יום שבת, 30 בדצמבר 2017

14. בעלהבית

בסופו של דבר הכל הסתדר בזכות ג'קי שמפתיע אותי לטובה כל פעם מחדש. "בואו לראות את הדירה שלכם." אמר לי כשישבתי עם הקפה של הבוקר וצחקתי מהכתבה של דנה ספקטור הנהדרת.

"איזה דירה? מה דירה? מה פתאום דירה?" חקרתי אבל ג'קי התעטף במסתורין ופקד עלי לשלוף את רוני הישנוני מהמיטה ולנסוע אחריו. הגענו לפאתי הקריה שלנו, למין שכונה נידחת אך מתפתחת שמשקיפה על שדה חרוש שמעבר לו ניצבים קוממיות בתים זעירים ולבנים של הקיבוץ השכן. ממש למרגלותיהם משתרע בית קברות - שורות שורות של מצבות מבהיקות בלובנם באור השמש החורפית.

הבית שג'קי שם עליו עין היה בית דו משפחתי לבן עם גג רעפים אדום. דו אחד עם שתי קומות, ארבעה חדרי שינה, מרפסות מעוגלות עם מעקות ברזל מסולסלים, וגינה מגודלת קוצים. והדו השני קטן ונחמד עם שני חדרי שינה, סלון ומטבח, ומרפסת עגלגלת הצופה לנוף של בית הקברות. על גבול החלקה שומרים שני דקלי וושינגטוניה דקים ואלגנטיים, מתנודדים ברוח, קדים בחן אל עץ אלון תבור זקן שניצב מולם.

"הבעלבית רוצה למכור את שתי הדירות בבת אחת או שאין עסק." הסביר ג'קי, "ודני מת שתמשיך להיות שכן שלנו, אז מה דעתך?"

לפני שהספקתי להגיד שאין לי כסף לקנות וילה, ושהוא חי בסרט, ועדיף שינחת מהר על סלעי המציאות הקשה, הסתער עלי רוני וגרר אותי למטבח, מצייץ בהתרגשות איזה בית חמוד זה, ואיזה מתוקה המרפסת, ואיזה גינה מהממת, ואיזה מקסים שיש בגג רעפי זכוכית, (בטח חודר משם גשם בחורף), ושיא השיאים שממש גרם לו להתייפח מאושר - יש במטבח מזווה ממש ממש מקסים. (כולה ארון קיר שדחוף בין הגומחה של המקרר לשיש. מה מקסים בזה בדיוק? משהו יכול להסביר לי?)

"תשמע רוני," ניסיתי לקלף אותו מעלי ולהתנהג בצורה הגיונית, משימה קשה מאוד כשאתה תקוע בתוך מזווה פצפון יחד עם בחור מתלהב שדוחף לך ידיים לכל מיני מקומות. "אין לי כסף לשלם משכנתא וחוץ מזה..."

"אם תקנה את הבית הזה אני אשכור ממך חדר שינה אחד ואת המטבח." פיתה אותי רוני, "וזה יצא לך בסוף זול יותר משכר הדירה בחור שאתה גר בו, וככה נוכל להיות יחד בדירה נורמאלית בלי יותר מידי שכנים. בבקשה נמרוד?" התחנן לפני, מפעיל עלי לחץ גופני לא הוגן שנועד לשבש את שיקול דעתי.

ניסיתי לחשוב על כל הסיבות ההגיוניות והמעשיות למה זה בלתי אפשרי שאני אגור בבית החמוד הזה עם רוני, אבל איך אפשר להתרכז ככה?

"תראה את העצים המתוקים הללו!" התפרץ באושר למראה דקלי הוושינגטוניה.

כדי להתחמק אמרתי שאני אחשוב על זה, אבל אני לא יכול להחליט בלי להתייעץ עם אחי הגדול, וצריך גם לברר בבנק על המשכנתא, ושלא ילחץ אותי בבקשה, רק גמרתי להסביר למה אני לא יכול לתת תשובה מידית לצעד כל כך גדול מבחינתי וג'קי דחף לי חוברות מהבנק עם כל מיני הסברים על המשכנתא.

עיון קצר העלה שבעזרת רוני, ובהנחה שהמשכורת שלי תישאר בערך כמו שהיא, ושאני אוכל ארוחה נורמאלית רק פעם ביומיים במשך עשרים השנה הבאות, יש מצב שאצליח לשלם את המשכנתא על הבית הזה.

"שהוא ממש מציאה." פסק סמי שבאורח מרגיז ביותר ענה מיד לטלפון שלי (הם הכריחו אותי להתקשר אליו) ובא לראות את הבית מיד אחרי שהסברתי לו את מצבי.

"כן, הבית במצב טוב והמחיר הוא פשוט מתנה." אמר אחרי שבדק היטב את הצנרת, החשמל, המסמכים של הטאבו, היסודות, ועוד כל מיני דברים שצריך לבדוק כשקונים בית. (הידעתם שחישוב המטר המרובע של בית כולל גם השטח עליו עומדים הקירות החיצוניים? ומדובר בתוספת של עוד חמישה מ"ר לפחות? בחיים לא הייתי מנחש בעצמי).

"מזל שיש לך די כסף בחיסכון בשביל לקנות רהיטים ולשפץ את המטבח, ולדעתי צריך להחליף את המשקופים, אני ממליץ על אלומיניום לבן." אמר סמי בשביעות רצון.

"איזה חיסכון?" נדהמתי, "ממתי יש לי חסכונות?"

"שכחת את החיסכון שאבא עשה לך כמתנת בר מצווה?" התפלא סמי, והוסיף שאבא תכנן לתת לי את הכסף מיד אחרי השחרור, "אבל בגלל שהסתלקת מהבית בצורה כזו וניתקת קשר עם המשפחה הם האריכו לך את החיסכון כל פעם מחדש, אבל האמת, כדאי לך להוציא את הכסף, החולירות האלו מהבנק נותנים ריבית ממש עלובה."

"איפה? מה? איך? למה?" ניסיתי להבין איך נפל עלי פתאום כסף, אבל נגמרו לי המילים מרוב תימהון.

בינתיים ג'קי שהתעייף מהגמגום העילג שלי התערב בשיחה ומיד מצא שפה משותפת עם סמי. "אני מכיר קבלן שיפוצים מצוין, ואלומיניום לבן זה רעיון נהדר." אמר וטפח בחביבות על כתפו של סמי, "לדעתי הכי טוב שנעשה את כל השיפוצים ביחד כדי לא להסתבך, וחוץ מזה על איזה סכום בכלל מדובר?"

טוב, התברר שזה לא מיליונים. לא התעשרתי לפתע, אבל מדובר בסכום די נחמד, וסמי שאבא ביקש ממנו לטפל בכל החשבונות כי נמאס לו להתעסק עם הבנקים (לדעת פשוט נמאס לו לראות את השם שלי על הדוחות שהיו שולחים לו מהבנק), החליט לשמור את דבר החיסכון בסוד כדי שלא אבזבז את הכסף על שטויות. "אז מתי היית מספר לי? כשהייתי יוצא לפנסיה?" התעצבנתי.

"לא, כשהיית מתחיל להיות בן אדם רציני ומפסיק לעשות שטויות." ענה לי סמי בלי למצמץ אפילו.

"איזה שטויות עשיתי?" רתחתי, שוכח לרגע את כל השטויות שעשיתי. "אני הבן אדם הכי רציני שאני מכיר! זו נבזות מצדך לא לספר לי שיש לי כסף ששוכב סתם ככה ו..."

ג'קי העיף לי כפה על העורף ואמר לי לסתום את הפה, והלוואי ולו היה אח בוגר שהיה דואג לו כמו שסמי דואג לי, וסמי נתן לי חיבוק קל ונשיקה על הלחי ואמר לי מזל טוב, וקרץ לרוני שחייך אליו כאילו שהם חברים ותיקים, ופתאום נהייתי בעל בית. במידה ואחליט שכן, אני הולך על זה, ברור שבשבוע הבא יהיה עלי לעבוד קשה מאוד בסידור המסמכים של המשכנתא, ובשיפוצים, ובקניית רהיטים, ובהעברת כל חפצי לדירה החדשה.

"נהדר, הכל הסתדר ממש נפלא." אמר רוני כשחזרנו סוף סוף הביתה והלכנו לאכול. "מצאנו דירה נהדרת, ודני יישאר שכן שלך, ותוכל להמשיך להיות אחיו הבוגר, וגם אח שלך ממש חמוד. הוא אפילו דומה לך, רק שאתה הרבה יותר חתיך ויפה ממנו. רק דבר אחד עוד מדאיג אותי, איך נעביר את פחיסטון לדירה החדשה?"

"חשבתי להשאיר אותו כאן." הצעתי, לא התכוונתי ברצינות, רק רציתי לראות איך רוני יקבל את זה.

הוא קיבל את זה רע מאוד והתנפל עלי באגרופים כמו שהוא עושה תמיד, וכרגיל הייתי צריך לתפוס אותו ולמעוך אותו קצת כדי שיירגע. את הסוף אני משאיר לכם לדמיין לבד.

***

אחרי ליל נדודי שינה והתלבטויות אין סוף לקחתי את בוריס לבית ועשינו שם סיבוב לבד בלי המתלהבים הללו שיקפצו סביבי ויטרטרו לי במוח ואז החלטתי סופית שכן, הבית נראה לי מאוד וזה רעיון טוב לקנות אותו. "גם אם רוני יחליט פתאום שלא מתאים לו והוא רוצה להיפרד ממני אני תמיד אוכל למצוא דייר אחר שיעזור לי לשלם את המשכנתא." אמרתי לבוריס.

בוריס בחן היטב את הבית ואת החצר, ואפילו עשה סיבוב במחסן שבין העמודים מתחת לבית, ואמר שאני צודק ותמיד אוכל למכור אותו או להשכיר. "זה טוב שיש לך רכוש משלך, ונדל"ן תמיד שומר על הערך שלו." פסק.

אז זהו, כעת עלי לארגן לעצמי משכנתא ולעבור בשלום את השיפוצים. אני מתכנן לגמור עם השיפוצים עד אמצע פברואר, תאריך סיום הקורס של רוני, כדי שהכל יהיה מוכן ונוכל לגור יחד מהרגע שהוא יעבור לבסיס החדש. (אני מקווה שאני לא מגלה שום סוד צבאי כשאני מספר שהוא בטכני ומשם הוא יעבור לשרת ברמת דוד – כן, מה לעשות אני תקוע עם בחור מהכחולים. גרוע כמעט כמו להיות הומו, אם לא למעלה מזה).

"נראה לי שאתה לא כל כך בטוח בקשר שלך אתו." העיר בוריס לפני שנפרדנו, "שמתי לב שאתה כל הזמן מתכנן מה יהיה אחרי שתיפרדו."

היה עלי להודות שיש מן הצדק בדבריו. למרות שהקשר שלי עם רוני מצוין וטוב לנו יחד אני חושש שהוא עדיין צעיר מכדי להתיישב עם אדם אחד. לדעתי הוא עדיין אוחז בפנטזיה הזו שאי שם יש בחורה שאתה הוא יוכל לחזור ולהיות סטרייט ואז להתקבל שוב לחיק משפחתו. הוא מתגעגע אליהם למרות שהוא מבין שבשום פנים ואופן הם לא יקבלו אותו כהומו. אולי זו הסיבה שקשה לו לוותר על ההגדרה שלו כביסקסואל? ואולי הוא באמת כזה? הוא עדיין לא החליט מה הוא ואני בטח שלא יכול להחליט בשבילו. הסברתי את זה לבוריס ואמרתי שלדעתי בריא יותר בשבילי לארגן את החיים שלי באופן עצמאי, בלי להיות תלוי יותר מידי באדם אחר, לא חשוב עד כמה אני אוהב אותו.

"אתה צודק לגמרי." אמר בוריס אחרי שהקשיב בשתיקה להגיגי, (נהלנו את השיחה הזו באפלולית המכונית הקטנה שלי חונים מתחת לדירה שלו), "התבגרת מאוד מאז הפרשה עם אריאל. כשפגשתי אותך היית רק ילד, ופתאום אפשר לדבר אתך כמו עם אדם בוגר." אמר בחמימות, לחץ קלות על ברכי וחייך אלי, ולפני שהוא יצא נתתי לו נשיקה על הלחי.

קראתי באיזה מקום שמאחר ולהומואים אין ממש משפחות כמו אצל סטרייטים הם מארגנים להם משפחות חליפיות מהחברים שלהם, ואין ספק שבדרכו שלו בוריס מהווה בשבילי מעין דמות אב. אני מודע לחסרונות שלו כמובן, אבל מאוד מעריך את השכל הישר שלו ושמח לגלות שבסופו של דבר התגברנו על המשברים ונשארנו חברים. אני לא חושב שאי פעם נשכח את הפרשה של אריאל, אבל איכשהו הצלחנו להתגבר על זה ולהמשיך לחבב זה את זה. 

קראש

ישבתי בחדר הלייזר וסימנתי מנועים ממתכת. כל סימון לוקח המון זמן, וככה היה לי פנאי להכין לעצמי רשימת מטלות לביצוע במשך השבוע. רוב המטלות כללו ביקורים בבנקים ומילוי טפסים עם המון אותיות קטנות שבחיים לא אקרא (מי המסכן שהיה צריך לכתוב את זה?) ואינספור חתימות ליד האיקסים המופיעים בשולי אותן טפסים משמימים. לא הבילוי המועדף עלי, אבל ככה זה כשרוצים להיות גדולים ובעלי בית.

באחת הופיע ליאור עם הכריך שלי וכמובן ששאל מה אני עושה. מפה לשם התחלתי לספר לו על הבית שאני רוצה לקנות ועל כל הדברים שאני צריך להספיק לעשות ובאיזה לחץ אני נמצא ו.... פתאום הוא נתן מין שאגה איומה וזינק עלי, רועד כולו מבהלה. התברר שהוא הבחין לפתע בעכבר קטן וחמוד מציץ מבעד לרווח שבין הארונות וזה הפחיד אותו עד מוות.

צחקתי עד דמעות בעודי מנסה לשווא להסביר לליאור הרועד שזה רק מיקי מאוס קטנטן וחמוד שלא מזיק לאיש. בעבודתי הלילית בקרטונים אני נתקל כל הזמן בעכברושים ענקיים ובחולדות מגעילות ששורצים סביב פחי האשפה ככה שהעכברון הקטנטן הזה ממש לא הרשים אותי. "העכבר מבוהל עוד יותר ממך, הרי אתה גדול ממנו פי מאה." ניסיתי לסבר את אוזניו, אבל לשווא. הוא המשיך לרעוד בזרועותיי, מסרב להביט לכיוון העכבר שכבר ברח מזמן.

"אני שונא עכברים! למה יש פה עכברים?" שאל בקול רוטט אחרי שנרגע מעט.

הסברתי לו בסבלנות שהעכברים הם פליטים מסכנים שברחו משטח הבור שמשתרע לו לתומו בדיוק מול אזור התעשייה. המועצה החליטה להעביר שם צינורות ניקוז או משהו כזה והרעש של הציוד המכני הכבד, השופלים והמקדחות וכל כיוצא באלו מפחידים את עכברי השדה המסכנים שמעדיפים את חדר הלייזר. קשה לבוא אליהם בטענות בגלל זה.

לא יודע אם ליאור קנה את ההסבר שלי, אבל הוא נרגע וצחק קצת, והתחיל לשאול שאלות על הבית שקניתי, וכששמע שג'קי קנה וילה גדולה ואני רק נספח לכל העסקה נדלק ניצוץ בעיניו. הוא הזכיר לי שהוא בעצם פרח מעצבים ושאל אם הוא יכול לפגוש את ג'קי ואליס ולדבר אתם על עיצוב.

"למה לא?" אמרתי, כי נזכרתי שאליס התלבטה מאוד איך ומה לעשות בבית שג'קי קנה ודי נלחצה כשג'קי הודיע לה בדרך גברית טיפוסית שהוא ידאג לתשלומים אבל היא צריכה לדאוג לרהט ולסדר אותו. מיד קבענו שהיום אחרי העבודה הוא בא איתי לפגוש את אליס וג'קי, ואני שמח לספר לכם שזו הייתה אהבה ממבט ראשון  - אליס נדלקה עליו והוא עליה (כשהיא הודיעה לו שהיא בהריון הוא ממש קרן מאושר), ולפני שהבנתי מה ואיך הוא הפך למעצב הבית שלהם. אתמול בלילה כשנדדנו בין נקודות האיסוף של הקרטונים סיפר לי ג'קי שהסכים לשלם לליאור שכר נדיב על העצות שהוא ייתן לאליס בקשר לעיצוב (מסתבר שבעסקי הקרטונים יש הרבה יותר כסף ממה שידעתי), ושגם הדו שלי נכלל בעסקה.

ניסיתי למחות, אבל ג'קי, למרות המראה השאנטי שלו, הופך לבולדוזר רציני ברגע שהוא ננעל על איזו מטרה. הוא הודיע לי שככה זה ודי. רק אחר כך הבנתי שליאור היה זה שכלל את הבית הקטן שלי בעסקת העיצוב. ג'קי חשב שהוא משלם לו רק על הבית שלו, אבל מאחר וליאור התנדב להוסיף גם את הבית שלי הוא לא מצא לנכון להתווכח איתו.

ככל שאני מכיר את ג'קי יותר זמן ככה אני מבין עד כמה הרושם הראשון שקיבלתי עליו היה מוטעה. האיש נולד להיות ביזנס מן והוא יוציא כסף מכל דבר שזז או לא.

אני שואל את עצמי אם הוא לא החליט להתחתן פתאום עם אליס בגלל שהוא התלהב מהווילה. בתור גבר נשוי לאישה הרה שהיא גם אם חד הורית הוא יקבל יותר נקודות זיכוי שזה אומר שיפור בתנאי המשכנתא.

אני לעומתו בחיים לא אזכה לכל כך הרבה נקודות, אלא אם כן אוותר על ההומואיות שלי ואהפוך לזוג צעיר, ורצוי כמובן שאתחתן עם אם חד הורית בהריון שנולדה במשפחה מרובת ילדים. אני מצטער על הציניות המרירה שלי, שלא תבינו לא נכון, אני מאחל לג'קי ולאליס חיים נפלאים יחד, אבל אני שואל את עצמי לפעמים אם הוא מתחתן אתה בגלל שהוא באמת רוצה להיות נשוי לה, או כי בישראל זה משתלם להיות נשוי.

כשחזרתי בלילה מאיסוף הקרטונים ליאור היה עם אליס בדירה שלי, ועוד לפני שהספקתי לחלוץ נעלים הוא הודיע לי שהכורסאות העתיקות שקניתי בפרוטות מבעל הבית שלי הן ריהוט קלאסי מעץ אגוז נהדר, רק צריך לרפד אותן מחדש, והמיטה שלי היא ממש מציאה בתנאי שאפטר מהר מהמזרון המגעיל והישן שיש לי, ושלא אחלום אפילו להשליך את השידות התואמות למיטה כי הן ... כן, ניחשתם, קלאסיות.

למחרת קיבלתי יום חופש אחרי שהסברתי למר מיכאלוב שכעס שאני כל הזמן מדבר בנייד (למרות שתוך כדי דיבור עבדתי בלי הפסקה זה בכל זאת עצבן אותו) שאני עומד לקנות בית ולכן אני קצת לחוץ וצריך לדבר ולברר פרטים על כל מיני דברים.

להפתעתי הוא לחץ לי את היד ואיחל לי מזל טוב כאילו שסיפרתי לו שאני מתחתן, והסכים לתת לי יום חופש כדי שאוכל ללכת לפגישה בחברת הביטוח ולארגן לי את המשכנתא הנכספת.

כל הזמן אני מתעסק עם הבית הזה, עוד לא חתמתי על כלום וכבר ג'קי הודיע לי שהוא הזמין את קבלן השיפוצים ליום שלישי לסלק את המשקופים הישנים מהעץ, ובאותה הזדמנות להעיף את המטבח הישן שגרם לליאור צמרמורת של תיעוב – פורמייקה צהובה עם קנטים בשחור עושים לו בחילה – וגם את הארון מתחת לכיור באמבטיה שהוא ממש רקוב.

נכון, התווכחתי אתו ואמרתי שלדעתי אין שום רע במטבח הישן למרות העיצוב המשונה שלו. המטבח שיש לי בדירה נראה הרבה יותר רע, הדלתות עקומות ולא נסגרות בעוד שבמטבח הצהוב שחור הדלתות דווקא בסדר, אבל ג'קי הודיע לי בפסקנות שהעץ אכול תולעים, הפורמייקה מתקלפת, וחוץ מזה מה אני משווה דירה שכורה עלובה לבית שהוא כולו שלי? על כל דבר יש לו תשובה, לג'קי הזה.

לדעתי עד שלא אגמור לשלם את המשכנתא - סיפור של עשרים וחמש שנים, שלושים גג - הבית לא יהיה לגמרי שלי, אבל אין לי כוח להתווכח אתו, ומאחר וגם רוני שונא את המטבח ההוא והוא זה שיבשל בו נכנעתי ונתתי את האישור שלי להריסתו.  

אחרי הפגישה בחברת הביטוח אני וליאור הולכים לבחור עץ למטבח והוא כבר הודיע לי שמותר לי לבחור כל מה שאני רוצה בתנאי שהעץ יהיה מייפל גושני עם ידיות מתכת לבנות ודקות, והאבזור יהיה באדום, אבל חוץ מזה הכל יהיה לפי הטעם שלי.

לא העזתי לשאול את ליאור מה זה עץ מייפל אבל בנגרייה התברר לי שמייפל הוא מין עץ שנקרא בעברית אדר. העץ המופלא הזה גדל לתפארת ביבשת אמריקה ואת סירופ המייפל ששופכים על פאנקייק מפיקים מעסיסו המתוק. נוסף לכך הוא עץ עמיד מאוד למים ולכן עושים ממנו ריהוט למטבחים ולמקלחות. את זה כבר ידענו, משיבים לי קוראי הנבונים, אבל מה זה גושני? פשוט מאוד, לוקחים חתיכות של מייפל, משחקים אתם בפזל, מחברים אותם זה לזה ואז מדביקים הכל ביחד ולוחצים במכבש כדי שהדבק לא ייפרד לעולם ומכל הפיסות הללו ייווצר גוש אחד. אחר כך מלטשים וצובעים בלכה וככה יוצא לוח עץ בלונדיני עם דוגמא של פאזל.

"אתה לא חושב שבזכות הדוגמא הטבעית של המייפל נוצר על הדלת מרקם משעשע ועשיר של עץ, ולכן אין צורך להעשיר את המראה בחריטה?" התלהב ליאור כמו מעריצה בת שתים עשרה למראה הראל משהו הפוסע לקראתה עם חיוך רחב ובלי חולצה. נעצתי בו חזרה את המבט הכי אינטליגנטי שהצלחתי להפיק מעצמי ועניתי לו בנענוע ראש נלהב מקווה שהוא לא ידע שאין לי מושג מה הוא רוצה מחיי. לשמחתי דעתו נחה לחלוטין והוא עבר לבחירת הפרזול. עד היום פרזול התקשר במוחי החף מבעיות עיצוביות לפרסות של סוסים וכדומה אבל עכשיו אני יודע שפרזול פירושו חדר ענקי מלא מגרות שקופות המכילות את כל סוגי הידיות הידועות לאדם.

למראה שפע הידיות בחנות הפרזול נתקפתי אלם מוחלט וליאור שסוף סוף קלט עם מי יש לו עסק התקשר לרוני ודרש ממנו תשובה דחופה לסוגיה המסעירה - האם לידיות יהיו שתי נקודות אחיזה או נקודת אחיזה אחת בדלת? (מה זאת אומרת מה זה משנה? בידיות בעלות שתי נקודות אחיזה צריך לקדוח שני חורים בכל דלת, וזה הבדל ע נ ק י!)

אחרי ויכוח ארוך ורווי צחקוקים על חשבוני הוחלט ברוב קולות של ליאור ורוני שהידיות יהיו קשתות מתכת דקות בצבע לבן, בעלות שתי נקודות אחיזה.

אחר כך הם המשיכו את שיתוף הפעולה הפורה ודיברו עוד ועוד על כל מיני דברים שנשמטו מזיכרוני התשוש. כנראה שקצת ניקרתי בזמן שהם דסקסו אם המגרות צריכות להיות בצד ימין או שמאל ואם כדאי שהן יהיו מעץ או מפורמייקה לבנה. אני לא זוכר מה הוחלט בסוף, אבל אני בטוח שליאור אמר שצריך מגרות קטנות ליד הקרוסלה כדי לשבור את האחידות של הדלתות.

אני לא מעז לשאול אותו למה צריך לשבור את האחידות, גם את עניין הקרוסלה במטבח לא הבנתי, אבל לא נורא אני סמוך ובטוח שגם התעלומה הזו תתברר בעתיד.

אחרי שנחשפתי לעולם המופלא של העיצוב אני מתחיל לפקפק אם אני בכלל הומו או שסתם נדמה לי וזה יעבור לי כמו שטענו הורי ואחיי כשגילו שבמקום להחזיק מתחת למזרון שלי את המבחר הרגיל של עיתוני האסלר ופלייבוי אני שומר שם תמונות מסוג שונה לגמרי. עלי להודות בצער שאני לא מבין כלום בעיצוב אין לי מושג על מה הם מדברים וכל פעם שאני מעז לשאול אני מצטער על זה צער גדול ולא כי לא עונים לי ולא מסברים את אזני בסבלנות מלאכית ממש (ותודה לכל המוכרים המתוקים בחנות הפרזול ובחנות הרהיטים והריפוד ובמיוחד לזה שהתעקש שאני חייב להתגלגל אתו על המזרון כדי להיות בטוח שהוא באמת נוח), אבל ההסברים שלכם משעממים אותי עד דמעות.

לא אכפת לי מה ההבדל בין צילון נגלל מקש לבין וילון נגלל בסגנון רומאי. אני לא מבין מה זה משנה אם הריפוד של המזרון יהיה בצבע סגול עם פרחים גדולים ירוקים או קטנים ורודים? ולמי אכפת אם הכורסאות הקלאסיות שלי ירופדו בקטיפה בפסים ארגמן ושחור או משי בירוק בקבוק מפוספס כחול פטרול? (מה זה בכלל כחול פטרול?) האם בורותי בעיצוב צריכה לגרום לי להתבייש ולהסתגר בארון הלא מעוצב שלי כדי שלא ינדו אותי מהקהילה?

אני מסיים את וידויי הנוגה בקריאה לכל הבנים אוהבי הבנים שלא מבינים בעיצוב ושבחיים לא ראו את התכנית ההיא על עיצובים כי היא משעממת נורא - צאו מהארון כי אני מרגיש נורא בודד.

ועכשיו אני צריך ללכת לעבוד כדי להרוויח את כל החפצים המעוצבים שקניתי בלי הכרה אחרי שליאור היפנט אותי, או שם לי משהו בקפה, או משהו. אוי, כרגע שמתי לב שאני מתחיל להישמע כמו אבא שלי, ואם הייתם מכירים אותו הייתם יודעים שזה דבר ממש לא טוב.

בזמן שהתרוצצנו בחנויות פרזול וכלי בית קלטתי למה ליאור טורח להתרוצץ בחברתי בחנויות פרזול ואביזרי מטבח. זה קרה אחרי שקנינו רשת אדומה עם ווים מיוחדים לתליית אביזרי בישול כגון סירים וספלים. ליאור העיר שהרשת היא מתקן משעשע המשלב את המועיל עם הדקורטיבי, וכשהערתי שבאמת יועיל לחבר שלי שאוהב לזרוק עלי ספלי חרסינה שהם יהיו תלויים על הקיר בהישג ידו, ליאור בהה בי בתדהמה ושאל אם אני צוחק או מה?

נשבעתי לו שאני לא צוחק, והגדלתי לעשות כשגיליתי לו שהפנס הדהוי שעדיין מקשט את פני הוא מעשה ידיו להתפאר של רוני. למרבה המבוכה הוא ליטף את פני ואמר לי שאם לו היה חבר חמוד כמוני הוא היה מתייחס אליו יפה יותר, ותלה בי עיני כלבלב נוגות שמיד הפעילו אצלי את כל האזעקות.

אמרתי לו שלא ידבר שטויות ושיניתי מהר נושא אבל עוד באותו ערב ליאור התקשר אלי בדייקנות שטנית בדיוק בסוף משמרת הקרטונים. "אני תקוע אצל חברה שגרה בתל חנן." הודיע לי במתק קול, "ואני יודע שאתה עובד בסביבה הזו, אז אולי תוכל לאסוף אותי?"

"בסדר." התרציתי, כי באמת, היה מדובר בקפיצה של כמה דקות בלבד, "אבל לאן אתה רוצה להגיע?" תמהתי, וכאן הוא מרח אותי עם סיפור מבולבל למה הוא לא יכול לחזור הביתה, (הוריו כבר ישנים והדלת נעולה), ולמה הוא לא יכול להישאר אצל החברה (הוריה לא מרשים), ובקיצור, התברר שאם אני לא לוקח אותו אלי הוא נשאר לישון כמו כלב עזוב בחוץ, בגשם.

בלי שראיתי את פניו ידעתי שעיניו הכחולות שוב לבשו הבעה כלבלבית מתחננת והסירנות הווירטואליות ההן צפרו בקולי קולות בראשי וכמו תמיד, טיפש שכמוני, התעלמתי מהן.

לא רק שהסכמתי שהוא יישן אצלי אלא גם הצעתי לו לעשות מקלחת חמה כי הוא חיכה לי בגשם בחוץ, והיה קפוא ורטוב, ונתתי לו את הפיז'מה שלי - זו הכחולה מהפלנאל עם הדובונים – וכשהוא התקלח הצעתי למענו את הספה, מתעלם ממבט האכזבה על פניו, אוטם את עצמי לרמזים ששלח לי, מקפיד לדבר על העבודה ולדחוף את השם של רוני בכל הזדמנות.

אתם חושבים שזה עזר? מה פתאום? חצי שעה אחרי כיבוי אורות הוא כבר נחת במיטה שלי. בדיוק הצלחתי להתחיל להפשיר את עצמי אחרי שהתקלחתי במים הקרים למחצה שהוא השאיר לי כשהוא צץ לצידי וסיפר לי שלא נוח לו על הספה. קר לו, ועצוב לו, והוא חייב לדבר איתי על משהו חשוב.

"אולי פעם אחרת?" בקשתי, "אני ממש עייף וגם אתה בטח..." אבל לא, הוא לא היה עייף בכלל. היה דחוף לו לספר לי שיש לו קראש ענקי עלי ושהוא כל הזמן חושב עלי, והוא מאושר רק כשהוא לידי וכל שאר הדברים המביכים שאומרים במקרים כאלו. מה לעשות, פעם גם אני אמרתי והרגשתי ככה, והיום היה תורו.

הייתי ממש בסדר. הסברתי לו שזה דבר זמני וחולף, שהוא צעיר מידי, שיש לי חבר, שהוא בכלל לא מכיר אותי, שאני לא הבן אדם שהוא חושב אלא טיפוס אחר לגמרי.

"לא נכון! אתה נורא מתוק וחמוד ורוני בכלל לא מעריך אותך." הוא פלט בקול חנוק ונצמד אלי.

"אני רק נראה כזה." הדפתי אותו בעדינות, "האמת היא שאני בן אדם משעמם וכבד. את כל הזמן הפנוי שיש לי אני מקדיש לכתיבת סיפורים אידיוטיים, ואני לא רוקד, ולא שותה, ולא..."

"איזה סיפורים?" שאל ליאור בסקרנות, קוטע בחוסר נימוס את הנאום שלי.

כשגילית לו את הניק שלי באתר הסיפורים הוא זינק עלי בהתרגשות והודיע לי שאני הסופר החביב עליו ושהוא מעריץ  אותי. אוי! למה חשבתי שהוא קורא רק עטיפות של דיסקים ומתעניין רק במועדונים, ריקודים, ותכניות מפגרות בערוץ שתיים?

בסוף הוא נרגע ונרדם, אבל עד אז כבר הייתי מתוח ועצבני מידי מכדי לחזור ולהירדם. אני רק מקווה שבבוקר נשתה יחד קפה, נאכל עוגה ויותר לא נדבר על מה שקרה ולא קרה הלילה. 

אתה ואני

אתה לא יודע עד כמה אני ממתין ליום שלישי, עד כמה אני שמח וחרד לקראת היום הזה. זה היום של פעמיים כי טוב שלי, חצי יום של פינוק קטן באמצע השבוע הבודד שלי. ביום שלישי יש לי לילה שלם אתך, לילה שבו נישן צמודים זה לזה, ערב שלם שבו נוכל לאהוב ולהתנשק, ולמלא את המצברים עד לסוף השבוע. אני יודע היטב שיש סיכוי שמשהו ישתבש, אנחנו עלולים לריב ולהתווכח ובגלל שהזמן שלנו יחד הוא כה קצר לא נוכל להספיק להשלים, ויהיה עלינו להיפרד פרידה חפוזה ורעה בבוקר ועד סוף השבוע ננהל שיחות נוקשות ומתוחות בטלפון, ואני אמתין בחרדה לסוף השבוע כדי לפייס אותך. אתה לא יודע באיזו קפדנות אני בוחן אותך בימי שלישי הללו. עוד לפני שאתה נכנס למכונית אני מביט בך מעבר לכביש, בודק את תנוחת גופך, את מבע פניך, מנסה לנחש את מצב רוחך, לפענח את שפת הגוף שלך, לנבא איזה ערב צפוי לי אתך.

הערב הזה התחיל לא טוב, ברגע שנכנסת למכונית אמרתי לעצמי שיום שלישי הזה יהיה פעמיים כי רע. המצפון הלא נקי שלי צעק שזה עונש על שליאור ישן אצלי (רק ישן!) ושוב שאלתי את עצמי אם היומן הווירטואלי הזה באמת שווה את התענוג. לא יודע אולי לא, אבל מקומם אותי שעלי לוותר על אחד התענוגות המעטים שיש לי. זה לא הוגן שעלי לצנזר את עצמי בבלוג שלי.

רוני, אתה יודע שאני לא מצליח לכתוב סיפורים בזמן האחרון, הכתיבה היחידה שזורמת אצלי זו הכתיבה בבלוג. מחלק מהפוסטים אני אפילו קצת מרוצה. אתה יודע עד כמה אני ביקורתי כלפי עצמי בנושא הכתיבה, והרעיון שגם על זה יהיה עלי לוותר כדי לא לפגוע ברגשותיך מרגיז אותי.

אם דבר כל כך חשוב לי כמו הכתיבה מרגיז אותך אז... אז מה בעצם אנחנו עושים יחד? סקס מדהים? טוב, בסדר. אני לא מזלזל בזה, אבל כמה זמן הסקס יישאר מדהים אם לא נהיה ישרים זה עם זה? ובכל זאת אני חש נקיפת חרדה כל פעם שאני מפרסם משהו שעלול לעלוב בך. חרד מהמחיר שיהיה עלי לשלם על תאוות הכתיבה שלי.

היום נכנסת למכונית בפנים קודרות ולא הבטת בי, וכשנגעתי בידך משכת אותה ממני בקוצר רוח ואת שארית הדרך עשינו בשתיקה קודרת. נכנסנו לדירה שהייתה קרה ולא מסודרת - מצטער, אתה יודע עד כמה אני עסוק בימים אלו. "מה הבלגן הזה?" פלטת בזעף, מביט סביבך בביקורתיות, מזעיף גבות לשמע הסברי על קוצר זמן ועייפות. "בשביל הליאור הזה בטח יש לך זמן?" פלטת בקנטרנות.

"לא, היום דווקא לא נפגשנו אחרי העבודה. עבדתי עד שעה מאוחרת במחסן כי המון חבר'ה חולים, ובבוקר הייתי בבית המלאכה כי גם שם יש בנות חולות והיו צריכים שאני אעזור במשהו, לא בלייזר, במשהו אחר. הם מתעסקים עם גלופות ו..."

"יש אוכל?" הפסקת אותי בקוצר רוח, והחמצת פנים אל האוכל הקפוא שהכנסתי למקרו.

"סליחה, לא הספקתי להכין כלום. חזרתי עייף נורא ונרדמתי ו..."

החלפנו מבט ואני לא העזתי לשאול אם אתה יודע למה אני עייף כל כך דווקא היום. הבטחת שלא תקרא בבלוג ואני לא מעז לשאול אם עמדת בהבטחתך. הנושא הזה הוא אצלנו בבחינת טאבו שאסור לדון בו. אני מניח שלכל זוג יש נושאים כאלו.

ישבנו לאכול בשתיקה ואז שאלת פתאום שאלה מוזרה שהדהימה אותי, "אתה חושב שאני יפה?" שאלת, יורה בי מבט שחור ויוקד, ומיד משפיל אותו אל השניצל של מאמא עוף.

"אה... אה..." נתקעתי בלי תשובה מן המוכן. אני לא בחור ספונטני, אתה יודע את זה. אני חסר יכולת לאלתר. לא מסוגל לשלוף מהמותן מחמאות סתם כך. "אתה בסדר גמור לדעתי." אמרתי אחרי הפסקה ארוכה מידי.

"בסדר? רק בסדר? זה מה שאתה חושב עלי? אז למה אתה נמצא איתי בכלל?" זרקת את המזלג על השולחן וקמת, סמור מעלבון.

"אני לא מבין הרבה ביופי רוני, בשבילי אתה פשוט אתה. טוב לי אתך. מה זה השאלות הללו?" הרגשתי מצוקה והייתי נבוך, אבל נשמעתי סר וזועף.

"על אריאל אמרת שהוא יפה כמו מלאך, אבל עלי... אם אני כזה מגעיל למה אתה איתי? אתה יכול להגיד לי מה אתה מוצא בי?" לטשת בי מבט מתגרה.

"אתה לא מגעיל רוני, באמת, תפסיק עם זה כבר, אתה בחור נאה בהחלט." אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. רוני כבר שעט החוצה וטרק את הדלת אחריו.

הקירות פה דקים כל כך. שמעתי אותו נוקש על דלת דירתה של אליס ונכנס. שמעתי אותה מברכת אותו בחמימות ואז הדלת נסגרה ואני נותרתי בחברת שתי צלחות ריקות למחצה ושולחן מלוכלך בנתזי קטשופ. המטבח באמת היה נורא הפוך. התחלתי לסדר הכל תוך שאני מנסה לנסח תשובה לשאלות ששאל. למה באמת אני אתו? יפה כמו מלאך בלונדיני הוא בטח לא, וטוב שכך. היה לי די ממלאכים מיופייפים ומתוסבכים. רק אותו אני רוצה, את פניו הצרות השחומות רבות ההבעה, את עיני הבמבי הכהות והלוהטות, את עורו החלק והקטיפתי, את תלתליו השחורים והדחוסים, רכים עד להפתיע בין אצבעותיי. רוצה את שפתיו החמות שצבען כצבע ענבי קיץ סגולים, מוחצות את שפתי בכוח. רוצה את גופו הדק והחלק המתנועע בחן של רקדן. אוהב את כתפיו הנטויות בשחצנות נעורים לא מודעת, את קו השער הענוג היורד מבטנו אל חלציו, מתגעגע להצמיד את פני אל חלקת התלתלים הקטנים והמדגדגים שממסגרים את הזין היפה להלל שלו, לנשום את ריח עורו, ללטף בלשוני את כיפת הזין שלו, להרגיש איך הוא גדל ומתקשה בתוך פי ו... אליס נכנסה בלי לדפוק ומצאה אותי עומד ליד כיור עמוס אוחז בידי ספוג נוטף וחולם בהקיץ, ונזפה בי שאני מרטיב את הרצפה ומבזבז מים.

סגרתי את הברז וניסיתי להתרכז בדבריה. "הוא יושב במטבח שלי ובוכה כמו תינוק," נלחצה, "ג'קי יגיע עוד כמה דקות רעב כמו זאב ועוד לא הכנתי כלום. אולי תריבו אחרי שג'קי יאכל?"

אוי, יש רגעים שאני כל כך רוצה להיות סטרייט. לתת לאישה לטפל בי, לטרוח סביבי, לדאוג להאכיל אותי כשאני חוזר מהעבודה. (אני מבקש מראש סליחה ומחילה מכל הפמיניסטיות. זו רק הזיה, אני יודע שכיום נשים לא אמורות להיתקע במטבח, והגברים צריכים לבשל ולהגיש להן, אבל תוותרו לי רק הפעם, טוב?)

הלכתי אתה לדירה שלה ובקשתי מרוני שיחזור הביתה. הוא קם בצייתנות, נתן לי יד וחזר אתי לדירה. הוא כבר לא בכה, אבל עיניו היו אדומות ולחייו לחות מדמעות.

סגרתי את הדלת מאחורי גבי וחיבקתי אותו חזק. "אני לא יודע אם אתה יפה, אני לא מבין כלום בדברים האלו, אבל לדעתי אתה נהדר. אני אוהב אותך." אמרתי את מה שהייתי צריך להגיד מההתחלה, "וחוץ מזה היופי זה דבר שמעריכים יותר מידי, במיוחד בקהילה שלנו."

"כן, בטח. מתאים לאחד כמוך להגיד דבר כזה." אמר רוני, אבל כבר היה שמץ של חיוך בקולו וידיו התהדקו סביבי בחמימות. פתאום יכולתי לנשום כמו שצריך ופתאום היה לי אומץ לשאול אותו מה קרה, ואם זה משהו שאני עשיתי.

"אתה?" הוא השתומם, "חס וחלילה, אתה מושלם נמרוד, זה אני... הכל באשמתי, אני חרא כזה, אני סתם אפס."

"מה קרה" שוב איזה בחורה?" הסתרתי חיוך, "בסוף עוד תכניס מישהי להריון."

"לא, זה יותר גרוע." הוא משך אותי לעבר המיטה והתרפק עלי. "לא חשוב, נדבר על זה אחר כך. בוא אלי, תנשק אותי קצת." התנשקנו קצת, ואחר כך הרבה, ואחר כך... כרגיל וויתרתי על התור שלי, והוא חייך והבטיח שבפעם הבאה...

אני אוהב את החיוך היפה והמתפנק הזה את השפה העליונה שלו המקושתת בחן כמו קשתו של קופידון. קראתי פעם את המטאפורה הזו ובזמנו חשבתי שהיא מטופשת, אבל כשראיתי את הפה שלו שיניתי את דעתי.

אחרי שגם התור שלי הגיע עשינו שוב מקלחת משותפת אכלנו ארוחת לילה של חביתות וטוסטים ושטפנו הכל עם תה צמחים בדבש ודברנו על העבודה המשעממת נורא שלי, ועל ההתקדמות בשיפוצים, וצחקנו מהחריץ השעיר שהופיע בתזמון מושלם מעל לחגורת מכנסיו של השרברב שרכן מתחת לכיור במקלחת, מצחיק עד דמעות אותי ואת ליאור.

הוא צחק אפילו מהתחמנות של ליאור ולא כעס כשסיפרתי לו איך ליאור ישן אצלי ולא קינא כשסיפרתי בקצרה ככל האפשר על הקראש של ליאור וביקשתי שלא ידבר על זה כי הבטחתי שאשמור הכל בסוד. (סליחה ליאור, קשה לי לשמור סודות מפניו).

רק אחר כך חזרנו למיטה, הצטנפנו יחד מתחת לפוך והוא סיפר לי שהם לומדים נורא קשה ושאין לו זמן לכלום, אפילו לא לאינטרנט, את מעט הזמן הפנוי מלימודים הם מקדישים להכנות של מסיבת הסיום - הוא בלהקת המחול ויש לו אפילו קטע סולו קצר.

"באמת מתאים לך, אתה רקדן מצוין." חיבקתי אותו, "אני מת לראות אותך על במה."

כשהרגשתי איך הוא נע בחוסר נוחות כנגד גופי ידעתי שכאן קבור הכלב. הוא התיישב, נשען בגבו על הקיר והסביר לי שהוא נורא מצטער, אבל בלחץ של אחיותיו הוא החליט להזמין את ההורים שלו למסיבת הסיום ולכן עדיף שאני לא אבוא.

"והוריך הסכימו להגיע? חשבתי שאתם ברוגז."

רוני נאנח בקוצר רוח. "אל תהיה טיפש. איך אני יכול לעשות ברוגז עם ההורים שלי?" (למה לא? חשבתי לעצמי, הנה אני יכול בלי בעיות).

"אני מאוד שמח שהם הסכימו להתפייס אתך ולבוא למסיבת הסיום שלך." אמרתי בכל החמימות שהצלחתי לגייס מתוכי. "זה רעיון נהדר וטוב שתפייס אותם ככה, אני יודע שהעיק עליך מאוד שהם כועסים עליך."

רוני קרן לעברי, "באמת נמרוד? ואתה לא כועס שאני לא מזמין אותך? אתה מבין שאני לא יכול? נכון שאתה מבין?"

"בטח שאני מבין." משכתי אותו חזרה לזרועותיי, "אל תעשה עניין, המסיבה לא חשובה, העיקר שתגמור את הקורס בשלום. הוריך כבר יודעים שאתה עומד לעבור דירה?"

"כן, הם סוף סוף השלימו עם זה שאני שוכר דירה עם שותף." הניח רוני את ראשו על חזי, "ואני מקווה שעם הזמן הם יבינו גם ש... אתה יודע."

"כן, אני יודע." לחשתי, אבל הוא כבר נרדם בזרועותיי, עייף מכל מה שקרה הערב.

זה לא שאכפת לי כל כך ממסיבת הסיום הדפוקה ההיא, בטח יהיו המון נאומים משעממים ואוכל לא טעים, ואני מבין למה רוני לא יכול להציג אותי לפני הוריו וחבריו כחבר שלו, אבל ....

בשלוש בבוקר התעוררתי, ולא יכולתי יותר לישון. בתוך נפשו של האדם השעה היא תמיד שלוש לפנות בוקר, אמר סקוט פיצ'רלד שהבין בדברים האלו. אולי, אם הייתי יכול לשתות כמוהו, הייתי מצליח לגמור את הסיפור התקוע שלי או להתחיל חדש?

לא יודע, אולי? בינתיים התחיל להתבהר בחוץ , עוד מעט מתחיל עוד יום עבודה ושוב אני אהיה לבד עד סוף השבוע.

אין תגובות:

פרסום תגובה