יום שבת, 30 בדצמבר 2017

42. שמח בכל הגוף

כל כך הרבה זמן הייתי עייף ורצוץ עד שפשוט התרגלתי לתפקד ככה - חצי מחוק מחוסר שינה ועייפות. התחלתי לכתוב בבלוג ורק אחרי שנתקעתי פתאום בהקלדה, מפהק וסחרחר מעייפות, ראשי מרוקן מרעיונות תפסתי שאני הרוס לגמרי וזחלתי למיטה. הוא חזר כמה דקות אחר כך מהוריו, נושא את התיקים שלו, והתפלא שכבר בשעה עשר בלילה המחשב כבוי ואני במיטה בלי לטרוח אפילו להדליק טלוויזיה.

"מה אתה כזה עייף?" התפלא.

"היה לי שבוע נוראי. עבדתי קשה כל יום, וישנתי חרא."

"גם אני לא ישנתי מי יודע מה." הודה רוני ופיהק. עד שהוא התקלח והתארגן כבר ישני, ובקושי הרגשתי איך הוא מחליק בזהירות לצידי. רק כשהוא התחיל לגשש בחוסר מנוחה בין הכרים התעוררתי.

"מה יש לך נודניק? תן לישון."

"איפה השלט של הטלוויזיה?"

"לא יודע, אולי ליד המחשב?"

"לא חשוב, גם אני הרוס." הוא התהפך על הבטן ונדחק אלי. "יד." דרש.

שמתי את ידי על גבו, בדיוק במקום בו הוא הופך לישבן, ופתאום הוצפתי הרגשת אושר, גופי התרווח לצד גופו במין נינוחות נעימה שאבדה לי לאחרונה, ופתאום תפסתי עד כמה הייתי אומלל מאז שהוא הלך.

"אתה לא חרמן כושי?" שאלתי, לא כי בא לי, אלא כדי להיות בטוח.

הוא נהם משהו ודחף ירך חמימה בין רגלי. "לישון עכשיו." אמר בקול ישנוני ומיד אחר כך הפכה נשימתו איטית יותר והוא נרדם. התאמצתי להישאר ער עוד כמה דקות כדי ליהנות מהתחושה הטובה של נוכחותו החמימה והרפויה לצידי עד שהעייפות התגברה עלי וגם אני נרדמתי.

בבוקר הוא היה עדיין לצידי, ישן. עורו מחליק על שלי בנעימות מופלאה, רגליו מסובכות ברגלי בתיאום מרומם נפש. וקלטתי שזה נכון, הוא באמת חזר, אני כבר לא לבד, והיום יום שישי ואני יכול לשכב עוד שעה במיטה בלי למהר לשום מקום.

הרגשתי שמח בכל הגוף, אפילו העצמות שלי היו מאושרות, שרדתי את השבוע האחרון והקשה הזה, ויש לפני סוף שבוע שלם של מנוחה, פיצוי על כל הקשיים, הריצות, הטרדות, כאבי הגב והלב.

"מה שעה?" הוא שאל, מתהפך על צידו ומצמיד לבטני זין קשה וחמים.

"שש בבוקר, עוד מוקדם, תישן עוד קצת."

"לא יכול." הצטחק רוני, "ישנתי נהדר, ואתה?"

"גם. מזמן לא ישנתי כל כך טוב."

בלי מילים נצמדנו זה לזה, עושים את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות בבקרים - נוגעים ומתלטפים, מתחככים זה בזה, ידי לופתות בכוח את גבעות ישבנו העגול והחלקלק, הזין שלו צמוד לשלי, פניו על חזי.

"חמי." הוא אמר, ושוב חזר ואומר את שמי בקול חנוק.

"אני מכאיב לך?" נזכרתי פתאום שהוא חבול וכאוב ואני צריך להיות זהיר.

"לא, אני... אני צריך לספר לך משהו חשוב."

"אל תגיד לי שהצלחת לזיין איזה ברסלבית חסודה מאחורי בית הכנסת?" התבדחתי.

"שתוק טיפש. איזה ראש מופרע יש לך, בוא, תשכב עלי."

"אני אכאיב לך."

"נו, בוא, רק קצת." ביקש ונשכב על בטנו ואני מעליו, הזין שלי לחוץ בנעימות בין פלחי ישבנו, ידי על אברו החלק, הפועם בכפי כמו יצור חי. אני מניח לחי על עורפו ושואל אם אני לא דוקר אותו עם הזקן שלי.

"אתה דוקר, אבל לא עם הזקן." הוא גיחך ונדחף לעברי עוד יותר חזק.

"נו, חמי," האיץ בי, "אל תהיה כזה חננה, אני לא מזכוכית."

"אבל נפלת אתמול. תראה, יש לך סימנים כחולים על כל הגוף."

"חלק מהם הם גם משלשום." הוא מפתיע אותי.

"מה קרה שלשום?"

"כשרצתי מבית הכנסת להסעה כמעט נדרסתי. הנהג לא היה אשם, התפרצתי לכביש בלי להסתכל. מזל שהוא נסע לאט. חטפתי מכה מהטמבון ונפלתי, אבל זה לא היה רציני. הוא צרח עלי כמו משוגע ושאל אם אני רוצה להתאבד. אף אחד לא ראה ולא סיפרתי כלום. למחרת נפלתי שוב במחלקה, ורק במרפאה הבנתי שהנהג הזה צדק, שלא אכפת לי למות."

הקשבתי בשתיקה לדבריו שנאמרו בפשטות וביובש, בלי שום דרמות מיוחדות, והבנתי שהבחילה שאני חש היא בעצם פחד נוראי. "עד כדי כך אתה שונא את ההומואיות שלך? אתה מעדיף למות אם לא תצליח להיות סטרייט?"

"לא, טיפש! מה שאני שונא זה לחיות בלעדיך, אם כדי להיות סטרייט אני צריך לוותר עליך אז יותר טוב לי כבר למות."

"אז מה, רק בגללי אתה הומו?" אני מתחיל להתרגז.

"לא יודע, אני רק יודע שמאז שפגשתי אותך התחרבשה לי כל הסטרייטיות." הוא ענה, "עד שנפגשנו התאהבתי רק בבחורות ופעם בכמה זמן זיינתי מישהו סתם בשביל הקטע, אבל מאז שישנתי אתך בפעם הראשונה ירד לי מבחורות לגמרי."

עכשיו כבר התעצבנתי. "שטויות, אם זה לא הייתי אני זה היה אחר."

הוא נענע בראשו לשלילה. "לא. היו אחרים." אמר, קצת במבוכה (כאילו שלא ידעתי), "אבל רק בגללך..." הוא נאנח, מצפה שאבין לבד.

"מה רק בגללי?" תקפתי אותו בכעס, "למה אתה מאשים אותי? מה עשיתי לך?"

"איזה טמבל אתה מנחם." אמר רוני רכות, "אי אפשר להסביר לך כלום." הוא פשפש במגירת שולחן הלילה והעלה חרס בידו. "תגיד, איך זה שאין לך קונדומים? זה ממש חוסר אחריות."

"ליאור לקח לי את האחרונים אחרי שהלכת, ומאחר שהיד שלי לא התלוננה לא טרחתי לקנות חדשים." עניתי, ואחר כך לקחתי אותו בפה ולא הפסקתי עד כשהוא צעק ומשך בשערי.

"גמרתי לך בפה, פסיכי אחד." נזף בי אחר כך, אבל כשנישק אותי הרגשתי כמה הוא שמח.

"אז מה? פתאום בא לי להרגיש את הטעם שלך. אני אוהב אותו."

"גם אתה גמרת? נכון שזה היה כיף? אני נורא אוהב להתעורר אתך בבוקר."

"אם תמשיך ליפול מתחת למכוניות זה לא יקרה יותר."

"מה אכפת לך?" התגרה בי, "אני רק יזיז שלך, תמצא אחרים."

"שתוק כבר, איפה אני אמצא עוד מופרע כמוך?"

"לא תמצא בשום מקום." הוא הצהיר בשמחה, "אני דגם יחיד במינו."

"כן, נכון. איזה מזל, העולם לא יחזיק מעמד אם יהיו בו שניים כמוך."

 פסח

קמתי ביום שישי במצב רוח נורא וגיליתי שהבית שוב מלוכלך ורוני, השותף שלי לחיים ולאחריות על הבית הזה (והסיבה העיקרית לכך שאני בכלל גר כאן), הצליח שוב להתחמק מעבודות הניקיון המאוסות עליו. כשנחה עליו הרוח הוא רוקח מיני תבשילים (ומשאיר אחריו הררי כלים מלוכלכים) ובזה מסתכמת כל עבודתו כעקר בית, השאר עלי. נכון, הוא לא נמצא פה יותר מידי, אבל בכל זאת... גם אני שונא לנקות, לבשל, לקנות, להדיח, לנגב, לכבס, לגהץ, לקפל. לגהץ כבר אמרתי? את זה אני שונא במיוחד.

מר נפש ועייף משנת לילה לא מספקת (שעון קיץ בצירוף אף סתום), הסתכלתי בשנאה בחלונות המטבח הטעונים שטיפה עוד מתחילת החורף, והלכתי לסידורים, ושאלתי את עצמי בזעף מה לי ולמקום הארור הזה? למה אני גר פה בכלל? אני מרגיש זר בבית הזה, רק בבית סבא וסבתא הרגשתי באמת בבית, אבל כשמלאו לי חמש הם נפטרו ואני הוחזרתי אחר כבוד מגן העדן של ילדות שבו הייתי נסיך מפונק, יחיד ומיוחד, אל בית הורי, לחיות בגלות משמימה באותו חדר קטן עם עוד שני אחים גדולים ורתחנים. הבית של סבא וסבתא נמכר לקבלן שהרס אותו במחי בולדוזר ובנה עליו בית מידות מכוער, ומאז אני חש תמיד קצת הומלס. התרוצצתי בכל רחבי הקריה, מטפל בכל הטעון טיפול, ולאט לאט החל מצב רוחי משתפר. בספרייה מצאתי, מעשה ניסים, שני ספרים שזמן רב אני ממתין להם ולמרות שהגיע לי לקחת רק ספר אחד הספרנית שהתוודיתי בפניה שאני לא מצליח להחליט חייכה אלי בטוב לב (אני מנוי בספריה זו או אחרת מאז מלאו לי שש שנים וכל הספרניות, בלי הבדלי דת, צבע, גיל, משקל ומין, פשוט חולות עלי) ואמרה שאין בעיות, לא נורא שכבר יש לי ספר אחד בבית (שאני לא מצליח לסיים משום מה), היא מרשה לי לקחת עוד שניים.

אחר כך מצאתי במוסך בדיוק את הנורה שחסרה לי, ובדרך גם עשיתי מהר קניות בלי לעמוד יותר מידי זמן בתור, וכשחזרתי גיליתי שהמון פרגים נהדרים פורחים בגינה שלנו, ומפני שברדיו הבטיחו שבשבת ירד גשם הרשיתי לעצמי במצפון נקי לא לנקות את חלונות המטבח.

במקום שטפתי היטב את הסלון עם שמפו רצפות בריח בזוקה ולמרות שבעקרון אני מחרים ומנדה אותם נידוי גמור מעולמי ("אתה והשיגעונות הפולניים שלך" אומר רוני באנחה ומשליך את המסטיק שלו לפח ברגע שהוא נכנס הביתה) הריח הורוד הזה עבר בקלות את מחסום ההצטננות שלי ושימח את לבבי.

 אחרי שחזרתי מפגישה של קבוצת התמיכה הגיע דני מבית הספר ויחד הכנו פיצה שהצליחה להפליא, ואחר כך הלכתי לישון קצת, ואפילו הצלחתי לנמנם עד שהילד החליט לשאול אותי פתאום בקולי קולות מה המיקוד של חיפה? (מאין לי לדעת ואת מי זה מעניין בכלל?) והעיר אותי. 

שלוש במאה

כולם יודעים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אבל בשביל כל אחד מאיתנו הגיהינום הוא דבר אחר. הנה סרטר למשל חושב שהגיהינום הוא הזולת, ולא אתפלא אם הוא הגיע למסקנה הזו אחרי התקלות מפחידה עם מוכרת תאבת קומיסיון שניסתה לכפות עליו מבצע של שלוש חולצות במאה שקל.

הכוונות הטובות הן של רוני שהחליט להטיב את דרכיו ולהעניק לי ולו זמן איכות יחד תוך שהוא מנסה באותה הזמן גם לעודד את רוחו של ליאור המדוכא מאז שהחבר שלו - ג'ורג'י המתוק - נשלח ללונדון המעטירה לבלות את חג הפסחא אצל קרוביו.

"אבל לא בא לי לצאת." התחננתי, נאחז בקרנות המזבח של מחשבי היקר, "אני רוצה לכתוב משהו והבוקר הוא הזמן הכי טוב שלי לכתיבה, סעו לטיול בלעדי."

"תראה איזה יום יפה, תראה כמה שמש, כמה ירוק, לא חבל לשבת ולהתנוון מול המחשב ביום כזה?" פיתה אותי רוני וגרר אותי החוצה בהבטחה שנטייל בטבע, נספוג שמש ונופים, ונחזור רגועים, שלווים ומאוהבים יותר מתמיד.

בהתחלה זה באמת נראה טוב. אפילו ליאור חייך בהתפעלות למראה מרבדי העשב הירוק זוהר המנוקדים פרחים צהובים משובבי נפש שהשתרעו מול קיבוץ שער העמקים. העפלנו לקרית טבעון, נהנים ממראה האלונים שעליהם היו עדיין ירוקים רעננים, חצינו את הצומת המרומזרת היחידה בקריה וגלשנו מעדנות לעבר המושבה הטמפלרית הציורית אלוני אבא - ששמה בזמן הטורקים היה ואלדהיים - ולפי ספר ההדרכה למקומות מרתקים בישראל מתנוססת במרכזה כנסיה עתיקה וקסומה שחייבים לבקר בה.

לרוע המזל כדי להגיע לאלוני אבא יש לעבור בצומת אלונים ושם, מעשה שטן, ניצב לו קניון קטן, נחמד, כפרי כזה, שמידי שבת נערכת בו חגיגת קניות כפרית קסומה ביותר. לפני שהספקתי להגיד - נגמר לי האשראי בכרטיס אשראי - כבר חנינו במגרש החנייה ושמנו פעמינו לקניון.

בחוץ היה באמת כפרי ונחמד מאוד. אם חשקה נפשך בצפרדעי חרס דוחי יונים, או עציצי במבוק מזכוכית, או תמונות פסטורליות מצוירות על עץ זה המקום לרכוש אותם, אבל מה שעניין את ליאור ורוני היה כמובן בגדים.

הם גררו אותי במהירות לאורך היריד הכפרי הציורי היישר לתוך הקניון הקטן והחביב שאולם הכניסה שלו היה עמוס לעייפה בדוכנים בהם מכרו מאכלים שונים ומשונים.

כדי להתאושש אכלתי מין פיתה דרוזית במילוי תרד ולבנה - היה טעים מאוד - ובעוד אני מוחה את פי מהלבנה נדחפתי על לא עוול בכפי אל מדרגות נעות (שהובילו אותי היישר אל חנות בגדים אופנתית לצעירים ולנוער.

אני מתעב מקומות כאלו, בעיקר כשהם הומים אדם. המוזיקה בהם מנסרת בראשך בלי רחמים, אתה לא יודע אף פעם מי מוכר ומי קונה (בשבת המוכרים לא באים עם תגי שם) ובשום מקום אין שלטי הדרכה. רק בעזרת טלפתיה אתה יכול לנחש איפה המכנסים, איפה החולצות ומה המידות של כל דבר.

גרוע מכך, אחרי כמה דקות של שהות במקום ההומה אדם הזה אני נתקף פאניקה קלה, ראשי נעשה סחרחר, גרוני ניחר, אני מזיע בכפות הידיים, מאבד את מעט כושר ההבחנה והטעם הטוב שלי ורק רוצה הביתה.

רוני וליאור זינקו בחדווה לתוך הסחרחורת הזה של צבעים, קולות, גזרות ומחירים, והפקירו אותי לחסדיה של מוכרת נמרצת שניסתה לחקור אותי מה חסר לי בארון הבגדים? שום דבר חוץ מקצת מקום להתחבא בו.

כדי להיפטר ממנה ברחתי לשירותים, ושם מצא אותי רוני עומד ומרטיב את פני, ומנסה להתאושש. "נו, בוא כבר, מה קורה לך?"

"רוצה הביתה."

"אבל אני רוצה שתמדוד את החולצה הזו, יש מבצע, שלוש במאה."

"לא רוצה מבצע, לא צריך שלוש חולצות, רוצה הביתה."

"נו, בחייך, אל תהיה ילד. מה קורה לך?"

"יש שם מפחידה אחת ששואלת שאלות."

"אני אשמור עליך, נו, בוא כבר. הרי לקחתי לך את החולצה שקיבלת מתנה, אני רוצה לפצות אותך ."

"אז קח אותי הביתה."

"אי אפשר עכשיו, עוד מעט. די, תפסיק להיות תינוק."

אני נגרר חזרה לגיהינום, מולבש ומופשט מספר פעמים עד שדעתו של רוני נחה עליו והוא מנצל את המבצע ורוכש שלוש חולצות במאה ₪ בלבד ואז, סוף סוף, אנחנו זוכים לעזוב את הגיהינום ולנוח בצל הכנסייה הקטנה שהיא באמת ציורית ואפילו קסומה.

כאן אני אהיה בטוח, אני חושב לתומי, מתיישב בצל אלון עבות מוכן ומזומן לזמן איכות עם החבר האוהב שלי, ואז ליאור מסב את תשומת ליבנו לדוכנים צבעוניים הפרושים מאחורי הכנסייה ולחבורת האנשים המתרוצצים סביבם בחדווה שטנית.

רוני וליאור ניגשים לבדוק וחוזרים נרגשים מאוד, "איזה מזל יש לנו. בדיוק היום נערך פה יריד שבת אומנים, איזה דברים מקסימים מצאנו, אתה בא?"

"לא אני... אני רק אנוח לי קצת... היה לי די מקניות להיום, וגם כואב לי קצת הראש, לכו אתם, אני אשאר כאן בצל."

הם מתייאשים והולכים לתור את היריד, וברגע שהם עוזבים אותי מזנקת עלי גברת נמרצת אחת ומנסה לשכנע אותי למדוד חולצה. חבל להפסיד, יש להם מבצע יוצא מהכלל של שלוש במאה.

הדרך לאוטופיה

כדי לשקם, לשנות ולעצב מחדש את הזוגיות הקורסת שלנו, גמרתי אומר שעלינו לבלות זמן איכות יחד, "וחוץ מזה רוני," צעקתי עליו אחרי שהתאוששתי ממטר החולצות שניתך עלי בשבת, "נמאס לי שאתה מחביא אותי בבית. למה אנחנו לא הולכים אף פעם לשום מקום?"

"אני מחביא אותך? מי התחנן לפניך שתצא מהבית בשבת? מה, לא נהנית?"

"כן, בערך, אבל קניות זה לא נחשב, וכולה היינו פה, לא רחוק."

"אז מה כן נחשב? מסע רגלי מים לים? טיול אנגז'ה בשדרות רוטשילד? שכחת שאנחנו עובדים, וכשאתה חוזר מהעבודה כל מה שמעניין אותך זה הסיפורים שלך, וכל מה שאני רואה ממך זה הגב שלך כי הפרצוף שלך תקוע במסך של המחשב."

לרגע נשארתי חסר תשובה כי האמת, הוא קצת צדק, אבל לא אלמן ישראל, מיד צצה תשובה ניצחת במוחי. "מחר בעשר מתחילה העונה החדשה של עקרות בית נואשות. מה דעתך שנראה את שני הפרקים החדשים יחד?" הצעתי. לצפות יחד בסדרה משובחת זה זמן איכות, לא?

"זה לא נחשב." אמר רוני, "רצית שנבלה יחד בחוץ, נכון?"

"טוב, אבל אני עובד, וגם אתה."

"אז נראה אותך גבר, קח יום חופש סוף סוף ונצא לטיול."

לחצתי ונדנדתי בעבודה, והזכרתי לסגן שכבר שבועיים אני עובד חמישה ימים רצוף (בעקרון אנחנו עובדים רק ארבע ימים אלא אם כן יש לחץ) וקיבלתי יום חופש בתנאי שביום שלישי אני אשאר עד שנסיים לסמן את כל הוופלים.

"אין בעיות." שמח רוני כשהודעתי לו שביום שני אני בחופש, "גם אני אקח חופש, לאן נלך?"

"לאוטופיה, לראות סחלבים." ניסיתי להפתיע אותו אך לשווא.

"אהה, כן. ראיתי בטלוויזיה את התכנית הזו על החממת סחלבים שאפשר לבקר בה, אחלה. אבל איך מגיעים לשם? זה בטח באיזה חור נידח ונלך לאיבוד בדרך." התייאש רוני עוד לפני שיצאנו.

הרגעתי אותו שהניווט עלי, ושלא ידאג, אני אביא אותו בבטחה לאוטופיה והתקשרתי ל- 144 ביררתי את הטלפון של פרק אוטופיה, צלצלתי, שמעתי הוראות מדויקות איך מגיעים לשם ונרגעתי. נכון, חור נידח אי שם בשרון שנקרא בחן. מקום קטן וחבוי בין פרדסים, אבל בהחלט ניתן להגיע אליו.

ביום ראשון בערב בדקתי היטב במפה, סימנתי מסלול והלכתי לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם עקרות בית נואשות. רבע שעה אחר כך נרדמתי לצידו של רוני שנרדם לדעתי עוד לפני. הוא מכחיש בתוקף, אבל לא מסוגל לספר לי אפילו את סוף הפרק הראשון.

התעוררנו אחרי שינה ערבה ונטולת עקרות בית נואשות, ניחמנו זה את זה שבטח יהיו המון שידורים חוזרים, והתחלנו להתארגן. פתאום דני התפרץ פנימה ודרש לדעת אם עדיין יש לחמניות בסופר. "פסח זה רק ביום רביעי, בטח שיש." הרגעתי אותו.

"לאן אתם הולכים?" הסתקרן הילד שמשום מה קיבל חופש שבוע לפני פרוץ החג.

"לטיול, לראות סחלבים."

"גם אני רוצה לראות, ושנעצור בדרך לקנות קרואסונים במאפייה."

לפני שהספקתי להסביר לו שאי אפשר לקחת ילדים לטיול שנועד לתחזוק הזוגיות נכנס ליאור לספר לנו שלא ישן כל הלילה מרוב געגועים לג'ורג'י ומיד החליט שסחלבים הם הדבר היחיד בעולם כולו שיעלה חיוך על פניו.

"איזה קטע שגם אתם בחופש היום." התפעל מולי שבא לראות מה מעכב את ליאור, ואחריו נגררו כמובן כוכב וכוכבית, ומובן שכוכב פשוט מעריץ סחלבים ומת על טיולים.

"אבל אין לי מקום באוטו לכל כך הרבה אנשים." נבהלתי.

"נבקש מג'קי את הוואן החדש." אמר דני, "הוא ישמח לתת לך אותו בתנאי שתיקח אותי לטייל, הוא אומר שאני מעצבן."

באמת, מעניין למה?

ג'קי הסכים מיד, אבל בתנאי ש... לא, הוא לא מתעניין בסחלבים, אבל הוא לא היה מוכן שכוכבית תיסע בוואן החדש שלו. איזה מזל.

בדרך למאפייה התקשר פזי, מדוכא מהרגיל, לבכות לי על מר גורלו. הוא בדיכאון - האקס שלו חסם אותו במסנג'ר, הוריו מתעקשים שיבוא לסדר, חייו אינם חיים, הוא זקן, שמן ומכוער - הסיפור הרגיל.

רוני תפס פיקוד, לקח את הנייד, שאג על פזי שיפסיק להתבכיין ונתן לו שלושים שניות להתארגן ליציאה. נשאר רק לקנות צידה לדרך. עצרתי במאפייה החביבה עלינו וכדרכי ליקטתי לי מבחר חביב מעוגיות העונה, מגוון אותו בבורקסים שונים ומשונים, ומקנח בלחמניות קלועות עם פרג. הוספתי מיצים ומים מינראליים וסרתי לקופה, שם עשתה קופאית חביבה את החשבון. הערתי לה שעוד מעט הם יהיו בחופש פסח והיא לא תצטרך לקום כל כך מוקדם בבוקר והיא צחקה ואמרה שהמאפייה תמשיך לעבוד, אבל הכל יהיה כשר לפסח.

"אחלה." אמרתי בשביעות רצון ויצאתי החוצה, שם קיבל את פני רוני בפרצוף חמצמץ ושאל אותי למה אני חייב לפלרטט עם כל בחורה שאני פוגש.

אולי עדיף שהייתי סתם שותק במקום להגיד לו שלא עם כל אחת, רק עם היפות שמדליקות אותי, אבל לא שתקתי. מזל שלא היינו לבד באוטו. בטוח שאם היינו רבים כאוות נפשנו המסע לאוטופיה היה נגמר מול המאפייה.

מאחר והיו לנו חברים למסע שצפו בנו בסקרנות התאפקנו מלריב ורק שלחנו מבטים זועמים זה בזה. הם התאפקו עד מגידו ואז פתחו את השקיות שהבאתי, ואחרי שנזפו בי שלא הייתי צריך, ולמה קניתי כל כך הרבה, ולמה אני הורס להם את הדיאטה, הסתערו כולם על המטעמים ובקושי הצלחתי להציל מהם לחמנייה אחת קטנה להשביע את רעבוני.

נסענו ונסענו ונסענו, ופה ושם עצרנו לפיפי, וכדי שלא נשתעמם שמענו מוזיקה, ורבנו מה לשמוע, ואחר כך שוב עצרנו לפיפי ולבדוק את המפות, ובסופו של דבר הגענו לבחן. שמחים וטובי לב החנינו את הרכב בחנייה ופסענו בחרדת קודש אל פארק אוטופיה. בדרך אל הסחלבים רוני הסכים שקצת הגזים בתגובה שלו, ואני הודיתי שעניתי לו בצורה מעצבנת במיוחד ואנחנו חייכנו זה אל זה, מאושרים שהנה אנחנו בדרך הנכונה לשיקום הזוגיות שלנו, דרך רצופת סחלבים וזמן איכות יחד עד שגילינו על שער הפרק מודעה גדולה בזה הלשון. 

עקב בעיות טכניות פארק אוטופיה סגור למבקרים

אתכם הסליחה 

קראנו את המודעה שוב ושוב, אך ללא הועיל. המודעה לא השתנתה - היום אוטופיה סגורה לרגל שיפוצים. חזרנו הביתה עייפים וחפוי ראש, מרגיש נזוף ואשם שלא בדקתי לפני היציאה שהפארק פתוח הצעתי לעצור בעתיקות מגידו, הצעה שהתקבלה בשתיקה קודרת. גם הרעיון שניכנס לקניון הכפרי הקסום 'שלוש משאלות' לא עורר התלהבות.

שום דבר שאמרתי לא עזר לעודד את בני ליוויתי המאוכזבים - כשהסבתי את תשומת ליבם למרבד הפרגים המרהיב בשדות קיבוץ הזורע ענו לי שאלו כלניות, וכשהתחלתי להתווכח שהעונה של הכלניות נגמרה ורואים בבירור שאלו פרגים הם אמרו לי להפסיק להיות נודניק ונזפו בי שנגמר כל המיץ.

עייף ומיואש החזרתי את הוואן למקום והלכתי להתקלח בתקווה שזרם המים החמים יצליח להשיב את נפשי ולעודד אותי קצת. הפעם גם המקלחת החמה לא עזרה.

"רציתי להגיע לאוטופיה ופישלתי." אמרתי לרוני, "וגם בזבזתי יום חופש סתם."

"זו לא הייתה אשמתך." ניחם אותי רוני, "היית עשר, ניווטת ישר לפארק בלי להתברבר, דאגת לכיבוד טעים, ואתה באמת צודק, אלו היו פרגים."

"אבל סחלבים לא ראינו."

"לא נורא, הסחלבים לא יברחו לשום מקום. ננסה בהזדמנות אחרת. עכשיו בוא למיטה, יש לי משהו יותר טוב מסחלב להראות לך, אתה יודע למה הוא יותר טוב?"

"למה?"

"כי מותר לך לגעת בו חופשי, ואפילו לקחת לפה."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה