יום שבת, 30 בדצמבר 2017

22. כרוניקה של זוגיות

אהובי היקר

כתבת בבלוג שלך שאתה עצוב, שקשה לך שאתה בודד גם כשאני לצידך. גם אני מרגיש בודד לידך וזו אשמתך. אתה מסתגר ממני, אתה לא נותן לי לנחם אותך. אתה מרגיש צורך להיות תמיד הבוגר והחזק בין שנינו. אתה חושב שאני לא יודע שאתה בוכה בשקט במקלחת כדי שאני לא אשמע? אתה חושב שאני לא יודע שאתה ממשיך עם הבלוג שלך כדי שתוכל לפרוק את הכאב שלך?

חמי שלי, אל תסתגר ממני. אני יכול לעזור לך אם רק תיתן לי. אני אוהב אותך. תסתכל עלי, תראה בעיניים שלי את האהבה שיש לי בשבילך, תן לי לאהוב אותך.

אני יודע שאתה פוחד, שאתה מוטרד, שיש לך זיכרונות רעים מהתקופה שהיית מחוץ לבית. אתה לא יודע שאני יודע הכל? אתה מדבר מתוך שינה אהובי, אתה צועק ונאבק, אבל מסרב לשתף אותי. זה שובר לי את הלב ואני אובד עצות.

למה אתה לא בוטח בי? איך אתה לא מבין שתמיד יהיה בי די כוח בשביל לתמוך בך? אני מוכן למות למענך. אתה חושב שאם אראה אותך בוכה אתמוטט, אבל אתה טועה, ובגדול. אני לא ילד קטן. אני אוהב אותך באמת, לפעמים הייתי רוצה לאהוב אותך פחות, אבל אני לא יכול. התאהבתי בך ברגע שראיתי את התמונה שלך. זוכר את התמונה הקטנה והגרועה ההיא? ברגע שראיתי אותה התחלתי לרעוד, ידעתי מיד שאתה נועדת לי.

אני אומר לך שאני אוהב אותך ואתה צוחק ואומר שאני ילד קטן ובסוף אהיה עם אישה. טיפש אחד. איך אתה לא מבין שאין אף אישה בעולם שתגרום לי להרגיש כמוך. אני רוצה רק אותך, הייתי נועל אותך בחדר סגור שתהיה רק שלי ואף אחד לא יראה אותך. אם תגרש אותי אני אשב על המדרגות ולא אזוז עד שתחזיר אותי אליך. אני אוהב רק אותך ואם לא תרצה אותי יותר אני מעדיף למות.

אני אוהב שאנחנו עושים סקס לאט ובעדינות, וגם בכוח. אני אוהב הכל. מתבייש לדבר על זה, אבל אוהב כל מה שאתה עושה לי.

אתה כותב מכתבים לאחרים, צוחק מהדברים שהם כותבים לך, שולח להם חיבוקים ונשיקות והלב שלי נקרע. אתה מחבק את אריאל היפה ואני כל כך פוחד כי הוא יפה כל כך ואני כזה שחור ומכוער.

כן, אני מקנא בו וזה כואב. אתה אומר שזה לא חשוב, שהצורה החיצונית לא משנה כלום ושאני סקסי ומתוק כמו שאני, אבל אני כל כך פוחד שיום אחד לא תאהב אותי יותר כי אני לא יפה כמותו. 

לא הייתי עם אף אחד מאז שנפגשנו, עזבתי את ההורים, את המשפחה, את בית הכנסת. זנחתי את כל העולם הקודם שלי והכל למענך, וכל מה שאני רוצה בתמורה זה להיות שלך אהובי.

 

אוהב אותך לנצח

רוני שלך

 

מחמאות

אתמול בלילה התפשטתי כדי ללכת למיטה. סתם פעולה פשוטה שכל אחד עושה מן הסתם. רוני כבר שכב במיטה, מזפזפ משועמם בין הערוצים. כן, אני יודע שאסור להכניס טלוויזיה לחדר השינה, אבל נורא קר בסלון, ואם כבר המחשב עומד מול המיטה שלנו, אז שתהיה גם טלוויזיה. כתבתי עד חצות. זה הגבול שקבעתי לעצמי. אחרי חצות אני הולך למיטה אלא אם כן אני ממש ממש ערני, וזה נדיר בשעה כזו.

כיביתי את המחשב והתחלתי להתפשט, ולהפתעתי הוא הדליק פתאום את האור. "כבה, זה בסדר, אני כבר בא למיטה." אמרתי והורדתי את החולצה. הוא חייך. "לא רוצה לכבות. אני אוהב לראות אותך מתפשט. יש לך גוף מהמם נמרוד, אני כבר לא יכול לחכות עד שיתחיל הקיץ ונלך לים וכולם יראו את החבר השווה שלי."

במקום להגיד תודה על המחמאות שלו התכווצתי מרוב מבוכה, והתחלתי לגמגם שאין לי מושג על מה הוא מדבר ואני כמעט לא מתעמל חוץ מקצת פילאטיס פעם בשבוע וקצת תרגילי התעמלות כשיש לי חשק, ומזל שאני עובד קשה במחסן, אחרת בטח הייתי נראה כמו בטטה.

אני פשוט לא יודע לקבל מחמאות, זו הבעיה שלי.

גם על הכתיבה שעליה אני באמת עמל קשות אני מתקשה לקבל מחמאות. ואני מקבל על ימין ועל שמאל, ואפילו אני מרוצה פה ושם מדברים שכתבתי, אבל מתקשה להגיב בחן, או לפחות בצורה תרבותית על מה שכותבים לי ואומרים לי אנשים שנהנים מאוד ממה שכתבתי.

השכל הישר אומר שאם אדם שמעולם לא פגשתי טורח לכתוב לי אישית למייל הפרטי ולהגיד תודה, אתה כותב נהדר, עשית לי את היום, או בזכותך העברתי בנעימים כמה ימי שפעת נבזיים ואני מודה לך, אז סימן שאני מצליח פה ושם לשעשע אנשים שלא חייבים לי כלום ובכל זאת נהנים מפרי מוחי הקודח.

אז למה אני מתכווץ ממבוכה כשמחמיאים לי במייל? ולמה אני נאחז חרדה משתקת מהרעיון שיהיה עלי לדבר בטלפון, או חס וחלילה לפגוש אחד מהאנשים שמעתירים עלי מחמאות מלוא החופן? על שליחת דברים שכתבתי למו"ל אני לא מסוגל אפילו לחשוב בלי התקף חרדה חמור.

אם כועסים עלי בגלל מה שכתבתי, או מבקרים, או סתם מחמיצים פנים מעצם קיומי בעולם אני מיד יודע איך להחזיר מלחמה שערה. באווירה שלילית אני חש בבית. זה התחום הנוח לי. הטחת ביקורת, החמצת פנים, טענות ומענות מלא החופן הן לחם חוקי מאז שאני זוכר את עצמי כילד, שם אני במגרש הביתי, אבל מחמאות? הצילו... מה זה ומה עושים עם זה? קחו אותן ממני כי אני פוחד שעוד רגע יגלו שהן בכלל לא מגיעות לי. עמוק בלב אני יודע שאני גרפומן שמלכלך את הבלוגוספירה עם השטויות שלו ואני משוכנע שבסופו של דבר תתגלה התרמית שלי ואז יעיפו אותי לכל הרוחות בבוז, עדיף כבר שאלך מרצוני כל זמן שאני עדיין עומד על הרגלים.

"רוני, נעים לי מאוד שאתה אומר לי דברים כאלו." אמרתי אחרי שנכנסתי למיטה, מנסה להגיב פעם אחת כמו בן אדם נורמאלי.

"אבל אתה בעצם סתם אחד וכדאי שאני אבדוק אם אני לא צריך משקפיים." המשיך רוני את המשפט שלי, וצחק.

הוא לא צריך משקפיים, יש לו ראיה מצוינת.

"לא, נהדר שאני מוצא חן בעינייך, אבל קשה לי עם מחמאות, למרות שנעים לי לקבל אותן."

"באמת?" התלהב רוני, "אז שתדע שיש לך עיניים נורא יפות, ותחת מהמם, ואני חולה על הז..."

"עד כאן. אני רק מתחיל בעסקי מחמאות, לאט לאט, תן מחמאה אחת ותנוח."

 

הטיפוס שלי

בזמנו חשבתי שאני נמשך רק לבחורים שהם פחות או יותר בגילי, שריריים ובהירים, ורצוי ממוצא רוסי. אלה הטיפוסים שנמשכתי אליהם כשהתחלתי להיות פעיל מינית, ולא שיערתי בנפשי שאפשר גם אחרת, אבל החיים, כדרכם של החיים, עשו לי אצבע משולשת והראו לי שהם חזקים יותר ממני.

קחו למשל את בוריס – הוא מבוגר יותר ממני בעשרים שנה, אבל אחרי רבע שעה של בילוי במיטתו שכחתי לגמרי את הבדלי הגילים.

אחר כך בא אריאל שבהחלט היה רזה וצעיר מידי, ושוב הוכחתי לעצמי שזה לא משנה והתאהבתי בו כמו ילד קטן. (עד היום אני כועס על עצמי איך איבדתי בגללו את הראש).

גם החבר הנוכחי שלי בכלל, אבל בכלל, לא נראה כמו מישהו שחשבתי שאמשך אליו. הוא רזה וילדותי למראה, כהה מאוד, ולא מבין מילה ברוסית, ובכל זאת אנחנו יחד.

בדיעבד אני שמח ששמרתי על ראש פתוח ולא ננעלתי על טיפוס מסוים. ככה אני חווה הרבה יותר, ולדעתי גם נהנה יותר.

או כמו ששירי ידידתי אומרת כשהיא מדברת על גברים - אם הוא מחובר לשנורקל ויש לו דופק אני בעסק - וכשהיא אומרת את זה במבטא רומני מוגזם וקורצת תוך כדי כך אני לא יכול להתאפק ומתפוצץ מצחוק.

אני מניח שאת בעלה זה היה מצחיק פחות, אבל זו כבר הבעיה שלו.

הבעיה היא שכשאתה פתוח לכל הסוגים של הטיפוסים הגבריים, וגם לכל מיני סגנונות של סקס, תמיד אתה קצת מתגעגע למה שאין לך. קצת כמו הביסקסואלים, כי הגבר הכי שווה בעולם לא יהפוך לאישה, ובן אדם אחד, מקסים ונהדר ככל שיהיה לא יוכל להיות אף פעם מישהו אחר.

טוב לי עם רוני, ובכל זאת אני מתגעגע לפעמים למישהו מבוגר וקשוח שייתן לי להרגיש קצת ילד – מישהו כמו בוריס. אני לא רק מתגעגע בסתר, אלא גם מסתכל לפעמים על אחרים ומדמיין איך זה יהיה להיות אתם ואז... טוב, אם אני אמשיך בקו הזה כדאי שאלך לכתוב צוואה.

רוני מבין יפה מאוד את עצמו כשהוא נמשך לפעמים לנשים מסוימות, אבל לא מבין למה אני מסתכל על גברים אחרים. בשבת למשל היינו בטיול נחמד בצפון, ואחר כך ישבנו במסעדה מזרחית קטנה בנהרייה וניגבנו חומוס.

בקצה המסעדה ישב בעל הבית - גבר גדול וכהה עם תליון זהב בגודל של צלחת מרק תלוי על שרשר זהב בעובי עשר צול לפחות, משתלשל מצווארו העבה. הוא הקסים אותי לגמרי, פשוט לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. היה בו משהו כל כך גברי, מוצק, ואדיש לגמרי לדעת כל העולם עליו. הוא ישב מעל החשבונות שלו כמו סלע גדול ומסיבי והעיפרון הזעיר והצהוב שאחז בעדינות בידו רק הדגיש את גודלה ורוחבה של כף ידו הענקית.

גם היום, כמה ימים אחר כך, אני עדיין מסוגל לראות אותו נגד עיני תוך כדי כתיבה ולחוש התפעלות מהמראה של הגבר המרשים הזה. כמובן שרוני שם לב שהגנבתי אליו מבטים מעבר לצלחת החומוס שלי והתפוצץ מזעם עצור.

הוא התאפק עד שיצאנו משם, אבל בדרך חזרה עשה לי את המוות. כמה שניסיתי להסביר שהתפעלותי הייתה תיאורטית בלבד, ובחיים לא הייתי מעז לעשות משהו בנדון (אלא אם כן הוא היה עושה כמובן את הצעד הראשון, אבל את זה לא אמרתי לרוני אלא שמרתי לעצמי). בסוף הצלחתי להרגיע אותו איכשהו, אבל עד עכשיו הוא משמיע הערות עוקצניות על חיבתי למתאבקי סומו ולפילים ועוד כל מיני הערות בסגנון הזה.

נו, טוב, שיהיה. לא משנה עד כמה זה מרגיז את בן זוגי הרתחן, אני לא אפסיק להביט בגברים, בכל סוגי הגברים - גבוהים ונמוכים, מכוערים ויפים, שמנים ורזים, צעירים ומבוגרים. בכל אחד יש משהו, וכולם מוצאים חן בעיני. אני אוהב להביט בהם ומידי פעם לחשוב לעצמי מה היה אילו... ואני בטוח שאני לא היחיד.

ביסקסואלים

יש גברים שהם ביסקסואלים. בטבלה הזו של קינסי (יש משהו דומה גם בפרופילים של אטרף) שבקצה אחד יש ורוד ובשני כחול הם נמצאים בדיוק באמצע, או כמעט בדיוק. הם מסוגלים גם וגם, רוקדים על שתי חתונות, יושבים בין הכיסאות. הם יכולים להתאהב ולזיין נשים, אבל גם מגברים הם לא מושכים את ידיהם. יש כאלו שזה אצלם עניין תקופות - יש חודשים, או אפילו שנים של משיכה לגברים, שמשתנה לפתע למשיכה לנשים. יש כאלו שזה אצלם עניין של גיל - בצעירותם הם סטרייטים, נשואים ואבות לילדים, ואחר כך, בערך בגיל ארבעים, כשהאישה כבר לא יפה כמו פעם, והילדים כבר גדולים, הם נזכרים פתאום שבעצם הם יכולים גם עם גברים.

יש כאלו שקופצים מצד לצד, ויש כאלו שעומדים רגל פה ורגל שם, לא יודעים מה להחליט. הם רוצים ליהנות משני העולמות והם עושים את זה, בגלוי או בסתר, אבל הם לא מוכנים לוותר על אף צד. הם מקיימים יחסים עם נשים וגברים ולפעמים אפילו בעת ובעונה אחת. חלק אפילו גאים בכך ואם תעז להגיד להם שהם בעצם הומואים לטנטיים ושהביסקסואליות היא רק שלב לפני שיעזו לצאת לגמרי מהארון הם יטרפו אותך חי.

פעם גם אני חשבתי ככה, שזה רק שלב לפני היציאה הסופית מהארון, אבל כעת, אחרי שאני חי עם בחור ביסקסואל די הרבה זמן (יחסית להומואים), אני מבין שבאמת יש ביסקסואלים  שרוצים לאחוז במקל משני קצותיו, ושאני מתעב את זה.

זה מעצבן אותי, ומרגיז אותי, ונראה לי חזירי ובלתי נסבל. אולי זו קנאה, ואולי יש לי בעיה רצינית שצריכה טיפול, אבל עובדה - קשה לי עם הקטע הזה. אני יודע שבתיאוריה כל אחד מאיתנו הוא דו מיני, וכל אחד מסוגל טכנית ליהנות גם מגבר וגם מאישה. אני משלים עם זה בלית ברירה, אבל רק בתיאוריה. אני מוכן לאכול המון קש ולבלוע הרבה צפרדעים בשביל לשמור את הזוגיות שלי, אבל יש גבול לכל דבר ואצלי הוא לבוש חצאית ונועל נעלי עקב.

לא די שנאמנות היא בעיה כל כך רצינית ומעיקה אז כעת אני צריך להיטרד גם מנשים? לא מוכן. גם אני מסוגל לתפקד עם אישה, אבל לדעתי זה לא הוגן ולא לעניין, ואני ארגיש רע עם עצמי אם אעשה את זה. זה פשוט לא זה, או שאתה הומו או שלא. תחליטו - אי אפשר לתפוס את כל העולם בבת אחת, בשלב מסוים בן אדם צריך להתבגר ולהפסיק להתנדנד בין שני המחנות.

אני מודיע חגיגית – אם בן זוגי יתחיל לממש את המשיכה שלו לנשים אני אעלם מהשטח כל כך מהר עד שראשו יסתחרר. אני מוכן לקבל שכשחיים יחד יש שחיקה, רוצים לגוון, רוצים שינוי ואין לזה קשר לאהבה. גם לי זה קורה, אבל אם השינוי יהיה לכיוון הנשי אני קם והולך מיד ויכול להיות שאני מגיב לביסקסואליות כמו אחרון ההומפובים, אבל זהו, כזה אני ואני לא רוצה להשתנות. 

פשרות

אחרי שבת סוערת היה לנו לילה קשה. היו מריבות וויכוחים, ואווררנו בעיות שהצטברו והעיקו במשך זמן רב. זה התחיל בוויכוח תמים על איך לחגוג את הסדר - אני רציתי לחגוג על פיתה טרייה עם פסטרמה וכוס חלב, הייתי מוכן להתפשר על שוקו - הוא רוצה לעשות סדר פסח אלטרנטיבי לכל החברים שאין להם משפחות ללכת לחגוג אצלן.

מפה הדרדר הוויכוח לצעקות והאשמות הדדיות על חוסר התחשבות ואנוכיות. אני הטחתי בו שהוא מחק לי מכתבים שכתבו לי חברים וירטואליים, והוא הוכיח לי שאני סתם אידיוט שלא יודע להפעיל את ההוטמייל ואיש לא מחק לי כלום.

ההתנצלות שלי שנאמרה אמנם בכנות הייתה בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי. עד לשעות הלילה הקטנות עשינו דיון מעיק של - עתיד יחסינו לאן - והגענו עד למחשבה על פירוק החבילה, וברגע האחרון התעשתנו והחלטנו לתת לקשר שלנו עוד סיכוי.

אני שמח להגיד שלמרות כל הדברים הקשים שנאמרו בלילה הצלחנו לא להרוג זה את זה, ואפילו לשתות בבוקר קפה ביחד. 

יום הדיכאון

גברת יעל דן היא עיתונאית בעלת קול רדיופוני נוטף אהדה שמשדרת כל יום את יומן הצהרים בגלי צה"ל מיד אחרי המילה האחרונה, (רק בימי חמישי יש יומן ספורט). היום הצהירה הגברת דן בקול חגיגי שהיום הוא יום הדיכאון, הצהרה שהכניסה אותי למצב רוח משועשע ועליז להפליא. ברגע ששמעתי שהיום יום הדיכאון נמרח חיוך על פני, שמחת החיים חזרה אלי, חוש ההומור שלי עשה קאמבק מטורף, ובבת אחת חזרתי להיות אני הרגיל והאופטימי במקום הפולנייה מרת הנפש והממורמרת שהייתי בזמן האחרון בגלל חג הפסח הממשמש ובא. תמיד שנאתי את החג הזה ומאז שנבעטתי ביד רמה וברגל חזקה מבית הורי אני מתעלם ממנו כאילו לא היה ולא נברא. גם השנה תכננתי ולהעביר את ערב הסדר באכילת פיתות טריות עם זעתר, או משהו כזה, אבל רוני שזה לו הפסח הראשון שהוא מבלה איתי שלל מכל וכל את הרעיון, ואפילו הגדיל לעשות וחטף התקף זעם קל שלווה ברקיעות רגליים, צרחות וכמעט שבירת כלי מטבח. תפסתי אותו ברגע האחרון, הוצאתי מידיו את הצלחת שעמד לנפץ, נישקתי אותו, והבטחתי לו שנחגוג את הפסח איך שהוא ירצה, בתנאי שימהר להיפטר מבגדיו המיותרים ולהעסיק את הפה המתוק שלו בדברים נחמדים יותר מצעקות.

מה לעשות שהוא נורא יפה כשהוא כועס, וזה מחרמן אותי פלאים, ולכן, עקב הסטייה הקלה שלי שגורמת לי להתייחם עד לאובדן שיקול דעתי למראה התקפי הכעס של בן זוגי, מצאתי את עצמי מבטיח לו שהשנה אני אחגוג את סדר פסח כהלכתו בחברת כל מי מידידנו שאין לו איפה לחגוג השנה את הסדר.

העובדה שרוב הידידים שלנו לא רוצים לחגוג את פסח (חלקם אבוי, בכלל לא יהודים), לא הפריעה כלל לרוני לתכנן סדר פסח אלטרנטיבי שייחגג ברוב הדר ופאר בבית שלנו. הוא הזמין את ספירית וברקנית, ועוד שתי חברות טובות שלהן ששונאות את החג בבית ההורים, וכמובן את אריאל, בוריס, ולאדי, וליאור עם מבחר מידידיו השייכים כמובן לזן נושכי הכריות.

כולם שמחו מאוד לחגוג מחוץ לבית ההורים והיו מאושרים לדעת ששני דתלשי"ם מלומדים ינהלו השתא את סדר הפסח והבטיחו חגיגית להביא אתם אוכל, וגם לשטוף כלים אחר כך, בתנאי שנקיים את הסדר תוך התחשבות ברגשותיהם. כלומר, נרבה בשירה ובשתייה ונמעיט בדיבור בארמית.

הכול כבר נקבע ותוכנן ואז התקשרה אחותו של רוני לספר לו שהסדר לא יהיה סדר בלעדיו, ההורים מדוכאים, אימא בוכה, אבא נאנח, הכלב צולע, והסבתא גוססת ומפה לשם הוא בישר לי בלי למצמץ אפילו שהכל ימשך כמתוכנן, חוץ מפרט קטן אחד, הוא יהיה אצל הוריו.

אם הייתי רוני לא הייתה נשארת כוס שלמה אחת בבית, אבל אני לא. אני זה רק אני, ולכן אמרתי שזה בסדר, וחטפתי דיכאון שבעצם הסתיר כעס נורא, וכמו שזה קורה תמיד כשאתה על הקרשים, החיים לא מחמיצים את ההזדמנות ובועטים בך, ואם אתה לא שם לב גם מזיינים אותך בתחת, ולא במובן הנעים של הזיון.

ראשית בוריס התאשפז ביום שישי בהבטחה חגיגית של הרופאים שהוא ישוחרר עד מוצאי שבת, אבל הוא קיבל חום וחובר למורת רוחו לאינפוזיה של אנטיביוטיקה.

מאחר והוא סירב בתוקף להישאר אפילו עוד דקה בבית החולים הסכימו, וגם זה בקושי ותחת לחץ, לשחרר אותו רק ביום ראשון. לא רציתי שהוא ייסע לבד במצבו הביתה ונאלצתי לקחת יום חופש מהעבודה, ושומו שמיים הודעתי על כך לסגן רק באותו בוקר.

חטפתי על הראש ולא פעם אחת אלא פעמיים. ראשונה מבוריס הזועף שבכלל לא רצה שאוציא אותו מבית החולים, אלא רצה לחזור לבד כמו גדול במונית. העובדה שהייתי צריך לקחת אותו כמעט על הידיים למגרש החנייה לא מנעה ממנו לנהום עלי כל הדרך, ולזרוק אותי מהדירה שלו ברגע שהכנסתי אותו למיטה, ופעם שנייה מהסגן ששונא שאני עושה משהו בלי להודיע לו על כך שנה מראש רצוי בשלוש טפסים עם חתימה נוטריונית. בפעם הבאה שארצה יום חופש אני אשקר ואגיד שאני חולה.

אחר כך שניהם הצטערו שהתנפלו עלי - בוריס התקשר וביקש סליחה כמו גבר, והודה לי שהייתי איתו בבית החולים ושטיפלתי בו ודאגתי לו, ואילו הסגן שהוא אמנם סטרייט למהדרין, אבל עדיין רחוק מלהיות גבר כמו שאני תופס את המושג, רק התחנף בנימוסיות ושאל מה שלום החבר שלי, ואיך זה שאין לו משפחה שתעזור לו.

כשאמרתי לו בקצרה שהוא גרוש, והילדים שלו לא יודעים שהוא היה מאושפז, הוא נעץ בי מבט מוזר וחשדני שעורר בי שוב את החשש שהוא יודע שאני הומו, או לפחות חושד, ואתם יודעים מה? על הזין שלי.

פעם רק המחשבה על זה הייתה גורמת לי להתקף חרדה, והיום... נו, אני לא ממש מתלהב מהרעיון, אבל סך הכל - על הזין שלי.

למה העובדה שהיום זה יום המודעות למחלת הדיכאון (שרוב הלוקים בה הן נשים – ולדעתי הבלתי מבוססת חלק גדול מהגברים שסובלים ממנה הם בטח הומואים, אבל זו רק ההתרשמות שלי אז אל תיקחו אותי ברצינות), הוציאה אותי ממצבי הפרה דיכאוני לדוקטור פרויד פתרונים, אבל זהו, יצאתי מזה ואני שוב אני, שמח וטוב לבב, אם כי בל נגזים, אני עדיין כועס על רוני שנוטש אותי בחג, אבל עכשיו אני כבר לא נותן לזה להפיל אותי לקרשים.  

חג החירות

התופעה הזו שיש דברים שקורים ואף אחד לא מדבר עליהם למרות שכולם יודעים שהם קורים, תמיד מדהימה אותי מחדש. אולי זו תמימות מצידי, אבל אני תמיד מופתע איך בני אדם מצליחים להתעלם ממה שהם יודעים, או להסב את המבט, או לשכוח שהם יודעים, או משהו כזה.

אני, כמו הילד ההוא שרואה מה שכולם רואים, רוצה לצעוק שהמלך הוא ערום, אבל לא מעז. לפעמים אני מרשה לעצמי ללחוש את זה, אבל פחות ופחות בשנים האחרונות, כי אחרי הכל אני כבר לא ילד, איבדתי את התמימות, אני מתחיל להבין איך העולם באמת עובד.

הנה דוגמא, סמי, אחי הבינוני, התקשר אתמול ודיברנו כמו תמיד - קצת חדשות על המשפחה, על הילדים והאישה שלו, על הורי ועל אחותי - סתם דיבורים רגילים, אבל בעצם, בין השיטין, שנינו יודעים שככה הוא ביקש ממני סליחה על המריבה של השבוע שעבר, ובלי שדיברנו על זה הוא יודע שסלחתי לו, כמובן.

אני אוהב אותו ושונא לריב אתו. רבנו כשהוא ביקש שאבוא לסדר פסח אצל ההורים. משה - אחי הגדול בורח לחו"ל עם המשפחה שלו, ואחותי נוסעת להיות עם ההורים של בעלה הדוס, ורק סמי עם אשתו והילדים יהיו עם הורי. הוא רצה אותי בתור תמיכה, אבל סירבתי. התירוץ היה שיש לי אורחים ושמאחר ורוני מעדיף להיות עם הוריו אני חייב להישאר בבית, וחוץ מזה אליס וג'קי החליטו להתחתן בקפריסין דווקא בחול המועד פסח, ואת דני הם משאירים אצלי כי הוא מסרב לשהות אצל הדודים שלו בבאר שבע.

בקיצור, תירוצים יש לי בשפע, אבל הסיבה האמיתית, שאני לא צריך להגיד אותה לסמי כי הוא יודע אותה לבד, היא שאני שונא להיות אצל הורי. לא מרגיש שם טוב. הם בקושי סובלים אותי, בעיקר אימא, ואני מעדיף לפגוש בהם כמה שפחות.

סמי כעס מאוד כששמע שרוני נוטש אותי בחג, הוא התרגז וטען שהאורחים שלי יסתדרו יפה מאוד גם בלעדי, ובסוף הוויכוח נגמר בכך שהוא טרק את הטלפון בפני. אחת הסיבות לדיכאון שלי הייתה המריבה הטיפשית הזו, ואתמול הוא התקשר ודיברנו כאילו כלום, ובלי מילים הוא מבין שסלחתי לו, ונותן לי להבין שהוא כבר לא כועס עלי.

אוקי, אני יודע שהוא מעדיף לא להיות אצל ההורים בחג, אבל זה גורלם של הסטרייטים וזו אחת ההטבות המעטות שיש לי בתור הומו - לא לחגוג עם המשפוחה - ואני לא מוותר על ההטבה הזו. 

יש עוד דברים שלא דנים בהם, וכאילו לא יודעים, אבל בעצם... אני לא אוהב לדבר על זה, אבל מה הטעם להחזיק בלוג ולא לספר בו על מה שקורה איתי באמת? נכון, זה מציג אותי באור מכוער למדי, אבל זו האמת. אני אוהב את רוני, אוהב מאוד, הוא אהוב לבי באמת ובתמים. לדעתי הוא נהדר, וסקסי בטירוף, ואין דבר שמאמלל אותי יותר מאשר המחשבה על פרידה ממנו. אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה יהיה לא לישון אתו, אבל למרות שרוני ואני אוהבים מאוד, זה פשוט לא מספיק, לא לי וגם לא לרוני.

רוני הוא מאצ'ו כזה שלא יכול בלי איזו כוסית שתעשה אתו דברים שאני לא מסוגל לעשות - אין לי את הציוד המתאים - ואני ובוריס... טוב, זה סיפור עתיק שאין לי כוח לספר שוב.

וזה לא שאני מקנא ורוצה לנקום ברוני, ממש לא, אני מבין אותו כי גם לי יש בעיה דומה. כמו שהוא צריך לפעמים מישהו שונה ממני גם אני זקוק מידי פעם למגע עם גבר מבוגר ממני, גדול ממני בגיל ובגוף. גבר שעיר וכבד וגברי שימעך אותי תחתיו וייתן לי דברים שרוני לא בנוי לתת לי. אין לזה שום קשר לאהבה שלנו - כבודה במקומה מונח - הקשר שלי עם רוני הוא העיקר בחיי, אבל מידי פעם...

אני יודע שיש בחורה בבסיס שהוא מקיים אתה יחסים מאוד מיוחדים ולמרות שיש לה חבר והיא יודעת שרוני חי איתי היא בכל זאת  מקפידה להישאר בבסיס כל פעם שהוא נשאר. יכול להיות שגם היא מקבלת מרוני דברים שהחבר שלה לא מסוגל לתת לה?

מה לעשות שבן אדם אחד לא יכול לספק את כל הצרכים שלך?

למה הייתי צריך לשפוך עליכם את התובנות הללו דווקא כעת, בערב החג? אולי בגלל שזה חג החירות ונמאס לי מהצביעות? אני רוצה שיהיה מקום אחד בעולם שבו אוכל להגיד באמת, אבל באמת, מה אני חושב. פינה אחת קטנה שכולה שלי ושבה אף אחד לא ישתיק אותי כשאגיד שגברים הם לא מונוגאמיים.

אין בכך שום פגיעה ברגשות שלי לחבר שלי, ואני לא רוצה לחיות ולישון ולקום עם אף אחד חוץ ממנו. אנחנו מהווים משפחה אחד בשביל השני. הוא הבית שלי, אבל גם מי שמאוד אוהב את הבית הולך לפעמים לטייל, לא?

זהו, אמרתי את מה שישב לי על הלב, ואני מצטער אם הרסתי את התדמית הנהדרת שלי כבחור טוב ונחמד. נכון לעכשיו אני חי עם רוני ורק מסתכל על אחרים, ומבקר לפעמים אצל בוריס, אבל אתם יודעים איך זה? מסתכלים ומסתכלים, ובסוף מדברים, ומפה לשם גם קורים דברים.

אני יודע שעם הזמן אני אעשה מידי פעם סקס גם עם אחרים, כי ככה זה גברים, ואחר כך אחזור הביתה. הוא בטח יעשה אותו דבר, אם כי הוא מעדיף לטייל בנופים שונים, וזה בסדר. כל זמן שהוא נזהר, אין לי בעיה עם זה. אולי, עם הזמן, אפילו נחליף חוויות. מי יודע, אולי?

***

כמה אופייני לחיים הדפוקים שלי שכל מה שכתבתי רק לפני יומיים השתנה בבת אחת ויצאתי דביל כמו תמיד - לפחות זה לא השתנה אצלי.

לפני שאסביר לכם מה בדיוק קרה אני צריך להקדים הקדמה ארוכה ומשעממת, אבל חיונית על החבר של בוריס ששמו ולאדימיר וכולם קוראים לו ולאדי. עד היום המעטתי לדבר עליו, אבל היום אין ברירה, אני חייב כדי שתבינו במה דברים אמורים.

ולאדי צץ באורח פלא בחיים של בוריס בסביבות חנוכה. בניגוד לזיונים אחרים של בוריס שמפציעים לימים ספורים בלבד ואז נעלמים הוא נשאר עוד ועוד. מדובר בבן אדם גדול שבנוי בעיקר לרוחב, אם כי גם גובה לא חסר לו. הוא בן חמישים, פחות או יותר, גבר בריא עם פרצוף רוסי בהיר כזה, ועיניים כחולות צרות. יש לו עורף עבה ושערות בהירות, קצוצות בתספורת מברשת קצרה שבקצרות. הוא בעל גוף מלא, אבל לא מהשמנים הנשפכים הללו אלא מוצק וחזק, והאמת, די מפחיד.

העברית שלו בסיסית מאוד. לא משנה, הוא לא מדבר הרבה, וקשה לדעת מה קורה אצלו בראש. בוריס אמר שהוא היה בצבא הרוסי ושהוא עדיין לא רגיל לחיים האזרחיים בישראל. לדעתי הוא עדיין בשוק מזה שהוא הומו, אבל זה רק ניחוש שלי.

בדרך כלל כשאני מכיר אדם חדש אני שואל שאלות, ומגלה סקרנות שלפעמים גובלת בחוסר נימוס, אבל לא איתו, הבן אדם הזה גורם לי להיות מנומס ושקט כמו דיפלומט, לא בגלל שהוא בעל חזות ושרירים של מרים משקולות, וגם לא בגלל המבט הקר והכחול שלו, אלא בגלל הקעקועים שלו. אלו לא קעקועים כמו שעושים במכון עם מחט סטרילית וג'ל נגד כאבים, אלו קעקועים גסים ופרימיטיבים שעושים בכלא עם מסמר ודיו של עט על גב כפות הידיים, על פרקי האצבעות, וגם בין האצבעות, במקום שבו העור רך ורגיש יש מספרים, סימנים, ואותיות קיריליות. נורא כואב לעשות אותם, ולולאדי יש המון כאלו מה שמרמז שבעליהן הוא טיפוס קשוח שעבר כבר המון בחיים והתגבר על הכל. בטח יש לו סיפורים מרתקים לספר, אבל אם הוא לא יבוא לספר לי אותם בהתנדבות אין מצב שאסכן את בריאותי ואתחיל לחקור אותו.

"אתה לא פוחד ממנו?" חקרתי את בוריס אחרי שפגשתי אותו.

בוריס צחק ואמר שאני ילד, וסירב להרחיב בנושא. בתקופה הזו ההיא היו לי די צרות משלי אז הנחתי לשנים לנפשם, ושמרתי קשר עם בוריס בעיקר בטלפון, ובימי חמישי כשנסענו יחד למכללה.

ואז באה התאונה המוזרה ההיא כשהרכב של בוריס התנגש בסוס ובוריס סבל מכאבי גב והיה צריך לעבור טיפולים ופיזיותרפיה. מאז התאונה לא ראיתי יותר את ולאדי בסביבה וחשבתי שהוא העדיף להסתלק מפני שבוריס הרגיש רע מאוד ונזקק לעזרה ולהסעות לפה ולשם, וכבר לא היווה חברה נעימה כמו קודם, במיוחד אחרי שגילו אצלו בעיות בפרוסטאטה.

הנחתי כמובן מאליו שולאדי הוא חבר רק לשעות טובות, וכשהמצב נעשה קשה ונדרשה עזרה הוא נעלם, והייתי די מרוצה מעצמי שהוכחתי שאני חבר טוב שלא זונח את ידידו הוותיק בעת צרה.

היום הסתבר לי שטעיתי לגמרי. ולאדי הרגיש אשם מאוד בגלל התאונה, (אם כי היא בפרוש לא הייתה באשמתו), חוקר התאונות הדגיש שהמצב היה יכול להיות גרוע יותר לולא הנהג שגילה שיקול דעת וקור רוח והשתלט על המכונית.

מסתבר שולאדי דווקא ניסה לעזור ואפילו הציע לגור עם בוריס בתקופה הקשה, אבל בוריס סילק אותו מחייו בגלל איזו גאווה גברית מטופשת שגרמה לו להסתיר את הבעיות הרפואיות שלו. הוא נורא התבייש בגלל הניתוח שלו והיה בטוח שהוא יישאר אימפוטנט אחרי שיתעסקו לו עם הצנרת, וחשב שעדיף שולאדי ייעלב ממנו, אבל לא יתאכזב מהביצועים שלו במיטה.

"וממני לא התביישת?" התפלאתי.

"התביישתי פחות." הוא ענה, "וחוץ מזה לא סיפרתי לך, אתה סחטת ממני את הסיפור בכוח."

בכוח? נו באמת, סך הכל שמתי לב שכואב לו ושאלתי לתומי מה קרה והוא סיפר לי, זה הכל. אחרי שבוריס שהחלים לגמרי הוא החליט לבדוק אם הציוד שלו פועל כמו שצריך, ומי היה שפן הניסיונות? עבדכם הנאמן.

בדקנו פעם, פעמיים, ושלוש, ואהבתי את זה. אני אוהב לעשות אתו סקס. הוא מכיר אותי טוב, ואני אותו, וטוב לי אתו, טוב מאוד אפילו. לא מפריע לי שהוא מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה, ושבגללו אני בוגד בחבר שלי, השלמתי עם השניות הזו בחיים שלי והחלטתי לא לוותר על אף אחד מהם ואז, שעתיים לפני פרוץ הסדר, מגיעים בוריס וולאדי, מחייכים חיוכים זוהרים, ומספרים לי באושר רב שהם הולכים לגור יחד.

אני מודה, הייתי המום לחלוטין, בוריס תמיד נשבע שאין מצב שהוא יחלק את הבית שלו עם אף אחד, הוא עוד מתאושש מהנישואים שלו, אבל פתאום הוא יושב מולי, קורן מאושר, ומספר לי איך הוא נפגש במקרה עם ולאדי כשהלך אתמול לסרט, הם התחילו לדבר והוא סיפר לולאדי למה הוא העיף אותו. ולאדי אמר לו מיד שהוא דביל - את זה גם אני יכולתי לספר לו - ושהוא אוהב אותו בריא או חולה. הם חזרו יחד הביתה, נכנסו למיטה, ישנו מעט מאוד באותו לילה, ובבוקר החליטו שהם רוצים לבלות את הזמן שעוד נשאר להם בעולם זה עם זה. בסופו של הסיפור הם הביטו בי באושר גדול וחייכו כאילו אני איזה רבי והם מצפים לברכתי.

אמרתי להם מזל טוב, וכל הכבוד, חייכתי חיוך מזויף שהכאיב לפניי, והלכתי לשירותים לבכות קצת כי הבית היה מלא אנשים שבישלו, דיברו, שתו, גררו כיסאות מפה לשם, וגם התחבקו והתנשקו בלי הרף, ורק אני הייתי לבד.

 להפתעתי גיליתי שהחברים של ליאור, הטיפוסים הנשיים והמעוצבים שתמיד צחקתי עליהם, הם דווקא בחורים מקסימים שיודעים ואוהבים לבשל, והם לקחו על עצמם לארגן הכל ולי לא נשאר לעשות כלום חוץ מלשבת ולכתוב. מדובר בשלושה חבר'ה מתוקים מדבש, עדינים, יפים, חטובים, מבשלים ואופים, וכולם חושבים שהכתיבה שלי חשובה מאין כמוה, ולכבוד הוא להם לעזור לי, להכין לי טוסטים ותה, ולעשות לי מסאג' בכתפיים שלא אתעייף מידי, וכמובן שהם נורא מצטערים בצערי שהחבר שלי לא יהיה איתי בחג.

כל אחד מהם רמז לי לחוד שהוא מוכן לנחם אותי אחרי הסדר, ולעזור לי להתגבר על הבדידות בלילה, ואם לא די בכך מישהו שהגיב לסיפור שלי שלח לי במייל הצעה להיפגש אתו בצירוף תמונה של צעיר בתחתונים בעל גוף מהמם.

הייתי מרוצה מאוד מעצמי והרגשתי זחוח דעת וחכם להפליא, עד שהתברר לי שבעצם שוב בוריס ניצל אותי כמו שהוא עושה מאז שהכיר אותי, והוא אפילו לא צריך להתאמץ בשביל זה, אני זה שמתנדב וממש מתחנן שינצלו אותי.

אחרי שהעיניים שלי הפסיקו להיות אדומות רציתי לצאת מהשירותים, אבל בוריס ארב לי בפתח, וברגע שפתחתי את הדלת הוא דחף אותה, נכנס פנימה ושוב נעל אותה.

ניהלתי אתו ויכוח הזוי ומכאיב בבית השימוש הקטן והדחוס, וכמובן שהפסדתי.

"לא הכרחתי אותך לעשות כלום." הוא אמר, ובצדק. אני זה שהצעתי לעזור לו לבדוק אם הוא מסוגל לתפקד אחרי הניתוח, והתעלמתי מהמחאות הדי קלושות שלו.

"אתה צודק." אמרתי, "כל מה שאתה אומר נכון ואתה צודק." ושוב בכיתי, כי למרות שהוא צדק הרגשתי רע.

בוריס חיבק אותי ואמר לי מה שהוא אומר תמיד - שאני רק ילד, ושהוא היה צריך להתאפק, וחבל שהוא חושב לפעמים עם הזין (מי מאתנו לא חשב אותו דבר לפחות פעם בחייו), ושאם הוא היה צעיר יותר, או שאני הייתי מבוגר יותר, אז אולי... אבל אני בגיל של הבן שלו וזה לא בסדר, ושאפסיק לבכות.

ואז צלצל הנייד שלי והייתי צריך לצאת החוצה. זה היה רוני. הייתי בטוח שהוא רוצה שוב להתבכיין לי שהוא רב עם הוריו, אבל לא הפעם. הפעם הוא נשמע עליז ושמח והודיע לי שהוא נשאר אצלם גם ביום שני, היום היחיד שיש לו חופש בחול המועד.

"אבל תכננו להיות יחד." גמגמתי, "למה אתה לא יכול לחזור ביום ראשון?"

"מה אכפת לך שאני אהיה קצת עם המשפחה שלי?" כעס רוני, "המון זמן לא הייתי אצלם, ואתה בין כה יושב כל הזמן עם הגב אלי וכותב במחשב שלך, לא תרגיש בכלל שאני לא בבית. אני אחזור ביום רביעי ישר מהבסיס." ביום שלישי יש לו תורנות.

"אז מה, עד יום רביעי לא ניפגש?" נבהלתי, "לא תתגעגע אלי?"

"אני אחזיק מעמד." פסק רוני ביובש, אמר שהוא חייב ללכת וסגר.

אתם מתארים לעצמכם באיזה מצב רוח הגעתי לשולחן הסדר. בכל זאת, היו לי המון אורחים, וכולם ציפו שאני אקרא את ההגדה, וגם אסביר מה אני קורא. לשמחתי אחד בשם ביטון - מרוקאי דתי נחמד – עזר לי להסביר לחבורת בורי העמים והארצות שישבו סביב השולחן מה זה פסח, ועל מה מדובר.

לא קראנו הכל כמובן, וההסברים היו קלילים ובלשון פשוטה כי חלק גדול מהמסובים שלנו לא חגגו אף פעם סדר פסח כהלכתו, וספק אם הם יהודים, אבל האוכל היה טוב, וכולם התנדבו לעזור - כולם חוץ מספירית וברקנית, הבנות היחידות בין כל הגברים שמטעמים פוליטיים פמיניסטים לא עשו שום דבר במטבח - והיה שפע של יין, ואחר כך גם וודקה, ואפילו עכשיו, כשהשעה כבר כמעט חצות, עדיין חלק מהאורחים שלנו יושבים בגינה, שותים וצוחקים, וגם מעשנים, ולא סתם סיגריות.

נתתי את המיטה שלי לבנות. אני אישן על הספה בחדר האורחים עם דני שכבר ישן שנת ישרים אחרי שהרשיתי לו לשתות טיפה יין. חלק מהאורחים שלנו ייסעו הביתה, וחלק יישארו פה, או גם בדירה של ליאור ואריאל, ויישנו בשקי שינה, או על השטיח. גם מחר יהיה פה בטח שמח ועליז.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה