יום שבת, 30 בדצמבר 2017

5. תחילתה של ידידות מופלאה

עבדנו כמו תמיד, וכרגיל הרדיו היה דלוק בקולי קולות, והקריין השמיע איזה פרסומת או משהו, לא ממש הקשבתי, אבל הוא דיבר בטון נשי קצת מתחנחן, ואז אדי השמן אמר לניקולאי (הוא באמת חזר נשוי מרוסיה, אבל אשתו צריכה לגור שם עוד שנה לפני שירשו לה לעלות, ולא, עוד לא ביררתי אם הוא הוסיף לעצמו עוד כתובות קעקע חדשות), "איזה קול של הומו." וניקולאי דחף אותו עם המרפק, אמר לו לסתום והחווה בסנטרו לעברי ו... לרגע היססתי, ואז, במקום לחייך ולהגיד שנכון, הוא באמת נשמע הומו, הקריין הזה (מה שהיה נכון לגמרי), פשוט העמדתי פנים שלא שמעתי ולא ראיתי, ובעצם אני שקוע במחשבות עמוקות מיני חקר והלכתי משם.

זהו, זה הכל. זה כל מה שקרה ובכל זאת אני חושב שאני צריך למצוא לי מקום עבודה חדש, ואם הוא לא יהיה מקום של הומואים אז עדיף שאני אמשיך להיות בארון במקום העבודה החדש שעוד לא מצאתי כדי להימנע מדברים מביכים כאלו.

אני מנסה לחשוב על מקום עבודה שכולו הומואים, או לפחות הרוב, והמקום היחידי שעולה בדעתי זה חנות בגדים, או אולי מסעדה. לא חושב שאני אהיה מלצר מוצלח, וגם במכירות אני די גרוע, אולי מכירות ספרים? לא. אני פשוט אשב ואקרא את כל הספרים ואגרש את הקליינטים שלא יפריעו לי. בכל מקרה לא יזיק לי מקום עבודה שישלם לי קצת יותר כי המבצע של מציאת מישהו שישכיר ממני את החדר הפנוי בדירה לא הולך כל כך טוב.

היום, כששתינו יחד קפה לפני שיצאנו מהבית, רבנו שוב. חבל, כי בדרך כלל אני נורא אוהב את הטקס הקטן הזה - לשבת יחד זה מול זה, לכרסם עוגה יבשה, לשתות קפה ולדבר איתו על כל מיני דברים לא חשובים... סקס אני יכול לעשות כמעט עם כל אחד, אבל לשתות קפה של בוקר אני יכול רק איתו.

רבנו בגלל שאמרתי שהיום אחרי הצהרים יבוא הבחור הזה שרוצה להשכיר ממני חדר ושאני מקווה שזה יסתדר הפעם כי אני ממש צריך את הכסף הזה. (היו כמה שבאו קודם, אבל בגלל כל מיני סיבות זה לא הלך). סתם דיברתי, בלי להעלות בדעתי... הוא אמר אחר כך שהוא הבין מדברי שאני רומז שאני רוצה שהוא יעזור לי עם תשלום החשבונות, וזה ממש ממש לא היה נכון.

"מה אתה חושב שאני, זונה." התרתחתי.

איך הוא יכול היה לחשוב ככה. הרי עשינו סקס – לא. עשינו אהבה - רק כמה דקות קודם. הוא ניסה להתנצל, "תן לי לעזור, הרי אני החבר שלך." אמר וניסה לגעת בי, ואני דחפתי אותו ואמרתי שהוא רק האקס שלי ואם הוא יבקש יפה אני מסכים שנהיה יזיזים, לא יותר, ודחפתי פרוסת עוגה לפה. מרוב כעס היא נתקעה לי בגרון. התחלתי להשתעל נורא והוא נלחץ כאילו שאני עומד לגווע על רצפת המטבח, והתקשר אלי לעבודה איזה שלוש מאות פעם אחר כך לשאול אם אני מרגיש טוב.

אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשאני נחמד אליו ומנסה להיות מבין ומתחשב הוא מגעיל כלפי, וכשאני צועק עליו ומתנהג בגסות הוא נמרח עלי?

גברים. לך תבין אותם. 

ואם מדברים על גברים, הדייר המיועד שלי הגיע ומיד כשעיני נפגשו בעיניו ידעתי למה הוא עזב בית עם אישה ושני ילדים. אני רק מקווה שגם הוא יודע את זה. הוא דווקא בן אדם נחמד, קרוב לארבעים, קצת מקריח, קצת שמנמן, אבל עובד על זה קשה וכבר איבד שמונה קילוגרם ועוד היד נטויה, ככה הוא סיפר לי בגאווה, ומיד שאל לאיזה חדר כושר אני הולך.

שמו מולי וברור שהוא די מבוהל מהצעד שעשה ונורא מתגעגע לילדים שלו. לי הוא אמר שהוא ואשתו נפרדו לתקופת ניסיון בגלל בעיות בזוגיות שלהם (נשבע לכם שככה הוא אמר) ושהוא רוצה רק חדר קטן לישון בו, זה הכל. התנאי שלו זה שהוא יוכל לעזוב באתראה של כמה ימים ולכן הוא לא יכול לשכור ליותר מחודש כל פעם, אבל...

"זה בסדר גמור מבחינתי," אמרתי, "אבל תדע שלפעמים יבואו לכאן גברים לעשות איתי סקס וחלק אולי יישארו לישון אצלי."

אני מודה שנהניתי תענוג פרוורטי לראות איך העיניים החומות שלו מתעגלות כמו צלחות והפרצוף שלו מסמיק ממבוכה. "גם השכנים למטה הם הומואים." הוספתי, "וכל החברים שלהם גם, זה מפריע לך?"

הוא נחפז להבטיח לי שלא, מה פתאום, הוא בן אדם מאוד ליבראלי, וזה בכלל לא מפריע לו, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו, ושאיש באמונתו יחיה, ושהחדר מאוד מוצא חן בעיניו, אבל... "אתה רוצה להשכיר או לא." הפסקתי את הגמגום שלו בגסות רוח - אני באמת חרא של איש מכירות.

הוא אמר שהוא לא בטוח, הוא עוד צריך לחשוב על זה, ומעשה שטן בדיוק ברגע זה נכנס ליאור לקחת ממני גבינה צהובה לשפר את הפיצה הקפואה שהוא תכנן לחמם (כל הזכויות על הרעיון שמורות לי ולדני), ראה את הדייר החדש שלי ושאל בטון הכי מתוק שלו מי זה החמוד הזה, ומה הוא עושה אצלי, ואם בא לו לאכול איתנו פיצה?

ליאור מסוגל להתנהג בצורה גברית רגילה לגמרי כשמתחשק לו, אבל לפעמים, בעיקר כשהוא לובש סינר ומשחק אותה טבח, הוא מתנהג כמו דראג קווין קטנה ומופרעת. גם אני, בפעם הראשונה שראיתי אותו מפגין את רפרטואר ההתנהגות האוחצ'ית שלו נבהלתי, אבל מולי נכנס לפאניקה, נבהל והתבלבל כל כך עד שחתם על החוזה רק כדי שיוכל לברוח מליאור מהר ככל האפשר.

אני חושב שהוא עומד להתקשר מחר מחרתיים ולהגיד שהתחרט ושזה לא זה, אני לא אתפלא אם יחזור לאשתו רק מרוב שנעשה לו לא נעים מליאור והשטויות המופרעות שלו.

אחרי שהוא חתם והלך התנפלתי על ליאור בצעקות, אמרתי לו שהוא מופרע ומפחיד אנשים הגונים עם ההצגות שלו, ומרוב כעס הורדתי ממנו את הסינר - משהו מזעזע במשבצות ופרחים בשלל צבעי הקשת ואם לא די בכך הוא גם מעוטר במין לב מתחרה בחזית – משהו באמת מזוויע. ומי נכנס בדיוק כשאני נאבק עם ליאור על הסינר הטיפשי הזה - רוני.

שניהם התחילו לדבר בבת אחת זה עם זה ואיתי - אל תשאלו אותי על מה, היה לי בלאק אאוט זמני - ופתאום הבית היה מלא בבני אדם קשקשנים שמיעוטם רצו לדעת על מה המריבה ורובם פשוט רצו שתהיה כבר פיצה, ורצוי גם כמה בירות.

"השכרתי את החדר, אני חושב." אמרתי רק כדי להגיד משהו.

"לאחד ממש חמוד." התלהב ליאור, "קצת קשיש, אבל מתוק ושמנמן, בדיוק כמו שאתה אוהב חמי."

הוא כזה סכסכן הליאור הזה, אני אחנוק אותו יום אחד עם הקוקו הטיפשי שלו.

טוב, איכשהו זה נגמר בפיצות ובהמון הסברים שרק סיבכו עוד יותר את המצב, מזל שדני נכנס והשיחה שינתה כיוון והפכה קצת יותר מהוגנת. אם אני לא אשמור עליהם הילד יצא דפוק לגמרי בגלל הפה המלוכלך של הקוקיצות האלו.

נכון לעכשיו אני חוזר ומזכיר לרוני שהוא רק יזיז שלי ושאני לא רוצה בכלל חבר, והוא מתעצבן ורומס אותי, ואני מתכוון פשוטו כמשמעו - שוכב עלי ומועך אותי בכל שישים ומשהו הקילוגרם הגרמיים שלו - ומתרתח כהוגן כשאני מבקש שיפסיק לדגדג אותי.

אנחנו עדיין אוהבים כמובן, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק. עכשיו הוא שוב מחזר אחרי כי הוא מרגיש שאני כבר לא שפוט שלו והוא חושש שעוד מעט יגור פה עוד גבר שעלול למצוא חן בעיני אז הוא עושה מאמץ, וחוץ מזה הוא באמת דואג לי, אני מרגיש שהוא מודאג בגללי ואני חשוב לו, אבל הוא עדיין לא מוכן לוותר על האופציה הנשית שלו, ואולי הוא לא יכול לוותר, מאין לי לדעת?

המצחיק הוא שגם אני מסתדר לא רע עם נשים, ואם הייתי רוצה ואם זה היה ממש חשוב לי אני בטוח שהייתי מצליח לחיות לא רע בכלל עם אישה וגם לספק אותה, אבל למה לכל הרוחות שארצה לעשות דבר כזה?

אין לי שמץ של ספק שנשים הן החלק המוצלח יותר של המין האנושי מכל בחינה שהיא, אבל בשביל סקס אני זקוק לגברים. נשים טובות  לידידות, חיבה, שיחה - בעיקר מהסוג הנפשי - אבל לא יותר מזה. אני מודה שבהתחלה הייתי בטוח שהוא מאלץ את עצמו להיות עם נשים יותר מטעמי ארוניות מאשר בגלל משיכה אמיתית, כי אחרת למה הוא חוזר כל הזמן אלי? אבל בזמן האחרון אני מתחיל לשאול את עצמי אם זה באמת נכון. ההורים שלו כבר יודעים וכנראה שהם משלימים לאיטם עם הפייגלע שבו, אז בשביל מה ומי ההצגה? ונניח שהוא באמת זקוק גם לנשים, וגם אם אהיה המושלם בגברים (מה שאני לא) זה לא יעזור כי חסר לי ציוד חיוני מאוד שיש להן. אני אוהב אותו וזקוק לו ונהנה להיות איתו, אבל האם אני אוהב אותו מספיק כדי לחלוק אותו עם אישה?

האמת, כן. אני חושב שכן. הרי גם אני שמח לגוון מידי פעם עם אקס זה או אחר (בעיקר עם בוריס), אז גם לו מותר, בתנאי שיחזור אלי ושאני אהיה בן זוגו העיקרי ושנחיה יחד, אבל כמו שאני מכיר אותו זה לא יהיה ככה, נהפוך הוא. הוא מעדיף לחיות חיי משפחה וזוגיות עם אישה שתיתן לו ילדים ובית ופאסדה של נורמאליות מהוגנת, ואני אהיה הסוד הקטן מהצד, סוד אפל ומטונף שהוא מתבייש בו.

לא תודה. לא נראה לי. גם אם הוא מאוד אוהב אותי זה עדיין לא נראה לי כדרך חיים בריאה בשבילי. ומה שהכי מעצבן זו הקנאה שלו והרכושנות שלו. אם יש מישהו שאין לו זכות לקנא זה לאהרון, אבל האם זה מפריע לו? הצחקתם את הסבתא של פפו.

דנתי בנושא עם חבר שהודיע לי שאני מסתפק ביחסים הביזאריים הללו עם רוני בגלל שכדתל"ש מצוי אני חש אשם בנטיות ההפוכות שלי ונהנה לסבול, וגם (זה ממש עצבן אותי), בגלל שאני חיובי ואני מרגיש שלא מגיע לי משהו טוב יותר. מרגיז, אבל הגיוני באיזה אורח מעוות.

היום תפסתי את ניקולאי בצד ושאלתי אם הוא הוסיף לעצמו איזה קעקוע מעניין כשהיה ברוסיה. הוא אמר שלא, להתחתן זה מספיק ודי, לא צריך להוסיף עוד הרפתקאות, ואז הוא ניסה להתנצל בגלל הקטע של אתמול ולהגיד שהם סתם צחקו ואין להם שום דבר נגדי, או נגד הומואים, וסליחה אם נפגעתי, ואני נחפזתי להגיד שלא נפגעתי ושהקריין ההוא באמת נשמע הומו, והכל נגמר בשלום.

חוץ מזה הלכתי כל היום עם הנייד צמוד אלי כי המתנתי לצלצול ממולי. הייתי בטוח שהוא עומד לבטל את העסק והנה, כשכבר כמעט הלכתי הביתה, הוא באמת צלצל ולא רק שלא ביטל אלא שאל אם לא יפריע לי שהוא יעביר את חפציו כבר בסוף השבוע הזה.

"מצידי אתה יכול להגיע כבר היום." אמרתי, כי מה אכפת לי? בין כה החדר סתם עומד ריק. הוא הודה לי בהתרגשות וסיפר לי שהמצב בבית נעשה כל כך מתוח עד שהוא ממש חייב להסתלק, ואולי הוא יבוא כבר היום ישר מהעבודה כי אשתו שלחה את הילדים לסבתא ורק בגללם הוא עוד ממשיך לגור בבית.

"אולי היא רוצה שתהיו לבד בבית ותנסו להתפייס?"

"ודווקא בגלל זה דחוף לי לברוח." הוא ענה בתקיפות, "השיטות שלה להתפייסות הן..." ואז הוא נזכר שהוא כמעט לא מכיר אותי וסתם את הפה.

הבעיה היא שאין בחדר האורחים שום רהיטים חוץ מארון קיר ושני כסאות צולעים. נניח שהוא באמת יגיע. איפה הוא יישן? אם נגיע למצב המביך הזה אני אתן לו את המיטה שלי, אשאיל שק שינה ומזרון מליאור ואישן על הרצפה.

אתמול לא קרה שום דבר ממה שחשבתי – ככה זה תמיד, אתה עושה תכניות, מתארגן וחושב על כל האופציות, ובסוף קורה משהו לא צפוי שבחיים לא היית חושב עליו והכל משתנה בבת אחת. נו, טוב, ככה זה בחיים, או שאולי אלו רק החיים שלי?

בסוף מולי לא בא, לא יודע למה. הוא לא דיווח לי. אולי הוא כן התפייס עם אשתו, אולי תפס זיון באיזה מקום? מאין לי לדעת.

נשארתי לבד בבית וראיתי סדרה הזויה בטלוויזיה רק בגלל שחקן מתוק אחד, מת על הפרופיל שלו, יש לו אף שפיצי חמוד כזה ועיניים מדהימות, ותלתלים שחורים. בפרק הזה הוא גמר במיטה עם איזו בלונדה, נכון, כוסית, אבל בכל זאת, נקבה... כשזה נגמר הלכתי לישון ובסביבות שתיים בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, רוני הופיע פתאום.

הוא הצליח להיכנס למיטה בלי להעיר אותי, (הוא משתכלל והולך בקטע הזה), ופתאום הרגשתי בו לצידי, נלחץ אלי חזק, משפשף את פניו בחזה שלי – מת על הפרווה שלך הוא אומר – מושך אותי אליו, מתכנס תחתי, מבקש להתחפר בתוכי.

"מה קרה, קר לך?" שאלתי וחיבקתי אותו.

"כן, קר לי, תחמם אותי, תחזיק אותי." הוא ביקש, נשמע עצוב כזה, בודד ומרוחק כל כך. זה הפחיד אותי. כמה שמעכתי אותו יותר חזק אלי ככה הוא רצה עוד. פחדתי שאשבור אותו לשתיים.

"מה קרה חמוד, תספר לי מה הבעיה."

"ביום כיפור אני בבית עם ההורים, הולך איתם לבית כנסת."

"בסדר, אין בעיות."

"יכול להיות שאני אשאר שם גם שישבת."

"טוב, אני אתגעגע, אבל באמת הזנחת אותם קצת לאחרונה."

"אולי אני אביא אליהם את המולדבית (החברה שלו ממולדביה).

"יופי." אני אומר, "באמת הגיע הזמן שהם יכירו אותה." בלב אני מרגיש סכינים, אבל בחוץ אני מחייך ואומר יופי.

"מה יופי. אידיוט אחד! תתרגז, תכעס, תרביץ לי."

"לא, רוצה. לא אוהב אלימות."

"אתה סתם אפס פתטי." הוא פוסק בזעם, "אתה לא גבר."

"אז לא, אתה מספיק גבר בשביל שנינו." אני עונה, ומתחיל לכעוס למרות שהוא סתם מדבר שטויות.

אני מנסה להתרחק ממנו, הוא מסרב. אנחנו נאבקים קצת, אבל ברגע שהוא מתחיל לבכות אני מפסיק להדוף אותו ממני ונרגע.

לא ישנו הרבה באותו לילה – התחבקנו והתלטפנו ודיברנו. הוא ביקש סליחה, ואני אמרתי שיפסיק עם השטויות, והוא שוב סיפר כמה קרוע ואומלל הוא מרגיש, ואני אמרתי שזה בסדר ואני מקבל אותו כמו שהוא, ואני אחכה עד שהוא יחליט.

"ואם אני אף פעם לא אחליט." הוא אמר במרירות, "אז מה, תחכה לי לנצח."

"לא יודע חמוד, מספיק. בוא נישן." ביקשתי, ובסוף נרדמנו מחובקים.

"אני כל הזמן פוחד שיום אחד תגיד שדי, שנמאס לך, ותעיף אותי לכל הרוחות." הוא אמר לפני שהלך.

"אל תדאג, אני אתן לך הודעה מראש שתוכל להתכונן." הבטחתי לו.

אז לא, אני לא אחכה לנצח, אבל אהבה זה לא רק אושר, וסקס נהדר, וצחוקים, ובלונים, ונשיקות, ופרפרים, זה גם להיות לבד ולחכות ולהיות חזק וסבלני בשביל שניים ומסתבר שיש לי הרבה יותר סבלנות מכפי שתיארתי לעצמי.

כשאני חושב על האהבה שלנו אני מדמה אותה כמין חבל עבה וגס עשוי מאות סיבים קטנים ודקים של זיכרונות, תחושות, טעמים, חוויות, לילות וימים שעברנו יחד.

החבל הזה קושר אותי אליו ואותו אלי. אם נמשיך להיות יחד ונמשיך לאהוב החבל יתעבה ויתחזק, אבל אם הוא יתרחק ממני, יעביר את מרכז החיים שלו אליהם, אל ההורים, המשפחה, הבנות ההן, (עכשיו זו המולדבית, אולי יהיו אחרות בהמשך), החבל הזה יתחיל להיקרע. סיב אחר סיב יפקע, ככל שהוא יתרחק ממני יותר ככה החבל ימתח יותר וייעשה דקיק יותר, ובסוף הוא יקרע, וזה יכאב, אבל אז לא נהיה קשורים עוד והוא יוכל ללכת ממני ואני ממנו. אני רק מקווה שאוכל להזהיר אותו מראש שזה עומד לקרות.  

***

מולי, הדייר החדש שלי, הגיע בבוקר ושמח מאוד לשמוע שהיום אני לא עובד ואוכל לעזור לו לפרוק את החפצים שלו. הוא הביא פוטון זוגי נוח למדי, שטיח דק שנקרא קילים, כמה מזוודות, בגדים ומחשב נייד. אחרי שסידרנו הכל הוא מיד נעמד לבשל, ראה שחסרים המון דברים ושלח אותי לעשות קניות, והתפלא מאוד שאני לא שותה שום אלכוהול. אפילו בירה הפסקתי לשתות כי היא לא עושה לי טוב בזמן האחרון, אולי בגלל התרופות שאני לוקח?

אכלנו מצוין, (בשבילי, אם האוכל חם ומבושל זה מספיק טוב, אני לא בררן), וגילינו שאנחנו מחבבים זה את זה. "זו עומדת להיות תחילתה של ידידות נפלאה." אמר מולי וצחק, והיה מרוצה מאוד לגלות שאני יודע שזה משפט הסיום של הסרט הקלאסי 'קזלבנקה'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה