יום שבת, 30 בדצמבר 2017

1. מה מחפש?

הומואים הם שקרנים טובים מטבעם, רובם מתמחים באמנות החמקמקה הזו כבר מגיל צעיר מאוד. כמה מהם שקרנים מוצלחים עד כדי כך שהם מצליחים להערים אפילו על עצמם וכשיום אחד הם חושפים את השקרים ששיקרו לעצמם ומגלים שהם מעדיפים גברים אין מופתעים מהם.

אני שקרן לא רע, אבל אף פעם לא הצלחתי להיות טוב עד כדי כך, לעצמי אני לא מסוגל לשקר, אני יודע שאני שונה מכולם ואפילו בתוך הציבור הקטן שיש לי את חוסר המזל להשתייך אליו אני נחשב לעוף מוזר, והמחמירים יגידו - סוטה.

קשה מאוד להיות אחר מכולם, וזה גרוע עוד יותר כשאתה שייך לציבור דחוי המונה רק עשרה אחוז מהכלל. בשבילי גילוי לב ואמירת האמת לאמיתה הם מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי גם בקרב גברים שחולקים איתי את אותה נטייה מינית, אפילו בין מי שאמורים להיות ידידי אני מתקשה להרגיש חופשי. 

בתקופות של ייאוש חשבתי שהאמת שלי כל כך מכוערת עד שעדיף לא לחשוף אותה אף פעם, ולהישאר בודד לנצח. ולא שלא ניסיתי לגלות למספר אנשים מה אני רוצה באמת, אבל מניסיון מר למדתי שאם אנהג בגילוי לב ואיחשף לגמרי זה יגמר רע.

אחרי כמה שנים רעות והרבה אכזבות איבדתי את האמון בגברים ובמשך זמן רב דבקתי בבדידותי, הסתפקתי בהזיות ובפנטזיות וחיבקתי את הכרית במקום גוף חי של גבר.

אני מניח שהגיע הזמן שאפרט קצת על טיבן של אותן סטיות שרמזתי עליהן בהקדמה למרות הקושי שיש לי לתרגם את כמיהותיי החבויות ואת הפנטזיות האפלוליות שלי למילים. 

קל לי יותר להגיד מה אני לא רוצה – לא רוצה מישהו שינצל אותי ויכאיב לי, לא רוצה מישהו שיראה בי חפץ שנועד לתענוגותיו, לא רוצה אדון סדיסטי ואכזר, זה ממש לא סקסי בעיני.

מה שאני רוצה זה להתמסר בכל מאודי לגבר. רוצה לחיות עם מישהו שאוכל לאהוב, לשרת ולהקדיש לו את חיי. רוצה לכרוך בסודיות את חיי בחייו של אדון לבבי, רוצה לסגוד לו במקום ששייך רק לי ולו, וחשוב לי שכל הסידור הזה ביני לבינו יהיה עניין סודי ופרטי ביני לבינו, בלי שאיש ידע עליו. 

אני יודע שזו תשוקה מוזרה, אני מתבייש בה, ופוחד לחשוף את רצונותיי בפני זרים שעלולים לנצל אותי, להשפיל ולהכאיב לי. כן, ידוע לי שיש כאלה שרוצים דווקא יחס כזה, נכנסתי להרבה אתרי סאדו-מאזו, אבל אני לא מצליח להבין מה הסיפור שלהם. אלימות מפחידה אותי, מכות וכאב דוחים אותי, ואני לא רואה שום דבר מגרה בשוטים, יחס משפיל, או גברים לבושים בגדי עור מגוחכים, אין לי מושג מה הטעם בכל הדבר הזה המכונה סשנים. 

אני לא רוצה לעשות הצגות לאף אחד, אני רק רוצה לחיות את חיי בשקט עם מישהו שאוכל לאהוב בכל ליבי, ואם אפשר שיאהב אותי חזרה. אמנם הדרך שלי להראות אהבה היא מוזרה מעט, ויש שיגידו סוטה ומשונה, אני מודע לכך עד כאב, אבל לא אנוח ולא אשקוט עד שאצליח לממש את תשוקותיי.

קראתי פרופילים של גברים שרוצים שישפילו אותם, יכו אותם, ישתינו להם בפה (זה לא מסוכן?) ועוד כהנה וכהנה, וכולם כותבים רשימת דרישות גלויה וברורה, ורק אני מגמגם ומבלבל את המוח, מנסה לקלוע כחוט השערה, ולדייק בפרטי פרטים, ובסוף רק מסבך ומבלבל הכול.

אני לא מוצא מילים מדויקות מספיק שיצליחו לתאר את מה שקורה אצלי בפנים, מהסס, מנסה להסביר את מה שאני חש ולא מצליח, רוצה לכתוב בבהירות ומסתבך עוד יותר, כותב ומוחק, מתלבט כה וכה, מנסה ושוב מוחק, ובכל זאת חוזר ומנסה - אני חושב שאפשר להגדיר אותי כפסיבי, וכוונתי לא רק במיטה, אלא גם נפשית, למרות שאם מישהו חושב שכל מה שאני רוצה זה לשכב בנחת על הבטן וליהנות הוא טועה, להיות פסיבי זו עבודה קשה מאוד, ולהסתיר את התשוקות שמענות אותי יום וליל זו משימה שדורשת המון כוחות נפש ומאמץ.

אז תכל'ס, מה אני רוצה? או כמו שנוהגים לשאול באטרפית – מה מחפש?

מחפש להיות של מישהו, זה הכול. לא רוצה שירביץ לי, ולא שיתאכזר אלי, לא שישפיל ויעליב חלילה, רק רוצה, ומרצוני שלי בלבד, בלי אילוצים, להיות שלו בגוף ובנפש, ודי לי בכך.

נשמע די פשוט, לא? אני לא יודע למה אני מתקשה כל כך להסביר את רצוני. 

מידי פעם אני גולש באתרים של הומואים, קורא הודעות ודעות, צופה מהצד בויכוחים, לפעמים משתעמם, לפעמים נהנה, ותמיד שומר על שתיקה דיסקרטית.

אחרי כמה שנים מתסכלות שבהן המאמץ שלי להסביר את עצמי לא עלה יפה, סיבך אותי באי הבנות מצערות, וגרם תסכול לי ולגברים שפגשתי, הבנתי שעדיף לי לשתוק, ולגנוב במרמה את מה שאי אפשר לקבל בגלוי.

יום אחד קראתי בפורום גברים שוועה של מישהו שכינה את עצמו 'המיואש', וסיפר כמה קשה עליו הבדידות וכמה נמאס לו לחפש בן זוג. המיואש הודה שכבר ויתר על התקווה שימצא מישהו לחלק איתו את חייו, אבל התלונן שנמאס לו לגור לבד, והוא מדוכא מהרעיון שעד סוף חייו יהיה עליו לחזור כל ערב לדירה ריקה ומבולגנת ולאכול אוכל מוכן כי אין לו חשק לנקות ולסדר ובטח שלא לבשל. הוא שאל את חברי הפורום אם הם לא מצטערים שלא נישאו לנשים, ותהה אם לא היה עדיף לו לחיות עם אישה שלא תעורר בו תשוקה, אבל לפחות תטפל בו ותבשל לו ותפיג את בדידותו. 

חלק מחבריו לפורום השתתפו בצערו וכמה הודו שגם הם כמהים לזוגיות ולאהבה שלא תתפרק אחרי כמה חודשים כמו שמקובל אצל גברים. חלק נזפו בו על השוביניזם שלו והציעו לו לחזור לאימא או לשכור סוכנת בית, ומישהו הציע לו בציניות שיאסוף אל דירתו בחור צעיר וחסר אמצעים שתמורת שכר דירה יפיג את בדידותו ויטפל בו ובדירה שלו.

התשובה הלגלגנית הזו נתנה לי רעיון. מאחר ובדיוק בתקופה ההיא עזבתי דירה אחת וחיפשתי חדשה - בינתיים שהיתי זמנית אצל חברים - ישבתי וכתבתי למיואש מייל. הצגתי את עצמי, והצעתי לו שירשה לי לגור בדירתו תמורת ניהול משק הבית שלו.

"ונראה, אולי נמצא חן אחד בעיני השני והקשר שלנו ילך רחוק יותר." הוספתי לקראת סוף המייל.

הוא שלח לי תשובה חביבה מאוד, הציע פגישה, וצירף תמונה שלו, יושב וקורא ספר. התמונה הראתה מעט מאוד מפניו ובכל זאת נשאה חן בעיני, הסכמתי ובתמורה שלחתי בחזרה תמונה שלי, מפגין בה את חיוכי הטוב ביותר. אף אחד לא היה מעלה בדעתו מה טיבן של הסטיות שמתרוצצות בראשו של האיש הצעיר והמנומס שמטה את ראשו ומחייך בשמץ ביישנות אל הצלם.

אחרי כמה חילופי מיילים נפגשנו בבית קפה אחד, לא רחוק מהדירה שלו, והופתעתי לראות באיזה דייקנות קלטה התמונה שארי שלח לי את דמותו במציאות. האדם שישב בבית הקפה והמתין לי היה בן שלושים פלוס, בהיר וממושקף, נאה למדי, אבל באופן סולידי, לא מתבלט, וגם כשישב בתוך בית קפה הומה אנשים הייתה סביבו מין אווירת ריחוק ובדידות שמאוד מצאה חן בעיני ועוררה בי תקוות לעתיד.

הוא לחץ את ידי ובירך אותי לשלום באדיבות מסויגת, והסביר שהוא זקוק למישהו שינהל את משק הבית. "אני צריך מין סוכנת בית כזו." אמר, והביט בי בפקפוק כאילו לא היה בטוח שאני מבין את פשר המילה - סוכנת בית.

"אני מבין." אמרתי, והנהנתי בעוז, מרגיש קצת מטופש. "אני ממש טוב בניקיון ואני אוהב לבשל. איזה אוכל אתה אוהב?"

הוא משך בכתפיו. "לא יודע, אוכל טעים?" הציע, וחייך במפתיע חיוך נחמד שהאיר את פניו.

"אתה בטח לא אוהב אוכל חריף מידי." ניחשתי, והוא הנהן מעט בביישנות והסביר שהוריו עבדו במשרד החוץ, ולכן הוא גדל באירופה, בעיקר בשוויץ, אבל גם בגרמניה ובאוסטריה. הוא חזר עם אימו לארץ רק בגיל שמונה עשרה כדי לשרת בצבא, ואחרי הצבא חזר ללמוד באוסטריה מספר שנים. כל אותו זמן אימו גרה איתו כי הוריו התגרשו בינתיים, והיא זו שדאגה לטפל בו, אבל מאז שהיא נפטרה לפני כחמש שנים הוא מרגיש קצת אבוד.

"כל זמן שאימא חיה העדפתי לא לגור עם מישהו, ועכשיו אני לבד, וזה מדכא." אמר, "ואני לא מתכוון לבד מבחינת סקס." הבהיר.

"יש לך בן זוג, חבר, משהו?" תהיתי.

"לא אבל אני מסודר, ואתה?"

"גם." שיקרתי, "אני רק צריך מקום לגור, ואני אשמח לשלם עליו בעבודה."

"אני מבין." הנהן ארי, וסקר אותי בספקנות כאילו חש שאני מסתיר ממנו משהו, "טוב." קם ממקומו, "בוא." פקד עלי, השאיר שטר כסף על השולחן, הנהן למלצר שחייך אליו באדיבות ויצא, ואני בעקבותיו.

הדירה שלו הייתה במרחק הליכה מבית הקפה, והיא מצאה חן בעיני למרות שהייתה מוזנחת ולא ממש נקייה. התריסים והחלונות בדירה היו מאובקים מאוד, היה ברור שכבר מזמן לא שטפו בה את הרצפה, והוילונות היו זקוקים נואשות לכביסה, אבל למרות כל המגרעות הללו היה לדירה פוטנציאל שאין להתעלם ממנו.

"אם תסכים החדר הזה יהיה שלך." אמר ארי ופתח את דלת חדר השינה הקטן יותר. מיטת מתכת נטולת מזרן עמדה במרכזו ולידה עמדו כיסא וארונית לילה קטנה. חוץ מזה היה שם ארון קיר ריק ושטיח מגולגל נשען על הקיר והמתין למישהו שיפרוש אותו על המרצפות החשופות.

"אין מזרן." אמרתי, והבטתי בארי שנראה נבוך מעט.

"כן, הבחור שישן פה פעם עישן ו... אה... זו הייתה שריפה די קטנה, כיבינו אותה לפני שהיא הגיעה לשטיח, אבל המזרן היה הרוס והסריח נורא, זרקתי אותו ואת הבחור ומאז לא ישן שם אף אחד, אם תסכים לגור פה אני מבטיח לקנות לך מזרון."

"תודה, ואני מבטיח לא לעשן." אמרתי ועברתי לסלון שנפתח למרפסת מלאת עלים יבשים שנשרו מהעץ שהצל עליה. 

"הסוכך המתקפל נתקע, ולא היה לי זמן לטפל בזה." הסביר ארי, "בגלל זה המרפסת התמלאה עלים שסתמו את הניקוז, אל תשאל איזה הצפה הייתה לי בחורף."

"אני לא שואל." אמרתי, ונגעתי בטיח המתקלף, הוא כבר סיפר לי את כל הסיפור.

ארי נאנח. "אני עסוק מידי בעבודה ואין לי סבלנות להתעסק עם כל הדברים האלה." הסביר והביט בי בחוסר ישע, "ולך יש?"

"כן." הבטחתי לו, והלכתי לבדוק את המטבח. כמו שציפיתי המקרר היה ריק למחצה, וכל מה שנגעתי בו היה דביק או מטונף, או גם וגם. כמובן שלא היו חומרי ניקוי והמטלית שנחה על השיש הייתה לחה ומסריחה.

"צריך לעשות קניות." אמרתי לארי, "ולנקות, ולהזמין בעלי מקצוע שיתקנו את כל מה שמקולקל, תן לי דף ועט, אני רוצה לעשות רשימה." הוא הביא עט וניר, והביט בשביעות רצון איך אני רושם בצורה מסודרת את כל המשימות שצריכות להתבצע כדי לארגן כהלכה את חייו.

"נראה לך?" שאלתי כשסיימתי.

ארי אמר שכן, ושאל אם לדעתי כדאי שנחתום חוזה.

"למה לא?" אמרתי, ורשמתי זיכרון דברים שבו התחייבתי לנהל את משק הבית שלו תמורת מגורים וכלכלה. שנינו חתמנו עליו בלי ויכוחים ואחר כך הלכנו לעשות קניות.

למחרת חזרתי לדירה של ארי עם חפצי, ובזמן שהמתנתי למזרון שהוא הזמין למעני אתמול התחלתי לקרצף את המטבח (אני לא יכול לבשל במקום מטונף), מתכנן תוך כדי כך מה אכין בשבילו לארוחת הערב. אחרי שהמזרון הגיע התחלתי לבשל בשבילו, מאושר מאוד שסוף סוף מצאתי לי מישהו שמניח לי לטפל בו, ולשקוד על נוחותו בלי שידע איזה סיפוק אני מפיק מהסידור התמים הזה. 

בחודשים הראשונים שלנו יחד ארי סבר לתומו שמדובר בהסדר עסקי גרידא - אני נותן שירותי ניקיון, בישול וכיוצא בזה, ומקבל אוכל וחדר לישון בו. 

מילאתי את ציפיותיו מעל ומעבר ואחרי כמה ימים הוא הציע לי גם דמי כיס. סירבתי בתוקף. הסברתי לו שאני עובד במשרה חלקית כעורך לשוני בעיתון מקומי, ואני משתכר די צורכי.

"אבל אתה מרוויח ממש מעט, אני מרגיש שאני מקבל ממך המון ולא נותן כלום." התוודה בכנות.

"זה לא נכון, אתה נותן לי חדר חינם, ולא רק שאני אוכל על חשבונך אתה גם מרשה לי לנהוג במכונית שלך, ועוד משלם על הדלק."

"כי אתה נוסע בה רק בשביל לעשות קניות וסידורים בשבילי, למה אתה לא יוצא לבלות קצת, פוגש חברים, הולך למסיבות, דברים כאלה?"

"לא אוהב מסיבות, ואין לי כל כך הרבה חברים, בעצם אין בכלל, אני לא בליין גדול."

"כן, שמתי לב." צחק ארי, "מזל שאתה אוהב לקרוא, אחרת היית משתעמם."

"באמת מזל, אבל גם אתה לא יוצא הרבה, או שאתה עובד או שאתה בבית." ציינתי.

"פעם הייתי יוצא יותר, אבל מאז שאתה גר איתי נעים לי לחזור הביתה מיד אחרי העבודה." חייך אלי ארי, וליבי דילג מרוב שמחה לשמע דבריו.

"באמת?" שאלתי, מאושר, והסמקתי כמו ילד. 

"כן, באמת." הוא אישר, ורפרף באצבע דקה על כף ידי במעין ספק ליטוף קליל, שאפשר היה לפרשו כמגע סתמי של חיבה, או פשוט להתעלם ממנו, אבל אחרי שכמהתי כל כך הרבה זמן לגעת בו (למעשה חלמתי על נשיקה רומנטית כמו בסרטים, אבל לצערי המציאות רחוקה מלהיות סרט רומנטי) לא הייתי מסוגל לגלות איפוק, ובטח לא להתעלם ממגע, קל ואגבי ככל שיהיה, ופתאום כרעתי על הרצפה בין ברכיו, מנסה לפשוט מעליו את המכנסים הקצרים שלבש אחרי שחזר מהעבודה (זה קרה בקיץ) ולגעת באברו, מביך אותו עד עמקי נשמתו.

"מה אתה עושה?" הוא צעק ונרתע.

בחיים לא הייתי כל כך נבוך ואומלל, "סליחה, אני... חשבתי ש... סליחה." גמגמתי וברחתי כל עוד נפשי בי לחדרי, משאיר אחרי את השולחן עמוס כלים מלוכלכים, נשכבתי על המיטה, הנחתי את הכר על ראשי ושאלתי את נפשי למות.

לקח לארי כמה דקות להתעשת, אבל לבסוף הוא בא אחרי, התיישב לצידי על המיטה, והחל ללטף בעדינות את גבי, מסביר לי בסבלנות מתנצלת שהוא מבוגר ממני ואני אמנם בחור מאוד מתוק ונחמד, אבל...

"מה זה משנה בכלל?" התפרצתי, ומרוב תסכול העפתי את הכרית על הרצפה.

"אולי זה לא משנה הרבה, אבל עדיין זה הבדל ממש גדול סולי ו..." העיניים שלנו נפגשו, משהו קסום ואילם חלף ביני לבינו, והוא הפסיק לדבר ורק הביט בי, ואני בו, ובאורח פלאי שאין להסבירו ידעתי שעכשיו נתנשק, וזה בדיוק מה שקרה.

אחרי הנשיקה התלטפנו קצת, וסוף סוף, למרות שהוא מחה מעט, הוא הרשה לי לפשוט את מכנסיו ותחתוניו, לכרוע בין ברכיו ולענג אותו בפי ובידי עד שגמר בפי. זו אחת הפעילויות החביבות עלי ביותר בעולם, ואיתו זה היה נפלא במיוחד, למרות שהוא התעקש על קונדום.

"תראה," הוא אמר אחרי הפעם הראשונה, "אתה ממש מתוק סולי, אבל לא נראה לי שזה רעיון טוב שנמשיך... אתה בטח מבין למה."

"כן, בטח." אמרתי, למרות שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל אחרי שהוא גמר לי בפה הייתי מאושר מאוד, ואני מניח שהייתי מסכים לכל דבר שהוא היה מציע, אפילו לקפוץ קפיצת באנג'י ממגדלי עזריאלי למרות שיש לי פחד גבהים.

ארי קלט מיד שאני לא ממש מפוקס וצחק. "אין לך מושג על מה אני מדבר, נו, מילא, בוא הנה טיפשון אחד." משך אותי אליו, ושנינו נרדמנו חבוקים וישנו יחד עד הבוקר.

למחרת בבוקר הוא לגם מהקפה ונגס בטוסט שהכנתי לו, ואחר כך ביקש שאפסיק להתעסק עם המדיח ואתיישב מולו כי אנחנו צריכים לדבר.

"רק רגע, עוד לא סיימתי לסדר את הכלים." ניסיתי להתחמק. עוד לא קרה שאהבתי שיחה שהתחילה במילים - אנחנו צריכים לדבר. הייתי די בטוח שגם השיחה הזו תגרום לי עגמת נפש, וצדקתי.

"סולי, אתה ילד ממש נחמד." הוא התחיל, "אבל..."

"אני ממש לא ילד." מחיתי, ופתאום הייתה לי בחילה. החזרתי את הטוסט שלי לצלחת והבטתי בו, מצפה לרע מכל.

"בסדר, אתה לא ילד, אבל יחסית אלי אתה צעיר מאוד, ולמרות שהיה לי ממש נחמד אתך אתמול, וגם לישון אתך היה לי נעים מאוד... נו, מה למה אתה עושה פרצוף כזה עצוב? יש לך מושג עם כמה מעט אנשים אני מסוגל להירדם, ועוד מחובק?" 

"לא." אמרתי, והבחילה פחתה מעט.

"מעט מאוד, אבל אתך נרדמתי מיד, וישנתי מצוין. אני סובל לעיתים קרובות מנדודי שינה, אבל הלילה ישנתי ממש טוב." אמר ארי, וחייך אלי בהכרת תודה, "ובכל זאת... נו, הנה שוב הפרצוף המסכן הזה, מה הבעיה סולי?"

אילצתי את עצמי לחייך אליו חזרה. "שום בעיה, על מה רצית שנדבר?"

"על מה שקרה אתמול, זה היה ממש נחמד, אפילו נהדר, אבל אתה צריך להבין שאנחנו כמעט זרים, ואני מבוגר ממך בהרבה, יש לי את החיים שלי, ולך בטח יש את שלך, והקשר שלנו..." הוא נאנח בקוצר רוח, "הייתי מעדיף לשמור אותו על בסיס עסקי בלבד סולי, אתה מקבל חדר ואוכל ואת הרכב כשאני לא זקוק לו, ומשלם לי בניקיון ובישולים. אני לא חושב שזה יהיה בריא אם נכניס לקשר שלנו גם מרכיב רגשי, אני בטוח שאתה מבין."

"כן." אמרתי, מתאפק לא לחשוף לפניו כמה נפגעתי, "בטח שאני מבין." אישרתי, ונחפזתי לקום. 

"רגע, לאן אתה בורח? עוד לא גמרת לאכול ארוחת בוקר."

"מאחר והקשר שלנו הוא עסקי בלבד אני חושב שעדיף שלא נאכל יחד." אמרתי בקרירות, זרקתי את הטוסט לפח, שפכתי את הקפה לכיור, וברחתי לבכות בשקט בחדר שלי.

ארי תפס אותי רגע לפני שסגרתי את הדלת, "נו, די, אל תהיה ילד טיפש כזה." משך בזרועי, גרר אותי אחריו, הושיב אותי בסלון על הכורסא, והתיישב מולי. "לא הבנת אותי, לא התכוונתי שנפסיק לדבר ולהתייחס זה אל זה, רק רציתי ש..." הוא נתקע באמצע המשפט, ובהה בי.

"נו, מה רצית?" אמרתי, די בגסות, ומיד נבהלתי וביקשתי סליחה.

"לא, אני זה שצריך לבקש סליחה ממך סולי, לא הסברתי את עצמי כמו שצריך." הניח ארי יד על ברכי, "אנחנו שותפים לדירה, ואני רוצה שהיחסים ביני לבינך יהיו יחסי ידידות, לא יחסים של עובד ומעביד, אני רוצה שנהיה חברים, אבל זה הכול, בלי סקס."

"למה לא?" שאלתי בטיפשות.

הייתי מודע לזה שאני נשמע דביל, אבל ברגע שהוא הניח את ידו על ברכי התבלבלתי, והתקשיתי להתרכז בדבריו.

"למה לא? שאלה טובה, כי, אה..."

"יש דבר כזה שנקרא יזיזים." הזכרתי לו.

"כן, נכון." הסכים ארי בפיזור נפש, מבטו תקוע בבליטה שהחלה להסתמן מתחת למכנסי הקצרים. "מתי אמרת שאתה צריך להגיע לעבודה?"

"אחרי הצהרים." חייכתי, והנחתי את כפי על ידו, "ואתה?"

הוא נועץ בשעונו, "בין כה וכה כבר איחרתי. טוב, שיזדיינו, בוא הנה." הורה לי ומשך אותי אליו, ושוב הייתי במקום בו אהבתי להיות יותר מכל - כורע בין ברכיו, אברו הנתון בפי מתקשה, וידיו בוחשות בעדינות את שערי, מעסות את פדחתי. הוא גנח בהנאה כשהתחלתי למצוץ וללטף את אשכיו, ופתאום נזכר, "ומה אתך? אתה לא רוצה?"

"זה בסדר, לא צריך."

"אבל זה לא בסדר סולי, וכן צריך." התעקש ארי, הקים אותי על רגלי, הוליך אותי למיטה שלו, ושלף חבילת קונדומים מהמגירה של הארונית. 

"ארי, זה בסדר, לא צריך, אני נהנה רק למצוץ לך, באמת." 

"כן צריך." התעקש ארי ומשך מעלי את מכנסי, "וגם אני אוהב למצוץ." הוסיף, והגיש לי קונדום. 

נשכבנו ערומים על המיטה, הלבשנו זה את זה בקונדומים והתארגנו הפוכים, אחד מוצץ את אברו של השני, אבל זה לא היה מוצלח.

"קשה לי להתרכז ככה." הודיתי, והסתובבתי שוב, פני אליו, אבל הוא אחז בכתפי, הפך אותי על בטני ונשכב מעלי, התחכך קצת בישבני עם הזין שלו, ואחר כך הרגשתי פתאום את לשונו מגששת בין עגבותיי. 

"לא! מה אתה עושה?" נחרדתי, "תפסיק, אסור!"

"למה אסור?" צחק ארי, "לא נעים לך?" 

"כן, אבל... זה לא בסדר." 

"זה כן." התעקש ארי, וכשניסיתי שוב לקום סטר קלות על עכוזי, ופקד עלי להגיש לו את ישבני. 

צייתי, רועד כולי מחרמנות, נקרע בין העונג שהסבה לי לשונו החולפת על פי הטבעת שלי, ולבין ההרגשה המאוד ברורה שאסור שהוא יעשה את זה, אבל הוא בכל זאת עשה, ואחרי שליקק היטב את החור שלי החדיר לתוכו אצבע משומנת, ושאל אם אפשר, אמרתי שאפשר למרות שלא ידעתי מה בדיוק הוא רוצה לעשות, אבל לא עלה בדעתי להתנגד או לחקור אותו. 

"יופי, נהדר." הוא אמר והחדיר את אברו לישבני בתנועה אחת מהירה ובוטחת, ואחר כך התחיל להתנועע בתוכי, ידיו אוחזות בכוח בכתפי. החזקתי את עצמי בכוח לא לגמור לפניו, וכמעט הצלחתי, הוא גמר כמה שניות אחרי ונשאר שוכב עלי, מתנשף, מפזר נשיקות על כתפי. "אני עוד עלול להתמכר לזה." נאנח, ירד מעלי, הפך אותי על גבי ונישק בחוזקה את פי. "אתה מותק." אמר בחמימות, "ממש מותק."

נצמדתי אליו, רועד משמחה. "גם אתה." לחשתי, ושנינו צחקנו, וברגע זה הייתי קרוב מאוד להגיד לו שאני אוהב אותו, אבל לפני שהמילים יצאו מפי הוא התיישב בפתאומיות, אמר בצער שהוא חייב ללכת לעבודה כי מחכים לו, והלך להתקלח.

"אז מה יהיה איתנו?" שאלתי, הולך אחריו, והגשתי לו את הסבון והספוג. 

"מה אתה רוצה שיהיה?" חייך ארי, יצק סבון על הספוג והחזיר לי אותו. התחלתי לשפשף את גבו וכתפיו, "אני רוצה שנעשה בדיקות דם וניפטר מהקונדומים האלה." 

"בסדר, מקובל עלי, אבל כשנהיה עם אחרים חייבים להקפיד על הגנה."

"איזה אחרים?" שאלתי, מבולבל.

הוא פתח את המים ונכנס מתחת לזרם, "גברים אחרים." חייך אלי בנחת, "או נשים, אם זה מה שאתה אוהב." קרץ אלי, מדושן עונג, ואחרי שניגבתי אותו נישק את לחיי, הודה לי והסתלק, בטוח שמעכשיו הכול ברור ומוסדר - אנחנו שותפים לדירה ויזיזים שמבלים במיטה כשאין להם משהו מעניין יותר לעשות.

במשך כחצי שנה הסידור הזה עבד לא רע - היה לי חדר משלי וגבר שיכולתי לשרת ולאהוב, והיה הרבה סקס מענג ביותר, בשבילי וגם בשבילו, ומידי פעם, בעיקר בחורף, ישנו יחד, חבוקים. הייתי מאושר, וקיבלתי רושם שגם ארי מרוצה, ואז התחיל הקיץ (העונה הפחות חביבה עלי) מזג האוויר נעשה חם ומעיק, וארי התחיל להיות נרגן ועצבני, וככל שהתאמצתי לפייס אותו ככה הוא היה פחות נוח לרצות.

פתאום הוא התחיל להתלונן, למצוא בי פגמים, לשאול למה אני תקוע כל הזמן בבית, למה אני נדבק אליו ולמה אין לי חיים משלי? הוא טען שאני חונק אותו, ולילה חם אחד התעורר שטוף זיעה ודרש ממני לעבור לחדרי בטענה שנורא חם לו והוא מעדיף לישון באלכסון.

רק לפני כמה חודשים הוא ישן צמוד אלי ועכשיו אני חונק אותו?

לא התווכחתי, פרשתי בשתיקה לחדר שלי והורדתי פרופיל בתקווה שזו רק תקופה רעה שתעבור.

ואז הוא התחיל לחזור יותר ויותר מאוחר הביתה, והסקס שלנו הלך ופחת. פתאום הוא כבר לא התעקש שגם אני אגמור, ושמתי לב שהוא נוגע בי רק כשהוא קם חרמן בבוקר, וגם זה קורה פחות ופחות...

הוא גם כבר כמעט לא אכל בבית, וגם כשאכל הוא בקושי שם לב מה הוא מכניס לפה, הפסיק לשבח אותי על העבודה שעשיתי בבית ולא שם לב מה אני מבשל, וכשהערתי יום אחד שצריך לצבוע את הסלון הוא התפרץ עלי בצורה מכוערת וצעק שאני מציק ונטפל, ומתנהג כמו עקרת בית מיואשת, ושאני חסר חיים ותלותי וכל הסידור הזה ביני לבינו נמאס עליו לגמרי, ויצא מהבית בטריקת דלת, משאיר חצי ארוחה על השולחן.

פגוע ונעלב אספתי הכול, הפעלתי את המדיח למרות שלא היה מלא לגמרי, חזרתי לחדרי - החדר הכי ריק ומשמים בבית - התיישבתי על כיסא המחשב החורק שלי ובהיתי בקירות, מתאפק לא לבכות.

החדר הזה, נטול התמונות והוילונות, חדר חסר חן, נטול אופי וייחוד, משקף אותי ואני אותו, הרהרתי, וכמו תמיד במצבים כאלה הראש שלי התחיל לעבוד בהילוך גבוה, מנסה למצוא פתרון למצב המייאש כל כך שתקעתי את עצמי לתוכו.

סקרתי את השבועות האחרונים שלי עם ארי, השוויתי אותם למה שהיה קודם, והבנתי ששוב נכשלתי. 

אם אתה מתנהג כמו סמרטוט אל תתפלא אם יום אחד תקום ותגלה שאתה שוכב על הרצפה, ומישהו מנגב עליך את הרגלים, חשבתי, מרגיש שוב עלוב, ומושפל וחסר ערך.

הכול באשמתך סולי, אתה סוטה ודפוק, אמרתי לעצמי בחומרה, ואז שמעתי את הדלת נפתחת, ואת ארי מדבר עם מישהו. לא הבנתי מה הוא אמר, אבל הקול שלו נשמע חביב ומנומס, ומלא רצון טוב, והפעם לא יכולתי יותר להתאפק, נשכבתי על המיטה, שמתי כרית על ראשי ובכיתי, חונק את היבבות בעזרת הכרית.

שמעתי אותם פותחים את הברז במטבח, משקשקים בסכו"ם, טורקים את דלת המקרר, ואחר כך שמעתי דפיקה על דלת חדרי וארי נכנס. "רק שתדע, יש אצלי אורח, הוא יישאר לישון איתי." פלט במהירות, ועוד לפני שהספקתי להסתובב ולהביט בו הוא סגר שוב את הדלת ונעלם.

כל הרגשות שהיו בי כלפיו – ההערצה, החיבה והתשוקה, ובעיקר הכבוד שרכשתי לו התפוגגו בבת אחת, ולא בגלל שהוא הביא מישהו אחר למיטה שחלקנו יחד, או בגלל שהוא בגד בי, הרי הוא אף פעם לא הבטיח לי כלום, ולא התחייב שנהיה יותר משותפים לדירה ויזיזים, אבל האופן שבו הוא התנהג, החמקנות הזו, הסירוב שלו להתעמת איתי בגלוי, להגיד ישר ובכנות את האמת, זה העיד על אופי חלש, על פחדנות והססנות. 

מה יש לי להעריץ אחד כזה? חשתי כלפיו בוז והצטערתי על הזמן שהקדשתי לו.

אחרי ששמעתי אותם נסגרים בחדר השינה של ארי קמתי התלבשתי והסתלקתי מהבית.

עשיתי סיבוב ארוך ברחובות האפלים והריקים, עברתי דרך גן ציבורי אחד שידוע לכל שאפשר לפגוש בו גברים שמחפשים סקס, ולמרות שסירבתי לכול מי שפנה אלי התנחמתי בכך שהיו שפנו, ושאני עדיין מסוגל לעורר תשומת לב ועניין. אחרי שהתעייפתי חזרתי לחדר שלי והתחלתי לעיין במודעות באינטרנט, מחפש לי סידור מגורים אחר.

באותו לילה הלכתי לישון מאוחר מאוד, ולמחרת בבוקר קמתי בשעה מאוחרת מהרגיל. הלכתי להכין לי קפה וגיליתי שהאלמוני שהתארח אצל ארי כבר הסתלק. ארי ישב ושתה קפה לבדו, פניו קודרות שלא כרגיל אצלו בבקרים.

"אנחנו צריכים לדבר סולי." אמר. 

"אני מסכים." התיישבתי מולו, "מתי אתה רוצה שאני אסתלק?"

"לא אמרתי שאני רוצה שתסתלק." הביט בי ארי, מופתע.

"נכון, אבל זה הרושם שקיבלתי. אני מרגיש שנמאס לך ממני, בזמן האחרון אתה מתלונן כל הזמן."

"נו, כן, אני תמיד נעשה קצת עצבני בקיץ. החום הזה הורס אותי ואתה... לפעמים אתה יכול להיות ממש מעצבן סולי." 

"למה?" נפגעתי, "אני עושה בדיוק מה שהסכמנו עליו, במה אני מעצבן אותך?"

"בזה שאתה מתנהג כאילו שאתה אשתי, זה מרגיז, זה שאנחנו מזדיינים לפעמים לא אומר שאני שייך לך."

"אף פעם לא אמרתי שאתה שייך לי." נעלבתי. ידעתי שיש משהו בטענותיו, מה שגרם לי להרגיש עוד יותר פגוע.

"לא אמרת, אבל התנהגת ככה, ולי נמאס. אתה מקבל חדר, ואתה משלם עליו בעבודה, זה היה ההסכם שלנו, הסקס הוא משהו שלא שייך לעניין ואני רוצה להזכיר לך שלכל אחד מאיתנו יש זכות להיות עם אחרים."

"ובזמן האחרון אתה מנצל את הזכות הזו כל הזמן."

"נכון, אז מה? פגשתי מישהו שמוצא חן בעיני מאוד ואני נהנה להיות איתו, גם אתה יכול, למה אתה לא מחפש לך מישהו?"

"כי..." קמתי, "כי ככה, זה לא עניינך. כדאי שתתחיל למצוא סידור אחר ארי, לא רק לך נמאס אלא גם לי, החלטתי לעבור דירה."

הוא קם גם כן, "חבל, אבל זו זכותך, תעשה מה שאתה רוצה."

פניתי לצאת מהמטבח. "זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות, כבר התחלתי לחפש באינטרנט."

"יופי לך, בסוף החודש אני נוסע לחופשה באילת, אני מקווה שעד שאני אחזור לא תהיה כאן יותר."

"אין בעיות." אמרתי ביובש, עושה מהר חשבון שזה משאיר לי פחות משבועיים להתארגן, "עוד מעט תיפטר ממני, שיהיה לך יום נעים."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה