יום שבת, 30 בדצמבר 2017

21. לא אכפת לי

מאז שרוני חזר מההשתלמות ההיא הוא לא מתנהג בצורה נורמאלית. כל הזמן הוא מחפש סיבות לריב איתי ולעשות איתי ברוגז. רגע הוא ככה, ומיד אחר כך אחרת. אני מרגיש שמשהו לא בסדר ולא יודע מה לעשות. היום הוא התעורר לפנות בוקר והתחיל להסתובב במיטה. נזפתי בו שיפסיק כבר כי אני עייף ורוצה עדיין לישון והוא התנפח כולו ועשה מזה סיפור גדול ונעלב נורא ולא חזר הביתה אחרי העבודה, אלא נסע ישר להוריו מודיע לי מהדרך שהוא לא רוצה להפריע לי ולכן הוא לא יבוא לישון הלילה בבית. אמרתי לו להפסיק להיות טיפש כזה ולבוא כבר הביתה, אבל הוא סירב והמשיך להתנהג כאילו מי יודע מה כבר עשיתי. רק סגרתי וקיבלתי שיחה מבעל בית הקפה שבוריס מסתובב שיכור במרכז, ממש מול העסק שלו, ועושה בושות ושזו לא פעם ראשונה שבוריס מסתובב שם שיכור לגמרי, שר בקולי קולות, ועושה מעצמו אידיוט. נסעתי מיד למרכז, הכנסתי אותו, די בקושי, למכונית ונסעתי לדירה שלו שנמצאת לא רחוק. חשבתי להשכיב אותו לישון, אבל הוא סירב לצאת, נאבק בי, ניסה לחבק ולנשק אותי וגם יותר מזה... איזה מזל שהיה כבר חושך ושרוב הפנסים בשכונה שלו שבורים ואף אחד לא ראה איך הוא מתנהג. אני נורא אוהב אותו, באמת, אבל אני פוחד משיכורים. פוחד מהאלימות שלהם ומזה שאי אפשר לדעת איך הם יגיבו ודווקא בגלל שאני מכיר אותו כל כך טוב ואוהב אותו זה היה גרוע עוד יותר. הוא אמר שטויות איומות וגסויות נוראיות שברוסית נשמעות אפילו גרוע יותר.

בחיי היום יום הוא אדם רגוע, ואני אוהב אותו ונהנה להיות איתו, אבל כשהוא שיכור הוא נעשה עליז מידי וחרמן בצורה מגעילה, אפילו הריח שלו נעשה מגעיל אחרי שהוא שותה. הוא כבד יותר ממני, והיום הוא היה פראי. לא הצלחתי להוציא אותו מהאוטו, הוא כל הזמן אמר שקודם... לא חשוב. היה מביך ומגעיל, ואז רוני התקשר. הוא חיפש אותי בבית וכשלא עניתי התקשר לנייד. גם כשהוא רב איתי הוא עדיין אוהב לדעת איפה אני נמצא, ולהזכיר לי לקחת תרופות. ביקשתי שיבוא מהר לעזור לי, ולמזלי הוא לא שאל כלום אלא קפץ על האופניים שלו ובא מיד. בעזרתו של רוני הצלחתי לשלוף את בוריס מהמכונית ולהעלות אותו במעלה שלוש קומות של חדר מדרגות צר וחשוך עד לדירה שלו. זה היה כמו שידור חוזר של הסיפור עם ולאדי, אבל ברוורס. הוא הקיא על עצמו ולפני שקילחתי אותו הפשטתי את שנינו וזו הייתה חוויה מזעזעת. תמיד חשבתי שאלכוהול מדכא את החשק לסקס, טעיתי. רוני כעס עלי כאילו שזו הייתה אשמתי, ובוריס היה פתטי, והכל היה נלעג ומביך ומעורר קבס. עכשיו הוא ישן ורוני רואה טלוויזיה וממשיך לעשות לי פרצופים זועמים. אני מרגיש איך הוא מחפש דברים נגדי כדי שיהיה לו קל יותר על המצפון. שיעשה מה בראש שלו, לא אכפת לי! 

קוקסינל

אתמול עבדתי בלייזר, הרדיו פתוח כרגיל על גלי צה"ל. נכנס הסגן ושואל בעיקום פרצוף מי זה הקוקסי הזה שמדבר ברדיו עם רזי ברקאי (כוונתו לקוקסינל שזה בשבילו כינוי גנאי מהמעלה הראשונה).

"זאת לימור ליבנת, שרת החינוך שלנו." עניתי לו בחיוך עליז - אין שמחה כמו שמחה לאיד.

"אה? וואללה?" הוא האדים ויצא.

הסגן הומופוב מתוך עקרון למרות שאותי אישית הוא בדרך כלל מחבב, אבל הבן אדם לא נותן לעובדות להפריע לו, שומע מישהו עם קול אלט עמוק ומיד פולט הערה מעליבה למרות שההומואים היחידים שהוא מכיר הם אנשים סולידיים וגבריים הוא ממשיך להאמין שכולם, חוץ מכמה יוצאים מהכלל, הם אוחצ'ות כמו ליאור. לרוע מזלו הוא מכור לסנדוויצ'ים שלו (רואים לפי הכרס) ומחבב אותו מאוד, ובכל זאת הוא ממשיך בעיקרון לשנוא הומואים ולא יכול להסביר אפילו למה. 

רמות מטורפות

דני הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה הוא ילד די קטן לגילו, רזה ושרירי. הוא נמרץ וספורטיבי מאוד, מתאמן בשחייה ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן עסוק בכדור רגל ובאופניים, ובכל זאת כשאני נותן לו שוקולד חלב שקניתי בשבילו (היה מבצע בסופר - שניים במחיר אחד - את המריר אכלתי ואת הסוג השני שמרתי לדני), הוא קודם כל שמח כמו כל ילד נורמאלי ואז הוא אומר לי פתאום, נשמע כמו אחד המעוצבים של ליאור, "אוי, אני לא יכול לאכול את זה! אני אשמין בצורה מטורפת."

וזה מילד ששוקל בקושי ארבעים קילוגרם. צחקתי עד כאב בטן ואחר כך התעצבתי אל לבי, אם דני מדבר ככה אז מה יהיה עם בנות צעירות שבגיל הזה מתחילות להתעגל? או עם ילדים שהם כן טיפה שמנמנים? אחר כך נסעתי איתו לקנות לו נעלי התעמלות כי בישנים כבר יש חורים. הוא לא כל כך רצה לנסוע, אבל אני התעקשתי. נסענו לקניון אלונים, ובדיוק כשהגענו נכנסו לחנייה שלושה אוטובוסים עמוסי צעירים באזרחי, נושאים עוזים. הרוב היו בנים, ועוד מספר בנות בטלות בשישים. כנראה טיול של איזה קורס. פתאום מצאתי את עצמי מוקף בגברים צעירים, וכולם היו יפים מאוד בעיני. חלקם ישבו על הדשא בחוץ, שלושה שכבו, אחד הניח את ראשו על בטנו של השני ואני עומד, לוטש עיניים ונאנח בתוכי. 

"בוא כבר." האיץ בי דני, ובעל כורחי הסבתי עיניים ונכנסתי פנימה. מדרגות נעות מובילות לקומה השנייה, דני כבר דוהר למעלה, אני מתעכב קצת אחרי כמה בנים וברגע שאחד מהם שם את רגלו על המדרגה הנעה המדרגות מפסיקות לנוע. אנחנו מביטים זה בזה נדהמים וצוחקים, עולים ברגל, נדחקים זה אל זה, כתף נוגעת בכתף וכל ההרגשה של להיות בצבא חוזרת אלי פתאום. לא השירות היה לי קשה, לא הריחוק מהבית, וגם לא החשש מפגיעה או מוות (שירתי בלבנון בתקופת המלחמה) מה שהיה באמת קשה זה להיות מוקף כל הזמן בבנים צעירים ויפים, חיים יחד, נוגעים זה בזה כל הזמן, מריחים, שומעים, מתחככים זה בזה ללא הרף, המון פעמים כמעט בלי בגדים וכל הזמן בדיחות גסות, מדברים על סקס בלי סוף, הכל מאוד קרוב ואינטימי, כולם כמו משפחה... ורק אני שותק ללא הרף, דוגר על הסוד המביש שלי. איך עמדתי בזה שלוש שנים? אין לי מושג. מרוב לחץ חברתי אפילו היה לי מעין סטוץ עם בחורה אחת. דווקא נחמדה. גם אם היו מציעים לי משכורת של מנכ"ל בהייטק לא הייתי מוכן לחתום קבע. 

סוף סוף החלטנו וקנינו לדני נעלים - לי קופר במאתיים ₪ - נשאר לי עודף של עשרים ₪ והוא דרש את הכסף לעצמו. "מה פתאום?" התפלאתי.

"זה מגיע לי כי באתי אתך לקנות נעליים." הוא עונה לי בביטחון עצמי מדהים.

אני והזבן הצעיר - שמנמן ונחמד כזה - מחליפים מבטים, קצת נדהמים, קצת משועשעים. "לפחות תגיד תודה שקניתי לך נעלים, חוצפן."

"תודה." הוא אומר ולוקח לי את הכסף. אני מקווה שהוא יקנה בו משהו משמין ברמות מטורפות. 

הכנה לחיים

לדני יש שיעור שנקרא הכנה לחיים. לא זוכר שאני למדתי דבר כזה כשהייתי בבית ספר, אבל מאז עבר הרבה זמן והחליטו שצריך ללמד ילדים איך להתכונן לחיים. לפני כמה ימים הוא אומר לי פתאום, "דיברנו בהכנה לחיים על איידס והמורה אמרה שנכון שיש היום קוקטייל, אבל לא כולם מגיבים אליו טוב, יש תופעות לוואי ויש אנשים שעם הזמן מפתחים עמידות לתרופות, ואז הם עלולים למות בייסורים קשים." הוא מביט בי בדאגה. "לך יש את העמידות הזו?"

"לא, עוד לא. אני בסדר."

"ויש לך תופעות לוואי לא נעימות?"

"אה... (אני מתחיל לשנוא בשקט את המורה שלו), "כבר לא. היה לי בקיץ, אבל עכשיו אני בסדר."

"אני לא רוצה שתמות בייסורים קשים."

"או. קיי. גם אני לא. אל תתעצבן."

"אני לא רוצה שתמות בכלל."

"כולם מתים בסוף."

"אז מתי אתה חושב שתמות?"

"אההההה... לא יודע."

"תשתדל לא למות עד שאני אלך לצבא, בסדר?"

"זה רק עוד חמש שנים, אין בעיות. אני אעשה מאמץ להחזיק מעמד."

"בעצם, אולי אני אצטרך אותך גם כשאני אהיה בצבא?"

"בסדר, עוד שלוש שנים, קטן עלי, אבל אחר כך מותר לי להחזיר ציוד?"

דני מתעמק בבעיה. "אולי תחכה עד שאני אתחתן?" הוא מציע.

"מתי אתה מתכנן להתחתן?"

"קודם אני רוצה לטייל בעולם, ואחר כך להרוויח כסף, ורק אחר כך, כשאני אהיה כבר זקן בן שלושים או משהו כזה, אני אתחתן."

"אחלה תכנית, ואחרי שתהיה זקן בן שלושים, ואני כבר אהיה ישיש בא בימים מותר לי לפרוש מהעולם?"

"רק בתנאי שזה לא יהיה בייסורים קשים."

"טוב, עשינו עסק."

אבא יש רק אחד

אשתו של השכן ממול הלכה לבדיקות ולא חזרה. אשפזו אותה במפתיע בגלל הריון מחוץ לרחם. בבית נשאר בעלה עם שני ילדים קטנים. הכי קטן הוא פעוט בן שנה וקצת. רק לפני חודש עוד זחל על ארבע, ופתאום הוא כבר הולך. אני יושב על המדרגות, מביט אל הגינה, שותה קפה, והנה השכן בא עם הילד על הידיים לשאול מפתח שוודי. אשתו צריכה לחזור בסוף השבוע ובינתיים הוא מתמרן בין הסבתות למעון, מנסה לעשות את העבודה שלו ושלה בבת אחת. קשה לו, הוא עייף ומודאג מאוד, ופתאום יש בעיות עם הברז במטבח. הוא מניח את הילד על השביל ונכנס למחסן לקחת את המפתח השוודי. הילד בוהה בי במבט רציני מאוד, פניו העתק ממוזער של פני אביו ושערו כהה כשערה של אימו. הוא מביט סביבו במבט בוחן ומרוכז, תשומת ליבו נמשכת לרגע אל פחיסטון שחומק לתוך הבית, ואז הוא מתרכז בי שוב, מרים את גבותיו בהשתאות. עיניו עגולות וכחולות ומבטו בוגר להפתיע. איש קטן ורציני, זעיר במידותיו, אבל מושלם מכף רגל ועד ראש - פלא אנושי קטן ומתוק. אני נעמד לפניו על ברכי, מדבר אליו, הוא סוקר אותי בביקורתיות ולאט לאט מתקמטות הפנים הרציניות בצער והוא מתחיל לבכות. אני מנסה להרים אותו בזרועותיי, להגיד מילים מרגיעות. הוא מתפתל מבוהל, מתייפח. אביו חש החוצה ולוקח אותו בידיו. הילד נאנח אנחת רווחה, מניח ראש על הכתף המוכרת, לופת בכף יד זעירה ושמנמונת קווצה משערו של אביו ונרגע.

האבא מחייך אלי בהתנצלות עייפה. "זה גיל כזה, הם פוחדים מזרים, מאז שאימא שלו בבית חולים הוא דבוק אלי."

שנינו מחליפים חיוכים. הוא מודה על המפתח השוודי, מבטיח להחזיר עוד מעט. אני מאחל בריאות לאשתו, הוא מודה והולך, הילד מציץ אלי מעבר לכתפו בפנים רציניות. אני מניף יד לשלום ומחייך, ופתאום הקטן מנפנף לי חזרה ומחייך.  

 תופעות לוואי

חזרתי אתמול מהפילטיס, מרגיש כמו חולץ פקקים אנושי. ברבי החליטה שהפעם אנחנו צריכים לבצע מתיחות. היא הצליחה לסובב כל איבר בגוף שלי לכיוון אחר, ובסוף מצאתי את עצמי יושב מולה, ומסתכל לאחור כמו ינשוף. הידיים היו כל אחת בכיוון אחר ונדמה לי שהרגלים שלי הגיעו לצד השני של החדר, אני כבר לא בטוח. ככה מרגיש סמרטוט רצפה אחרי שסוחטים אותו טוב טוב בסוף הספונג'ה. כמובן שבסוף השיעור היא לא ויתרה לנו על תרגילים לחיזוק שרירי הבטן התחתונה, והצלקת שיש לי שם, בדיוק באמצע הבטן התחתונה, לא ויתרה גם היא וכדרכה בקודש הכאיבה לי שוב. כל כך הרבה שנים מאז הניתוח והחתך הזה עדיין שולח לי תזכורות.

הלכתי הביתה לאט, נושם את האוויר הקריר, משלים עם כך שההרגשה הלא נעימה הזו בתחתית קיבתי - מעין מועקה שהצלחתי להתעלם ממנה בימים האחרונים - התגברה עוד יותר במשך היום, והערב אני כבר לא יכול להעמיד פנים שאני לא מרגיש בה.

הרופא הזהיר אותי שאני עלול להתחיל לסבול פה ושם מבחילות - אחת מתופעות הלוואי של תרופה חדשה שאני לוקח - ואפילו התבדח על כך שיש כאלו שמרוצים מאוד מתופעות הלוואי של התרופה הזו כי היא מפחיתה את התיאבון וגורמת להם לרזות.

"שום דבר לא יפגע בתאבון שלי." התפארתי, וכמובן שטעיתי. אחרי פחות מחודש שאני לוקח את הכדור התמים למראה הזה אני חש שהמכנסיים רפויים על מותני.

הרופא הודיע לי שאם ארד יותר מחמישה קילוגרם ממשקלי התקין (78 קילוגרם) הוא יחזיר אותי לתרופה הקודמת שהיא פחות יעילה, אבל אין לה תופעות לוואי.

"בדרך כלל אחרי כמה שבועות קשים הבחילה חולפת." ניחם אותי. אני מקווה מאוד שהוא צודק. לא נעים להרגיש ככה. אני לא רגיל לדאוג בקשר למשקל שלי וזה ממש לא מוצא חן בעיני. 

הגעתי הביתה ומצאתי את רוני יושב על המעקה של המדרגות ומעשן. הוא מעשן מעט מאוד, אף פעם לא בבית, ומנסה לעשן רק כשאני לא בסביבה, אבל הפעם הוא עישן לי בלי בושה ממש מול הפרצוף.

אמרתי לו שלום קריר מאוד ונכנסתי באדישות פנימה. דרך החלון של המטבח ראיתי איך הוא מכבה את הסיגריה שלו ומקלל בשקט. אחר כך הוא נכנס אחרי וניסה לנשק אותי. בעקרון אני לא אוהב ריח של סיגריות מאף אחד, אבל הוא מעשן ממש מעט, והטעם שלו כמעט שהתגבר על ריח הסיגריה. החזרתי נשיקה והוא הדף אותי לעבר המזווה, לוכד אותי בפינה, והצמיד את פיו לפי. נשענו על המשקוף של המזווה והתנשקנו עוד ועוד, ואחר כך עוד קצת.

"אתה זוכר איך התלהבת מהמזווה כשבאנו לראות את הבית?" הזכרתי לו. גם אז התנשקנו בדיוק שם, ובסוף הוא שכנע אותי שכדאי שאקנה את הבית הזה כי המזווה ממש חמוד והוא אוהב אותו. עברנו לגור פה בדיוק ביום האהבה של שנת 2005 והייתי בטוח שזה תמיד יהיה הבית של שנינו, ושנהיה מאושרים כאן לעד.

עוד לא עברה שנה מאז. בינתיים הספקתי להתפקח מהרבה מאוד אשליות שהיו לי פעם. "חמי למה לא אכלת ארוחת צהרים?" שאל רוני אחרי ששבע נשיקות, "אתה בטח מת מרעב."

"כשחזרתי מהעבודה אכלתי מרק עם קרוטונים." התגוננתי, "אני לא רעב עכשיו."

"מרק זו רק מנה ראשונה. את המקרונים והבשר השארת במקרו."

גל של בחילה עולה בי. "לא היה לי תאבון, גם עכשיו אין לי. אני אוכל אחר כך."

הוא העביר ידיים על הצלעות שלי, ושאל אם אני מנסה להיות עוד יותר רזה ממנו.

"זו התרופה החדשה, בעוד כמה זמן אני ארגיש טוב יותר." התגוננתי, ומיד עברתי להתקפה ושאלתי למה הוא מעשן אחרי שהבטיח להפסיק.

"אני עצבני אז אני מעשן." הוא התיישב והשעין את המרפקים שלו על השולחן, מביט בי במבט שלא בישר טובות.

"אני לא יודע אם שמת לב מנחם, אבל בזמן האחרון..."

"כן רוני, שמתי לב שמאז ההשתלמות ההיא..."

הסתכלנו אחד על השני ולאף אחד לא היה חשק להמשיך. "אז זה בסדר מבחינתך שנפתח קצת את היחסים שלנו?" שאל רוני אחרי הפסקה לא נעימה בשיחה.

"מה הטעם לשאול אחרי שכבר עשית את זה?"

הוא גישש אחרי הסיגריות שלו, נזכר שהבטיח לא לעשן בבית וויתר. "זה לא משהו רציני, אין לזה שום קשר ליחסים שלנו, אני אוהב אותך כמו תמיד, זה רק... זה סתם כזה."

"אני יודע."

"גם אתה יכול אם אתה רוצה."

"אני יודע."

"כמעט כל מי שמכיר אותך היה שמח ל..."

"אני יודע. לא מעוניין. מספיק עם זה." קמתי והלכתי להתקלח.

כשיצאתי הוא כבר היה אצל ליאור. הם שתו, צחקו ושמו מוזיקה בקולי קולות. התעלמתי מהקולות והריחות שבאו מלמטה והתיישבתי לכתוב עוד פרק בסיפור שהתחלתי אתמול. אחר כך ליאור בא עם המשקל האלקטרוני החדש שקנה ואילץ אותי להישקל. לא טוב, ירדתי עוד שלושה קילוגרם.

"אל תתנו לו לשתות יותר מידי, הוא צריך לעבוד מחר." אמרתי לליאור, אבל שנינו ידענו שכשרוני רוצה להתפרע אף אחד לא יכול לעצור אותו.

אם הייתי גבר הייתי יורד למטה, לוקח אותו למיטה ומראה לו מה דעתי על יחסים פתוחים. אני יודע שאמרתי בפוסטים הקודמים שלא אכפת לי, אבל... טוב, אתם יודעים איך זה. להבין בתיאוריה זה דבר אחד, לקבל את האמת בפנים זה דבר אחר. לא ירדתי למטה, הייתה לי בחילה והרגשתי חרא. את מעט המרץ והכוח שלי העדפתי להשקיע בסיפור.

 כמו הומו

בתכנית הטלוויזיה 'החומר ממנו עשויה האהבה' בחור אחד (המתאגרף ההוא עם הקוביות היפות בבטן) סיפר איך החברה שלו בגדה בו, ואיך הוא התנהג כמו הומו ושתק, ולא התעמת איתה. הוא חזר על זה כל הזמן, "הייתי הומו איתה." כשראיתי את התכנית חשבתי, בחור יפה עם גוף נהדר אבל הומופוב מעצבן וזפזפתי לתכנית אחרת. עכשיו אני שואל את עצמי אם לא היה בדברים הבוטים שלו משהו מהצדק. 

רוני חזר כשכבר שכבתי במיטה ועלק ישנתי. הוא שכב לידי ערום ולא העז לחבק אותי. בסוף ריחמתי על שנינו והסתובבתי אליו. נצמדנו זה לזה והוא שוב אמר שזה סתם, זה לא קשור אלי, והוא אוהב אותי בדיוק כמו בהתחלה, ואפילו יותר. "אבל סיפרתי לכולם שהחלטנו על יחסים פתוחים." אמר אחרי שהודעתי לו שאני עייף ומבוגר מידי לקטע הזה ואצלי היחסים יישארו סגורים.

"חבל שפתחת את הפה." הצטערתי, "אני אדבר מחר עם ליאור ומיצי."

"מיצי לא היה, אבל ניצן היה, וניקולאי, וגם סשה הקטן."

"זין!" אמרתי בזעם, (זה מה שאני אומר כשאני ממש עצבני) "אולי תשים מודעה בעיתון ודי?"

"אל תכעס." ביקש רוני, "הייתי קצת מסטול."

"כן, שמתי לב." אמרתי בקול נבזי, אני ממש טוב בזה.

הוא התנצל שוב וקצת ילל וריחם על עצמו, וביקש שאחבק אותו חזק יותר. זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד לאחרונה - הוא שוכב תחתי, מתפתל ונאנח ומתחכך בי, ודורש כל הזמן שאחבק אותו חזק יותר ומתכוון בעצם שאמעך אותו תחתי בכוח, ואכאיב לו קצת, ובסוף שנינו גומרים אחד על השני, רועדים מתענוג. לא יודע איך הוא מרגיש, אבל אני, למרות שאני נהנה, אני לא בטוח אם זה באמת סקס, או אוננות משודרגת.

"אני לא רוצה שאף אחד שאני מכיר יגע בך." הוא אמר ברגעים הנדירים הללו שבאים אחר כך, כששנינו מרגישים חשופים וקרובים מאוד אחד לשני.

"אל תדאג בקשר לזה, יהיה בסדר."

"אתה בטח חושב שאני צריך ללכת לטיפול פסיכיאטרי." הוא אומר כשאנחנו מארגנים את עצמנו לשינה. נשכבים זה לצד זה, נכרכים אחד בשני בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.

"נלך יחד, אולי נקבל הנחה זוגית." אני צוחק, מניח יד על גבו בדיוק על השקע המתוק הזה שבסופו הגב הופך לעכוז.

"יכול להיות שמחר אני לא אוכל לבוא הביתה לישון." הוא אמר לי על הקפה של הבוקר.

"אין בעיות." הדפתי מעלי את העוגה.

"חשבתי שאתה אוהב את הסוג הזה."

"כן, אבל היום לא בא לי. תתקשר אלי בצהרים אם תוכל." אני מנשק אותו, לוקח את הסנדוויצ'ים שהכין לי והולך לעבודה.

בצהרים הוא לא התקשר, ועכשיו כבר אחרי שבע והוא עדיין לא הגיע ולא שמעתי ממנו כלום. אם הוא לא יבוא עד חצות כמעט בטוח שאני אישן לבד הלילה. מוטרד ועצבני ולא יכול להירדם למרות העייפות אילצתי את עצמי לאכול שלוש פרוסות לחם עם אבוקדו וגבינה מלוחה. היה טעים, אבל עכשיו האוכל רובץ בקיבתי כמו אבן. אני לא מבין למה אני כל כך נרגז וכועס. הרי אני יודע שאין טעם לדרוש מונוגמיות, ואין שום קשר בין אהבה לזיונים, אבל בכל זאת...

כל כך חבל שהוא לא סתם את הפה. עדיף שלא היינו מדברים על זה. אנשים חושבים שצריך לדבר על כל דבר ולפתוח כל נושא, זו טעות, לפעמים עדיף לשתוק. הוא התקשר אחרי תשע בערב ונדנד אם אכלתי ואם לקחתי תרופות.

"אתה לא הרופא שלי וזו לא האחריות שלך לטפל בי. אם כל כך חשוב לך לדעת מה אכלתי אז בוא לפה ואל תבלבל לי את המוח בטלפון." אמרתי בעצבנות.

"אבל מאמי..." הוא ניסה לפייס אותי.

"מאמי תקרא לאחותך!" טרקתי לו את הטלפון בפרצוף.

 חצי שעה אחר כך הוא התפרץ הביתה, "חשבתי שאני אמצא אותך באמצע אורגיה." קינטר אותי.

"אידיוט!" אמרתי וזרקתי עליו כרית.

"אידיוט בריבוע!" צעק והתנפל עלי.

אחרי שהכל נגמר התכרבלנו יחד והוא אמר שאני טיפש והתיאוריות שלי דביליות, ושאם אני אבגוד בו הוא יתרגז.

"אבל לך מותר?"

"אבל אמרת..."

"אז אמרתי."

"אתה בלתי אפשרי, אני מבטל את היחסים הפתוחים."

"תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי!"

"שקרן!" 

אנחנו שותקים קצת ואז הוא שואל למה אני רב איתו.

"כי אני שונא לקנא."

"אז אל תקנא."

"לא מצליח להתאפק, אני לא שולט בזה."

"טוב, אז אני אפסיק."

"באמת?"

"כן, אני מבטיח לך לנסות להפסיק, אבל גם אתה."

"בסדר."

"אז לילה טוב חמוד."

"לילה טוב כושי." 

אין תגובות:

פרסום תגובה