דלי שומן ופגי תוקף. אחר כך אנחנו צופים יחד בערוץ E  המטופש והמשעשע, צוחקים מתוכנית על פשלות שעשו כוכבים על השטיח האדום והולכים לישון, כל אחד בחדרו.

לפנות בוקר, בערך בארבע, אני מתעורר מזיע נורא, משתעל בצורה זוועתית, ומבוהל עד מוות מחלום שאוצר המילים שלי דל מכדי לתאר. פזי חש אלי, שולח אותי להתקלח, ובינתיים מחליף את כלי המיטה. כשאני יוצא מקולח ורגוע יותר, מגבת סביב מותני וראשי לח אחרי חפיפה, הוא משכיב אותי לישון, נותן לי כוס תה עם דבש ולא מתפלא כשאני מבקש שיישאר לידי.

"כפיות?" הוא מציע, מכבה את האור ומחליק מתחת לשמיכה.

"כן, בבקשה." הוא נשכב על צידו ואני שוכב על הצד מאחוריו ומחבק אותו. שנינו רק בתחתונים, עורו חלקלק וחמים, שערו אסוף בקוקו קטן שמדגדג את סנטרי.

"כשרק נפגשנו," הוא אומר, "חשבתי שאתה ערס גס רוח ולא סבלתי אותך."

"כשרק נפגשנו," אני אומר, "חשבתי שאתה אוחצ'ה מעצבנת ולא סבלתי אותך."

השיחה היא מעין ריטואל קבוע שאנחנו חוזרים עליו מידי פעם ואין בכך חידוש, אבל פתאום פזי ממשיך, "ממש שנאתי אותך," הוא מוסיף, "הייתי חולם עליך חלומות רטובים ואחר כך מתעורר ושונא אותך שנאת מוות."

אני מרגיש איך אני מסמיק ממבוכה ושותק קצת, חושב איך להגיב על הגילוי הזה. "אף פעם לא שנאתי אותך פזי," אני מגיב לבסוף רק על חצי מדבריו, "הבכת אותי כשהיינו הולכים לשתות קפה ולאכול פיצה (אחרי הפגישות של קבוצת התמיכה), אבל אף פעם לא שנאתי אותך."

"שנאה היא רגש קרוב מאוד לאהבה." אומר פזי בקול שקט.

"וואלה?" זה הדבר היחיד שאני מצליח לפלוט מפי בתגובה להערה המאוד מביכה הזו. לא כל כך אינטליגנטי אבל מה רציתם בארבע לפנות בוקר?

"עומד לך." מעיר פזי באותו קול חרישי שגורם לשערות הקטנות על עורפי להזדקף.

"זה לא בכוונה." אני מתנצל ומנסה להרחיק את גופי מגופו, אבל הוא לא מניח לי, מסתובב ומחבק אותי, ראשו על חזי, ידיו כרוכות סביב מותני, צמוד אלי מראשו ועד כפות רגליו. גם לו עמד, אבל לא לקחתי את זה באופן אישי. זה קורה תמיד לגברים אחרי שהם מתעוררים. לא משהו שצריך להתרגש ממנו.

"הפסקתי לשנוא אותך אחרי שנפגשתי עם רוני," אומר פזי, "ראיתי איך הוא דואג לך ואיך אתה מסתכל עליו, ואיך התנשקתם בחצות, ופתאום כבר לא שנאתי אותך."

אני שואל את עצמי מה רוני היה אומר אם היה רואה אותי עכשיו ונחרד.

"פזי תראה... תשמע..."

"אני יודע." הוא נותן לי נשיקה על הלחי, מסתובב על צידו השני, מצמיד את ישבנו אל הזין המטומטם שלי, אומר לי לילה טוב ובסוף, איכשהו, אנחנו נרדמים.

בבוקר הוא הולך איתי לרופא למרות שאני מוחה שלא צריך והכל יהיה בסדר, אבל הוא מתעקש שבין כה הוא לא עובד בחול המועד וזה בסדר.

וזה באמת בסדר. "גם לנשאים מותר לחלות בשפעת כמו כל אחד אחר." אומר הרופא בחיוך מרגיע. נותן לי מרשם לסירופ עם קודאין ומחזיר לי את תוצאות הבדיקות שהוא מוציא מהמחשב כדי שרוני יתייק אותם, ואפילו בודק את לחץ הדם שלי.

יש לי 120/90 והרופא אומר שהוא מוכן להתחלף איתי כבר עכשיו ושולח אותי לשכב בבית ולשתות תה עם לימון. בדרך הביתה אני מוריד את פזי בדירה שלו ואחר כך מתקשר לרוני. "הלילה פזי נשאר לישון איתי." אני מגלה לו.

"אני יודע, ליאור סיפר לי. פזי ממש חמוד, נכון."

"חמוד מאוד וחבר טוב."

"טוב שיש לך חבר כמוהו, אני רגוע יותר כשאני יודע שאתה לא לבד כשאני בבסיס. אולי נזמין אותו לחג השני?"

"אהה. נדלקת עליו? אני חושב שגם הוא חם עליך, הוא כל הזמן סיפר לי איזה סקסי אתה כשאתה רוקד."

"אתה מקנא?" הוא שמח כמו ילד.

"כן, קצת."

"טוב מאוד, להתראות בבית חמוד."

***

"אהה רוני, תשמע, כשאמרתי שפזי ישן אצלנו התכוונתי... מה שרציתי שתדע זה שבאיזה שלב התעוררתי וביקשתי שהוא יבוא לישון איתי במיטה."

"למה?"

"היה לי חלום מפחיד והתעוררתי מזיע והרגשתי רע ו... זהו, הייתי צריך מישהו לידי ואתה לא היית."

"אז ישנתם יחד."

"כן."

"וזה הכל."

"אהה... כן. זה הכל."

"טוב. זה גם מה שהוא אמר שקרה."

"כן?"

"כן."

"רוצה תה?"

אני רוצה והוא מכין תה עם דבש ולימון לשנינו, ואחר כך אומר שהוא מצטער שהשאיר אותי לבד אתמול, אבל תורנויות זה חלק מהעבודה שלו. הוא יודע שקשה לי עם זה, בעיקר כשאני מרגיש לא טוב, אבל אין ברירה, ושהוא מעריך את זה שסיפרתי לו על פזי.

אני מעריך את העובדה שהוא מדבר בשקט, באיפוק רב. קצת קשה לו, אבל הוא מתאמץ ומצליח להשתלט על הטמפרמנט הסוער שלו.

כשאני אומר שאני לא הייתי מקבל בשקט כזה את השינה שלו באותה מיטה עם מישהו אחר, אפילו אם זה היה מסיבות מוצדקות ורק לכמה שעות, הוא מחייך בסיפוק.

"אתה מתחיל להתנהג כמו בן אדם בוגר רוני."

"תודה מנחם, אבל אל תבנה על זה יותר מידי."

מאז פסח התחלתי לכתוב את הסיפור הזה בראש שלי, (שם מתחיל אצלי תהליך הכתיבה) וראשית אני מנסה משפטי פתיחה. רק עם משפט הפתיחה המתאים הסיפור יתמסר לי וייכתב, אחרת זה יתקע ולא יזוז. שאר התנאים שאני זקוק להם כבר נמצאים ברשותי - השמות של הגיבורים, המיקום הגיאוגרפי, ואפילו שם הסיפור, הכל כבר שם, ואני עדיין חושש, מתמהמה, מנסה ופוסל משפטי פתיחה לרוב.

בקטע הזה אני מתנהג כמו הדמות ההיא מה'דבר' של קאמי (שידע דבר או שניים על כתיבה) שטען שבלי משפט פתיחה מושלם אי אפשר לכתוב סיפור.

אני פותח מסמך, שומר אותו בשם שמהדהד בי כבר שנים, ומנסה משפטי פתיחה. מנסה ופוסל, ומזיז פסיקים ונקודות, ומוחק, ובורח להתכתבות במסנג'ר עם מכר שלי ו... "יא אללה שלך מנחם." מתרתח רוני ובועט בכיסא שלי. אם היה למחשב מכסה הוא היה טורק אותו על אצבעותיי, "אולי תנחת כבר? אי אפשר אתך."

אני מרים אליו מבט, יודע שאני בוהה כמו אוויל מבעד למשקפיי, ומבחין פתאום בפזי שמחייך אלי ומנופף לי היי אוחצ'י בקצות אצבעותיו.

"שלום פזי, מתי הגעת?

"הלללללוווו?" מתרתח רוני, "הוא פה כבר שעה שלמה, בוא כבר לאכול יא אסטרונאוט שכמוך, אתה נעשה גרוע יותר מסיפור לסיפור."

אני מתיישבים לאכול את שאריות הכשר לפסח, ואל תרחמו עלינו כי באדיבותן של האימהות שלנו יש שם די אוכל לגדוד שלם של הומלסים רעבים. מזל שגם מולי וליאור וכוכב, עם כוכבית כמובן, מצטרפים לארוחה.

"מחר בערב כבר אפשר יהיה לאכול חמץ." שמח כוכב.

"אתה יכול לאכול טוסטים, פיצות ופיתות כבר עכשיו." אני מגלה לו. "יש לנו המון חמץ קפוא במקרר."

כוכב עושה פרצוף מתחסד ואומר שהוא שומר על כשרות ולא אוכל חמץ בפסח, ומשום מה אצלו זה מעצבן אותי למרות שגם רוני מתנהג כמותו, ובעצם גם אני, חוץ מאיזה טוסט או שניים שאכלתי בלית ברירה כי אי אפשר לאכול מצות כשיש לך פצעים בפה. "אז מה עושים אחרי האוכל?" אני מנסה להצטרף לחבורה.

בינינו, הם נראים לי דהויים וקצת לא בפוקוס. לא ממש אכפת לי מה הם עושים עם עצמם, אבל זה זמני, זה יעבור. אני סוציומט רק כשאני משתקע באיזה סיפור. הם מחליפים מבטים קצת תמהים וצוחקים.

"ככה הוא בא אורגינל מהבית, מרחף באופן טבעי, לא מעשן, לא שותה, לא לוקח כדורים – כך ברא אותו הטבע." יורד עלי רוני בעליזות פיוטית ומגלה לי שכבר שעתיים הם מדברים על המסיבה שהם הולכים אליה במועדון ההוא בחיפה.

"אני לא חייב ללכת, נכון?" אני נבהל.

"לא סבתל'ה, את תשבי פה ותסרגי גרביים, תשתי תה עם לימון ואל תלכי לישון מאוחר מידי." מקנטר אותי רוני, ולמרות התלונות שלו והדאחקות שהוא מריץ על חשבוני בלי רחמנות אני חושב שבעצם הוא די מרוצה ממני.

"ליאור הכריח אותי לקרוא את הסיפור שלך לפסח מאתר הסיפורים והוא ממש טוב." הוא אומר, "נכון שיהיה לו המשך? תכתוב לו המשך, בסדר?"

"אין בעיות," אני מחייך, "ברגע שתלכו אני יושב לכתוב."

אין לי לב לספר לו שאני אף פעם לא שולח לאתר הסיפורים סיפור לא גמור. הסיפור גמור כבר מזמן. הם יוצאים ואני שוקע בכתיבה, הולך לאיבוד בתוך הסיפור החדש שמבוסס כבדות מאוד על הזיכרונות שלי, וכרגיל, כשאני שוקע בתוך סיפור, אני מאבד תחושה של זמן ושוכח הכל, כולל ללכת להשתין. הסיפור משתלט עלי, מוביל אותי, מפזר את הצללים המפחידים מהעבר. אני שב ונזכר בדברים ששקעו לתחתית החור השחור של זכרוני שפתאום הוא כבר לא שחור כל כך.

מארגן את העובדות כהלכה, חי מחדש את התקופה ההיא שהיו בה הרבה דברים רעים, אבל גם דברים טובים, ובסוף תופס שכבר ארבע לפנות בוקר ושאני הרוס מעייפות. הגב כואב לי ויד ימין ממש משותקת. עושה שמור והולך לישון.

***

שעתיים, אולי שלוש שעות אחר כך הם חוזרים ומעירים אותי. יש להם מצב רוח מצוין, הם צוחקים, רוני תוסס ומבעבע עליצות וחרמנות כמו שקורה לו תמיד אחרי שרקד ונהנה ושתה במידה. הוא מתלונן על החום ומתחיל להתפשט בזריזות. פזי קצת יותר ביישן ומאופק ממנו, לא שתוי אבל טיפה מסטול, ומאד מאוד מיוחם. יש לי חוש לדברים כאלו ואני מריח את זה עליו מיד.

"נהניתם?" אני שואל, "הייתה מוזיקה טובה?"

"מוזיקה סוף הדרך, ממש מעולה, והיה חדר חושך עם סרטים כחולים ממש טובים, לא זבל אמריקאי אלא סרטים גרמניים וצרפתיים שחבל"ז." אומר רוני, מעיף את תחתוניו ומטיל את עצמו על המיטה לצידי.

"היה שם אחד שממש נראה כמו תאום שלך והוא..."

"בחיים לא הצטלמתי לפורנו." אני מוחה בזעף.

הם צוחקים. "תפסיק להילחץ, אנחנו יודעים שזה לא היית אתה, היו עליו המון קעקועים, אבל היה בו משהו..." מנסה פזי לתאר את מה שראה ומתיישב מצידי השני.

"די, לא אוהב פורנו." אני אומר בתוקף ומושך עלי את השמיכה כחיץ ביני לבין פזי שנותר בתחתונים וחולצה בלבד.

"חבל, הוא עשה שם שלישיה עם שני כושים מדליקים נורא ו..." הוא מחליף מבט עם רוני והם מצחקקים, ומביטים זה בזה ואחר כך בי. אני יודע בדיוק על מה הם חושבים. גם אני חושב על אותו דבר ומתרגש ונדרך וגם קצת פוחד.

"אתה לא חייב." אומר רוני ונמרח עלי. הוא ערום, חלקלק ומשיי. היד שלו מגששת קלות על בטני. אני לא מוחה והיא נעשית חצופה ותקיפה ויורדת יותר למטה, יד חמימה, יד חכמה וזריזה, יד שמכירה אותי טוב. הגוף שלי מגיב למגעה עוד לפני המוח. "תראה איזה יופי." אומר רוני לפזי ומושך מעלי את השמיכה הדקה כמו קוסם שמגלה את הארנבת בכלוב.

"נהדר." מסכים פזי וכורע ברך על המיטה, לוטש מבט אל הזין שלי וכמעט שלוקח אותו לפה, אבל אני שם יד על כתפו ועוצר בעדו. לרגע שלושתנו קופאים. אני יודע שמספיק אם אגיד שלא נראה לי והכל יפסק, אבל אני אומר רק, "לא בלי גומי." ומיד נשלף קונדום ואחר כך גם השני, ואז זה פשוט קורה.

חלק ממני נשאר מסויג וקר, צופה בכל הפעילות מהצד בלי להיסחף, אבל זה רק חלק קטן וחסר השפעה על המתרחש. הוא רק מסתכל, יודע שזה לא רעיון חכם, ויודע שאין בכוחו לעצור את האירועים, רק לשמור אותם בזיכרונו למען החלק הגדול יותר שבי שמתרגש ומתלהב ומתבהם ושמח שרוני עשה מעשה שלי לא היה אומץ לעשות, ואפילו לחלום עליו לא העזתי. לא אתאר מה ואיך עשינו כי זה מסובך מידי ובאמת מיותר. כולם עשו הכל לכולם, וכולם נהנו, וכמובן שרוני שהיה הכי מסטול והכי חרמן, ועם הזין הכי מרשים הפגין כושר מיני בלתי נלאה לעומתנו, שני קשישים אשכנזים עייפים. אחר כך הוא חייך אלי חיוך ניצחון ואמר שזה נורא כיף לזיין פסיבי אמיתי (והוא לא התכוון אלי) הטיל את עצמו עלי ונרדם, מרוצה כאילו הקבוצה שהוא אוהד זכתה באליפות העולם.

אני ופזי רק נמנמנו קצת לצידו - שלושה אנשים מבוגרים במיטה אחת זה באמת יותר מידי ידיים ורגלים - ואחר כך הלכתי להתקלח. כשיצאתי מצאתי את פזי ישן גם כן, מכורבל כמו עובר בתוך השמיכה, משאיר את רוני ערום וחשוף. הבאתי עוד שמיכה שרוני לא יתקרר ושאלתי את עצמי אם זו התחלת הסוף שלנו כזוג או רק עוד אפיזודה אחת בטלנובלה שלנו.

אני מניח שזה תלוי בעיקר בנו ובאיך שנמשיך הלאה. מצד אחד הוא יותר מידי נהנה מהתחת השמנמן של פזי מכדי שזה ייגמר רק בפעם הזו, ומצד שני גם אני נהניתי, ואף אחד לא הכריח אותי לעשות כלום אז אין טעם להעמיד פני פולנייה מתחסדת, ומצד שלישי... מספיק ודי לעכשיו.

***

עשר בבוקר, ולמרות שההרגשה היא של שבת היום בעצם יום רביעי – חג שני של פסח. מחר מימונה וזהו. גמרנו עם החופשים והבלגנים. אני שותה קפה ואוכל עוגת אגוזים כשרה לפסח, דווקא די טעימה. פזי כושל מחדר השינה שלנו לבוש בחולצת טריקו שלי שקצת ארוכה עליו ושערותיו רטובות מהמקלחת שעשה.

"היו לך מים חמים?"

"כן, מצוינים. בדירה שלי משהו לא בסדר עם הדוד שמש, אף פעם אין מספיק מים חמים, גם כשיש שמש, המים קרים."

"כנראה שהדוד קטן מאוד או שהמראות סתומות."

"איזה מראות?"

"המראות של הדוד שמש פזי."

"למה דוד שמש צריך מראות?"

"כי... לא חשוב, זה לא באמת מראות זה... לא משנה. תבקש מהבעל בית שיבדוק את זה."

"הוא שם עלי זין, הכל בדירה הזו מתפרק ולו לא אכפת בכלל. הוא מחכה שאני אעזוב כדי למכור אותה."

"אז תעזוב."

"אני צריך לחפש משהו חדש ועד עכשיו לא היה לי כוח."

"תשאל את ליאור, הוא תמיד יודע על משהו פנוי."

"שאלתי והוא אמר שהוא ישמח אם אני אבוא לגור אצלו, אבל בתנאי שאני אסתלק לטיול כל פעם שג'ורג'י מגיע."

"אני לא חושב שזה יקרה בקרוב, לונדון רחוקה מאוד מהקריות."

"ליאור המסכן, עד שהוא התאהב סוף סוף אז..."

"אולי זה רק לטובה, ג'ורג'י סך הכל ילד."

אנחנו שותקים קצת, פזי מיישר את העוגה, אומר שהוא לא רוצה קפה ושותה חלב שחימם במקרו ואז אוזר אומץ ושואל אותי אם אנחנו הולכים לדבר על זה.

"כבר עשינו מה שעשינו, מה יש לדבר?" אני משתדל להישמע אדיש ולא מצליח.

"לא הכרחנו אותך." הוא אומר ומשפיל עיניים.

"אני לא מאשים אף אחד, וסך הכל היה טוב, אבל..."

הוא נעלב. "אתה חושב שזו הייתה טעות?"

אני מנסה לפייס ולהחליק, "הייתם די מסטולים וחרמנים מהסרטים שראיתם. בוא נשכח מכל הסיפור הזה ודי."

פזי מסרב להרפות, "אני לא הייתי מסטול, ועברתי את הגיל שסרטים כחולים מחרמנים אותי. ידעתי בדיוק מה אני עושה וגם אתה ידעת." הוא אומר בכעס.

"במה בדיוק אתה מאשים אותי פזי?" אני משתומם.

"בזה שאתה בדיוק כמו מר נשוי, צריך אותי רק כשעומד לו ודקה אחר כך לא יודע איך להיפטר ממני." הוא אומר בעלבון.

"פזי, אולי במקום להאשים את כל העולם אתה צריך לשאול את עצמך למה אתה תמיד תוקע את עצמך במצבים כאלה?" אני יודע שזו שאלה נבזית ואני משתדל לדבר בעדינות, אבל קשה לטייח את האמת – הוא כאילו עושה הכל כדי להיפגע בכל אחד מהקשרים שלו עם גברים, ומה שקרה אתמול זו עוד חוליה באותה שרשרת.

"סתום כבר. אני שונא אותך." הוא מטיח ועיניו היפות - עיניים כחולות, יפות באמת - מתמלאות דמעות, "ותדע לך שזה היה רעיון של החבר שלך, לא שלי."

"כשהוא שיכור וחרמן הראש שלו מתמלא רעיונות טיפשיים, יכולת לעצור אותו אם היית רוצה."

"לא רציתי וגם אתה לא, אחרת היית עוצר אותו."

שנינו שותקים ואז אני מושיט יד ולוקח את כפו בידי. יש לו כף יד קטנה, שמנמונת ורכה. היא נבלעת בידי, אני מלטף אותה מנסה להתנצל בלי מילים. להגיד שאני מצטער, שאני מחבב אותו מאוד, שאני לא רוצה שהוא יפגע ושהוא צודק ואני לא קדוש, אבל..."

"להרבה אנשים יש יזיזים, למה אתם לא יכולים להיות היזיזים שלי?"

"כי אני ואתה פזי לא בנויים ליזיזות."

"מאין לך?"

"טוב, אולי אתה כן (הוא לא), אבל אני לא."

"גם אני לא." הוא מודה ומסמיק.

"אני יודע."

"אבל אולי נוכל לעשות את זה עוד פעם אחת ודי?" הוא מתחיל שוב לחייך, ואני מוצא את עצמי מחייך אליו חזרה.

"הכל תלוי ברוני." אני מתחמק מלהחליט כי באמת היה כיף ואני רחוק מלהיות קדוש.

"אם ככה אז בסדר." עכשיו הוא כבר ממש צוחק.

"אבל צריך להיזהר עליו מאוד מאוד פזי, הוא רק ילד."

"אין לו זין של ילד, וגם הכושר שלו... טוב, אולי בזה אתה דווקא צודק."

"אני מתכוון לזה שהוא בריא ואני רוצה שהוא יישאר כזה."

"אני אזהר מאוד."

"ואני לא רוצה שאף אחד בקבוצת תמיכה ידע."

"מה אתה חושב, שאני אידיוט? זה יהיה הסוד שלנו."

"אני חושב שסוד ששלושה אנשים יודעים אותו לא יישאר סוד עוד הרבה זמן, ועכשיו עזוב את העוגה, בוא נכין אוכל אמיתי."

"חביתה וסלט? אני אכין את הסלט ואתה את החביתה."

אנחנו מכינים חביתה וסלט, אוכלים חלק ומשאירים קצת לרוני, ואחר כך אני מצלצל וקובע עם בוריס, מתאים את מושב האופניים של רוני למידותיו של פזי, ושלשתינו נוסעים באופנים לטיול נחמד. בסופו של הטיול כשאנחנו נפרדים מבוריס בפתח הדירה שלו הוא נותן לי חיבוק, לוחץ את ידו של פזי, אומר לנו שניזהר מאוד על הילד ומסתלק.

"למה אתה חושב שהוא התכוון, שניזהר על הילד?" שואל פזי

"הוא התכוון בדיוק למה שהוא אמר פזי, וזה אומר שכבר ארבע איש יודעים את הסוד."

"איך הוא ידע? אמרת לו משהו?"

"לא, אבל הוא חכם והוא מכיר אותי."

"טוב, לא נורא, ארבע זה לא הרבה."

זה שלושה יותר מידי אני חושב, אבל מאחר וזה סוד מסוג כזה שבין כה וכה יש בו שלושה שותפים ובוריס לא פטפטן אז אולי... לא יודע. אני עייף ומזיע ואין לי כוח לחשוב על זה עכשיו, יש דברים שאני מעדיף לעזוב.

 ***

"אתה כועס עלי חמי?"

"לא, למה?"

"היה לי רושם שאתה כועס."

"אבל לא אמרתי כלום."

"זהו, שאתה לא מדבר."

"מדבר על מה?"

"על שום דבר, אתה שותק כל הזמן."

"אני חושב."

"על מה?"

"על דברים שקרו מזמן."

"אתה לא יכול לדבר איתי? מה עובר עליך? זה בגלל הסיפור עם פזי? אתה כועס עלי בגלל הקטע שעשיתי לך עם פזי?"

"לא, ממש לא."

"דברת עם פזי?"

"לא יצא לי עדיין."

עכשיו הוא צועק, "אז מה עובר עליך?"

"אני כותב משהו מסובך וקשה לי עם זה. אל תצעק."

"זה בגלל הסיפור של 'ביעור חמץ'? הוא תקוע בגללי?"

"לא חמוד, את הסיפור של 'ביעור חמץ' סיימתי עוד בפסח. זה משהו אחר."

"זה על האיליה הזה, נכון? הטיפוס הזה שהיית איתו בתל אביב."

"גם."

"אבל תמיד אמרת שעל זה אתה לא רוצה לספר, אז מה קרה פתאום?"

"שיניתי את דעתי."

"למה?"

"ככה. לא יודע, פתאום שיניתי את דעתי."

"אני מרגיש שאתה בכלל לא פה, אתה יושב לידי ואתה לא כאן."

"אני כאן, הנה, תיגע."

הוא נוגע ואחר כך מחבק ומנשק ונלחץ אלי חזק חזק. "אני דואג לך מאוד, ישנת רע מאוד בלילה."

"אבל לא השתעלתי בכלל."

"חרקת שיניים ונאנחת, וגם בעטת בי."

"סליחה חמוד, זה לא היה בכוונה."

"אני יודע, אבל זה סימן לא טוב חמי, למה אתה מלחיץ את עצמך?"

"אולי אתה צודק, אני עוד אחשוב על זה. תגיד, אתה לא הולך לראות את המשחק של מכבי אצל מאור?"

"אהה, כן. מכבי. שכחתי שהיום יום חמישי."

"והיום כבר אפשר לשתות בירה, כדאי לך ללכת."

"אתה מנסה להיפטר ממני כדי לחזור לסיפור שלך, נכון?"

"אתה מכיר אותי יותר מידי טוב."

הוא צוחק ונשבע לי שאם אני רק אגיד מילה הוא יישאר, אבל אני מאיץ בו ללכת, ליהנות מכדורסל עם החברים, ומבטיח שאהיה בסדר.

אני רק מתיישב מול המחשב ופזי מתקשר. "חשבתי על זה הרבה," הוא אומר, "על מה שהיה בערב חג ומה שאמרת לי אחר כך."

"הייתי קצת עצבני, סליחה."

"לא, צדקת. אני שוב תוקע את עצמי במצב ללא מוצא, אל תכעס  חמי, אבל אני לא רוצה לעשות את זה שוב."

"אתה לגמרי צודק."

"יכול להיות שבסוף אני כן אספר על זה מחר במפגש, אבל אני לא אספר שזה היה אתכם, בסדר?"

"איך שאתה רוצה פזי."

"אם יום אחד אתה רוני תיפרדו חמי אז..."

"כן, מה אז?"

"אז תהיה לי בעיה במי מכם לבחור, שניכם מדליקים."

"גם אתה מדליק פזי, אבל לדעתי... טוב, לא חשוב."

"תגיד, אני רוצה לדעת מה אתה חושב."

"לדעתי מה שמושך אותך אצלנו זו בעיקר הזוגיות שלנו."

פזי חושב קצת, "כן, אתה צודק. הזוגיות שלכם והזין של רוני."

"מניאק." 

"בסדר, אם אין ברירה אני מוכן להתפשר רק על הזין שלך."

"מניאק בריבוע."

"אני יודע." הוא צוחק, "הגיע הזמן שאני אירגע ואשיג לי אחד פרטי משלי."

"מה? זין? מה רע בזה שמחובר אליך?"

הוא צוחק שוב, " דביל אחד. אתה יודע למה אני מתכוון."

"כן, אני יודע ואני בטוח שזה יקרה אם רק תרצה באמת פזי, אתה מותק, יאללה, להתראות מחר."

"להתראות מחר חמי."