יום שבת, 30 בדצמבר 2017

71. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי

"מה הוא עצבני כזה היום?" שאלתי את שירי, המזכירה הנאמנה שלנו, ידידתי, אשת סודי והאישה המצחיקה ביותר שאני מכיר (רומנייה כמובן). היא רכנה לעברי, השביעה אותי לשמור בסוד כמוס את מה שתספר לי וגילתה לי שאשתו של הסגן בהריון והיא צריכה ללדת כבר בנובמבר.

"אולי היא לא נותנת לו ובגלל זה הוא עצבני?" התפקעה מצחוק.

אשתו בהריון כבר מפברואר והוא שותק? כל הכבוד ליכולת האיפוק שלו, ובאמת שלא פלא שהוא עצבני כזה בזמן האחרון. אני יורד לבית המלאכה, מהרהר בסוד שנגלה לי והנה ניגש אלי אבא של ארקאדי שהוא בן אדם נחמד מאוד והגון, ומגיע לו בן חורג פחות בעייתי מארקאדי.

"חמינק'ה." הוא שם יד ידידותית על כתפי ומספר לי בשמחה שקאדיצ'קה חזר הביתה לחגים ובטח יישאר בבית עד סוף החורף כי החורף באירופה קשה מידי בשבילו.

"אימא שלו בטח שמחה מאוד." אני אומר. אמנם הוא מופרע, לא מעט באשמתה, אבל בכל זאת זה בנה היחיד והיא קשורה אליו מאוד, "מה שלומו?"

"רזה מאוד, וגילח את כל התלתלים היפים שהיו לו, אבל חוץ מזה בסדר גמור. הוא שאל מה שלומך, להגיד לו לצלצל אליך?" הוא שואל, מנסה להישמע אגבי, אבל אני חש את החרדה בקולו.

"כן, בטח, שיצלצל. אני תמיד בבית." אני אומר באומץ, שואל את עצמי למה זה קורה לי דווקא עכשיו כשרוני במצב רוח מוזר ואנטי סקס כזה ומעדיף לנשק מזוזות ותפילין במקום אותי, נשבע שהפעם אני אתמודד איתו כמו שצריך ונחפז לספר לבוריס שארקאדי שוב בארץ, שגם הוא יופתע קצת.

דיברתי איתו ואולי עדיף שהייתי שותק. שוב הוא התחיל עם הקטע הזה שהומואים מגעילים אותו וסקס בן גברים זה גועל נפש. מידי פעם יש לו מן רגרסיות כאלו לדתיות הומופובית.

האמת, גם אני מרגיש לפעמים אותו דבר. אני רואה זוגות רגילים ברחוב מחזיקים ידיים ומתנשקים בלי בושה ואז אני חושב עלי ועליו ואני מתמלא בושה נוראית ורוצה למות. לא יעזרו כל הדיבורים ומצעדי הגאווה, זה משהו שהוטבע בי ובו בגיל צעיר מידי וקשה לנו להתנער מזה. לפעמים אני חושב שפעם כשלהיות הומו היה פשע ובושה היה קל יותר.

פעם ידעת שסקס בין גברים זה לא בסדר, זה דבר מלוכלך שעושים מהר באיזה גן חשוך או סאונה טחובה או בית שימוש ציבורי מצחין ואחר כך הולכים מהר הביתה לאישה, מתרחצים וממשיכים להיות כמו כולם.

היום זה אחרת, היום צריך להיות גאים ומפגינים, לצאת מהארון ולספר לכולם, ולהתעקש לעצבן את כל העולם למרות שבשקט בלב אתה חושב כמו כולם שהומואים הם סוטים מגעילים מלאי מחלות ואוי ואבוי אם הבן שלי יהיה כזה.

שנאה עצמית זו הבעיה הכי גרועה של ההומואים. בגלל זה המון מהקהילה שותים יותר מידי, משתמשים יותר מכולם בסמים ומעט מידי בקונדומים וחוגגים במסיבות כאילו אין מחר. זה בגלל שבאמת אין להם מחר כי אין להם ילדים והם שמים זין על העתיד שלהם כי להיות הומו מבוגר ובודד זה גורל גרוע ממוות.

אולי פעם זה יהיה אחרת, אבל היום זה ככה. גם כשאני עושה קולות של אחד ששלם עם עצמו וגאה והכל אני קצת מציג הצגות ועושה פוזה בגלל לחץ חברתי וכי לא נעים.

מה שנקרא אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. 

***

שוב התעוררתי בארבע לפנות בוקר וידעתי שלא יעזור כלום, אני כבר לא אחזור לישון. הלכתי להכין לי משהו חם לשתות ומצאתי במשולש הכיור יוגורט גמור וכפית פלסטיק חד פעמית מציצה ממנו. לפני השינה הפעלתי את המדיח ורוקנתי את המשולש. מי אכל פה כשישנתי?

הולך לחדר האורחים והנה הוא, שוכב על הספה, איבריו מפותלים בתוך שמיכת הפיקה הדקה מידי לעונת המעבר, פניו כבושים בין הכרית לקיר. בטח קר לו, אחרת הוא לא היה מקופל ככה. אני הולך לארון, שולף שמיכה ומביא לו. ברגע שאני פורש אותה עליו הוא מתעורר בבהלה. "זה רק אני. חשבתי שאולי קר לך."

"אה, כן. תודה."

"רוצה שאני אשכב לידך ואחמם אותך? אולי תבוא למיטה לידי?"

הוא הופך את פניו לקיר. "לא תודה. אני מעדיף להיות לבד. לך לישון, אל תפריע לעצמך."

"אתה אכלת את היוגורט?"

"כן."

"למה בכפית פלסטיק?"

"ככה."

"אני מתאר לעצמי שגם הכפית וגם היוגורט באישור הבד"ץ?"

הוא שותק ורק זיע קל של כתפיו מתחת לשמיכה מעיד שהוא שמע את שאלתי.

אני ממתין עוד רגע ואז חוזר למיטה הריקה שלי.

בקבוצת התמיכה סיפרתי להם על המצב שנוצר אצלנו – הקור, הריחוק, ההרגשה שלי שהוא חוזר לכיוון הסטרייטי ושאני מגעיל אותו. במקום לרחם עלי ולהשתתף בצערי הם אמרו לי שאם לא הייתי שותף לרגשות שלו שלהיות הומו זה דבר מגעיל ושהקשר שלנו הוא בעצם דבר שלילי ומנוגד למוסר ולטבע לא הייתי נפגע עד כדי כך. הדעה הזו דכדכה אותי כי אני יודע שיש בה קצת מהצדק. זה לא לגמרי ככה, אבל יש בזה משהו.

חזרתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב לרוני מכתב שיבהיר את רגשותיי.

 רוני היקר

קשה לי מאוד עם מה שקורה ביני לבינך מאז שהחל חודש אלול. למרות שאני כידוע לך אפיקורס מוחלט הרי גם אני קיבלתי חינוך דתי ואני מבין לגמרי את הרגשות שלך ומנסה לכבד אותם, אבל אני לא מרגיש את אותו היחס מצידך.

השיא היה אתמול בלילה כשדחית אותי בקרירות מעליבה מאוד. הלבנת את פני, אולי לא ברבים, אבל בהחלט פגעת בי וגרמת לי לחוש מושפל. לא אכפת לי כל כך הקטע עם האין סקס, אבל כואב לי שאתה לא מוכן אפילו לחבק אותי או לישון איתי. אתה גורם לי להרגיש טמא ומגעיל.

מה שווה כל השמירת כשרות שלך ואמירת הסליחות אם אתה פוגע באדם שאוהב אותך? אני מרגיש שאתה הולך ומתרחק ממני ואני פוחד ומתגעגע. 

הגעתי עד כאן במכתבי ובעודי יושב וחושב איך לסיים אותו רוני נכנס פתאום הביתה אחרי שאמר לי בבוקר שהוא נוסע להוריו בסוף השבוע ויישאר אצלם עד תום הצום.

התפלאתי מאוד, אבל הוא טען שפשוט לא הבנתי אותו כמו שצריך והוא מתכוון להיות איתי בסוף השבוע וללכת להורים שלו רק ביום כיפור עצמו.

"אני לא אוהב לישון אצלם. אני אלך אליהם ברגל ביום שני בבוקר ואהיה קצת עם אבא בבית כנסת ואחר כך אחזור הביתה." הפתיע אותי.

"אני כותב לך מכתב, רוצה לקרוא אותו מהמסך או להדפיס לך אותו?"

"בשביל מה מכתב? אני פה, תדבר איתי ישר."

אמרתי לו פחות או יותר מה שכתבתי במכתב ומיד פרץ ויכוח.

אני עושה פיל מכל זבוב, אני רגיש מידי ומתנהג כמו כוסית עם תסמונת קדם ויסתית. הוא סתם רצה להיות קצת לבד ואני מיד עושה מזה סיפור.

אני שונא שהוא מבטל את הרגשות שלי ומסרב לדבר איתי בכנות. "אי אפשר לדבר אתך." אני מתאכזב.

"אז תשתוק." הוא מתבדח, מחבק אותי ושואל אם יש מה לאכול, מתנהג כאילו הכל כרגיל ואני סתם עושה עניין משטויות.

אנחנו מכינים יחד אוכל. הוא עוזר לי, מסדר את השולחן, משבח את האוכל, מודה לי על המאמץ, מחמיא לי ברוב חן, שופך עלי המון קסם אישי וחביבות, ממש מחזר אחרי. הוא עושה הכל כדי לשפר את מצב רוחי, הכל חוץ מלהודות שיש לנו בעיה.

אני נשאר חמוץ ולא מרוצה. יודע שזו הדרך שלו להתנצל ולפייס אותי ושכדי לרצות אותי הוא נשאר בבית (וגם כי הוא באמת חוטף קריזה מההורים שלו למרות שהוא אוהב אותם) אבל זה לא מספיק לי!

אני רוצה זו התנצלות מפורשת ממנו ואני רוצה שנדבר על הכל. סביבנו תחת כל עץ רענון ותחנת טלוויזיה ורדיו ואפילו בבלוגים כולם מבקשים סליחה אחד מהשני ועושים חשבונות נפש, רק הצדיק הנסתר שלי שפגע בי כל כך הרבה מאז שהתאהבתי בו (אידיוט שכמוני) שותק.

אני בדילמה בקטע הזה - אם אתה עושה סצנות ומחמיץ פנים עד שיבקשו ממך סליחה קרוב לוודאי שתקבל את שלך, אבל מה שווה בקשת הסליחה הזו?

ומצד שני אם אני אחכה שהוא יתנצל מיוזמתו... המשיח יבוא קודם.

אולי אחרי מותי אני אזכה שהוא יבקש ממני סליחה? זה יכול היה להיות נחמד, חבל שאני לא אהיה בסביבה כדי לראות את זה.

פשוט תשכח מזה, אני אומר לעצמי כשאנחנו הולכים לשכב לנוח יחד במיטה, אתה יודע שהוא מרגיש שהגזים ושפגע בך ותסתפק בזה, לא כל דבר צריך להגיד בצורה מפורשת, הוא לא טיפוס שמתנצל וזהו.

ובכל זאת זה מציק לי. כשאני מרגיש שפגעתי בו אני מיד מבקש סליחה, למה הוא לא?

"מאוד נפגעתי כשאמרת שאתה מעדיף לא לישון איתי." אמרתי אחרי שלא יכולתי יותר לסבול את מראה גבו השותק, "אל תתפלא אם תגלה יום אחד שגם לי יש העדפות משלי."

"אני לא סובל שאתה עושה לי אולטימאטום." הוא מתרגז, "הסברתי לך שאני לא רוצה סקס עד יום כיפור. זה רק עוד שלושה ימים ואם לא טוב לך אז תלך."

"אתה לא מבין שלא הסקס מפריע לי אלא ההרגשה שאתה נותן לי שאני מטריד אותך בזה שאני צריך קצת יחס ממך?" אני מתרגז ומרגיש ששוב אני נחנק מדמעות של רחמים עצמיים ושונא את עצמי שאני כזה.

אולי הייתי צריך לשתוק וללכת, אבל נשארתי ושוב היה לנו הוויכוח הרגיל ושוב הוא ביקש שאני אהיה סבלני ואתן לו עוד זמן.

"נתתי לך כבר שנתיים מהחיים שלי ועדיין אתה נשמע כמו בחודש הראשון שלנו יחד. שום דבר לא השתנה. לא נמאס לך? כי לי נמאס."

הוא שותק, אני שותק ואז אני מתלונן שכואב לי הגב. עבדתי קשה בניקיון הבית ובחום הזה זה לא צחוק. הוא שולף את המעסה מעץ שמישהו הביא לנו מרומניה ומנסה אותו עלי. זה יותר מדגדג ממעסה, אבל זה נחמד, ואחר כך אני מנסה עליו ולאט לאט שנינו נרגעים ואפילו צוחקים קצת יחד.

חבל שהוא נרדם לפני שהספקתי לבקש ממנו סליחה ומחילה כמו שנהוג לעשות לפני יום כיפור. אולי מחר אספיק לבקש סליחה ולתת לו חיבוק גדול?

***

אל תבזבזו את הייאוש אמר מישהו חכם כי עוד תצטרכו אותו. אני יודע שעוד נכונו לי ניסיונות קשים בחיים ולא כדאי לי לבזבז את הייאוש שלי על מצבי רוחו ההפכפכים של בן זוגי הקריזיונר.

שיעשה מה שהוא רוצה, מהיום אני ממשיך בחיים שלי בלעדיו. הלכתי להכין סלט שיצא לי טעים מאוד, וגם על חיתוך הבצל שגרם לי להתקף בכי קל התגברתי בקלות.

אחרי שאכלתי בנחת ארוחת בוקר יצאתי לגינה לעבוד קצת לפני שיהיה חם מידי. יש לנו בוגנוויליה לבנה שעלי הכותרת שלה נושרים עכשיו וכל הגינה מכוסה בתפרחת לבנה דמוית שלג שצריך לאסוף לפני שירד גשם וכל הלבן הזה יהפוך למין בוץ גועלי.

אני מגרף, אוסף, משקה את הוורדים, קצת מזיע, נהנה להיות הבן אדם היחיד שער בשעה שבע בבוקר בשבת, ופתאום הטלפון מצלצל. אני רץ מהר הביתה, מספיק לענות כולי מתנשף וזה בוריס.

"אם הפרעתי לך במשהו חשוב אז סליחה." הוא צוחק, "ותתנצל בשמי גם לפני רוני."

"הלוואי והייתה לי סיבה להתנצל, לצערי אין. סתם עבדתי בגינה."

"לא עדיף שתעבדו זה על זה." ממשיך בוריס להתבדח, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה לי אני שופך לפניו את כל הסיפור על חודש הסליחות והרחמים ואיך מאז ראש השנה הוא התחרפן וכמה קשה לי עם הימים הנוראים האלו שהוא סידר לי.

בוריס מקשיב בשקט, מנסה לעודד שעוד מעט ייגמרו החגים, מנסה להבין מה עובר על רוני למרות שלבן אדם שהתחנך במדינה קומוניסטית דת נראית כמו איזו סטייה נפשית אקזוטית והדת היהודית בכלל נראית לו משונה ואכזרית.

"ומה אם אחרי החגים הוא יחליט שככה עדיף וייפרד ממני?"

"אז לפחות הוא יעזוב אותך בגלל אלוהים ולא בגלל שאתה זקן שמן ומשעמם כמוני." הוא ממשיך להתבדח, וככה אני מגלה שדניס - הג`ינג`י הקטן והערמומי - הסתלק לו לתל אביב לחיות עם מישהו יותר אטרקטיבי מבוריס.

"יותר טוב ככה," אומר בוריס, "הוא היה צעיר מידי בשבילי. לא נדבר עליו יותר. יש אצלי עכשיו אורח שהיה שמח לראות אותך."

"ארקאדי?" אני מנחש ניחוש מוצלח, "ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא תמיד ישן או לא היה בבית."

"יותר טוב שתבוא ותבין לבד."

אני נפרד מרוני המנומנם עדיין ונוסע לבוריס לפגוש את ארקאדי ומוצא במקומו קליפה ריקה של מי שהיה במשך כמה שבועות חמים וקסומים אריאל שלי היפה, המקסים, נער החלומות שלי.

אחרי שלא ראיתי אותו למעלה משנה אני בקושי מזהה אותו. הוא רזה מאוד, שערו המתולתל, הבהיר, מגולח כמו של אסיר והגרוע מכל - עיני התכלת היפות שלו ריקות מכל הבעה.

אני מחבק אותו בזהירות, פוחד לשבור אותו, שואל מה קרה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולא מצליח להוציא ממנו תשובות ברורות. אחרי שהוא עזב את איטליה הוא נדד קצת פה וקצת שם, התמסטל הרבה, עישן והסניף, שתה והזדיין על פני כל אירופה ואחר כך חלה מאוד ונשלח למעין מוסד גמילה או בית משוגעים או משהו כזה. בסוף נמאס להם ממנו ושלחו אותו חזרה הביתה לישראל, למרות שהוא שונא להיות פה ומעולם לא ראה בארץ הזו בית.

בוריס מגיש לנו עוף אפוי בתנור עם תפוחי אדמה וסלק עם חזרת ואנחנו יושבים לאכול יחד, נעים לי שמגישים לי וטורחים סביבי. אני אוכל ונהנה מכל ביס, שותה מיץ מנגו, משבח את הטבח שגם הוא אוכל בתיאבון רב ושוטף הכל עם יין. אפילו ארקאדי אוכל קצת, לא שותה כלום חוץ ממים ואחר כך נרדם על הספה כמו ילד.

"תראה איך הוא נראה?" אני נאנח, "והוא בקושי מצליח להגיד משפט אחד ברור."

"אל תרגיש אשם, זה לא קרה בגללנו." אומר לי בוריס.

"אני יודע, כבר דיברנו על זה, אבל..."

"שום דבר שנעשה לא יעזור לו, רק הוא יכול לעזור לעצמו."

"איך? הוא רק ילד אבוד."

"כולנו ילדים." אומר בוריס, "וכולנו אבודים." הוא מוסיף בפאתוס רוסי מהדהד.

"כולנו אבודים?" אני מלגלג כדי להתגבר על הצמרמורת שדבריו גורמים לי, "תגיד בוריס, כמה יין בדיוק שתית?" אני צוחק והוא צובט לי בתחת וצוחק גם כן, אבל עוצר אותי כשאני מנסה לנשק אותו.

"רק זה עוד חסר לי, שהתימני המשוגע שלך יבוא לדקור אותי כי שמתי עליך ידיים."

"שטויות. חוץ מזה אני חושב שאנחנו עומדים להיפרד."

"כן, בטח." הוא מלטף לי את הלחי ואומר שאני מקשקש ושכל מי שרואה אותי ואת רוני יחד מבין שאנחנו שייכים זה לזה. "בחיים הוא לא יוותר עליך, רק אתה יכול לסבול את הראש המופרע שלו."

"ואם הוא כן." אני מתעקש, "אם הוא יעזוב אני אוכל להיות אתך?"

"לא." נאנח בוריס, "אמרתי לך כבר מאה פעם שלא. אתה יותר מידי עקשן בשבילי, אני כבר סבא דוצ`ינקה, אני אהיה בן חמישים בחודש הבא."

"אני לא כזה עקשן." אני מתווכח בעקשנות, "ואני אהיה בן 28 בחודש הבא."

"עשרים ושתים שנה זה הבדל גדול מידי חמוד, ואתה עקשן כמו פרד. עכשיו לך הביתה ותן לסבא עייף כמוני לנוח קצת מכל ההתרגשות."

אני הולך הביתה ומוצא שם את רוני מדפדף בעצבנות בעיתוני השבת ושותה בירה.

"איפה הסיגריה?"

"היום שבת, אפיקורס שכמוך."

"יש משהו מעניין בעיתון?"

"הכל שטויות ופרסומות." הוא מקפל את העיתון בדקדקנות לא אופיינית לו. "תשמע חמי יש משהו ש... טוב, אולי יותר טוב שאני... זה לא כזה סיפור, אבל..."

"נו, תגיד כבר, אל תמתח אותי. אתה רוצה שניפרד אז תגיד ודי, לא אכפת לי."

"באמת? לא אכפת לך?" עכשיו הוא פגוע.

"בטח שאכפת לי, אם ניפרד אני אהיה שבור ומרוסק, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, נכון?"

"אבל כרגע אמרת."

"וואלה? איזה אהבל אני, מזלך, נכון? כי מישהו אחר, פחות דביל ממני כבר מזמן..."

"טוב, טוב, די כבר, שתוק. מה שרציתי להגיד לך זה שמיצי התקשר."

"מיצי באמת? מתי?"

"אה... זהו, שהוא התקשר לפני שבוע."

"מלונדון?"

"לא, מהארץ. הוא אצל ההורים שלו והוא התקשר להגיד חג שמח ושנה טובה."

"ועכשיו נזכרת להגיד לי?"

"שכחתי, קורה, לא?"

הוא מגיש לי פיסת נייר עם המספר של מיצי ואומר שהוא בטח כבר טס חזרה ללונדון. בכל זאת אני מתקשר ושמח לגלות שמיצי החליט להישאר בארץ עוד קצת והוא מאושר שהתקשרתי, הוא חשב שאני כועס עליו ולכן לא החזרתי לו טלפון.

"רק עכשיו נודע לי שאתה בארץ. רוני שכח לספר לי שהתקשרת. מה נשמע? איך לונדון? מתי רואים אותך?"

הוא צוחק, "שכח אה?" ואחר כך מספר שלונדון קרה, גשומה, משעממת ומלאה מוסלמים שונאי ישראל ושהוא מתגעגע אלי נורא.

אנחנו קובעים שהוא יבוא לבקר מחר בבוקר ויישאר אצלי עד מוצאי יום כיפור. לפרידה הוא מגלה לי שכל הבריטים הם קציצות מכוערות וחסרות חן ושאין אף אחד בכל בריטניה הגדולה יפה ונחמד כמוני.

אני שמח לסכם שאחרי שהפסקתי לבזבז את הייאוש שלי על דברים שאי אפשר לשנות הייתה לי שבת מוצלחת ואני מקווה ששאר השבוע יימשך ככה.

 ***

עכשיו, אחרי שהוא נרגע סוף סוף ונרדם, אני יכול לחזור שוב למחשב. למטה בזולה המסיבה בעיצומה ולפי קולות הצחוק מיצי (שבגללו הכל התחיל) חוגג במרץ בעוד אני יושב בחושך (כמה פולני מצידי) ומקליד.

הכל התחיל היום בבוקר – בעוד אני ממשיך באיסוף הסיזיפי של פריחת הבוגנוויליה הלא נגמרת מיצי מגיע עם תרמיל מלא בגדים והמון מצב רוח טוב.

"היי!" הוא אומר ומנשק לי, קודם על לחי אחת אחר כך על השנייה, ולקינוח על הפה, "שוב אתה מגרף את הפרחים הלבנים האלו, זה לא בדיוק מה שעשית בחגים לפני שנה?"

"כן, נכון. ואתה עזרת לי." אני מחייך, ואז מסמיק טיפה כשאני נזכר שאז העזרה שלו נגמרה בזיון. לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה - שוב אני מרגיש אומלל, ממורמר וחרמן בגלל רוני והשטויות הדתיות שלו, ושוב מיצי עומד לפני, מתוק ושמנמן ונלהב ומביט בי במבט מעריץ שבחיים אני לא אקבל מרוני.

ממש דז`ה וו (או איך שלא כותבים את המילה הזו), אבל רבותיי, תזכרו שההיסטוריה אולי חוזרת אבל כל פעם היא עולה יותר ביוקר.

***

השנה רוני אמנם לא מוכן לישון איתי, או לגעת בי ואנחנו בקושי מדברים, אבל הוא פה, מתוח ועצבני יותר מרגע לרגע, ועכשיו, כשכבר כמעט הגענו לקו הגמר, הוא עושה רושם שהוא עומד להתפוצץ עוד שנייה ודווקא עכשיו הבית הומה אנשים. כולם יפים, כולם צעירים, כולם חרמנים, רובם בלונדיניים, (רוסים, מה לעשות?), אף אחד מהם לא מבין בכלל מה הקטע הזה של יום כיפור, אבל למרבה הפליאה כולם יודעים שאני והוא לא עשינו סקס כבר מעל שבוע, וכולם חושבים שזה נורא מצחיק ונהנים לבדוק מה יקרה אם הם יחבקו אותי וינשקו אותי בחום.

עד הערב כבר התחלתי להבין איך מרגישה מזוזה, כל מי שעבר דרך הדלת היה חייב לגעת בי עם השפתיים שלו, ורוני, שהתעקש לא לישון אצל הוריו הלילה, מסתכל ומתפוצץ מכעס.

גם אותו ברכו כמובן, אבל רק בלחיצת יד או בטפיחה על הגב. הוא נראה כל כך כועס וקודר עד שאיש לא העז לנשק אותו.

ליאור שלעשות דווקא ולעצבן זה טבע שני בשבילו תכנן, כמו בכל שנה, מסיבה חגיגית במיוחד בערב יום כיפור וצייד את הזולה במיטב המשקאות והמאכלים. האמת שרוב האורחים שלו בכלל לא הבינו את הפואנטה כי הם לא קיבלו חינוך יהודי ורובם למען האמת בכלל לא יהודים.

כרגיל היו אצלו חוץ מאוכל ואלכוהול גם סרטי פורנו ובאנגים, ובטח גם דברים אחרים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום. הקש ששבר את גב הגמל הייתה הבקשה של מיצי שאני אלך איתו לזולה לפחות לשעה עד שהוא יכיר את כולם וירגיש קצת יותר נוח.

האמת, הבנתי אותו, היו שם המון בחורים חדשים והוא קצת ביישן עם זרים. מה שעוד הפחיד אותו זה שכולם דיברו רוסית למרות שהם שולטים טוב בעברית.

נכון שכושר ביטוי זה לא בדיוק מה שחשוב במסיבות של ליאור, אבל בכל זאת מיצי הרגיש קצת נבוך ושנינו ידענו שעל ליאור אי אפשר לסמוך שיהיה מארח מתחשב ויגרום לו לחוש נוח. ירדתי איתו למטה, מקפיד לא לשתות שום דבר מכוס פתוחה ולא לאכול משהו שמזכיר עוגיות תוצרת בית, הצגתי אותו בפני כמה אנשים שהכרתי וחיכיתי קצת עד שהייתי בטוח שהביישנות שלו התפוגגה והוא מרגיש נוח ואז חזרתי למעלה לרוני, יודע שעכשיו אני עומד לחטוף מנה, ובאמת חטפתי.

הוא אפילו לא ניסה לדבר, ישר התנפל עלי, דחף אותי, הפיל אותי על המיטה וזינק עלי. זה לא כאב, אבל לגעת בו אחרי שכל כך הרבה זמן שהוא התחמק אפילו מחיבוק היה כמו לחזור קפוא ממארב בלילה לבנוני חורפי וישר להיכנס למקלחת של מים חמים. רק מי שחווה דבר כזה יודע למה אני מתכוון.

אני לא יודע איך לקרוא למה שקרה אחר כך. להגיד שעשינו אהבה, או הזדיינו אפילו לא מתחיל לתאר את מה שעשינו. התגלגלנו על המיטה, טרפנו זה את זה ומשכנו אחד מהשני את הבגדים, הוא מנסה לשפוך עלי את הכעס והעצבים שלו, מקלל ובוכה ומכה אותי, ואני מנסה להשתלט עליו, לרסן אותו ולמעוך אותו תחתי, אומר לו כל הזמן, "די רוני, מספיק, בבקשה תפסיק."

אחרי כמה דקות מופרעות לגמרי של השתוללות הוא גמר על הבטן שלי, מתיז עליה את הזרע שלו ומיד אחר כך הפסיק להשתולל, אבל המשיך לבכות, ואני נשכבתי עליו, חיבקתי אותו וגמרתי גם כן. שנינו היינו פרועים, מזיעים ודביקים מזרע, המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, ואנחנו שוכבים באמצע, מחובקים ומנסים להירגע.

ניסיתי להבין מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו הוא ירד מהפסים ולמה ההתפרצות הזו, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה, "סליחה, אני נורא מצטער, אני מבקש סליחה."

אין לי מושג אם הוא ביקש סליחה ממני, או מאלוהים, או אולי מעצמו.

לקחתי אותו למקלחת והתרחצנו יחד. הוא נשען עלי בעיניים עצומות, נתן לי לטפל בו כמו בילד קטן וביקש שהאור יישאר מכובה.

התקלחנו כמעט בחושך, נכנס רק קצת אור מחדר הארונות. אם היום לא היה ערב יום כיפור הייתי מדליק נר, אבל זה נראה איכשהו לא במקום אז עזבתי את זה ככה.

כמובן שאחרי הסיבון שלי עמד לשנינו והוא אמר שהוא רוצה שוב והפעם באמת, ומיד ידעתי שהוא מתכוון שהוא רוצה זיון אמיתי עם חדירה, ולפי איך שהוא נשען עלי הבנתי שהוא רוצה שאני אחדור אליו.

רק עכשיו כשאני מספר על זה עולה בדעתי שזה מוזר איך אני תמיד יודע למה הוא מתכוון, וכמה משונה שכל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים זה עם זה. באמת מוזר.

הלכתי רטוב ומטפטף חזרה לחדר השינה ושלפתי קונדום מהמחבוא הסודי שלי (תמיד סוחבים לי את הקונדומים ולכן יש לי מחבוא חירום סודי) תכננתי להשתמש בחבילה ששמרתי רק מחר בלילה, ולמרות שהייתי צריך לשמוח שההמתנה נגמרה יום קודם לא שמחתי. "אתה בטוח?" שאלתי אותו, "אפשר לחכות עד אחרי יום כיפור, אנחנו לא חייבים דווקא היום."

"אתה אולי לא חייב, אבל אני כן." הוא ענה בחריפות, "אפילו לא עשיתי ביד מאז ראש השנה. אני חייב זין עכשיו או שאני אמות."

עם תשובה כזאת אף אחד לא יכול להתווכח. נתתי לו את הקונדום והוא הושיב אותי על האסלה, שם לי את הקונדום והתיישב עלי. "תחזיק אותי חזק, אני פוחד ליפול." ביקש ונשען עלי, משעין את ראשו על החזה שלי.

אמרתי לו שלא יפחד והחזקתי אותו חזק, יד אחת סביב המותנים, ויד אחת על הזין היפה שלו, ולא עזבתי אותו עד ששנינו גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.

"סליחה מנחם." הוא אמר אחרי שגמרנו, "לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה."

"גם אני לא ידעתי, אבל לפחות ניסית. אני מצטער שהקשיתי עליך."

"לא, היית בסדר, זה אני שירדתי קצת מהפסים ביומיים האחרונים. אתה עוד אוהב אותי?"

"כן, בטח."

"פחדתי שתתחיל לשנוא אותי."

"הייתי קצת עצבני עליך, אבל עבר לי."

"בוא נסדר את המיטה."

סידרנו את המיטה יחד, מותחים את הסדין ומסדרים את הכריות, ואז הוא נשכב ואמר שהוא קצת עייף ומה דעתי לחבק אותו קצת.

"עכשיו כבר מותר?"

"נו, די! תפסיק להיות אשכנזי כזה." הוא נמרח עלי ושאל אם הייתי עם מישהו אחר.

"לא, הרי הבטחתי לך."

"אפילו לא עם בוריס?"

"עם אף אחד. אני רוצה רק אותך."

"גם אני רוצה רק אותך." הוא אמר מנומנם, פיהק, נדחק אלי, דחף ברך לתוך בטני ונרדם.

***

בבוקר קמתי לפניו מניח לו לישון והלכתי למטבח לשתות קפה. כמעט שהכנתי גם לו, אבל ברגע האחרון נזכרתי החזרתי את הכפית לקופסא ותליתי את הספל חזרה. שתיתי לבד, אכלתי פרוסת עוגה והצצתי לחדר האורחים. מיצי לא ישן שם הלילה.

רוני התעורר וקרא לי לחדר השינה. נכנסתי עם הקפה ביד. "רוצה?"

"לא, אני אצום, אבל..." הוא מסיט את השמיכה, חושף זקפה עצבנית.

ביום כיפור, למי שלא יודע, אסור לעשות סקס. מצד שני סקס עם גבר זה בין כה וכה משהו שאסור לעשותו, אז... "אתה בטוח?"

"בוא כבר."

אחר כך הוא מתקלח, עוד דבר שאסור לעשות, אבל אחרי מה שעשינו...

"אני לא אתגלח." הוא מחליט, מעביר יד על הזיפים שמכהים את פניו, "אבל אני חייב לצחצח שיניים." – עוד איסור אחד נשבר.

"אז אולי כבר תשתה משהו?"

"לא." הוא מתעקש, "זה לא." הוא מסתובב חסר מנוחה בבית, מפריע לי להתעדכן בבלוגים החביבים עלי ובסוף מחליט שהגיע הזמן ללכת להוריו. "אפשר ללוות אותך?"

"אתה רוצה?"

"בטח. אני אלך אתך עד הגבול של הקריה, בסדר?"

אנחנו יוצאים והכלב של דני מלווה אותנו בדרכנו. חץ הוא כלב קטן ודי מכוער, אבל מלא מרץ. אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל עם אחד מבני הבית. הוא כלב נבון מאוד ונובח רק על זרים. מכרים שבאים מידי פעם זוכים ממנו ליחס ידידותי. הוא סימן אותי, את דני ואת רוני, כבעלים שלו ורק איתנו הוא מוכן ללכת לטיול.

אני מודה שעד שהכרתי אותו לא ממש החזקתי מכלבים. חשבתי שהם טיפשים ומסריחים והעדפתי חתולים. אני עדיין אוהב חתולים, אבל יש משהו כובש לב בנאמנות הכלבית הזו. הצורה שבה הוא מביט בי במסירות, מנסה לנחש את רצונותיי, שמח להתרוצץ סביבי כשאני עובד בגינה ומאושר ללוות אותי לסופר.

אני נהנה לראות איך הוא עוקב אחרי בסבלנות לאורך המדפים, ממתין עד שאחליט מה לקנות ועומד בסבלנות יחד איתי בתור לקופה. הוא נהנה מהליטופים של ילדים קטנים שמחבבים אותו על שום קומתו הנמוכה, אבל לא מתפתה ללכת עם אף אחד.

למרות שהוא ידידותי לכולם הוא יודע למי הוא שייך באמת והוא לא מחליף נאמנויות.

הבוקר הטיול משמח אותו במיוחד כי נדיר ששנינו הולכים איתו יחד. הוא מדלג ביני לבין רוני, זנבו מכשכש בהתלהבות עצומה, רץ קצת קדימה, מפנה אלינו את ראשו, חוזר כאילו לזרז אותנו, מתעכב קצת מאחור להריח משהו ושוב דוהר קדימה, מרוצה מקצה אוזניו המתנפנפות ועד אחרונת השערות בזנבו הקטן.

אנחנו אף פעם לא קושרים אותו ברצועה כי הוא שונא קולרים ורצועות ותמיד מצליח להיפטר מהם. כשאנחנו בבית הוא נשאר בחצר למרות שהוא יכול להסתובב חופשי, אבל לטייל לבד לא מעניין אותו, הוא אוהב להסתובב רק איתנו. "הוא כזה כלב נחמד." אומר רוני ומלטף אותו. "אנחנו צריכים לטייל איתו יותר, תראה כמה הוא אוהב טיולים."

"עכשיו כשקריר יותר אני אתחיל ללכת ברגל כל בוקר." אני מבטיח, הלכנו רק חצי שעה וכבר אני חש עייפות. "הגיע הזמן לחזור לכושר."

רוני לעומתי נמרץ ובמצב רוח פטפטני מהרגיל. בדרך כלל הוא לא סובל שיחות נפש, אבל היום יש לו חשק להשתפך קצת. "מצחיק איך הכלב הזה ישר קלט מי באמת הבוס בבית." הוא מצטחק, "למרות שהוא כאילו של דני, הוא נאמן רק לך."

"אבל הוא באמת של דני." אני מתפלא, "למרות שנדמה לי שהוא נאמן לכולנו."

"אם הוא יצטרך לבחור רק בן אדם אחד בטוח שהוא יבחר בך." מתעקש רוני, "הוא אוהב את דני, אבל הוא יודע שאתה בעל הבית. לכלבים יש חוש לדברים כאלו."

"זה בגלל שאני מטפל בו ודואג לתת לו אוכל ומים כל בוקר."

"זה לא רק בגלל האוכל. זה כי הוא מרגיש שאתה זה שאומר את המילה האחרונה."

"גם אתה מרגיש שאני זה שאומר את המילה האחרונה בבית? אני לא חושב שזה נכון רוני, תראה איך נתתי לך לעשות מה שרצית בקטע של יום כיפור למרות שאתה יודע מה אני חושב על זה."

הוא נעשה מדוכדך. "אני יודע, והלוואי והייתי יכול להיות כמוך חמי."

"למה אתה מתכוון כמוני?"

"אני מתכוון שאתה הולך בדרך שלך ואתה לא מושפע מאף אחד. יש לך את הדעות שלך ואת הכיוון שלך ואתה לא זז ממנו ולא חשוב מה אומרים כולם."

כולי אחוז פליאה מדבריו. "זה מה שאתה חושב עלי רוני?"

"כן. הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך. אני כזה מושפע, לידך אני מרגיש ילד טיפש."

"קודם כל אתה לא טיפש. ושנית, אני יודע כמה קשה לך לקבל את עצמך וכמה אתה משתדל לא לצער את המשפחה שלך. המצב המשפחתי שלך קשה יותר משלי."

"גם המשפחה שלך לא כל כך ליברלית, אבל אתה לא נותן להם ללחוץ עליך ואני... אימא רק נאנחת ומיד אני נבהל. אני כזה אפס." הוא מגנה את עצמו.

אנחנו מגיעים לגבול בין הקריות. הוא מתיישב על גדר אבן אני מתיישב לצידו ומוחה את מצחי. מי אמר שהיום יהיה קריר? לא טוב לי - הרגליים רועדות מחולשה והבטן כואבת. אני כל כך לא בכושר שחבל"ז.

רוני שקוע בניתוח עצמי מייסר שאינו רגיל אליו ולא מרגיש במצוקתי. ככה עדיף, יש לו מספיק על הראש גם ככה. הוא ממשיך לדבר, להשוות ביני לבינו ולרדת על עצמו שהוא חלש אופי וחסר החלטיות. חבל שאני לא יכול לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת, אבל אנשים לבושים בגדים חגיגיים עוברים הלוך ושוב על המדרכה, כולם עטופים טליתות, נושאים בידיהם תיקי קטיפה כחולים מרוקמים כסף וזהב. חיבוק ביני לבינו בנסיבות הללו הוא דבר בלתי אפשרי.

בעוד רוני משתפך כמה אני חזק ובטוח בעצמי אני יושב לידו ומרגיש חולה ותשוש. אם זה לא היה מפחיד זה היה מצחיק.

"חבל שאנחנו צריכים לחכות ליום כיפור כדי לדבר קצת על עצמנו." אני אומר.

"אני מבטיח לך שמעכשיו אני אהיה פתוח יותר ואדבר אתך על מה שאני מרגיש." אומר רוני, "אבל לפעמים אני כל כך מבולבל שאני לא יודע בדיוק מה אני מרגיש. אני לא חכם כמוך חמי."

אני מציין שאין קשר בין חוכמה לרגש ושלדעתי הוא בחור מאוד נבון, אבל שייך לאנשים שמעדיפים לפעול ולא לנתח את עצמם.

"בקיצור, ילד טמבל ומושפע." הוא מסכם.

"לא טמבל וכבר לא ילד, אבל אתה בחור אימפולסיבי. לפעמים זה טוב ולפעמים רע. אתה מצטער שלא התאפקת אתמול?"

"לא, אולי טיפה מצטער, אבל לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני מתחרפן עוד שנייה. אתה בטח היית מצליח להתאפק."

"אני לא הייתי מנסה בכלל להתחיל, כל הקטע הזה של התאפקות לא מדבר אלי."

"זהו, אתה תמיד יודע מה מתאים לך ומה לא, ואני... אני עוד ילד לידך, אני יודע שאני עושה הצגות של אחלה גבר וכל זה, אבל זה רק הצגות. אצלך אין פוזות, הכל אמיתי, בגלל זה כולם כל כך מחזיקים ממך."

"באמת?" כולי פליאה מדברי השבח המוגזמים שלו. "איזה כולם?"

"כל מי שמכיר אותך. אתה לא מתעסק עם כל השטויות האלו של עשיית רושם, לא משקיע זמן וכסף בבגדים, מותגים וקשקושים. הכל אצלך פשוט ולעניין. אתה תמיד אחראי ויציב ובלי להתקשקש עם סמים ואלכוהול. כולם יודעים שמילה שלך זה מילה, אתה לא מרכל ולא מגלה סודות ותמיד יש לך סבלנות לכולם."

לפי התיאור שלו אני נשמע כמו שילוב מעצבן במיוחד של רמבו ואחד מל"ו הצדיקים, אבל אני לא מספיק להגיד לו את זה כי הוא קם, נפרד ממני בלחיצת יד והולך להוריו בהבטחה לחזור בערב.

***

לוקח לי הרבה זמן להגיע הביתה. רוני אולי רואה בי דוגמא ומופת לגבר, אבל אני מרגיש כמו קשיש מוכה רככת. עד שאני נכנס למקלחת הרגלים רועדות לי מרוב עייפות. אני אוכל משהו, שותה המון וצונח מותש למיטה.

מתעורר לתדהמתי בצהרים ומגלה את מיצי יושב בסלון ומזפזפ בייאוש, אך לשווא. שום תכנית סבירה לא צצה על המסך. הדי. וי. די. הטוב מוחרם לטובת הזולה והווידיאו העתיק שלנו אמנם עובד, אבל יש לנו רק קלטות של סרטים מצוירים של וולט דיסני.

"תקרא ספרים." אני מציע ומקבל בחזרה פרצוף מבואס.

אנחנו אוכלים יחד ואני מרגיש טוב יותר. בטח היו חסרים לי נוזלים, בגלל זה הייתי כזה סמרטוטי.

"רוני יחזור היום?" שואל מיצי, "בקושי הספקתי לראות אותו, אני יכול להישאר אצלכם הלילה?" אנחנו מסתכלים אחד על השני. הוא מסמיק קצת ואני הרבה.

"בטח שאתה יכול לישון אצלנו, אבל... אתה יודע... זה תלוי במה שרוני ירצה." אני מתחמק מתשובה ברורה.

מיצי מתחיל לספר לי כמה הוא התגעגע אלינו, ואיך הוא לא עשה שום דבר בזולה חוץ מלרקוד ולשתות יותר מידי, ועד כמה הבחורים בלונדון יבשים ולא מבינים עניין ו...

דני מתפרץ הביתה. יש לו כיפה וטלית והוא נרגש מאוד. השנה הוא צם והחזיק מעמד כל היום. בלילה הוא הסתובב עם חברים, חזר מוקדם, ישן עד הצהרים ואחר כך הלך לשמוע את כל נדרי. לאכזבתו האנשים בבית כנסת התחילו לריב מתי בדיוק נגמר הצום ואם יש שלושה כוכבים או לא.

"הם רבו ביום כיפור בבית כנסת?" אני מסרב להאמין למשמע אוזני.

"כן, היו קצת צעקות וויכוחים, אבל בסוף זה הסתדר ותקעו בשופר. מה יש לאכול?"

שלשתינו אוכלים יחד ארוחת ערב ואחרי שדני מסתלק רוני מתקשר. אני מספר לו על מיצי ושואל מה דעתו.

הוא צוחק, מרוצה ושבע ושוב בטוח בעצמו ועליז. "אחלה!" הוא אומר, "תגיד לו שאני כבר בא."  

במוצאי יום הכיפורים רוני חזר מהוריו די מאוחר וקצת שתוי. במשפחה שלו נהוג בסוף יום כיפור לחגוג ולעלוז וכמובן לשתות וזה לוקח זמן.

מיצי ואני חיכינו לו בבית ובינתיים רבנו קצת... סיפור לא נעים.

מיצי עדיין נוטר לי על מה שהיה בשנה שעברה ואולי בצדק, הייתי צריך להגיד שאני לא פנוי ולא עשיתי את זה. שברתי לו את הלב ואני מצטער, אבל מצד שני, לפני שהוא היה איתי הוא היה ביישן וחסר ניסיון ובטוח שהוא הבחור הכי מכוער בעולם ואני לימדתי אותו כמה דברים והעליתי לו את הביטחון העצמי, וזה קרה כבר לפני יותר משנה. די לטחון כבר את הסיפור הזה!

רוני חזר כמעט באחת עשרה בלילה, שתוי וחרמן ועליז, מצפה לשלישייה לוהטת ומצא אותי כועס ואת מיצי רותח... ממש לא אווירה לסקס.

בן אדם אחר היה מוותר, אבל הוא הצליח, בעזרת המון מצב רוח טוב שהביא מהבית ושאריות של יין שמזג למיצי, לשפר קצת את האווירה ובסוף הוא קיבל את השלישייה שלו. 

האמת היא שכל הקטע של שלישיות מוערך יותר מידי. בדרך כלל יש שנים שמזדיינים ואחד שמסתכל וקצת נוגע פה ושם, בעיקר בעצמו.

רוני אוהב שמסתכלים עליו כשהוא מזיין, אני שונא את זה. אני צריך להיות מאוד חרמן או מסטול כדי לתפקד טוב במצב כזה. מה שבאמת קרה זה שרוני טחן טוב טוב את התחת של מיצי (שאוהב את זה מאוד ככה) ואני הסתכלתי ונתתי לו למצוץ לי.

הוא השתפר מאוד מאז השנה שעברה כשרק התחלתי ללמד אותו איך לעשות את זה, אבל לגמור לא גמרתי וגם לא רציתי. נגעתי בו ושיחקתי לו עם הזין עד שהוא גמר ואחר כך ליוויתי אותו לחדר האורחים, אמרתי לו לישון, הוא נרדם מיד לשמחתי ואני חזרתי לרוני שישן גם כן. שכבתי עם הגב אליו, קצת עצוב ודי נגעל מעצמי, ובסוף גם נרדמתי.

לא יודע אם הם נהנו או לא, אני הרגשתי חרא עם כל הקטע הזה. סקס זה דבר שצריך לעשות עם רגש ואהבה ובאינטימיות. קשה להשיג דבר כזה בין שלושה אנשים. אולי אפשר, אבל קשה. כל הקטע הזה היה מיותר מבחינתי.

***

עבדתי היום קשה מאוד בהדבקת תוויות. זה כרוך בסחיבת ארגזי קופסאות צבע מפה לשם והמון התעסקות עם מדבקות ושטויות. לילי עבדה איתי ולימדתי אותה איך להכין תוויות ואיך למלא את הפרטים וכל זה.

יש תאריך תפוגה ותאריך יצור ומספר קטלוגי. המון בלבול מוח. היא פקחית והבינה הכל אבל היא בחורה ואי אפשר לתת לה לסחוב לבד ארגזי קופסאות צבע.

כדי לזרז את העבודה הסגן ביקש ממני לקרוא לאחת הבנות בגרפיקה שתבוא לעזור עם ההדבקה כי הוא היה עסוק. "לך אתה," הוא אמר, "לך הן לא יגידו לא, רק לי הן עושות תמיד פרצופים."

בטח! כי הוא אנטיפת ובמקום לבקש יפה הוא מנחית פקודות, ככה אי אפשר להשיג כלום מאף אחד, בטח שלא מבנות.

אחד הקליינטים שבא לברר משהו שמע אותו, צחק ואמר שאם הוא רוצה להצליח בחיים הוא צריך ללמוד ממני איך לדבר עם בחורות - או משהו בנוסח כזה - והסגן התרגז טיפה ואמר לקליינט שאני אולי יודע להתחנף לבנות יותר טוב ממנו, אבל מה זה עוזר לי אם אני הומו?

בקיצור, הוציא אותי מהארון. לא אכפת לי. אני לא ממש עושה סוד מזה שאני הומו, אבל הבן אדם הזה שמכיר אותי כבר כמה שנים לא ידע את נפשו מתימהון.

חבל שלא ראיתם איזה מבטים הוא תקע בי! 

הוא לא הצליח לבטא את המילה הומו משום מה אז הוא שאל כמה וכמה פעמים אם זה נכון שאני באמת כזה? ואיך זה יכול להיות שבחור כל כך נחמד שנראה לגמרי בסדר הוא כזה? ואולי כדאי שבכל זאת אני אנסה להשתנות ולהפסיק להיות כזה כי אין דבר טוב יותר מבחורות. הוא נשמע כל כך נרעש ועצוב, אפשר היה לחשוב שאמרתי לו שאני עומד למות בעוד שבוע.

הייתי צריך להגיד לו שאם הייתי יכול הייתי מיד מפסיק להיות כזה, אבל הייתי נבוך מידי. רק חייכתי בנימוס ושתקתי, מתאפק לא ללכת לאיזה פינה ולדפוק את הראש בקיר מהפאדיחה.

אם הוא גם היה יודע שאני גם נשא הוא בטח היה מתפחלץ.

המעמד המביך הזה הזכיר לי את בושות שהיו לי לפני כמה ימים כשהלכתי עם דני ואחותו הקטנה ואימא שלהם לקנות להם נעלי חורף.

המוכרת הייתה משוכנעת שאליס אשתי ושהקטנה הבת שלנו. רק דני בלבל אותה, הוא כבר מזמן לא קורא לאליס אימא, אבל בכל זאת היא הבינה שהוא קרוב משפחה שלנו, אולי היא חשבה שהוא אחיין או אולי בן מנישואים קודמים של אליס?

ראיתי איך היא מעבירה מבט מאחד לשני, מנסה להבין מה הסיפור המשפחתי שלנו.

אחר כך הקטנה, בת שנה ומשהו סך הכול, ניסתה להגיד חמי והסתומה הזו תיקנה אותה במתיקות, "לא חמודה, תגידי א ב א !"

דני נחנק מרוב צחוק ואני רציתי לקבור את עצמי מתחת לערמת כפכפים במחירי סוף עונה. משום מה תמיד קורות לי פאדיחות בחנויות נעלים ואני לא לומד לקח והולך לשם כל פעם מחדש.

 

שמישהו יציל אותי מעצמי

כל פעם אני שובר את שיאי הנאחס של עצמי, אבל יום רביעי המסוים הזה ייזכר אצלי לדיראון עולם. הוא התחיל דווקא נחמד. הורדתי את רוני בצומת ונפרדתי ממנו לשלום בחמימות מיוחדת כי הלילה הוא צריך להישאר בבסיס ומשם המשכתי לעבודה.

החניתי את הרכב, אמרתי שלום לזמבורה שלבש כובע בד מוזר, מעוך כזה, שלא השתלב יפה עם הגורמטים שלו, אבל אל תצפו ממני להעיר לו הערות בנושאי אופנה. הבן אדם גבוה ממני בראש וכבד בעשרים ק"ג. שילבש מה בראש שלו, אני שותק.

ליד פתח בית המלאכה עמדה משאית מוכרת ולידה חנו שתי גברות בבלונד מחומצן. ראיתי אותן וליבי שקע בקרבי.

אשר יגורתי בא לי - על הבוקר עלי להתמודד בשני משטחים עמוסים לעייפה בקופסאות ניידים מלווים בשני גברות סובייטיות עשויות ללא חת.

אם נותרה עוד מעט תקווה בליבי שאולי... ושמא... הרי אני לא הבן אדם היחיד בבית המלאכה, יש עוד עובדים, לא?

הייתי מת.

פרידה בקארה פלטינה ובקול האלט המעושן שלה, וילנה בג'ינס שחוק, הדוק על עכוזה הרחב ובקוקו אפרוחי תפוס בקליפס עמדו והמתינו רק לי שאעזור לנהג לפרוק אלף ניידים שהמתינו בקוצר רוח ללוגו רבנים שלהם.

"הן מסמנות ואתה פותח להן." פקד הסגן, "לא לערבב בין קופסאות! לא לפסול מכשירים! לא לפשל! ומה זה המזגן הזה שבקושי מקרר?" התנפל על השלט של המזגן, כיוון אותו לקור ארקטי - תמיד חם לשמן הזה – והלך.

כל אחת מהן התרווחה לה כנסיכה רוסייה על כיסא מרופד והחלה לסמן ניידים בהינף אצבע קליל בעוד אני מתרוצץ בין השתיים, פותח קופסאות, סוגר ארגזים, מביא ומחזיר, הלוך ושוב, שוב והלוך, וכל הזמן המזגן מקפיא את עצמותיי וגלגל"ץ טוחן לי במוח בתוך חדר הלייזר, בעוד שרדיו חיפה המאוס עושה כמיטב יכולתו לערער את מה שנותר משלוות רוחי מחוץ לחדר הלייזר, ואם לא די בכך היו היום ריתוכים והרעש והריח... שלא תדעו מצרות. הבנות שישבו להן בפנים לא הרגישו כלום, אבל אני נחנקתי אט אט ואז הופיע הסגן! הודיע שהוא חייב לערבב צבע, התלונן שנורא חם לו, הגביר עוד יותר את עצמת המזגן ופתח את מיכל הטינר.

כולנו חוץ ממנו שפיתח חסינות על אנושית לריח הנוראי התחלנו להשתעל ולהיחנק אך לשווא, צריך לערבב צבע וזה חשוב יותר מהריאות שלנו. מתי כבר יעבירו את הלייזר לחדר החדש לכל הרוחות?

אחסוך לכם בתיאור הזוועה, סוף סוף הוא הלך ואז התחלתי להתעטש. אחרי העיטוש העשירי הפסיקו להגיד לי לבריאות, ואחרי העיטוש העשרים ומשהו התחילו להביט בי במבטים משונים.

זה הטריד אותי מעט, אבל אחר כך באה עוד סדרת עיטושים מהדהדים ושום דבר חוץ מכאב הראש הנורא שנחת עלי כבר לא הטריד אותי יותר. אפילו לאכול כבר לא היה לי כוח, ולכן התנדבתי לשבת ולשמור על הניידים הדפוקים של הדוסים כשהשאר הלכו לאכול. כאילו שמישהו יגנוב מכשיר כזה עילג שאין בו מצלמה או אינטרנט?

מה הם צריכים כל כך הרבה מכשירים עם הלוגו רבנים המפגר הזה? אולי הם שולחים אותם לדוסים בכל רחבי העולם?

מכשיר מוסרי ומשעמם לאללה - מתנה מארץ הקודש!

בשעה שתיים נמאס לסגן לראות את פרצופי האומלל והוא שלח את אחת הבנות מהגרפיקה להחליף אותי. דידיתי הביתה בשארית כוחותיי והחלטתי שאני חייב לאכול משהו. הוצאתי מחבת עם רוטב בשר, שפכתי לתוכו שאריות של מקרוני וניסיתי לחמם הכל ביחד. התחמם, אבל גם נשרף.

מיואש הלכתי להתרחץ. יצאתי מהמקלחת מעודד קצת יותר, אבל רעב. בעדה שלנו נהוג לאכול מה שיש, אכלתי מקרוני שרופים עם רוטב בשר קר ואני הולך לשכב במיטה ולחכות שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי.

***

כשהוא התקשר בצהרים הייתי מופתע שכבר הגיעה השעה אחת. הוגליתי לחדר הלייזר החדש עם ערמה ענקית של קופסאות מדללים שצריך להדביק להם תוויות והייתי סגור שעות בחדר ריק מרהיטים חוץ מכיסא אחד שגררתי לשם והפיילה של הצבעים. אני לא הולך עם שעון והנייד שלי היה מונח רחוק ממני מחשש שיירטב. אפילו רדיו לא היה איתי. בלי כל האביזרים האלו איבדתי את תחושת הזמן.

מצד אחד היה טוב כי הייתי לבד, בשקט, רחוק מהרעש והמהומה של בית המלאכה. מצד שני הייתי תקוע עם עבודה משעממת ומרגיזה ורק הסגן קפץ כל כמה זמן לביקור כדי להשגיח עלי ולזרוק לי עוד עקיצה ועוד עלבון מוסווים כהוראות מיותרות.

חלק מהמדללים הגיעו עם תוויות מקוריות של היצרן ומאחר ואי אפשר להתווכח עם הגרמנים האלו שלא צריך את התוויות המעפניות שלהן הייתי צריך להשרות אותן בפיילה עם מים עד שהדבק ימס ואז לנגב היטב (להקפיד לייבש כל טיפה, אחרת הפח הדקיק והזול יחליד) ולהדביק את התוויות שלנו.

צריך לרשום את סוג המדלל על הקופסא, לשים לב לתאריך תפוגה שיהיה תואם לסדרה של המדללים - ניג'וס אמיתי.

עבדתי על אוטומט והראש כל הזמן טוחן עלבונות ומרמורים. מילא ההערות הנבזיות והקטנוניות של הסגן שתמיד עולה על גדותיו לקראת סוף השבוע, בעיקר כשיש לו יותר מידי עבודה בלייזר, אבל הצלחתי לריב גם עם רוני והפעם באמת לא הייתי אשם בכלום.הוא התקשר אתמול בלילה ושוחחנו קצת, ואז שמעתי מישהו ברקע קורא לו ואמרתי, "אני רואה שאתה עסוק אז לילה טוב."

רוני קיבל את הרושם שאני מנסה להיפטר ממנו, התרגז ושאל אם החברים שלי מהאינטרנט לא יכולים לחכות עוד קצת, ולמה הם חשובים יותר ממנו.

"אבל... אבל..." התחלתי לגמגם וכמו תמיד דווקא כשמאשימים אותי על לא עוול בכפי אני נשמע אשם במיוחד.

"טוב, אז אם אתה עסוק כל כך," המשיך רוני להפליג בזעמו, "לילה טוב." וניתק.

נעלבתי מאוד מדבריו למרות שאני יודע שחלק גדול מהכעס שהוא שופך עלי נובע מהתסכול שלו על העבודה הקשה והמרגיזה שהפילו עליו ושעליו לבצע על אפו וחמותו כדי להגיע לקורס קצינים הנכסף ואם לא די בכך לאחרונה כל הגוף כואב לי נורא. בעיקר הרגלים והידיים, תופעת לוואי של התרופה החדשה שאני לוקח.

יותר אין לי בחילות וכאבי בטן, אבל יש לי כאבי שרירים. הדבר היחיד אני יכול לעשות זה לקחת כדור נגד כאבים כל ארבע שעות ולהתפלל שזו תופעת לוואי זמנית בלבד. בדרך כלל הכאבים הללו עוברים אחרי כמה שבועות, מקסימום חודשים.

צריך להיות סבלני.

 ***

בצהרים הוא התקשר כמו תמיד, כאילו לא רבנו, ושאל מה דעתי ללכת איתו למסעדה של גולן - המסעדה לא של גולן אלא של דוד שלו, הוא רק עובד שם כטבח, אבל אנחנו קוראים לה המסעדה של גולן. "אתה בטכני?" אני מתמלא שמחה.

"כן, ורציתי להזמין אותך עוד אתמול בלילה, אבל כל כך בער לך לחזור למחשב..."

"זה פשוט לא נכון. שמעתי שקוראים לך ולא רציתי להפריע."

"טוב, לא חשוב. בוא ניפגש שם ונחגוג את יום השנה שלנו היום."

"היום?"

"כן, היום. למה לא? 5.10 זה תאריך טוב, לא?"

"תאריך מצוין, ואולי אפילו נכון."

"נו, די כבר עם זה. מספיק. קבענו בשתיים ומשהו במסעדה של גולן?"

"קבענו."

אני הגעתי כרגיל בזמן והוא איחר כרגיל. העבודה שהוא עוסק בה מאז שחזר מהקריה מחייבת אותו להתרוצץ בין כמה בסיסים ולהיות זמין כל הזמן. הוא לחוץ, מתוח, עצבני, קצת ממורמר כי לא ידע שזה יהיה כל כך תובעני, עייף כל הזמן, מעשן יותר מידי ומוציא את העצבים עלי. אני משתדל לא לקחת את זה באופן אישי, לא תמיד מצליח, אבל משתדל.

אחרי שאמרתי שלום לגולן הלכתי לשירותים. היינו במסעדה הזו כמה פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שיצא לי ללכת לשירותים. הם גדולים, נקיים, מוארים היטב, מצופים קרמיקה בהירה המשקפת את אור השמש החודר דרך קיר לבני זכוכית.

בין הכיורים תלויה מראה ארוכה ובלי הכנה מראש קופצת מולי דמותי. לרגע לא זיהיתי את עצמי בזר הזה, חמור הסבר, קצוץ השער, שבגדיו תלויים עליו ברישול ופיו מכווץ במורת רוח זועפת כאילו נגס לימון.

קירבתי את פני לראי ובאור הצהרים החריף יכולתי להבחין בקווים הדקים שחרט הזמן סביב עיני ובמצחי. אם אחיה מספיק זמן הם יהפכו לקמטים שאפשר יהיה להבחין בהם גם באור קלוש יותר.

עוד שני קמטים ממסגרים את פי - אותם קמטים בדיוק חרוצים גם בעורה של אימא, מונעים ממני להתעלם מהדמיון בין פני לפניה. גם ההבעה שלובשות פני ברגעים שאני לא משגיח עליהן היטב - הבעה מופתעת של אכזבה לא מנוחמת - מוכרת לי היטב מפניהן של אימא, של דודתי ושל אחותי.

אני שונא את הפנים שלי שדומות כל כך לפניהן של נשות המשפחה ואת הקלות הזו שבה אני מזדהה עם רגשותיהן, מבין בדיוק על מה הן מדברות כשהן משוחחות בשקט במטבח על הילדים, הבעלים, הקניות והבישולים. מרכלות קצת, מקטרות קצת ומשתתקות כשגבר מתקרב.

מבין ושונא את היכולת הזו שלי, מתכחש לה, נאבק בה. שנים הרגשתי כאילו ניצחתי אותה ודווקא היום, חודש לפני יום הולדתי העשרים ושמונה, הגרסא הגברית של פניה של אימא מפתיעה אותי בראי מואר מידי.

אני חוזר למסעדה ומוצא את רוני ממתין לי. הוא מעיין בתפריט, נראה כל כך רציני ובוגר במדים המגוהצים שלו. קשה להאמין שהסמל הקודר הזה מסוגל לצחוק, לנשק, לרקוד. מה קרה לנו פתאום? לפני שנתיים היינו כל כך צעירים, יפים, מלאי שמחת חיים ומרץ. לאן נעלם הילד היפה והשמח שהתאהבתי בו? לאן נעלמתי אני הישן? איפה הגבר הצעיר, החסון, הבטוח בעצמו, הסקרן והאופטימי שהייתי?

איך נעשינו למבוגרים העייפים והזועפים האלו שבולעים כדורים ודואגים בגלל כסף ובריאות?

הוא מבחין בי קם ומחייך חיוך גדול שמאיר את פניו. אני מחזיר חיוך ואנחנו לוחצים ידיים. אין מצב שהוא ינשק או יחבק אותי בחוץ, בטח לא כשהוא לבוש מדים, ומתיישבים לאכול. "איך בעבודה?" אני שואל, "מה נשמע בטכני?"

"אחלה, נהדר! יש הרבה בלגנים, אבל הכל יסתדר בקרוב." הוא מצהיל פנים, "ואיך אצלך?"

"המון עבודה. יהיה בונוס שמן החודש. בקרוב נעבור לחדר החדש ואולי נחליף את הלייזר הישן. הבחורה החדשה ממש מותק, אפילו הסגן נדלק עליה, ובחול המועד יהיו לי יומיים חופש." אני מפטפט בעליזות, תוקף במרץ את הפלפל הממולא באורז שלי.

"נהדר לראות אותך אוכל." הוא שמח, "עוד מעט תחזור לעצמך ואולי אפילו תגדל כרס."

"בשום פנים ואופן לא, אני ארשם לחדר כושר." אני מחזיר חיוך, מתעלם מהכאב שמנסר את גפי.

אחרי הקינוח אנחנו נפרדים. הוא מבטיח לחזור בלילה ומגניב לי חצי חיבוק לפני שהוא הולך, ואני נגרר לרכב המאובק שלי ונוסע לאט הביתה. צונח על המיטה ולא זז עד שמגיע הזמן לקחת עוד כדור נורופן.

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה