במקום ללכת למסיבה נשארתי בבית להסתכל על התכנית 'מישהו לאהוב' בערוץ דוקו. תכנית מרתקת שמראה כמה מקסים, טיפשי, יפה, מכוער, מיותר ושובר לב הוא הצורך הזה במישהו לאהוב. איזה נפתולים ופיתולים, מעקשים ומכשולים, התלבטויות וייסורים, משחקי אגו ובלגנים שחלקם כל כך מיותרים אנשים עוברים עד שהם מגיעים לאהבה הנכספת. כמובן שאני מתחבר בעיקר לדמות של הבחור ההומו הכל כך אופייני לתל אביב, ועם זאת כל כך אוניברסאלי ומעורר הזדהות כללית.
בנסיבות
מסוימות יכולתי להיות הוא, אם כי ספק אם הייתי מרשה לעצמי להוזיל דמעות מול
המצלמה, ואני די בטוח שלא הייתי הורס קשר אהבה בגלל רדיפה אובססיבית אחרי סקס. הגעתי
למסקנה שאנשים משוכנעים שהם מחפשים קשר, וזוגיות, אבל בעצם הם מנסים לעשות תיקון,
לרפא פצעים מהעבר, לסדר ביטוח לעתיד ואולי גם לקבל אישור שהם שווים, שהם כן יפים
וטובים וראויים לאהבה?
אני מתפלסף ומנסה לדחות את סיפור הפרידה שלי מרוני. עדיין לא מעכל שזה באמת הסוף, עדיין מרגיש את הכאב באבר הקטוע. זה קרה בצורה סתמית כזו. לא הייתה מוזיקת רקע שתזהיר אותי שמשהו חשוב עומד לקרות אם כי בעצם... הרי ידעתי כבר מזה זמן מה שמשהו חורק ביני לבינו.
הרגשתי את זה בקול שלו, בהסתייגות הזו שבה הוא דיבר איתי, הרחתי את הריחוק שנדף ממנו. הוא הכחיש ואני רציתי להאמין. אמרתי לעצמי שאני מדמיין, שזה בגלל הלחץ, בגלל העייפות, בגלל המסגרת הצבאית שתמיד מדכאת אצלו את הצד ההומואי. חיפשתי בשבילו תירוצים, אבל לא ממש הופתעתי כשהוא הגיע אלי במוצאי שבת ואמר לי, מתנצל על הקלישאה השחוקה שנפלטה מפיו מבלי משים - אנחנו צריכים לדבר. עשינו שיחת סיכום קצרה שהיו בה יותר שתיקות מדיבורים ונפרדנו. ככה, פשוט ובלי יותר מידי בלגנים. החלטנו שדי, ולא מתאים יותר ונפרדנו.
הוא הודה שפגש אותה עוד בקורס ולאט לאט זה התפתח למשהו רציני. זה זעזע אותו כל כך עד שהוא סיפר לה עלי, מציג את המצב כאילו הוא תמיד היה סטרייט ורק בגללי הוא נסחף למעין קטע של הומואיות, אבל התעקש שזו רק מעידה שנגרמה בגללי, לא בגלל שהוא הומו. הרמתי גבות בלעג כשהוא אמר את זה, אבל הוא לא ממש קלט אותי. אני חושב שעכשיו הוא באמת מאמין בזה, שבעצם הוא סטרייט שסרח באופן חד פעמי. מזל שהוא לא סיפר לה שאני נשא, גם ככה היא הזדעזעה מאוד. היה לה קשה להשלים עם הקטע הביסקסואלי שלו ובסוף הם נפרדו. אחרי שהוא חזר לארץ הוא חזר אלי, אבל המשיך לחשוב עליה והצטער מאוד שפגע בה.
שבועיים
אחר כך היא צצה פתאום בבסיס שלו והקשר שלהם חודש. במשך כמה ימים הוא נקרע ביני
לבינה - לי הוא לא סיפר כלום ולה הוא סיפר שהוא גר איתי כשותף לדירה בלבד. הוא אמר
שהוא אוהב את שנינו, אבל הוא לא יכול יותר לחלק את עצמו לשניים ונכון, אני האהבה
הראשונה שלו והוא בחיים לא יפסיק לאהוב אותי, אבל הוא עייף כל כך מללכת עם הראש
בקיר, להילחם כל הזמן. יש את הלחצים של המשפחה, ויש את הפחד שבצבא יגלו. הוא פשוט
עייף, והיא נורא נחמדה, והיא נורא רוצה אותו בתנאי שהוא יבטיח לה לא לבגוד. אז
זהו, הוא החליט. הוא בחר בה, הבטיח לה נאמנות מוחלטת והוא איתה עכשיו. כמו שהסכמנו
הוא ישלם לי שכר דירה עד סוף השנה, אבל הוא עוזב.
"אני
לא רוצה שתשלם לי כלום אהרון." אמרתי, "עכשיו סוף החודש וסוף השנה וזה
גם סוף הקשר שלנו. די, לא רוצה ממך יותר כלום, ושתדע שאני בכלל לא מופתע, הרגשתי
עוד כשהיית בקורס שמשהו השתנה."
"אני
יודע שהרגשת מנחם ואני מצטער מאוד."
עמדנו
בדלת והסתכלנו אחד על השני כמו זרים ואז הוא שוב אמר שהוא עדיין אוהב אותי, אבל...
ואני אמרתי שאני יודע ושזה בסדר, אין בעיות, אני מבין, ועדיף שהוא ילך, ואז הוא
הלך.
ביום
ראשון בערב גיליתי שמיצי תקע לראשו הקטן והטיפשי שסירבתי ללכת איתו למסיבה כי אני
מתבייש להראות לצידו של בחור כל כך מכוער, ונכנס בגלל זה לסרטים מפה ועד הודעה
חדשה. ליאור בא לבקש ממני שאדבר איתו כי הוא ננעל בחדר שלו ומסרב לצאת.
"תעזוב
אותו בשקט, בסוף הוא ירצה להשתין ויצא." אמרתי באדישות. העובדה שאני ורוני
באמת נפרדנו ושהוא זרק אותי בשביל בחורה התחילה לחלחל רק עכשיו. זה כאב ולא היה לי
ראש לשטויות הדרמטיות של הטיפשון הזה. ליאור לעומת זאת היה נרגש ונרעש מכל הסיפור
והתעקש לספר לי שמיצי הגיע נסער מאוד למסיבה והתנהג שם כמו אידיוט. הלך עם כל אחד
שרצה אותו וביקר עם כל מיני גברים בשירותים ועשה שטויות.
"אתה
מתכוון לזיונים בלי גומי." התחלתי לדאוג.
"מאין
לי לדעת. אתה חושב שהלכתי אחריו לבדוק מה בדיוק הוא עושה עם כל אחד."
"בסדר,
הוא בן אדם בוגר. אם הוא רוצה לעשות שטויות..."
"אבל
אתה לא מבין חמי, הוא אף פעם לא התנהג ככה, הוא תמיד היה כזה ביישן והססן. בחיים
לא ראיתי אותו מתנהג ככה, מאז שהוא ישן אצלך הוא השתנה."
"אה,
אז עכשיו אני אשם שהוא החליט להשתרמט." זעפתי.
ליאור
נעלב, אמר לי לשכוח מזה ופנה ללכת. מה יכולתי לעשות אם לא להיגרר אחריו, נזוף,
ולנסות לשכנע את מיצי שיפסיק להיות אידיוט? דפקתי בדלת, התחננתי, ביקשתי, הפצרתי,
נשבעתי שאני לא כועס עליו, שהוא חמוד, שאני חולה עליו, ושהסיבה היחיד שלא באתי
למסיבה היא כי אני אלרגי למוזיקה רעשנית ולסקס בשירותים. לשמע דברי הוא התחיל
לבכות וסוף סוף יצא מתייפח מהחדר שלו וטס לשירותים.
חיכיתי
לו זמן מה שיצא, (ליאור הלך עוד קודם בתירוץ שהוא רוצה לתת לנו פרטיות, אבל לדעתי
הוא סתם התחיל להשתעמם) ובסוף קלטתי שהוא שוב נעל את עצמו. זה באמת התחיל להיות
כבר נדוש, הקטע הזה.
"צא
כבר, מעצבן אחד." התרגזתי ובעטתי בדלת. חבל שלא עשיתי את זה קודם, הוא פתח את
הדלת לבוש רק בתחתונים, אומלל כאילו כל האניות טבעו לו (ביטוי של סבתא שלי -
ביידיש זה נשמע יותר טוב) ושאל אותי איך אני יכול להיות איתו באותו חדר בלי לרצות
להקיא. עמד לי על קצה הלשון להגיד שלקחתי כדור נגד בחילה לפני שבאתי, אבל התאפקתי.
הייתה לי הרגשה שהבדיחה הזו הייתה קצת לא במקום. במקום לדבר חיבקתי אותו ואמרתי לו
שהוא חמוד ומתוק ושיצא מהסרטים.
בינתיים
ליאור חזר עם החיילון שלו שבא מהצבא לחג וברח לכמה שעות מהבית כדי להיות עם ליאור.
מובן שסולקנו משם מיד ובלי שום גינוני נימוס והלכנו לדירה שלי, נשכבנו במיטה ו...
לא, שום סקס, סתם דיברנו. סיפרתי לו קצת על רוני ואיך זה נגמר, והוא סיפר לי על
התקפי הרגשת הכיעור שלו וכמה זה מדכא אותו.
הוא
הבטיח לי שהשתמש בקונדום במסיבה למרות שהיה שיכור והכל, ולמרות שאמר שהוא מתבייש
בהתנהגות שלו במסיבה ההיא, ושזה קרה רק בגלל שהוא חטף התקף חמור מאוד של כערת
דוהרת. יש לי הרגשה שהוא היה די גאה בעצמו שסוף סוף הוא העז להשתולל קצת, אם כי
ברור שזה לא ממש מתאים לאופי השמרני שלו.
מצד
שני אולי אני טועה ובבחור הזה מתחבא שרמוט קטן ונועז שרק מחפש תירוץ להתפרץ
ולהשתולל? אם טעיתי בקשר לרוני שאני מכיר מעל שנה אז אולי אני טועה גם עכשיו.
אני מרגיש חולה ולא אכפת לי מה אומרות הבדיקות שלי. אז מה אם התוצאות של הבדיקות האחרונות מצוינות ורמת תאי הטי מעולה והכל בסדר. אני מרגיש חרא וזה מה שמשנה. מה לעשות שלב שבור לא נחשב למחלה ואין בדיקות דם ותרופות נגד אכזבה מאהבה. הגוף כואב לי, הנשמה חורקת, וחוץ מזה אני גם מתעטש והגרון שורף והעור צורב. כן, אני יודע, ככה זה בעונת מעבר. כולם טיפה מקוררים.
תשים
פיז'מה, אולי עוד שמיכה מייעצים לי. לא רוצה להתחמם עם שמיכה עבה יותר. רוצה
להתחמם איתו, רוצה שהוא יהיה לידי, חם ולוהט, רגליו צמודות לשלי, ידיו על גופי, זו
התרופה שלי, לא שיחות טלפון מעצבנות ורוויות רחמים, ולא קשקושים במסנג'ר, ולא
השתתפות בצער מחברים שמתייאשים ממני מהר ומתחברים למחשב ולמקרר שלי במקום לכאב
שלי.
"אתה
מבלבל אותי." אני אומר אחרי שהוא מתקשר הפעם החמישית מאז הבוקר. "שמת לב
שמאז שנפרדנו אנחנו לא מפסיקים לדבר?"
"אני
פשוט דואג לך." הוא מסביר.
"יש
פה מי שידאג לי, תפסיק עם זה."
"אל
תהיה כזה חמי."
"אל
תהיה אתה כזה אהרון."
על
הבוקר נכנס אלי מיצי שהיה אמור להיות אצל הוריו עד מוצאי שבת ומנסה להתנהג כאילו
השבוע שעבר לא היה ולא נברא והכל רגיל לגמרי.
"מה
נשמע. מה שלומך. מה העניינים גבר." הוא טופח על שכמי, מספר לי כמה הוריו
מעצבנים אותו וממלא לי את המקרר במעדנים של אימא שלו שבאמת מבשלת נהדר - לא פלא
שהוא שמנמן כזה – מנסה להתנהג בשיא הקוליות, אבל מה לעשות שהוא שחקן ממש גרוע ואני
חש בחוסר הביטחון וההססנות שלו.
"אז
מה קורה אתנו מיצי?" אני שואל - להכות בברזל בעודו חם זו השיטה הטובה ביותר
במקרים מעורפלים כאלו.
"לא
יודע." הוא מסמיק, מגמגם, מנסה להישיר אלי מבט ונכשל.
"מה
דעתך עלי באמת?" הוא שואל פתאום, נראה כמו מתבגר מבולבל ולא כמו בחור שכבר
גמר צבא והוא כעת סטודנט ואחמ"ש במסעדה יוקרתית.
"לדעתי
אתה בחור מקסים וחמוד, וממש שווה." אני עונה מיד, ולמרבה הפלא מתכוון לכל
מילה.
נחמד
לראות איך פניו מתאדמים לשמע המחמאות שלי. "באמת." הוא מתעודד ומתמלא
אומץ, מתקרב אלי, שם את ידו על כתפי ו... שוב הטלפון מצלצל, רוני כמובן.
"אז
אתם יחד או לא?" הוא שואל אחרי שהשיחה נגמרת - משהו בקשר לאיזה חולצה שרוני
השאיר אצלי או שלא - מי זוכר ואת מי זה מעניין בכלל?
"לא
יודע. אני חושב שלא, אבל אני לא בטוח, זה עדיין טרי מידי ו... לא יודע."
"כשתהיה
בטוח ותדע מה נסגר אצלכם אתה יודע איפה למצוא אותי." אומר מיצי בעלבון מוצדק
ומסתלק.
לפחות
הצלחתי בדבר אחד – שיפרתי לו את הביטחון העצמי הלקוי – גם זה משהו.
***
יש לי טעם איום ונורא במוזיקה, טעם שאפילו הסבא שלי ז"ל היה מתבייש להפגין. אני אוהב מוזיקה עתיקה וסנטימנטאלית בסגנון אדום עתיק. זה הטעם שלי - שירי אולדיס' מתוקים וג'ז מריר. אני יודע, זה נורא ואיום, לדעתי זה גנטי, פשוט אין מה לעשות בנדון. רוני יודע את זה כמובן, מי אם לא הוא.
אתמול,
ביום השני של החג, הוא מתקשר אלי מוקדם בבוקר ואומר לי בלי ברכת שלום, בלי בוקר
טוב ובלי להתבייש שמהר, אדליק רדיו על fm88
כי יש מרתון יהלומים לנצח.
היה
ממש מוקדם בשביל יום חופש, ואני עוד ישנתי כי בלילה הקודם לא עצמתי עין - גלשתי
באינטרנט, למה, מה כבר חשבתם. הייתי די מטושטש כששמעתי אותו אז אמרתי פשוט,
"תודה חמוד, יפה מצדך." ואז נזכרתי שהוא כבר לא החמוד שלי וסגרתי לו
בפרצוף.
הלכתי
להשתין ובדרך הדלקתי את הרדיו. לואי אמרסטרונג סלסל לי בקולו הסדוק שיר ישן על
אהבה אבודה בעוד אני מצחצח שיניים ומחליט שהיום אני יכול לוותר על תגלחת. כשחזרתי
למיטה הוא שוב התקשר ודיברנו קצת – על אהבה, על כאב לב, על מה שצריך לעשות ומה
שקשה לעשות. מין שיחת סיכום כזו.
הוא
אמר, "היא בחורה טובה וזה הדבר הכי הגיוני לעשות."
"כן
נכון." הסכמתי, כי סך הכל הרי הוא צדק.
והוא
אמר שבסוף הגעגועים יפסקו ואולי נוכל להיות סתם חברים.
"כן,
אולי."
הוא
אמר שעדיף ככה, ושזה מה שבעצם רציתי כל הזמן.
"כן,
בטח." אישרתי, "זה מה שרציתי כל הזמן."
אם
הוא חושב שזה מה שרציתי להיות לבד ולדעת שהוא חי עם בחורה ושהוא שכח אותי למרות כל
מה שעבר עלינו וכל המילים היפות וההבטחות שלו אז הוא באמת אידיוט.
ואז
הוא שאל אם כבר מצאתי מישהו אחר ומה שלום מיצי.
אמרתי
לו שזה לא עניינו ושיסתום כבר והוא נאנח וביקש שלא אשכח לקחת את התרופות שלי ולטפל
בעצמי כמו שצריך.
הבטחתי
שיהיה בסדר, אני כבר הולך לקחת את התרופות של הבוקר.
"אחרי
שתאכל משהו." הוא הזכיר לי, "מה אתה הולך לאכול. יש לך אוכל בבית?"
"לא
יודע, אני בטח אמצא משהו, אני אהיה בסדר, אל תדאג."
"אבל
אני לא יכול להפסיק לדאוג לך." הוא לחש וידעתי שהוא מתאפק לא לבכות.
"די,
מספיק. תהיה גבר." פקדתי עליו וסגרתי מהר לפני שהוא ישמע איך אני מיילל כמו
ילדה קטנה.
אחר
כך הלכתי ואכלתי משהו קטן, לקחתי תרופות וביליתי כל את שאר היום במרתון של עצב
ודיכאון עם יהלומים לנצח.
אני
הולך לעשות תה ולנוח קצת, לחשוב מה איתי, מה קורה ומה נסגר איתי ואיתו. האם זה
באמת סוף הסיפור שלנו והטלפונים הללו הם סתם אות לדאגה מצידו של אקס שעדיין מחבב
אותי. או שאולי זו פשוט ההתנהגות האופיינית לחבר הביסקסואל שלי – רוקד על שתי
חתונות, מנסה להכין חביתה בלי לשבור את הביצים, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
מאז שאני מכיר אותו הוא מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, לעשות סקס עם גברים (רק אתה
עושה לי את זה חמי, באמת, נשבע לך.) ולהמשיך באותו הזמן להיות גם הקזנובה ההולל
שמפיל ברשתו את כל הבנות השוות. מצד אחד הוא באמת אוהב אותי דואג לי ורוצה אותי
ואוכל את הלב כשאני עם אחרים ומצד שני הוא צריך גם נשים בחיים שלו.
האמת,
רחמנות על הביסקסואלים שתמיד מרגישים שחסר להם משהו ואני באמת מרחם עליו קצת, אבל
עוד יותר על עצמי שלא מצליח לרצות אף אחד חוץ ממנו ולא יודע מה נגמר איתי ומה יהיה
הסוף עם הסיפור הזה.
"מה
אתה עושה פה." נבהלתי כשהוא צץ פתאום בסלון. השעה הייתה רק אחת עשרה בלילה,
אבל אני כבר התכוננתי ללכת לישון, כשהוא נכנס הייתי בשירותים וצחצחתי שיניים
ופתאום הוא פה, נדבק אלי בכוח, מורט מעלי את הטריקו הדהוי שאני ישן איתו בזמן
האחרון.
"תוריד."
הוא פוקד עלי, "אני צריך..."
"מה?
מה אתה צריך? מה אתה עושה פה בכלל?" אני מנסה לכעוס, להיות תקיף, אבל כשהוא
רוצה משהו אין לו אלוהים, אין לו בושה, הוא לא שמע על דחיית סיפוקים, הוא צריך
ודי.
"צריך
חיבוקי." הוא דורש בתוקף, "עכשיו."
לפני
שנייה התלבטתי אם להזיז אחורה את המחוגים עכשיו, לפני השינה, או לחכות עם זה עד
מחר בבוקר, בין כה וכה אני אקום לפי שעון הקיץ ותהיה לי שעה פנויה ופתאום...
הוא
יושב עלי, צמוד אלי בכוח, גם החולצה שלו כבר התעופפה לאי שם, הגוף הדק והשחום שלו
מתחכך בשלי, נאנח כאילו כואב לו משהו, הפרצוף שלו קבור עמוק בשקע בין הכתף לצוואר
שלי, רועד ולא מוכן להסביר לי מה קרה ולמה הוא פה ולא צופה במשחק כדור רגל כמו
כולם.
כן
אני חזק יותר ואני יכול בקלות להעיף אותו ממני, אבל טוב לי ככה, אני מרגיש... איך
אפשר להסביר בדיוק איך אני מרגיש? אני מרגיש כאילו הלכתי כל היום עם בגד
הדוק ולא נוח וסוף סוף פשטתי אותי מעלי ועכשיו טוב לי, עכשיו אני מרגיש נוח, מרגיש
חמים ומאושר.
"באתי
להזכיר לך שצריך להחליף לשעון חורף." הוא אומר.
"יכולת
לטלפן."
"כן,
אבל במקרה עברתי בסביבה אז..."
"במקרה
עברת, מה? ומה זה התיק הזה? אתה לא אמור להיות עכשיו בבסיס."
"לא,
רק מחר בבוקר."
"אז
למה... אהה." נופל לי האסימון, "אמרת בבית שאתה צריך לחזור במוצאי שבת
ו..." חזרנו לסיפור הישן והמוכר, שוב אני סוד פרטי מלוכלך שמחביאים מכולם -
סיפור ידוע וכואב.
"לא
נראה כל הקטע הזה רוני." אני מנסה להדוף אותו מעלי, אבל הוא מתעקש.
"בבקשה
חמי, תן לי לישון אתך, אני צריך... אני מתגעגע... נכון שגם אתה."
"כן,
גם אני, אבל החלטת ואתה צריך לעמוד בהחלטה שלך, אתה משגע ככה את שנינו."
עכשיו
הוא בוכה, מחבק אותי חזק, מעביר ידיים על כל הגוף שלי, מבקש שרק הפעם, רק הלילה...
"שום סקס." הוא מבטיח, "רק להרגיש אותך שוב, בבקשה."
עוד
מעט חצות, שנינו מותשים, לא נרשם שום רצון לסקס, אבל הגעגועים צורבים לנו את הלב
וחורכים את העור. אני כל כך מבין אותו, כל כך מכיר את הצימאון הזה לחוש את הגוף
החם והמוכר, את הריח המסוים הזה, להרגיש את הליטוף שלו, את מגע העור. מבין בדיוק
את הצורך הזה שגרם לו להגיע אלי, ולכן אני מניח לו להישאר ונרדם צמוד אליו.
כמובן
שהתעוררתי הבוקר לפי שעון הקיץ, הגוף שלי עדיין לא מעודכן שהחורף הגיע ושהוא כבר
לא שלי, ואם רוני לא יפסיק עם ההתנהגות הזו אני אשאר לא מעודכן גם בהמשך. אני רואה
שגם הוא התעורר, שוכב בשקט, מביט בי, מתעלם מהאוהל שצץ מתחת לשמיכה, ממתין לי
בסבלנות. אני נזכר מה יש שם מתחת לשמיכה ומאבד את הריכוז ובכל זאת... "אבל
אמרנו בלי סקס."
"אז אמרנו, בוא כבר, הרי גם אתה רוצה." הוא זורק עלי כרית, "נו, המחשב לא יברח, בוא אלי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה