יום שבת, 30 בדצמבר 2017

59. מילואים אמתיים

בשיחת הצהרים עם רוני דיווחתי לו בשמחה שהרגשתי השתפרה דווקא אחרי שעשינו פעילות בחוץ. למרות שאני ממש שונא להזיע התברר שאני פורח בחום. רצתי והתרוצצתי והייתי מלא מרץ שהפתיע אפילו אותי. לפליאתי הסתבר לי שאני בכושר טוב יותר מרוב הצעירים שהתנשפו ובקשו רחמים אחרי כמה דקות. אחרי האימון כמה בחורים נגשו אלי להחמיא לי, לברר באיזה חדר כושר אני מתאמן ומה התוכניות שלי לערב. רוני צדק, באמת יש הרבה הומואים בקורס חובשים וחלקם היו מספיק אמיצים לשאול אותי ישירות אם אני בקטע. בטח עשיתי עליהם רושם די טיפשי כשניסיתי להתחמק בלי לשקר, אבל גם בלי להודות באמת. הייתי תופס את אולג בצד ומברר אם הוא זה שפתח את הפה והלשין עלי, אבל הוא לא הגיע היום. קיבל גימלים בגלל שפעת. דניס התקשר אליו לדירה וסיפר שהוא מתלונן על חום, כאב גרון וכאבי אוזניים. בחורה אחת צעקה שלא פלא שאולג חולה, גם היא מרגישה לא טוב והכל בגלל המזגן! מאז שתיקנו אותו היא קופאת מקור! שאר הבנות הצטרפו לתלונות שלה וצעקו שדי כבר להקפיא אותן - למה לנשים תמיד קר יותר? כמובן שרוב הגברים התרגזו ואמרו שלא נכון, דווקא סבבה שיש מזגן כל כך חזק, וכמעט שפרצה מלחמת עולם בין חניכי הקורס. כמדריך והמבוגר האחראי שם החלטתי לשחק אותה נציג האו"ם והצעתי פשרה - לחלק את הכיתה לחלק קר ולחלק חם. הפנינו את רפפות המזגן לעבר החלק הקר, וכל הקרים - כולם גברים - התיישבו שם. הבנות פנו בלי היסוס לחלק הפחות מקורר, ואחרי התלבטות קלה גם חלק מהבנים עשו התגנבות יחידים מסיביר לכיוון החום. מישהו העיר בנבזות שהחלק החם הוא המקום של הבנות וההומואים, ודניס – הבן היחיד שהתיישב בהפגנתיות בחלק החם (צמוד ליפה של הכיתה שהיא החברה הכי טובה שלו) - התנפל עליו בכעס (במילים, רק במילים. יש לו פה גדול, אבל הוא בחור די עדין סך הכל) ואיכשהו, לפני שהבנתי מה קורה, התפתח ויכוח צעקני שהתחיל במזגן ונגמר במצעד בירושלים.

אני לא בטוח לגמרי איך הם הגיעו ממזגן למצעד גאווה - נדמה לי שאחד הערסים שאל מה ההומואים יעשו בקור הירושלמי, ואחר אמר שהדוסים כבר יחממו אותם. משם כבר אי אפשר היה לעצור את החבורה הרעשנית הזו שתעשה הכל רק כדי לא ללמוד ברצינות שיטות חבישה, החייאות ומילוי טפסים (נכון שטפסים זה באמת נורא משעמם, אבל זו לא סיבה לעשות בלגן). בסוף הייתי צריך לצרוח עליהם שמי שלא שותק מקבל תלונה. אני שונא לאיים ככה, אבל לא הייתה לי ברירה, רק אז הם סתמו סוף סוף. נדמה לי שהנושא המאוס הזה של המצעד בירושלים רודף אחרי לכל מקום. אנשים לא מפסיקים לדבר ולהתווכח על זה. הדבר היחיד שמסיח את דעתם זו הראסייה שזיידאן הכניס לאיטלקי, או יותר נכון מה בדיוק האיטלקי אמר לזיידאן שגרם לו לחטוף ראסייה כזו. 

אני בטוח שקוקו אומר לכל מי שנכנס אליו למספרה שהאיטלקי קיבל בדיוק מה שמגיע לו ושזיידאן עוד היה עדין איתו - קוקו מעריץ את זיזו - וז'וז'ו משתיק אותו כי הוא שונא שיחות מעוררות מחלוקת במספרה, אבל בלב חושב אותו דבר. כמה חבל שאני לא בבית עכשיו, מתווכח על המונדיאל במקום לענות לשאלות מציקות של ילדים צרחניים במדים. אם לא די בכל הצרות הללו פזי התקשר וסיפר לי שלדעתו בועז גילה את מקום מחבואה של ללי. אתמול בערב הוא נשאר לשמור על הילדים וכל כמה דקות מישהו התקשר וניתק, התקשר וניתק. זה הלחיץ אותו מאוד ולכן הוא הציע לללי להישאר לישון אצלה. "והיא הסכימה?" התפלאתי.

"היא עשתה קולות של לא נעים, ומה פתאום, אבל לא התעקשה. לדעתי די רווח לה. לא רציתי להוסיף לה לחץ ולא סיפרתי לה על הניתוקים המסתוריים האלו ואני מציע שגם אתה לא תגיד כלום כי יש לה מספיק על הראש. תגיד, מה נגמר אתך ועם רוני?"

"לא יודע."

"אתם מדברים? נפגשים? משהו?"

"האמת שכן, דברנו בצהרים ואתמול בלילה ישנו יחד, אבל הלילה הזה הוא לא יכול כי הוא בתורנות."

פזי צחק, אמר שאני דביל ושהחבר שלי דביל עוד יותר, והבטיח לי לשמור על ללי והילדים. כשניסיתי להודות לו הוא אמר לי לא לדבר שטויות וסיפר לי כל מיני חוכמות ששאולי והבנות אמרו ועשו, נשמע ממש כמו דוד גאה. אני חושב שהוא יצטער יותר ממני כשהם ייסעו מפה ללונדון.  

"למה אתה לא מתקשר לשאול מה שלומי?" התפנק אולג בנייד שלי. מה פתאום נתתי לו את המספר? מה עובר עלי לאחרונה?

"אהה... סליחה. רק עכשיו סיימתי את השיעור. אז מה שלומך?"

"חרא. כואב לי ועצוב לי ומשעמם לי."

"אני מקווה שלא נדבקת ממני, גם לי קצת כואבת האוזן."

"לא, זה סיפור קבוע אצלי. בחורף אני בריא, אבל בקיץ המזגנים האלו גומרים עלי."

כדי לשעשע אותו סיפרתי לו על המריבה שהייתה היום בין החניכים והוא צחק ואומר שדניס בטח ילך בראש מצעד הגאווה עם דגל ענק. "ואתה?"

"אני אתגנב מאחורה עם שקית על הראש מרוב פחד שאולי הורי בטעות יסתכלו בערוץ הישראלי ויזהו אותי."

"אבל אתה גר עם שותפים הומואים, חשבתי שהוריך..."

"הורי מבוגרים ושמרנים מאוד. אם הם ידעו הם מיד יפסיקו לי את הקצבה ואני אצטרך לגור בבסיס או להצהיר שאני חייל בודד."

נכון, הוא בחור יפה ומנשק טוב, אבל כמה שאני מכיר אותו יותר אני מחבב אותו פחות. "אבל בסוף תצטרך לגלות להם, באיזה שלב הם ירצו שתתחתן, לא?"

הוא צחק, אמר שיחצה את הגשר כשיגיע אליו ושאל אם בא לי לבקר. "אתה בטוח?"

"כן, ויש לי קונדומים."

"תראה אולג... אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב."

אולג נאנח והתנצל שוב על ההתנהגות שלו אתמול. אמרתי לו שזה בסדר גמור ושלא לקחתי ללב (שקר כמובן), אבל שאני במין יחסי און / אוף עם מישהו, ואני חושב שזה לא יהיה הגון כלפיו... "קשה להסביר." ניסיתי להתחמק.

"בטלפון באמת קשה להסביר דברים כאלו." הסכים איתי אולג, "אולי תבוא לכאן ותסביר לי אישית?"

גמגמתי משהו על עייפות והוא אמר שהוא בודד כי השותפים שלו נסעו לאילת ועצוב לו, ומשעמם לו, והוא מבקש שאבוא לארח לו חברה, זה הכל. "ותוכל להשתמש במחשב אם תרצה." הוסיף בערמומיות. מה באמת גורם לי לשים את פעמי לדירה שלו - הרצון הנוגע ללב שלו בחברתי, או המחשב שלו שמחובר לרשת ומאפשר לי גישה לבלוגיאדה? שאלה טובה. הגעתי במונית לדירה שלו והוא נראה ממש שמח על בואי, הציע קפה ועוגיות, ואחר כך הדליק את הטלוויזיה ושוב נפלנו על ויכוח בקשר למצעד הזה. אין ספק שהעולם יצא מדעתו לאחרונה. חייל חטוף מתענה בשבי וכל מה שמעניין את כולם זה חיי המין של המלפפון הזה קצב, ואם המצעד יהיה בתל אביב או בירושלים או בכלל? למה כולם מתעקשים להיכנס זה לזה לתחתונים ולכפות את דעתם אלה על אלה ולעשות זה לזה פרובוקציות ועוד בעיר הכי קיצונית ופסיכית בעולם?

ואם אני כבר בעסקי שאלות שהתשובה היחידה שאפשר לתת להן היא - אתה אידיוט פזיז שלא רואה את הנולד - למה אני לא בבית עם רוני? מה אני עושה פה עם הבחור הזר הזה שאני מחבב פחות ופחות כמה שאני מכיר אותו יותר? למה אני צריך לנסות להסתגל למחשב זר בבית זר ומשאיר את פזי וגולן שידאגו לאחותי ולילדים שלה בעוד אני מתברבר פה עם הקורס המטופש הזה? אין לי תשובות נעימות לשאלות הללו ולכן אני עוזב את המחשב, שותה קפה עם אולג, מקשיב לתכניות שלו לאחרי השחרור - תאילנד והודו כמובן - ותוך כדי ממשיך לשחק עם השלט של הטלוויזיה. מעביר לפה ולשם, מגיע לנשות הכדורגלנים - סדרה מטופשת בתכלית שאני מזפזפ אותה בדרך כלל במהירות, אבל... שני גברים, אחד כושי ואחד לבן, מתנשקים להם על המסך מולי כאילו הם לא שחקני כדור רגל מסוקסים אלא... אני לא יודע מה. טוב, מה אני מתפלא? הרי כבר אמרתי שהעולם השתגע.

"אתה יודע למה זיידאן הכניס מכות לאיטלקי?" שאל אולג והתחיל למשוך בזהירות את הטריקו שלי מתוך המכנס.

"לא, למה?" שאלתי תוך שאני מנסה להחזיר את החולצה בחזרה למכנסי ולהתרחק ממנו בלי להיות בוטה מידי, שואל את עצמי למה דווקא אני נתקע תמיד למצבים המגוחכים האלו שגורמים לי להתנהג כמו בחורינה מבולבלת?

"כי הוא צבט לו בפטמה." אמר אולג בנימת ניצחון והדגים לי את הצביטה הלכה למעשה, דורש שאני אדגים לו בתמורה ראסיה.

הראסיה שלי עדינה ואיטית מאוד והוא תפס לי את הראש בלי קשיים מיוחדים ומשך אותי אליו תוך שהוא נשכב לאחור במיטה. מאחר והראש שלי קשור מאוד לגופי התרגיל הזה הסתיים בכך שנשכבנו זה לצד זה על מיטתו בעודי מנסה להסביר לו למה עדיף שלא נשתמש בקונדומים שהוא רכש מיד אחרי שהוציא מהרופא גימלים יקרי מציאות. "אבל בדקתי באינטרנט, בדקתי בהמון אתרים ובכולם כתוב שסקס עם נשא הוא בטוח כל זמן שמשתמשים בקונדום ואפשר להתנשק והכל."

"זה נכון, אבל... יש עוד סכנות בסקס חוץ מלהידבק באיידס אולג."

"איזה סכנות? תספר לי." הניח אולג ראש על כתפי, מתרפק עלי, מוכיח לי מה שידעתי מזמן - מתחת לכל המסכות של התחכום, הגסות, הקשיחות, החרמנות וחוסר הנימוס יש סך הכל בני אדם שמחפשים מישהו שיאהב אותם בלי תנאים ובלי גבולות. אהוב יחיד ומיוחד שייתן הכל ולא יבקש שום דבר בתמורה. למה, למרות שאנחנו אנשים מבוגרים כולנו רוצים שוב את האהבה שקיבלנו מאימא?

אני לא יכול לתת לו אהבה כזו, לא יכול לתת לו שום אהבה, רק עצה טובה וידידות, וקצת חמימות. חיבקתי אותו, מספר לו קצת על עצמי וקצת על רוני, וקצת על ליאור והזולה שלו, ועל העבודה שלי והקולגות שלי - הטורקי המסכן והחולה, ההודי, השמן, ניקולאי עם הקעקועים וזמבורה הבריון שלא התחתן עדיין, הסגן הלחוץ תמיד והבוס שלי שהבנים שלו לא רוצים לעבוד איתו בעסק - ובסוף הוא התעייף מהקשקושים שלי ונרדם.

כבר בבוקר יום רביעי היו שמועות לא טובות על בעיות בגבול הצפון ועד הצהרים כבר שמעו כולם על ההתקפה של החיזבללה. שוב חטפו חיילים והיו שמונה הרוגים ולמחרת בבוקר כבר התברר שאנחנו שוב נשאבים לבוץ הלבנוני. איתן נראה מתנצל ונבוך כשהסביר לי שלמרבה הצער ההיענות שלי לבקשתו להדריך בקורס החובשים עלולה להתפתח בגלל המצב לשירות מילואים אמיתי. "אמיתי? למה אתה מתכוון אמיתי?"

"אני מריח שהולך להיות שמח בגבול הצפון. פיקוד צפון צריכים עוד אנשים בשביל לפרוש תאג"ד על הקו לכל צרה שלא תבוא. אני שולח אותך ואת אולג ועוד כמה חבר'ה מהקורס ואין לי מושג מתי תוכל להשתחרר."

"אבל... אבל..." כמעט אמרתי לו שאין לי מספיק תרופות איתי. למרבה המזל הוא נכנס לדברי שנייה לפני שיצאתי מהארון ואמר שהוא מאשר לי לעצור בדרך לכמה דקות בבית ולקחת ציוד, אבל שאעשה את זה זריז כי ממתינים לי בקרית שמונה. נסעתי צפונה עם חבורה של סדירים מבוהלים שניסו להסתיר את פחדם בסיפור הלצות טיפשיות שמרטו את עצבי. בדרך עצרתי לכמה דקות בבית, לקחתי איתי עוד בגדים ואת כל מלאי התרופות ששמרתי אצלי ואפילו הספקתי לפרסם פוסט פרידה קצר ואמיץ בבלוג שלי ולשלוח כמה מיילים זריזים לחברים ולבשר להם שאני הולך עכשיו למילואים אמיתיים. קיוויתי שרוני יקרא מה שכתבתי בבלוג וידווח לללי לאן נעלמתי. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא היה זמין בנייד וזה לא הפתיע אותי כלל לאור המצב המתוח.

חשבתי לנסות לדבר איתו ועם אחותי בערב, אבל במשך היום הייתי עסוק ללא הרף ובערב התחילה הפגזת קטיושות על קרית שמונה, הרשת נפלה ולא הצלחתי להתקשר לאף אחד. למחרת המצב לא השתפר - כבר התרגלנו לקטיושות על קרית שמונה אבל היו דיווחים על קטיושה בחיפה ואפילו בקרית אתא. לא היה לי ספק ששוב אנחנו שוקעים בבוץ הלבנוני ממנו ניצלתי בעור שיני כששירתי בסדיר. ביום שישי בערב אחרי שעבדנו בפרך ארבעים ושמונה שעות שלח המפקד שלנו אותי ועוד כמה חברים הביתה לחופשת סוף שבוע בתנאי שנישאר צמודים לטלפונים ונעלה חזרה צפונה באתראה של רגע. בצומת הצ'ק פוסט התקשרתי לאחותי ונדהמתי לשמוע שהיא בדירה שלי. "למה? ואיפה הדייר שלי?"

"הדייר שלך ברח לחו"ל עוד ביום רביעי. החלטתי ללכת לגור אצלך כי בועז בא לדירה של סבתא ועשה לי סצנה נוראית. מזל שלא הייתי לבד, פזי וגולן לא הצליחו להרגיע אותו, אבל אז רוני הגיע והצליח לשכנע אותו להפסיק לצעוק. זה היה הרעיון שלו שאני אעבור אליך."

"רוני היה אצלך?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"הוא טען שהוא בא לבקר אותי ואת הילדים, אבל אני חושבת שחוץ מזה הוא גם רצה לברר מה קורה אתך. אז מה קורה אתך?"

"אני עושה מילואים אמיתיים הפעם." אמרתי בעצב, "ואני עייף ומלוכלך ורוצה לאכול אוכל ביתי."

"חכה שם, עוד כמה דקות רוני יגיע."

"רוני?"

"כן, ברגע שהוא שמע שאתה בצ'ק פוסט הוא יצא לאסוף אותך. הוא ביקש שלא תתרגז למרות שהוא מגיע באופנוע." כשרוני הופיע אחרי כמה דקות הייתי עייף מכדי לכעוס עליו, עייף עד כדי כך שאפילו לא ניסיתי לנהוג. חבשתי קסדה, התיישבתי מאחוריו, חיבקתי את מותניו, השענתי את מצחי על גבו והייתי מאושר לנשום אותו שוב. באותו לילה ישנתי בזרועותיו על הספה בחדר האורחים, מניח לללי ולבנות לישון בחדר השינה שלנו.

שאולי ששמח מאוד על בואי והתפעל מהנשק ומהמדים שלי הלך לישון אצל דני שסוף סוף קיבל את האח הצעיר שרצה מאז ומתמיד. באמצע הלילה התעוררתי מזיע ורועד בגלל סיוט המילואים הקבוע שלי – כל פעם שהייתי הולך למילואים הייתי חולם על תאונת הדרכים שעשיתי בסדיר. במציאות התאונה לא הייתה רצינית מאוד - ההאמר שנהגתי בו התהפך ואני עפתי מתוכו וסדקתי כמה צלעות - אבל בחלומי הייתי שוכב מעוך מתחת לרכב הכבד, נחנק לאט לאט מתחת לגוש המתכת הכבד בעוד חברי לפלוגה מסתובבים סביבי חסרי ישע ולא מצליחים לחלץ אותי. נשמתי לרווחה אחרי שהתעוררתי והלכתי להתקלח. ניסיתי להיות שקט, אבל רוני התעורר בכל זאת. "על מה חלמת?" שאל בסקרנות. הסיוטים שסבלתי מהם לפעמים סקרנו אותו מאוד מאחר והוא היה שייך לאותם ברי מזל שמעולם לא זכרו את חלומותיהם.

"על התאונה שהייתה לי בסדיר."

"מסכן שלי, זה בטח בגלל המילואים." חיבק אותי רוני באהדה.

"כן, כנראה." הסכמתי איתו קצרות ולא סיפרתי לו שהתחלתי לחלום על התאונה בהאמר רק אחרי שנודע לי שאני נשא. 

מלחמה מוזרה

אתם יודעים מה קורה כשיש בבית הרבה ילדים? באלגן. קמתי בבוקר, העפתי מבט סביבי ונחרדתי. אפילו לפי הסטנדרטים הדי ירודים שלי הבית היה הפוך ומטונף. לקחתי דלי, מגב וסמרטוט רצפה, צירפתי אליהם גופייה ישנה שלי שהוסבה למטלית אבק והתחלתי לעבוד. רוני וללי הצטרפו אלי בשתיקה זועפת ועד שהילדים התעוררו הבית היה נקי בצורה סבירה ואני גיליתי שהסחרחורות שסבלתי מהן בחורף חזרו ובגדול. האמת שעוד במילואים הרגשתי קצת לא טוב והרופא שהבחין בכך אמר לי שהבעיות שלי בשיווי המשקל נובעות מדלקת האוזניים שלקיתי בה (כאילו שלא ידעתי לבד) וזה כלום ויעבור מעצמו. גם את זה אני יודע, אבל בכל זאת ממש לא נעים להיתמך כמו שיכור בקירות ולסבול סחרחורות ובחילה כל פעם שאתה מרים את הראש.

מאחר ורוני נעשה תמיד נורא לחוץ כשאני מרגיש לא טוב שתקתי והמשכתי לעבוד עד שהכל היה פחות או יותר נקי ויבש, ואז פרשתי למחשב שלי והתחלתי לטייל קצת בבלוגיאדה, מנסה להתעלם מהחדשות הלא נעימות שהתעקשו לבצבץ מכל פוסט. כמה דקות אחרי שהודיעו שהפגיזו את טבריה הגיע בועז לביקור. אין לי מושג איך הוא ידע את כתובתי אבל אני מניח שזו לא הייתה בעיה גדולה מידי לברר את זה. להפתעתי הוא החליף את התלבושת הדתית הרגילה שלו והיה לבוש ג'ינס וטריקו, מגולח ובלי כיפה. מהרגע שפשט את מראהו הדוסי המאיים הוא נראה פתאום כמו סתם עוד גבר צעיר רגיל לגמרי, מתוח מעט או אולי עצוב וכלל לא מסוכן.

ללי החליפה צבעים למראהו ושתקה, אולי מההלם, אבל רוני לחץ את ידו בנחת והזמין אותו להיכנס. בועז הביט בי בשאלה ואחרי היסוס קל אמרתי לו שיכנס ויגיד שלום לילדים. שאולי והבנות התנתקו מהטלוויזיה ורצו אליו, וברור היה שהם שמחים מאוד על בואו. ללי לא אמרה כלום, אבל ידעתי שהיא כועסת לפי הדרך בה לקחה את הקטנה על הידיים והסתגרה איתה בחדר השינה. בועז שתק ורק הסתכל עליהן מרחוק. הופתעתי לראות על פניו את הארשת המשתוקקת הזו שסטרייטים מקבלים כל פעם שהם מסתכלים על בחורה שמוצאת חן בעיניהם. "מה קורה בועז?" שאלתי בנימה ידידותית אחרי שללי סגרה את הדלת, "איפה הזקן והפאות שלך?"

הוא העביר יד נבוכה על פניו המגולחות, "מאז שהיא הלכה חזרתי בשאלה." אמר וזז בחוסר שקט בכיסא. שאולי התפרץ לשיחה ואמר שהוא אוהב את אבא בלי זקן דוקר, הודיע שהוא הולך לטייל עם חץ ודני, ודרש שבועז יחכה לו ולא ילך בלי להגיד שלום.

"אבא לא ילך בלי להגיד שלום." הבטיח בועז ונישק את לחיו בחיבה.

שאולי נישק אותו בחזרה, אמר שלום לי ולרוני והלך עם דני וחץ, משאיר את המבוגרים לפתור בעצמם את הבעיות שהם יצרו במו ידיהם. "אתם בטח חושבים שאני איזה מפלצת." אמר בועז, מעביר מבטים ביני לבין רוני.

"ללי סיפרה לנו כמה דברים לא נעימים עליך." הסכים רוני.

"יכול להיות שהיא הגזימה קצת." ניסיתי לרכך, "אבל אולי עדיף שתלכו כל אחד לדרכו ברוח טובה בלי לריב. לא חבל על הזמן והעצבים שלא לדבר על הילדים שסובלים מהמצב?"

בועז נאנח, התנצל לפני רוני על המריבה שהייתה בדירה של סבתא, ביקש להעביר את התנצלותו לפזי ולגולן ואמר שללי לא הגזימה, הוא באמת ירד קצת מהפסים אחרי שנודע לו על הרומן שלה עם היורד הזה.

"איזה יורד?" התפלאתי.

"היא לא סיפרה לך?"

"היא לא מספרת לי כלום, וחוץ מזה הייתי במילואים כל השבוע."

"הוא מתכוון למנהל בית ספר ההוא בבריטניה." הסביר לי רוני שהיה כרגיל מעודכן יותר ממני בפרטים.

"היא פגשה אותו לפני שנתיים כשהוא היה בתהליכי גירושים. הוא בא לפה לתת הרצאה ומהרגע שהיא נדלקה עליו הכל התפרק." אמר בועז במרירות.

"דברים כאלו קורים." אמרתי והבטתי ברוני שהסב את מבטו ממני.

"אני יודע, אבל אני אוהב אותה. התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה." שפך לפנינו בועז את ליבו. "נפגשנו רק פעמיים לפני החופה, אבל מיד התאהבתי בה, והיא... אין לי מושג מה היא מרגישה, אף פעם לא הבנתי אותה. רק בגללה התמדתי עם החזרה בתשובה, לפני שנפגשנו רציתי לפרוש מהישיבה והרב חשב שאם הוא יעשה לי שידוך אני אתחזק ואשאר, ובאמת התחזקתי, אבל לא בדת אלא באהבה."

"מה? נשארת דוס רק בגלל ללי?" נדהמתי.

"כן, למה אתה מתפלא כל כך?" נעלב בועז.

"כי זו רק אחותי הקטנה ליאת, באמת שווה לך להקריב קורבן כזה גדול בשביל אחת כמוה?"

רוני נראה כאילו הוא מתאפק לא לפרוץ בצחוק, ובועז התרגז עוד יותר. "אל תדבר ככה על אשתי!" צעק עלי, ואז נזכר איפה הוא נמצא, נרגע קצת והמשיך לספר. "בהתחלה היא הייתה כל כך רצינית בקטע הזה של חרדיות ואני כל כך רציתי אותה אז... זה לא שאני לא מאמין באלוהים, זה רק שלהיות חרדי כבד מידי עלי, אבל בשבילה... בשבילה הייתי מוכן הכל, אתה מבין?" העביר את מבטו ממני לרוני מחפש אצלנו הבנה לבעיות שלו. אני שתקתי, אבל רוני הנהן בכובד ראש ואמר שהוא בהחלט מבין. הנה, הוא למשל נעשה הומו רק אחרי שהוא התאהב בי. "אתה לא חושב שהם דומים?" הוסיף, והניח את זרועו על עורפי במחוות בעלות מרגיזה קצת.

"מאוד דומים." הסכים בועז לתדהמתי, "בפעם הראשונה שפגשתי אותו חשבתי שהם תאומים."

"תעזוב אותי." התנערתי בזעף מידו של רוני, "ולא נעשית הומו בשבילי, נולדת ככה. אל תפיל עלי את הבחירות שלך בחיים."

"זה בדיוק מה שללי אמרה לי." אמר בועז בקול נוגה, "שזה לא הוגן שאני מאשים אותה בבחירות שעשיתי בחיים שלי. והכי מצחיק זה שעכשיו היא כבר לא רוצה להיות חרדית יותר."

"טוב בועז, מה שהיה היה, ניסיתם וזה לא הלך. היא לא אוהבת אותך יותר, תשלים עם זה. שום דבר טוב לא יצא מזה שתגרור אותה ככה בלי גט. לא עדיף שתיפרדו יפה ושכל אחד מכם ילך לבנות לעצמו חיים משלו?"

"אני מסכים." אמר בועז בנחת, "אין לי ויכוח אתך, אבל אני לא מוכן שהילד שלי, הבן היחיד שלי, ילך לחיות בגולה רחוק ממני ושגבר אחר יהיה האבא שלו."

"ומהבנות לא אכפת לך?"

הוא משך בכתפיו ואמר שהוא לא רוצה לדבר על הבנות, אין לו שום דבר נגדן, אבל מה שבאמת חשוב לו זה הילד. "אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. אם הם ילכו לחיות בלונדון הוא ישכח אותי."

"אבל ילד בגיל כזה חייב את אימא." מחיתי, "אתה לא יכול לגדל אותו לבד, איפה אתה גר בכלל?"

"פה ושם. אחרי שללי הלכה עזבתי את הישיבה, בגילי לא נוח לי אצל הורי ואני לא מרוויח מספיק להשכיר לבד דירה. בינתיים אני נע ונד בין חברים ומשפחה ומחפש דירה עם שותפים." הוא הרים את כוסו וביקש עוד קפה. קמתי להכין לו וראשי הסתחרר בגלל התנועה המהירה מידי. הייתי חייב להיאחז בשולחן כדי לא ליפול.

"מה קרה לך?" נבהלו בועז ורוני. כדי להרגיע אותם היה עלי להיכנס להסברים מסובכים על דלקת אוזניים שהסתבכה וההשפעה שלה על שיווי המשקל וכל זה. ללי נזעקה מחדר השינה, נזפה בי שאני מתרוצץ ככה במצבי ושילחה אותי למיטה. נשכבתי במיטה ורציתי למות. כל כך רע הרגשתי, ובסוף, עייף ויגע מכל תלאות השבוע האחרון פשוט נרדמתי. התעוררתי שעה אחר כך כשללי נכנסה לחדר השינה עם ארוחת צהרים דשנה בשבילי. "תנסה לאכול כמה שיותר." הפצירה בי, "נורא רזית לאחרונה."

"גם את הורדת המון משקל."

"נו, טוב. הייתי ממש שמנה אחרי הלידה האחרונה, ועם כל הצרות שהיו לי לאחרונה..."

"גם לי היו צרות עם רוני." דחיתי את הצלחת מעל פני. "אין לי תיאבון."

היא נאנחה ושאלה עד מתי נמשיך עם השקרים והעמדת הפנים הזו. "למה את מתכוונת?" נבהלתי.

"אני נראית לך טיפשה? אני יודעת שיש לך איידס, מיד כשראיתי אותך הבנתי שמשהו לא בסדר אתך, כל כך רזית וכל התרופות האלו שאתה הולך אתם לכל מקום."

"תראי ללי, אני לא חולה איידס, אני רק..."

"אל תנסה לשקר. שאלתי את אימא והיא הודתה שזה נכון."

"לא התכוונתי לשקר, רק רציתי להגיד שאני נשא, לא חולה."

"אני יודעת, אימא הסבירה לי הכל. לדעתי אסור לך לעשות מילואים."

"ולדעתי אסור לך להתגרש מבועז."

שנינו לוטשים מבטים זועפים זה בזה ואז פורצים בצחוק בלתי נשלט - שריד לאחווה ששררה ביני לבינה כשהיינו ילדים. "הוא אוהב אותך מאוד ללי ונורא פגעת בו. בשבילך הוא מוכן להיות דתי, או חילוני, מה שתרצי, הוא אפילו מוכן לסלוח לך על הבגידה שלך."

היא מושכת בכתפיה ומסבה את מבטה בסרבנות. "אני יודעת אבל אני לא אוהבת אותו." היא מתעקשת.

אם היה לי אומץ הייתי שואל איך הסקס שלהם, אבל אין לי ולכן אני מניח לנושא. בני אדם לא מקשיבים באמת לעצות שהם מקבלים אלא עושים מה שליבם חפץ. מניסיוני עדיף לא להכביר מילים בנושאים כאלו. ללי מספרת לי שהיא מאוהבת במנהל בית הספר ההוא שחי בלונדון, אבל חוזרת שוב ושוב על טענתה שלא היה בינו לבינה שום מגע גופני, ושהם מחכים עד שהגט ייכנס לתוקף.

"הוא לא ייתן לך גט אם תיקחי לו את הילד."

"ואתה חושב שהוא צודק? אתה תומך בו, נכון? כל הגברים אותו דבר!" היא מתפרצת.

"אני לא תומך באף צד, אבל אני מבין אותו. מאוד כואב לאהוב מישהו שלא אוהב אותך וזה נורא פוגע לדעת שהבן זוג שלך רוצה אדם אחר."

"אני לא אשמה שאני לא אוהבת אותו ולא בגדתי בו, זו לא אשמתי שהתאהבתי באחר."

"אבל אתם נשואים, יש לכם ילדים ביחד, זה לא חשוב לך בכלל?"

היא מזעיפה פנים בעקשנות שאני מטיב להכיר וחוזרת על דבריה שהיא לא אוהבת אותו ואף פעם לא אהבה ושהכל היה טעות של צעירה שטופת מוח שנגררה אחרי רב כריזמטי ושעכשיו היא רוצה חיים שונים. "ובגלל ששינית את דעתך בועז צריך לוותר על הילד שלו?"

"תפסיק לעשות כזאת דרמה מכל דבר. אנשים מתגרשים כל הזמן, ובועז יוכל לראות את הילד בחופשות הקיץ."

"זה פשוט לא הוגן מה שאת עושה לו, ומה כל הקטע הזה שאת פתאום לא דתייה?"

"אני כן דתייה ואני כן מאמינה באלוהים, אבל אפשר להיות דתי גם בלי להיות חרדי."

"כן, אפשר, אבל אפילו הרפורמים לא מתלהבים מאישה מורדת."

"אישה מורדת!" היא צועקת ופניה מאדימים מזעם, "אני שונאת את הביטוי המפגר והשוביניסטי הזה מנחם! מאחד כמוך הייתי מצפה ליותר!" היא מצהירה בכעס, ואך כפסע ביני לבין סטירת לחי, למזלי רוני מתפרץ לחדר ומודיע שהוא חייב ללכת עכשיו.

"אתה נוסע עכשיו לתל אביב?"

"לא חמוד. אני חוזר לרמת דוד. עד שהבלגן הזה יירגע אני אהיה שם." בלי לשים לב לנוכחותה של ללי הוא מנשק אותי על פי, אומר לי שהוא אוהב אותי והולך.

קצת אחר כך בועז דופק בדלת ונכנס יד ביד עם שאולי, מודיע שפקידת המילואים שלו התקשרה כרגע ושעליו ללכת. "איפה אתה משרת?"

"הנדסה קרבית, ואתה?"

"בסדיר הייתי חובש קרבי בגולני, אבל עכשיו אני סתם חובש בפלוגת מילואים."

"בטח גם לך יקראו עוד מעט לחזור." מנבא בועז בקדרות. מנשק את הילדים המבולבלים, מחבק קצרות את ללי, לוחץ את ידי והולך גם כן. 

יצאתי הבוקר מהבית עמוס המון שקיות, קופסאות וצנצנות מדיפות ריחות ניחוח. מטען כבד שרובו נועד לאכילה - עוגיות ובורקסים תוצרת אימא. עוגות, מעמולים ופירות ממטבחה של אליס. איזה מזל שיש לי חבורה שלמה של מילואימניקים רעבים תמיד שיעזרו לי לחסל הכל. רגע לפני שיצאתי מהרכב של ג'קי שהסיע אותי לתחנת ההסעה הוא דחף לידי מחשב נייד דק וקליל, "שיהיה לך מה לעשות כשתנוח מחיסול ערבים." אמר, וקרץ לי.

לשמחתי הרבה לא נאלצתי לחסל אף אחד במילואים הללו. כל מה שעשיתי היה לחסל בלגן נוראי במחסני החירום, לסדר אריזות מסוג זה או אחר של ציוד רפואי, להפסיד באינסוף משחקי שש בש לאזולאי ובאינספור משחקי שח לאולג ובין לבין לנסוע עם אלכס לדירה שלו בקרית שמונה ולהיאבק עד חורמה בווירוסים שהשתוללו במחשב שלו. גיבור גדול אני כבר לא אהיה כמו שאתם רואים, ולמעשה לא רק אני אלא גם שאר המילואימניקים שמשרתים איתי לא עושים יותר מידי חוץ מלדאוג למשפחות בעורף הלא בטוח.

מלחמה מוזרה שבה החזית רוגעת ושלווה ואילו העורף מדמם ומבוהל. אנחנו ישנים באוהלים מיושנים על מיטות מתקפלות חורקות, מתרחצים במשורה ואוכלים בעיקר מנות קרב ועוגות שהבאנו מהבית. לחלקנו יש לפטופים שלפעמים אפילו אנחנו מצליחים לחבר לאינטרנט, וכמובן שלכולנו יש טלפונים סלולריים שנופלים כל פעם שקורה משהו בעורף. מתסכל מאוד. עד עכשיו רק אולג יודע למה בדיוק אני חייב לקחת תרופות בשעות קבועות ולהפתעתי הוא שומר על סודי ועדיין לא סיפר שום דבר לאף אחד. קיבלתי כמה הערות מופתעות מחברים ותיקים בגלל הרזון שלי, אבל הן נובעות בעיקר מקנאה ביכולת שלי לשמור על גזרה צנומה ואופנתית מאשר בגלל חשד שאני חולה. אם הם רק היו יודעים...

אני מרגיש ממש טוב. הסחרחורות כבר לא מציקות לי, והדבר היחיד שטורד את מנוחתי אלו הגעגועים לרוני ולמשפחה, והדאגה לשלומם. אני מדבר איתו פעם פעמיים ביום, אבל תמיד בקצרה רבה כי הוא עסוק ולחוץ מאוד. גם אחותי לחוצה ומתוחה. החבר שבא לשהות איתה במשך הקיץ רוצה לברוח חזרה לאנגליה, וכמובן שביטול הקייטנות והמצב המתוח לא מוסיף לשלוות נפשה. היחיד שמאושר עד הגג הוא שאולי שמבלה את רוב זמנו צמוד לדני ולחץ. הוא לא מפחד כלל מהמצב, מרגיש שהוא חי בסרט הרפתקאות מרתק ונהנה מכל רגע. הבוקר הצלחתי אפילו ליצור קשר עם הסגן והבוס. הם סיפרו לי שבגלל הקטיושות שנורו על חיפה הם שלחו את כולם הביתה ועוד מעט גם הם מסתלקים.

הם נשמעו מאוד רגועים, אבל אין ספק שהמצב לא קל. היו הרוגים ופצועים בחיפה ובנהריה וכולם פוחדים מהפצצה ישירה על אזור התעשייה במפרץ שעלול לגרום לאסון אקולוגי נורא. למה אני מתעסק בשטויות כמו ארגון ציוד מבולגן, והדבקות תוויות על תחבושות אישיות? מה אני עושה פה בכלל כשברור שבבית צריך אותי יותר?

תרומת דם

השמועות התחילו לרוץ עוד אתמול בלילה והיום בארוחת הבוקר המח"ט אישר אותן - אנחנו משתחררים הביתה. "עשיתם עבודה נהדרת, הכל מאורגן ומסודר פיקס. צה"ל מודה לכם ונכון לעכשיו אתם יכולים ללכת הביתה, אם יהיה צורך נקפיץ אתכם חזרה." השליש מעביר טפסים ואנחנו נדרשים לכתוב כתובות מעודכנות ומספרי טלפונים. מאושרים לשמע הבשורה הטובה אנחנו ממלאים את הפרטים הנדרשים בקפדנות, אבל ברגע שאנחנו קמים על הרגליים, מוכנים לטוס לאוהלים, לארוז את הציוד ולהסתלק המפקד מזדקף מלא קומתו ומודיע לנו שנוצר מחסור במנות דם בצפון. "הניידת של מד"א חונה ליד השער." הוא מרעים בקולו, מבשר לנו בטון בוטח שהוא סומך עלינו שלפני שנצא הביתה נשמח לעזור לחדש את מלאי הדם באזור הצפון. שמעתי את המילים תרומת דם וליבי שקע בקרבי.

בהתחלה חשבתי שאוכל להתחמק מרוע הגזירה באין רואים, לחפף או לקמבן משהו. מה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע כן אתרום דם, הרי בודקים את כל המנות בקפדנות לפני שמקפיאים אותן, או מפרידים מהן את הפלזמה, או מה שזה לא יהיה שעושים איתם שם במגן דוד אדום. משום מה זה לא עבד ככה. המח"ט עמד נחוש בפתח הניידת ואיש לא הצליח להתחמק ממבטו הבוחן. כל מי שלא רצה משום מה לתרום מדמו לאזרחי ישראל היה צריך לתת לו נימוקים טובים מאוד. "תראה, אני פשוט לא יכול לתרום, זה אישי ואני לא יכול לפרט." הישרתי אליו מבט, וקיוויתי שקולי לא רועד.

"זה בגלל האנטיביוטיקה שאתה לוקח?" שאל המח"ט באהדה מפתיעה - למה חשבתי שאף אחד לא שם לב שאני בולס כדורים בוקר צהרים וערב?

לא יודע למה לא אמרתי פשוט כן ודי. מה הייתה הבעיה שלי לשקר לו בפרצוף? הרי זה היה סתם שקר לבן, קטן ולא מזיק. נכון? וזה לא שפחדתי שהוא יתחיל לחקור אותי לפני כולם למה? וכמה ומה פתאום? הרי יכולתי בקלות לאלתר משהו, מה הפריע לי לספר לו על דלקת אוזניים שהסתבכה? וזה אפילו לא היה מאה אחוז שקר כי באמת... זאת אומרת... ובכל זאת כשהסתכלתי בפנים העייפות של איש הקבע הלא צעיר הזה עם העיניים הטרוטות מלילות של שינה טרופה, לא יכולתי לשקר.

במשך שלושת הימים שעבדנו יחד התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זה. הוא היה מלא התפעלות מכושר הארגון שלי ומהסדר שעשיתי במחסן המבולגן שהופקדנו עליו – השנים שעשיתי במחיצת הסגן הפרפקציוניסט עשו את שלהן – ואני רחשתי לו כבוד על המסירות והנאמנות שלו לתפקיד הלא זוהר ולא נחשב, אבל חיוני שלו, ופשוט לא הצלחתי לעשות לו את זה. "תראה המפקד... אני לא יכול... אולי נדבר בצד?"

משכתי אותו הצידה ואמרתי לו שהדם שלי לא טוב ושאסור לי לתרום דם. אתם יודעים מה הוא עשה? הוא הסמיק! בן אדם בן ארבעים פלוס הסמיק כמו ילדה קטנה ולא הצליח להסתכל לי בעיניים.

"אז זה נכון מה ששמעתי? אתה באמת הומו?"

"כן המפקד."

"ויש לך... אתה חולה במחלה הזו של ההומואים?"

"זו לא מחלה של הומואים, כל אחד יכול להידבק בה ואני לא חולה, רק נשא."

הוא משפיל את מבטו, בוחן את חרטומי נעליו בעיון, "אתה צריך לספר את זה לילד הרוסי היפה הזה שהולך אחריך לכל מקום."

"אתה מתכוון לאולג? הוא יודע, סיפרתי לו עוד כשהיינו בבה"ד 10."

הוא ירה בי מבט זועף, "אני מקווה שאתם נזהרים."

"אני תמיד זהיר המפקד, אבל לא עשיתי עם אולג שום דבר שמחייב זהירות."

רגע של שתיקה נבוכה משתרר ביני לבינו, ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי איך הוא ידע עלי. "מה, שאתה הומו?" הוא משך בכתפיו, נבוך. "אני כבר הרבה שנים בצבא, ראיתי מספיק דברים, ויש גם שמועות... אתה יודע איך זה. באמת חבל, אתה בחור טוב, מאוד מסודר, מאוד אמין. חבל לי לוותר עליך."

"אני לא הולך למות המפקד, אני מתכנן להיות פה עוד כמה שנים."

סוף סוף הוא הניח למבטו לפגוש במבטי. "לא לזה התכוונתי." הוא העביר בחוסר נוחות את משקלו מרגל לרגל, "התכוונתי... אם יהיה מצב שנצטרך אתכם שוב... ברור לך שאני לא אוכל לזמן אותך יותר למילואים, ואני גם אצטרך לדווח על זה הלאה."

"הייתי מעדיף שהמצב הבריאותי שלי יישאר רק ביני לבינך המפקד."

"אני מצטער, אבל מדובר פה בפיקוח נפש. אני בטוח שאתה מבין."

אני מבין אבל לא יכול לוותר. "אבל אני לא מסכן אף אחד המפקד. כל מה שאני עושה זה רק טיפול בציוד, אני מבטיח לך שזה לא כרוך בסכנה לאף אחד." לא נעים לו ממני, אני רואה את זה על הפנים שלו ומרגיש מבוכה בשביל שנינו, לא מתאים לי להתעקש ככה, אבל מצד שני אני יודע שאם אני אוותר אני אוכל את עצמי אחר כך עוד הרבה זמן.

"טוב, אני לא יודע. אני צריך להתייעץ בקשר לזה." הוא מנסה לצאת בכבוד ממצב מביך.

"תודה המפקד." אני אומר בנימוס, אבל בשקט בלב אני יודע שזה אבוד, אלו היו המילואים האחרונים שלי. השליש מתפרץ פתאום לשיחה שלנו ואומר שכרגע הגיע עוד משלוח של ציוד וצריך לעכב לפחות שנים שלושה אנשים שיישארו עד סוף היום לסדר הכל. כולם מתחילים להמציא תירוצים ולקמבן קומבינות כדי להתחמק, ונושמים לרווחה כשאני אומר שאני אשמח להישאר. אני לא מתפלא כשאולג מתנדב להישאר איתי למרות שהבוקר הוא אמור לצאת לרגילה, מיד אחר כך מודיע דניס הג'ינג'י שאם אולג נשאר אז גם הוא, וכולם נרגעים וממשיכים להתכונן ליציאה הביתה. 

אחרי שכולם מסתלקים לדרכם השליש לוקח איתו את דניס, ואולג ואני נשארים לבד במחסן, עובדים בשלווה ובלי חיפזון ותוך כדי כך משוחחים בשקט על המצב והכל. "נכון שסיפרת למפקד?" שואל אולג.

"כן, הייתי חייב בגלל התרומת דם וכל זה."

"לפחות לא יקראו לך יותר למילואים."

"אני יודע." אני אומר ומרגיש איך הדמעות דוקרות את העפעפיים שלי מבפנים.

"יכולת לתרום, אתה יודע שבודקים את כל התרומות ואת שלך היו פשוט זורקים. או שיכולת להגיד שלא בא לך לתרום או משהו כזה, לא היית חייב לספר."

"כן, אני יודע, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון, וגם לא היה לי נעים לשקר לו."

"אני מאוד מצטער על הקטע שעשיתי לך עם המקלחת, הייתי ממש טיפש."

"עזוב, זה לא חשוב. שכחתי מזה כבר."

"אני יוצא היום לרגילה. אולי נוכל... כבר יש לי קונדומים."

"לא חמוד, עדיף שלא. אתה צעיר מידי בשבילי, וחוץ מזה כנראה שאני והחבר שוב יחד."

"כנראה? מה זאת אומרת כנראה? אתם יחד או לחוד?"

"איך לפעמים."

"לא מבין." הוא מזעיף אלי מבט כחול, צעיר ומבולבל. "אז יש לך חבר או אין לך?"

"לא יודע אולג, אני רק יודע שלו יש אותי ולי... לא יודע. נכון לעכשיו יש לי אותו כנראה, אבל עם אחד כמוהו... לך תדע."

"במדינה הזו אי אפשר לדעת כלום." מתפרץ דניס למחסן ולשיחה שלנו בלי לדעת על מה דיברנו קודם. "הכל פה ברדק! אימא שלי אומרת שזו לא מדינה אמיתית, רק טיוטא של מדינה." הוא מנדב לנו את דעתו. "איזה בלגן, שום דבר פה לא קבוע ולא מסודר, סתם המון יהודים ברדקיסטים שמשגעים את עצמם ואת כל העולם, גועל נפש!"

"אז מה אתה עושה פה בכלל? תחזור לרוסיה!" מתנפל עליו אולג בכעס.

"אבל אני בכלל מאוקראינה." צוחק הג'ינג'י בעליזות, קופץ על אולג ומפיל אותו על ערמת מזרונים. הם מתחילים להתגושש בצחוק על המזרונים ואז הנייד שלי מצלצל.

זה רוני, הלב שלי קופץ מרוב שמחה למראה השם שלו על הצג. אני יוצא החוצה, יושב על פח הפוך ומספר לו מהר את החדשות שלי. "שחררו אותנו. בערב אני אהיה בבית." אני מבשר לו בקול שמח.

על היציאה שלי מהארון אני לא אומר כלום. למה לקלקל לו את המצב רוח? קשה לו מספיק גם ככה עם כל הלחץ שיש בבסיס. "נהדר." הוא אומר בקורת רוח, "אז ניפגש הערב בבית? אני כבר מת להיות אתך קצת לבד."

"שכחת את ללי והילדים?"

"הם חזרו הביתה, לחולון. האזעקות פה הפחידו את הילדים והיא החליטה שעדיף להיות בבית."

"ומה עם החבר האנגלי שלה?"

"תפס פחד וברח חזרה לאנגליה. הוא רצה שהיא תבוא איתו, אבל היא לא הסכימה להשאיר את הילדים כמובן. הם רבו על זה ובסוף הוא התחפף."

"טוב מאוד. תגיד רוני, מה עם הניסן? היא לקחה אותו איתה?"

"לא. אליס החליטה לעבור לאחותה בתל אביב עד שהמצב יירגע ועל הדרך היא נתנה לאחותך טרמפ הביתה."

"אז זאת אומרת שהכל חזר למקומו בשלום ויש לנו שוב שקט ושלווה?"

"כן, הכל רגוע עכשיו חוץ מעסק הקטן הזה של חיזבללה שמפגיזים לנו את חיפה." הוא צוחק את הצחוק הפרוע שלו שאני כל כך אוהב, אומר לי שכבר יומיים הוא קורע את התחת בעבודה והוא מת להיות איתי בבית.

"כדי לקרוע לי את התחת?"

"אהה, כן, אבל בעדינות."

"אתה כושי מניאק, אתה יודע את זה?"

"כן, אבל מניאק שאוהב אותך."

"גם אני, נפגש בבית חמוד, להתראות."

חזרתי מהמילואים בשעות הצהרים המוקדמות והנה, אזעקה! פתאום אני מתגעגע לחזור למילואים, שם היה שקט יותר. האזעקה הזו עושה לי מגרנה והרעש הזה של הנפילות... מין טפיחה רכה ומבשרת רעות כזו... זה מפחיד. אני לא אוהב את זה, לא אוהב את זה בכלל. פתאום קלטתי שאני מסתובב כבר כמה ימים על סף דמעות. עכשיו אני מבין שמהרגע ששמתי על עצמי את המדים אני בלחץ למרות שאלו היו מדי ב' מצ'וקמקים של מילואימניק, ולמרות שלא עשיתי שם שום דבר שמזכיר משימות קרביות בכל זאת מילואים מדכאים אותי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה