יום שבת, 30 בדצמבר 2017

52. גם היום לא בא לי

החלטתי שהיום אני מנסה לשנס סוף סוף את מותני ולהתחיל לכתוב את הסיפור על קבוצת התמיכה שלי. יש לי אישור מכולם, כולל המנחה והחבר שלו, וברכת הדרך מג'וני שאוהב את סיפורי האיידס שלי, ובקרוב גם יהיה לי שפע של ערבים ריקים מהכושי ההיפר אקטיבי שלי ששונא לראות אותי יושב מול המסך.

אז מה הבעיה נודניק? שב כבר וכתוב.

לא יודע, כל פעם שאני מתחיל לחשוב מה יהיה המשפט הראשון בסיפור פתאום לא בא לי, כואב לי הראש, אני רעב, צמא, עייף, חרמן, לא מרוכז, מעדיף לקשקש במסנג'ר, או אפילו להידרדר לכדי בהייה בטלוויזיה, הכל רק כדי לא לצלול למקום העכור הזה שעד היום עקפתי בזהירות. היום הוא סתם יום ראשון סטנדרטי, והחלטתי שמיד כשאחזור הביתה מהעבודה אני מתיישב ומתחיל לכתוב, מספיק עם התירוצים המגוחכים הללו ואז, הפתעה - הסגן הבלתי נלאה לא הגיע לעבודה.

"הוא חולה." סיפר לי הבוס, והתקשר אליו לשאול אולי בכל זאת הוא יכול לקפוץ לכמה דקות, רק לסדר משהו אחד קטן ואחר כך להמשיך להיות חולה. הבוס מבקש אז לא אומרים לו לא. הסגן הגיע, קצת בחוסר רצון, ולאות מחאה לא לבש את חולצת העבודה שלו אלא עבד בבגדים אזרחיים, וכדי שכולם ידעו שהוא חולה, סובל ולא מרוצה הוא היה קצר רוח ועצבני. צעק עלי שאני לא מקשיב לו אף פעם - יש בזה משהו - ושלא אכפת לו שבגלל החשמל הסטטי כל הניילונים עפים לי מהשקית. נמאס לו לשמוע את התלונות שלי כל הזמן. מזל שהוא הסתלק לפני שקיבלתי טלפון מאוד לא נעים ממולי ששמע מכוכב שעומר מחפש אותי. "מה זאת אומרת מחפש אותי? השתוממתי, "איך אף אחד לא סיפר לי שהלכתי לאיבוד?"

"אל תהיה אובר חוכם." התרגז מולי ביידיש מדוברת. "נודע לו מה עשיתם לחבר שלו והוא רותח."

"אתה מתכוון למיצי?" התחזיתי לדביל כדי להרוויח זמן.

"לא. אני מתכוון לבעלו של אלטון ג'ון, דביל. אתה יודע שמיצי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם?"

"מחלקת יום או מחלקה סגורה." הפגנתי בקיאות בנושא. (ידע אישי, אלא מה).

"מאין לי לדעת? הוא מאושפז ועומר נורא נורא כועס עליך. אתם לא הכרחתם אותו, מה?"

"השתגעת? אם כבר אז ההפך."

"תיארתי לי. בכל זאת, לא נעים."

"ממש לא נעים."

"אז מה יהיה? מה אתה מתכוון לעשות?"

"כלום."

"אבל הוא מחפש אותך?"

"אם הוא מחפש הוא גם ימצא. אני חייב לחזור לעבודה. תודה מולי, ד"ש לכוכב."

מולי נאנח מעומק ליבו, אומר תודה ומוסר ד"ש לרוני. כמה דקות אחר כך רוני מתקשר להזכיר לי לקחת תרופות ולשאול מה נשמע. האמת שנשמע רע מאוד, אולי בטלפון נשמעתי קר רוח כמו קאובוי עשוי ללא חת, אבל למעשה הייתי די עצבני. אחרי כמה שניות של היסוס אני מחליט לא לספר לו כלום. בכל זאת הוא מרגיש שאני קצת לחוץ ורוצה לדעת מה קרה. אני מספר על מחלתו של הסגן שהשאיר אותי לבד עם כל העבודה ויודע שהוא לא מאמין לי, אבל גם הוא צריך לחזור למחלקה ולכן הוא עוזב את זה וסוגר.

חוזר הביתה ומוצא את עומר ממתין לי אצל ליאור. הוא נכנס אחרי וסוגר את הדלת בפרצופו הנדהם של ליאור הסקרן שבלי שום גינוני נימוס נשאר בחוץ. "שמעתי שמיצי מאושפז ברמב"ם."

"כן, מחלקת יום. זה היה רעיון שלו."

"רעיון טוב, זו מחלקה ממש בסדר."

הוא מתיישב, שם מרפקים על השולחן ומשעין את ראשו על ידיו. אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה בדיוק הוא מרגיש – כועס, עצוב, נגעל - אולי קצת מכל דבר? "הוא סיפר לי שאתה ורוני... זה נכון?"

אני עושה כן עם הראש ומקלל את הרגע שפגשתי את מיצי.

"זו הייתה יוזמה שלו?" ממשיך עומר לחפור.

משום מה אני מתקשה לענות על השאלה הזו. מנסה, אבל לא מצליח להחליט מה להגיד ובסוף שותק כמו מטומטם. עומר מסתכל איך אני עומד מולו, שותק, מחליף צבעים, פותח וסוגר את הפה כמו אידיוט ולא מוציא הגה. מחליט ששתיקה כהודאה ומתנפל עלי. הוא מרביץ מכות כמו ילדה. איזה מין חינוך הבחור הזה קיבל? האלימות שלו פשוט מעוררת רחמים. אחרי שאני מניח לו לדחוף אותי קצת ולתת לי כמה מכות יבשות ומאוד לא יעילות בחזה ובבטן נמאס לי הבדיחה הזו ואני תופס אותו בפרקי הידיים מסובב אותן לאחור ומרסן אותו בעדינות.

כשיש לך אבא שוטר ואחים ששרתו במג"ב לפני שהתגייסו למשטרה אתה לומד להתעסק עם אנשים אלימים עוד לפני שאתה לומד להתגלח, זה משהו שבא לך באופן אינסטינקטיבי. עומר בחור פיקח וכמעט רופא, אבל בתור בריון הוא כישלון חרוץ. הוא לא חזק מספיק, וגרוע מכך, אין בו שום רוח לחימה. האמת שהוא חנון מצוי. "תירגע, מספיק עם זה." אני אומר, מצמיד אותו לקיר ונשען עליו קצת.

"עכשיו תאנוס גם אותי?" הוא אומר בהתרסה, אבל מפסיק להיאבק בי.

"אל תדבר שטויות, לא אנסתי אותו. אולי לא היינו צריכים לעשות מה שעשינו, אבל לא היה  שום אונס."

"אני לא מאמין. אז מה, הוא פשוט בא אליכם וביקש שתזיינו אותו?" הוא מטיח בזעם, אבל רואים עליו שהוא לא רגיל להתבטא במילים כאלו.

"הוא היה מסטול ולא ידע מה הוא עושה, ואתה צודק שלא היינו צריכים לשתף איתו פעולה, אבל זה כבר קרה ודי. מספיק לחפור."

"כמה פעמים עשיתם את זה?" ממשיך עומר להתאכזר אל עצמו, "הוא גמר? זיינתם אותו גם בתחת? הוא זיון טוב?"

"נו, די. שתוק כבר." אני מתחנן. לא אכפת לי שאני נשמע כמו איזה אוחצ'ה היסטרית, כל המצב הזה מביך ודביק ומעיק ברמות שקשה לי בכלל לתאר ואני רק רוצה שהוא ילך כבר ודי. ואם הסצנה הזו לא נוראית מספיק עומר מגדיל לעשות ופורץ בבכי והאחיזה המשטרתית שלי הופכת לחיבוק, ובדיוק אז ליאור שנמאס לו לחכות בחוץ נכנס פנימה ומי נגרר אחריו? דני. אני ממש דמות חינוכית למופת.

הערב רוני כבר יעשה לי את המוות בגלל הסיפור הזה שבטח יגיע אליו בצורה מעוותת לגמרי. אני כבר מדמיין לי איך ליאור יגיד לו - ממש לא נעים לי לספר לך את זה רוני, אבל עדיף שתשמע את זה ממני ולא ממישהו אחר. תפסנו את חמי מתחבק עם החבר של מיצי המסכן שמאושפז בבית חולים, ואני מספר לך את זה כי אני חבר שלך. טוב, לפחות גם היום יש לי תירוץ לא לשבת ולכתוב את הסיפור על הקבוצת התמיכה, גם זה משהו.

לא יודע מה ליאור סיפר לכולם, אבל מהר מאוד יצאה שמועה שעומר - האקס של מיצי - בא אלי הביתה כשרוני לא היה ופיצץ אותי במכות. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים ואתמול בערב הייתי צריך להפסיק מעיסוקי כל כמה דקות כדי להרגיע חברים מודאגים ולהצהיר שאני עדיין עומד על הרגלים. עד כדי כך הגיעו הדברים עד שאפילו בוריס בא לבדוק מה שלומי. קיבלתי את פניו בחיבוק והוא העביר עלי בזהירות את ידיו ושאל איפה כואב לי.

"בעיקר בלב." אמרתי וצחקתי.

"אז לא קיבלת מכות?"

"האמת שכן, אבל רק קצת."

"חבל מאוד, הגיעו לך מכות רציניות."

"אני יודע."

הוא נאנח ושלח אותי לעשות תה עם דבש. שתינו תה ודיברנו. סיפרתי לו כל מה שקרה באמת וחטפתי על הראש על הפדיחה שעשיתי עם מיצי. "למה אתה חושב שעומר בכה אחרי שהרביץ לי?" שאלתי.

"כי הוא אומו בכיין והוא לא משלים עם זה שמיצי אוהב אותך ולא אותו." ענה בוריס.

"אני לא בטוח שמיצי כל כך אוהב אותי, אם היית רואה איך הוא התנפל על הזין של רוני..."

"זין זה דבר אחד ואהבה זה דבר אחר." ענה בוריס.

צחקנו והסתכלנו אחד על השני, יודעים שאם המצב היה שונה אז... ופתאום הטלפון צלצל. על הקו היה דני שרצה את רוני. "רוני אצל ההורים שלו חמוד. אולי אני יכול לעזור?"

"אני צריך הסעה אבל אני מעדיף לנסוע עם רוני."

"אבל רק אני פה ואני לא יודע מתי הוא חוזר. אתה רוצה שאני אבוא לקחת אותך או לא?"

"נו, טוב. אם אין לי ברירה אחרת." הוא עושה לי טובה.

"הילד הזה נעשה חוצפן יותר מיום ליום." מודיע לי בוריס, "למה הוא לא רוצה לנסוע אתך?"

"הוא אומר שאני נוהג לאט מידי ונותן לכולם לעקוף אותי."

"שילך ברגל, השמנדריק." אומר בוריס בזעף, אבל כמובן שאני לא מניח לילד לחזור ברגל בחושך ונוסע לקחת אותו.

"תראה, עוד אחד עקף אותך." דני צועק ומקפץ במושב מרוב התרגשות. "אל תהיה חנון אל תרשה לו לעקוף אותך." הנהג עוקף אותי ואני שמח להיפטר מהנודניק שישב לי על הזנב עוד מצומת הצריף, אבל דני מאוכזב מאוד מהנהיגה שלי. "איזה חנון אתה."

"אבל דני, תסתכל, אני נוסע חמישים כי זה שטח בנוי. אם ההוא עקף אותי סימן שהוא נסע מהר יותר, וזה אסור. אתה רוצה שאני אעבור על החוק?"

דני עושה פרצוף ומצהיר, "אתה לא סתם חנון, אתה מגה חנון. רוני לא היה נותן לאף אחד לעקוף אותו ואם הוא היה בבית עומר לא היה מעז להחטיף לך מכות."

"אבל ראית בעצמך שהוא לא החטיף לי, בסוף הוא אפילו בכה."

"בטח שהוא החטיף לך, כולם אמרו."

אני מתחיל להתרגז. "אם ככה אז אולי תגיד לי אדון חכמולוגי למה הוא בכה?"

"כי גם הוא מגה חנון כמוך, וגם מיצי הומו וחנון. רק רוני גבר בבית הזה."

"לנסוע מעל המהירות המותרת זה לא נקרא להיות גבר." אני מאבד את קור רוחי ומתחיל לצעוק, "ולפתור בעיות במכות לא אומר שאתה גבר."

"זה כן."

אתה יודע מה? אולי אתה צודק, אם ככה אז אני לא גבר."

בערב אני מסיים את הספר הרביעי מסדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1" שמספר על בלשית אפריקאית מקסימה והעוזרת שלה שפותרות יחד בעיות בעיר קטנה באפריקה הספר התמים, הצנוע והחכם הזה מעלה דמעות בעיני מסיבה מאוד מיוחדת - שוב מזכיר המחבר את מגפת האיידס המשתוללת באפריקה. בספר הקודם החולה היה אחיה הצעיר של העוזרת של הבלשית ועכשיו ילדה קטנה שאימא שלה מתה מאיידס וגם עליה נגזר כנראה למות עוד לפני שתתבגר. האזכורים לאיידס הם מרומזים מאוד, הסופר לא קורא לווירוס בשמו, אבל ברור שמדובר באיידס ושהאפריקאים די חסרי אונים כנגדו. המחשבה על ילדה קטנה שנולדה חולה באיידס מעלה דמעות בעיני ומזל שאני לבד במיטה ואף אחד לא רואה. אחר כך רוני חוזר, ממלמל משהו על ביקור אצל חברים שהתמשך יתר על המידה והולך להתרחץ. אני לא שואל למה הנייד שלו לא היה זמין כל הערב (כשזה קורה לי הוא חוטף קריזה, אבל לו מותר) כי אין לי חשק לוויכוחים, ואנחנו הולכים לישון מוקדם יחסית. לפנות בוקר אני מתעורר מסיוט לא נעים על ילדים חולי איידס ומגלה שפני שטופות דמעות. רוני מנחש מתוך שינה את הצורך שלי בחיבוק, מתעורר וכורך סביבי ידיים חמות.

"שוב חלמת חלום מפחיד? מי יחבק אותך כשאני אהיה בתל אביב?" הוא שואל.

"לא יודע, יהיה בסדר."

"העומר הזה באמת הרביץ לך?"

"כן, קצת. לא רציני. מי סיפר לך על עומר? ליאור?"

"כן, בדיוק יצאתי מהורי. ליאור כל כך עצבן אותי עד שסגרתי את הסלולרי והלכתי למולדבית (המולדבית היא הבחורה שהוא היה איתה בראש השנה ובגלל זה אני ומיצי ... עזבו, מסובך) היא רצתה שאני אבוא לדבר איתה קצת."

"מה קורה אתה? היא עוד עם הערס ההוא?"

"לא, אבל היא עוד לא סיפרה לו את זה. אולי היא תצטרך לבוא אלינו לכמה ימים אחרי שהיא תיפרד ממנו."

"אין בעיות."

"עדיף שהיא לא תישן פה, אולי ליאור יסכים לארח אותה?"

"אין לי בעיה עם זה רוני, מצידי היא יכולה לישון אפילו במיטה שלנו."

"אוף, תפסיק."

"הפסקתי."

"אני יודע שהכל באשמתי והמכות הגיעו לי לא לך."

"כמו תמיד גם הפעם אתה צודק."

"אתה כזה חנון. רוצה להחזיר לי מה שהוא החטיף לך? זה מה שירגיע אותך?"

"הוא לא באמת החטיף לי רוני, אבל אם אתה רוצה להרגיע אותי שלוף קונדום ותביא לפה את התחת שלך."

"נו, אתה עדיין חושב שאני חנון?" אני שואל אחר כך.

"לא סתם חנון, מגה חנון." הוא צוחק, מחבק אותי ונרדם.

 

רק וירוס

זוכרים את הטיול השנתי שנאסר על דני לצאת אליו? אחרי שכתבתי למורה שאני מתחייב לבוא לאסוף אותו מהשטח אם הוא יתנהג לא יפה והבטחתי לבוא לאכסניה בחוקוק כדי להשגיח על השובב שלא יתפרע בחסות החשכה הוא הורשה לצאת לטיול. הבוקר הסעתי אותו עם תרמיל עמוס חטיפים ותיק מלא בגדים וציוד נחוץ (רמקולים? מוזר ביותר) והמשכתי משם לעבודה, מתעלם מההרגשה הגועלית שאפפה אותי.

אני רגיל לחוש בחילות מידי פעם, אבל הבחילה הזו הייתה משהו שלא הכרתי עד כה - מין מפלצת רעבתנית שהשתוללה בתוכי, נושכת מבפנים. הבחילה מהתרופות עדינה הרבה יותר, עולה ויורדת בגלים ולפעמים נעלמת לכמה ימים, בעוד זו הנוכחית אגרסיבית הרבה יותר, כל הזמן אני מרגיש על סף הקאה. נזכרתי שהסגן שהיה חולה בשבוע שעבר הגדיר את הרגשתו במילים, "כל כך חרא עד שאני רוצה למות." עכשיו הבנתי לליבו. לצערי הרב השבוע יש יותר מידי עבודה והיה עלי לעבוד במרץ בלי התחשבות בהרגשתי, וכדי שלא אקיא חלילה על המכשירים היקרים החלטתי להקפיד לא לאכול ולא לשתות כלום.

אם לא די היה בכך התחלתי לקפוא לאט לאט מקור. אמנם הטמפרטורה המומלצת בלייזר היא בערך עשרים ושתים מעלות צלזיוס, אבל הגברת שבאה לסמן סלולריים חשבה שזה לא קר מספיק. הרכב שהביא אותה עם הקופסאות של הסלולריים לא היה ממוזג והיה לה נורא חם. ג'נטלמן עד הסוף המר הורדתי את הטמפרטורה עוד יותר והפניתי את הרוח של המזגן אליה. היא הייתה מאושרת, אבל עד שהיא גמרה לעבוד קפאתי מקור, וגם אחר כך המצב לא הוטב למרות שהעברתי את המזגן לאוורור בלבד. הגעתי הביתה אומלל, קפוא ועייף. העובדה שכולם סביבי נטפו זיעה ואמרו - איזה חום היום - לא הועילה, אצבעות רגלי היו קפואות, הייתה לי צמרמורת והייתי מודאג כי הבטחתי לדני להגיע לאכסניה בחוקוק הלילה.

הפתרון היה לעשות מקלחת חמה מאוד, להניח לזרם מים חמים לעסות את העורף התפוס ואת הגב הכואב ולהתאושש. יצאתי מהמקלחת ופתאום קרה דבר מוזר, רגלי כשלו, הרצפה התקרבה אלי במהירות מוזרה, ולפתע מצאתי את עצמי יושב בתחתונים בלבד על מרצפות חדר השינה, מרגיש כמו אז כשהתעלפתי בתור בסופר. כולם מסביבי היו בטוחים שאני שיכור, אבל הרופא אמר שהתייבשתי כי לא שתיתי מספיק, כנראה שזה קרה לי שוב. אחרי כמה שניות התאוששתי, אבל לפני שהספקתי לקום הסתער עלי ליאור שבדיוק ברגע זה נכנס לשאול אם יש לי חלב לקפה והקים סביבי מהומה מיותרת לגמרי. כל ניסיונותיי לשכנע אותו שאני רק נח קצת אחרי המקלחת הממושכת נתקלו באוזניים אטומות. אחרי ששתיתי משהו ניסיתי לישון קצת, אבל הטמבל הזה התקשר לרוני שהגיע במהירות מפתיעה מהעבודה ועשה סביבי המון רעש מיותר. אחרי שהוא חיבק אותי חזק נורא (אני מרגיש את החיבוק הזה צרוב עלי עד עכשיו) הוא צעק עלי למה לא אכלתי כלום היום, ולמה הנחתי לעצמי להתייבש, התקשר לרופא וקבע לי תור וצחק בביטול כשהסברתי שאין לי זמן ללכת לרופא, אני צריך לנסוע לאכסניית הנוער בחוקוק.

"אבל הילד מחכה לי, הבטחתי לו."

"אני אסע במקומך אם יהיה צורך. אל תדאג, אני אטפל בהכל." הוא אמר ופקד עלי להתלבש וללכת מיד לאוטו כי יש לנו תור. רוני נכנס איתי לרופא שהציק לי עם כל מיני שאלות מעצבנות (שרוני ענה עליהן במקומי), בדק לי את הריאות ואת לחץ הדם, והטריד אותי בצורה מרגיזה מאוד לפני שנתן לי ללכת הביתה כי כנראה שזה רק וירוס.

"אמרתי לך שזה רק וירוס. נדבקתי מהסגן." ירדתי על רוני בדרך הביתה. אני שונא כשהוא מתנהג כאילו שהוא אימא שלי.

"אבל הסגן לא התעלף בעבודה, נכון?" כעס רוני, "לפחות לו יש מספיק שכל לא להתייבש."

"הוא היה חולה בעיקר בשבת ואז אשתו טיפלה בו." הסברתי, "ואל תצעק, זה יכול לקרות לכל אחד."

"עובדה שזה קרה לך, ולא פעם אלא פעמיים. טניה סיפרה לי." טניה היא הקופאית שלקחה אותי הביתה אחרי שהתעלפתי בסופר.

"רוני, אל תצעק, אין לי ראש לזה היום."

"מה אל תצעק? עוד לא התחלתי." התרגז רוני, ואז התקשרה פתאום המורה של דני, שבחה את התנהגותו היום בטיול ואמרה שאם הוא ימשיך להיות כזה ילד טוב היא מוותרת לי על הלינה באכסניה. "יופי." אמר רוני בשביעות רצון, "בעיה אחת פחות על הראש שלנו, קדימה, לך למיטה, אני אכין לך תה." הוא הכין לי תה עם דבש ואילץ אותי לשתות אותו עד הסוף למרות שהוא היה מתוק מידי, ואחר כך רב איתי כשאמרתי שמחר אני חייב ללכת לעבודה כי יש לחץ והסגן ישתבץ אם אני לא אגיע. הוויכוח האווילי הזה הסתיים בפתאומיות כשרוני הפסיק לצעוק, התיישב מולי ואמר בקול שקט ורווי דמעות, "למה אתה תמיד כזה עקשן? יש לך מושג כמה פחדתי כשליאור אמר לי שהתעלפת?"

רק עכשיו הבנתי עד כמה כל הסיפור הזה הפחיד אותו והתמלאתי חרטה על העקשנות שלי, אבל כל מה שהיה לי להציע לו בתמורה היה חיבוק חזק והבטחה שאני אשמור על עצמי, אוכל ואשתה מספיק, ואם אני לא ארגיש טוב מחר בבוקר אני אשאר בבית גם אם הסגן והבוס יעשו שמיניות באוויר.

 


אתמול החלטתי סופית לא ללכת למסיבת ההפתעה שאשתו של צוקר ערכה לכבודו. יכולתי לספק עשרות תירוצים וסיבות, אבל האמת היא שאני לא רוצה שאנשים שהכירו אותי פעם, לפני שהווירוס חדר לדמי, יראו אותי כעת. החלטתי על זה סופית כשקיבלתי מייל תזכורת עליז מדור שהיה איתי אז בקורס. הוא הוסיף גם תמונה של עצמו כיום, ותמונה ששמר מהקורס שבה אני והוא ועוד חבורה שלמה של צעירים שפעם הייתי אחד מהם יושבים ומחייכים כמו טיפשים למצלמה.

אני יודע שגם הם לא נשארו צעירים כמו שהיינו אז בסדיר, אבל אני בספק אם מישהו השתנה יותר ממני. הקורס היה לפני שמונה שנים והרוב השמינו מעט ובטח גם הקריחו, בטוח שרובם נשואים עם ילדים, רק אני נשארתי רווק רזה, והכי גרוע - עם מבט של זקן עצוב ומבוהל. אגב, גם דור השתנה מאז הקורס. הוא לא נשוי כמובן, ומצעיר רזה, שדוף וביישן, הוא הפך לגבר נאה ומושך. יש לו תסרוקת מעוצבת בג'ל, ג'ינס הדוק, שרירים תוצרת חדר כושר ומבט מלא בטחון עצמי שאליו מצורף חיוך מדושן עונג. הוא רצה שאשלח לו תמונה של עצמי כיום. התחמקתי ואמרתי שאין לי תמונות עדכניות ושלחתי לו את התמונה היחידה שאני בערך מחבב - אני יושב על כורסא ומביט במבט אבוד בצלם - למרות שאני משתדל להתעמל ולשמור על כושר והכל איבדתי המון משקל לאחרונה כי אין לי חשק לאכול.

שמחתי לגלות שלמרות השרירים והג'ל דור נשאר אותו בחור מנומס ועדין כשענה לי שהוא שמח שנשארתי עדיין בחור יפה והוסיף בדיפלומטיות שחבל שלא חייכתי למצלמה. עברתי על מעט התמונות שיש לי מאז שחזרתי מתל אביב וגיליתי שאני לא מחייך כמעט באף אחת מהם, ובאלה שאני כן מנסה לחייך החיוך נראה זוועתי ומזויף. תמונות מלפני קו פרשת המים של חיי אין לי. הרוב אבדו והמעטות שנותרו חבויות לבטח אצל הורי ואין לי שום חשק להביט בהן יותר. הבן אדם שמצולם בהן לא קיים עוד. לכן אני חושב שאין טעם להיפגש עם האנשים שהכירו אותי אז כבחור בריא וחזק, מלא בטחון עצמי שחצני - הבן אדם הזה נעלם ואולי טוב שכך.

אין תגובות:

פרסום תגובה