יום שבת, 30 בדצמבר 2017

18. החומר ממנו עשויה האהבה

אחרי הפגישה של קבוצת התמיכה סיפרתי לדייב, המנחה שלנו, שאני חושש שגולן יורד קצת מהפסים לאחרונה. יש לי הרגשה לא טובה בקשר אליו ולמדתי לסמוך על ההרגשות האלו. גולן שבהתחלת ההכרות שלנו היה אדם שקט מאוד, כמעט מדוכא, נעשה בזמן האחרון נורא עליז, דברן ותזזיתי. כבר כמה זמן שהוא מתנהג בצורה מוזרה. מנסה לשכנע אותי לבוא לבקר אצלו בדירה, מנסה לגעת בי כל הזמן, כאילו תוך כדי שיחה, אבל זה מעצבן, בעיקר כי הוא עומד קרוב מידי אלי. הפלישה שלו למרחב הפרטי שלי מוציאה אותי מריכוז ומלחיצה אותי. היום הוא ממש נדבק אלי ומישש אותי ללא הרף תוך כדי שיחה סתמית על פוליטיקה. למה הוא צריך ללטף לי את הכתף כשאנחנו מדברים על המפלגה החדשה של שרון? אחר כך הוא הלך אחרי לשירותים וניסה לנשק אותי. אולי הייתי צריך להיות תקיף יותר איתו, אבל הייתי נבוך מידי ולא ידעתי מה להגיד. כלפי חוץ הוא נראה אותו דבר, אבל הוא מתנהג נורא מוזר בזמן האחרון, לא רגוע, זז מהר מידי, כאילו השתלט עליו דיבוק. "אני יודע שאי שם בפנים נמצא גולן הרגיל והביישן וכל הקופצנות המעצבנת הזו זה לא הוא באמת, ואני לא אוהב את זה."

"אתה לא אוהב שינויים שאין לך שליטה עליהם, נכון?" שאל דייב וחייך.

בזמנו דיברנו הרבה על הצורך שלי בשליטה, צורך שגורם לי להיות מאוד מסודר ומאורגן. בעבודה זה נהדר ועוזר מאוד, אבל בחיים ובמגעים בין בני אדם זה עלול להיות מטרד. בדרך הביתה אני מטיף לעצמי - אתה צריך להיות קצת יותר גמיש מנחם ולהפסיק לחשוב כמו ילד קטן, ואז אני חוזר הביתה ומגלה שהיום תהיה מסיבה קטנה אצל ליאור, פרומו לסילבסטר, שגם השנה אני מתעקש לא לחגוג.

רוני מתרגש ושמח מאוד, וגם דני מתלהב, אם כי למרבה המזל הוא מוזמן לערב כיתה ולא יהיה בסביבה. בלי להתחשב ברתיעה שלי ממסיבות דורשים ממני לעזור בארגון. אני סוחב, מזיז, מזיע ומזדעזע לשמוע שגולן מוזמן גם הוא למסיבה. אוף! אם הם יגזימו עם הבלגנים שלהם אני בורח לבוריס.

***

הייתי עומד בכך אם הם לא היו מתעקשים להשתכר מהר ככל האפשר וכמובן שהיו צריכים לשירותים והשתמשו גם בבית שימוש אצלנו או שפשוט השתינו בגינה.

רובם עישנו גם ג'וינטים, ואולי אף למעלה מזה, אבל רק בדירה ובחצר למטה. רוני צץ מידי פעם לצידי וניסה לשכנע אותי להפסיק להיות סוציומט ולרדת למטה (כמה סמלי) להתרועע קצת עם בני אדם, מתנהג כאילו המריבה שרבנו אחרי הצהרים לא הייתה ולא נבראה.

אני לא אגיד שהוא היה ממש שיכור, אבל היה לו מצב רוח עליז עד גבה גלים, ולמרות שזה הרגיז אותי חשתי גם קנאה. למה רק אני לא יכול לשפר את מצב רוחי בעזרת שתייה או איזה כימיקל. זה נורא להיות הפיקח היחיד כשכולם סביבך מצחקקים, רוקדים, מדברים שטויות משליכים את העכבות שלהם לכל הרוחות, לא מודעים כלל לטיפשותם ורק אתה לא מסוגל לתפוס ראש ונשאר תמיד כבד, משעמם, מעצבן.

בסוף ברחתי לבוריס. רציתי לדבר איתו על גולן, ועל המריבה האיומה שלי עם רוני. איומה דווקא כי היא הייתה רצינית מאוד, בלי דרמות ושטויות.

רבנו כי אימא שלי הזמינה אותו לשיחה והוא הלך בלי לדבר איתי קודם. זה לא שאני אוסר עליו לדבר עם מישהו, אבל זו אימא שלי, והוא היה צריך להגיד לי קודם. הם ישבו בבית קפה ושוחחו עלי ומישהו ראה אותם וסיפר למישהו אחר, ומפה לשם זה הגיע גם אלי. הייתי בטוח שזו טעות או אי הבנה, אבל כששאלתי הוא הודה שכן, הוא שוחח עלי עם אימא מאחורי הגב שלי. כל כך כעסתי שאפילו לא שאלתי על מה הם דיברו.

אחר כך הוא המשיך בהכנות למסיבה הארורה הזו, מתעלם מהכעס שלי. בוריס סירב להכניס אותי. השאיר את השרשרת על הדלת, הציץ החוצה, אמר שיש אצלו מישהו, וציפה שאסתלק.

אני מודה שנפגעתי, והקטע שהוא עשה לי עם השרשרת על הדלת, מציץ אלי דרך סדק צר כאילו אני איזה טיפוס מסוכן שעלול לפגוע בו נורא הטריד אותי.

התפתח ויכוח אידיוטי משני עברי הדלת כששנינו רואים אחד את השני רק חלקית. רוב הזמן ראיתי מפניו רק עין וקצה של לחי. זה היה כל כך מוזר, ביקשתי שיסיר את השרשרת הזו והוא התעצבן ואמר שאני מציק לו, ושאסתלק כבר מהחיים שלו, נמאסתי עליו והוא לא צריך את הטובות שלי ואת הדאגנות שלי.

ברגע שהוא אמר את המילים האיומות הללו הרגשתי שאני נאטם לגמרי והסתלקתי הביתה. נדמה לי שהוא קרא אחרי משהו, אבל אני לא בטוח. רק עכשיו, כשאני כותב על זה, אני מרגיש מין כאב מוזר בחזה, כאילו איזה אגרוף רפאים מועך לי את הלב.

בבוקר התעוררתי מוקדם מידי עם כאב ראש קטלני, טעם נוראי בפה ומועקה בלב. הטלפון צלצל בקול צורמני וכשניסיתי להעיר את רוני שיענה (הטלפון בצד שלו) התברר לי להפתעתי הלא נעימה שהוא לא לידי.

עניתי וזה היה בוריס.

"חמי," הוא התחיל, "תשמע חמי, אנחנו צריכים..."

בבת אחת כל השיחה ההזויה של אתמול בלילה, מדברים משני עברי הדלת, מציצים זה אל זה כמו אויבים, המילים הדוקרות שהוא השליך לעברי, הכל חזר.

"לא, אין לי מה להגיד לך. לך תחפש את החברים שלך." אמרתי וטרקתי.

השתנתי, מרגיש שהמוח שלי עובד פול גז בניוטראל, ושאני לא מצליח לזכור כלום חוץ מזה שאכלתי חומיות יבשות ולא טעימות כאלו ו... גולן היה שם, זה בטוח, ורוני כמובן, ומיצי, כן אני זוכר את מיצי החמוד. נישקתי אותו ורוני נדחף באמצע וכעס. חיבקתי את שניהם, אבל רוני לא אהב את זה בכלל, למרות שהבטחתי לו שאני אוהב אותו.

ליאור והמעוצבים שלו היו שם, כולם שתויים ורוקדים וצוחקים, ומוזיקה... הייתה מוזיקה חזקה מאוד, ואחר כך כבר לא.

כמו הזיכרונות מתל אביב הכל היה מבולבל, תמונה פה, תמונה שם, בלי רצף של זמנים. לא יודע מה קודם ומה אחר כך. לא זוכר זיונים, אבל זוכר חרמנות חזקה.

התקלחתי במים לא ממש חמים והלכתי לחפש את רוני. הוא ישב ושתה קפה. כשנכנסתי העיף בי מבט חטוף, והבעת גועל עלתה על פניו.

"מה קרה?" שאלתי וגנבתי לו שלוק מהקפה.

הוא קם במורת רוח, שפך את הקפה לכיור והסתלק בלי להוסיף אפילו מילה. מתי הכושי הזה למד לכעוס כמו פולנייה?

אם הראש לא היה כואב לי כל כך הייתי מנסה לדבר אליו, אבל כל תנועה הכאיבה לראשי והדיבור היה משימה קשה מנשוא. מיצי הופיע, הציץ בי לרגע, הסמיק, וקבר את ראשו במקרר, מחפש חלב.

"יש לך כדור נגד כאב ראש?" לחשתי.

הוא הגיש לי כדור שלוקחים כשיש כאבי שיניים חמורים, ואפילו כוס מים, אבל התעקש לא ליצור איתי קשר עין. "מיצי בחייך, מה קרה אתמול. אני לא זוכר כלום, מה עשיתי?"

"עדיף לא לדבר על זה." ענה וברח.

בוריס התקשר שוב. ביקשתי שיניח לי וסגרתי. שתיתי עוד קפה, הסתובבתי בבית, מנסה להירגע. גלשתי קצת במחשב, מתנהג כאילו הכל כרגיל, וחיכיתי שרוני יבוא לדבר איתי, זה לא קרה ובסוף נשברתי והלכתי לדבר איתו. הוא שכב על הספה בחדר האורחים, וקרא עיתון. השיחה לא עלתה יפה. הוא לא רצה לתת לי לגעת בו, לא היה מוכן לספר לי מה בדיוק היה אתמול, לא קיבל את נימוקי שבגלל בוריס...

"אתה יודע שאתה נעשה אידיוט כשאתה מסטול." העיר בחמיצות, "לא היית צריך לגעת בכלל בחומיות האלו." הוסיף בזעם כבוש, מנער את כף ידי מעליו.

"כל אחד עושה טעויות לפעמים." ניסיתי להתנצל, אבל הוא אמר בכעס שהוא לא בטוח שהוא לא טעה ושאני לא הבן אדם שהוא חשב שאני, שהוא מאוכזב ממני, שכבר הרבה זמן הוא שואל את עצמו אם הקשר שלנו שווה את כל הצרות.

"יכול להיות שההורים שלי צודקים." סיכם את הנאום המכאיב שלו.

"תעשה מה שאתה חושב," עניתי ביובש, "הסברתי לך מה קרה ואני אומר לך שאני לא זוכר מה בדיוק עשיתי. אם פגעתי בך אני מתנצל, אבל אין לי מושג על מה."

"הצעת לי שנעשה שלישייה עם מיצי." הטיח רוני בזעם, "ועשית את זה בקולי קולות לפני כולם, ואחר כך נישקת את מיצי ואמרת שהוא אחלה זיון ושגם לי כדאי." לא פלא שמיצי לא יכול להסתכל לי בעיניים.

ביקשתי שוב סליחה, והסברתי שוב שאני לא זוכר כלום, אבל רוני לא התפייס. הוא לא רגיל לראות אותי עושה צחוק מעצמי, והוא פגוע מכך שהזכרתי לפני כולם את הסיפור הקצר והמיותר שהיה ביני למיצי, למרות שהוא היה אז עם המולדבית הנושא עדיין כאוב מאוד מבחינתו.

חזרתי מבואס למחשב, מקלל את מזג האוויר היבש שמעיק עלי ומכביד על נשימתי, את כאב הראש שלי ואת טיפשותי. יונתן נכנס למסנג'ר ואחרי ששפכתי לפניו את ליבי הוא הרגיע אותו ואמר שדברים כאלו קורים ולא נורא. ניסיתי להאשים את בוריס, אבל יונתן ציין בצדק שאף אחד לא הכריח אותי לאכול עוגיות מתובלות בחשיש, וזה נכון, אם כי בפעם הקודמת שעשיתי את זה (לפני שנים רבות) לא זכור לי שאיבדתי את הזיכרון או שסבלתי מכאב ראש נורא כזה. נעשיתי סתם שמח, חרמן וקשקשן וצחקתי המון, זה הכל. הופעתו של בוריס הפסיקה את השיחה עם יונתן.

בוריס לא התנצל, זה לא הקטע שלו, אבל היה ברור שהוא מאוד מצטער שפגע בי ומת שאני פשוט אשכח את אתמול בערב. מצאתי את כל המעמד מביך ומעיק. הקשר שלי עם בוריס שהיה תמיד חם, זורם וטבעי הפך תקוע ונוקשה. הוא הסביר שהיה אצלו מישהו שלא רצה שאני אראה אותו, וחזר ואמר שאני החבר הכי טוב שלו, שהוא שמח מאוד שאני דואג לו, שאני קרוב לו יותר מקרובי משפחתו, וניסה לחבק אותי. לראשונה בחיי השתמטתי ממנו, הלוואי ויכולתי לשכוח שהוא אמר שאני נודניק שמתעלק לו על החיים ומציק לו, אבל הדברים שהוא אמר אתמול וגרוע מכך הטון הכעוס וחסר הסבלנות שלו חזרו והדהדו במוחי.

"הייתי עצבני נורא, בגלל זה דיברתי לא יפה." הסביר בוריס, "איך הייתה המסיבה?" ניסה לשנות נושא.

"בסדר." שיקרתי.

הוא נאנח, קם ומשך אותי אליו לחיבוק פרידה. עמדתי כמו גולם ולא החזרתי לו חיבוק כמו תמיד, והוא שוב נאנח ואמר לי ביידיש המצחיקה שלו ששבע חכמים לא יצליחו להוציא אבן שטיפש אחד זרק לבאר.

אחרי שהוא הלך אכלתי משהו, וכדי להתאושש ולהחליף אווירה הלכתי לטייל ברגל, וחזרתי עייף ואחוז בחילה. סיכום תוצאות המסיבה של אתמול - אין לי חברים, כולם כועסים עלי, בן זוגי האהוב שוקל להפוך לאקס שלי כי ביישתי אותו לעיני כולם, ומה שגרוע יותר מכל, אני מרגיש שאכזבתי אותו ואת עצמי והכל באשמתי. מאחר והיום כולם מחרימים אותי אין לי שום הפרעות ושום הסחות דעת, ואני מגלה לשמחתי שלפני 'בנות גילמור' יש שידור חוזר של 'החומר ממנו עשויה האהבה'.

בזמנו לא יצא לי לראות את הפרקים הראשונים, איזה מזל שיש שידורים חוזרים. הילדים המאוהבים מאוד נוגעים לליבי, וגם המתאגרף הזועם (איזה גוף יפה יש לו) שהחברה שלו בגדה בו מוצא חן בעיני. בעוד אני מתפעל מהריבועים שיש לו בבטן רוני צץ בחדר השינה עם כוס קפה חם בשבילי, נותן לי כמה ביסים מהעוגה שלו ומתיישב לצידי על המיטה. "עוד מעט יתחיל 'בנות גילמור'." אני מגלה לו, "סוף סוף אני לא אפסיד את ההתחלה, רוצה לראות איתי."

הוא מתיישב לידי בזהירות, מקפיד לשבת רחוק ממני. שנינו שותים בשקט קפה, ממתינים לסוף הפרסומות. הן מתארכות עוד ועוד, ואני מניח את הכוס ונשכב, ראשי נשען על הכרית המקופלת לשתיים, ואומר ששורפות לי העיניים.

רוני נשכב לצידי ומגלה לי שחוץ מחשיש היו כנראה עוד חומרים בעוגיות הללו, ולכן התגובה שלי הייתה מוזרה. הוא מדבר על קטמין, אבל אני מטיל בכך ספק. די קשה להשיג חומר כזה. מה שזה לא יהיה אכלתי מעט מאוד עוגיות, וכעת אני מרגיש ממש בסדר, אפילו הראש כבר לא כואב.

"עוגיות שמשנות אותך. זה מזכיר לי את 'אליס בארץ הפלאות'." אני מעיר בחיוך, ושואל אם לדעתו קרול לואיס גם לקח סמים. אופיום היה חוקי בתקופה ההיא.

"כל דבר מזכיר לך ספר." מצטחק רוני, ונותן לי נשיקה על הלחי, "גם אם לא נהיה יותר זוג אני לא מוותר עליך בתור חבר." הוא מצהיר, ופתאום אני קולט שהוא רציני, שהוא באמת עלול לעזוב אותי, שיכול להיות שיותר הוא לא יהיה שלי ולא נישן יחד, ואני לא אוכל... "מה בדיוק קרה במסיבה." אני שואל, ואוחז את כף ידו היפה והשחומה בידי, מלטף אותה, מקיף את פרק היד הצר באצבעותיי, מביט בפניו ומבחין שהוא נראה עייף קצת ומתוח, ויש סהרונים סגלגלים מתחת לעיניו.

"התנהגת נורא מוזר, שונה מאוד מההתנהגות הרגילה שלך, פתאום רקדת וחיבקת את כולם." הוא מעווה את פניו, רוני שונא לראות אותי מתחבק עם אחרים, "ואחר כך, כשהיינו צריכים להחליש את המוזיקה בגלל השכנים התחלת לקשקש, אמרת כאלו דברים..." הוא מהסס.

"נו, מה אמרתי." אני מאיץ בו.

"אמרת לגולן שלא יעמוד קרוב כל כך אליך כי זה מרגיז אותך נורא, ודחפת אותו."

"חזק?" אני נחרד.

"לא, אבל... זה היה מוזר, אמרת שידבר אליך בלי ידיים ושלא יפלוש למרחב הפרטי שלך." הוא צוחק, "גם כשאתה מסטול אתה מדבר כמו פלצן."

"ומה עוד." אני ממשיך לחקור.

"אמרת לחברים של ליאור שיפסיקו לדבר על דיאטות ומריטת שערות, ובגדים, שיפסיקו להתאפר ולתלות על עצמם תכשיטים ושיתחילו להתנהג כמו גברים.

"אוי ואבוי. הם נעלבו?"

"לא יודע, הם היו די מסטולים. אחר כך חיבקת את מיצי, וסיפרת לכולם כמה היה לך טוב איתו ואיזה מתוק הוא וכמה אתה מת לזיין אותו שוב."

"אוי. ומה אתה עשית?"

"התרגזתי ונדחפתי בין שניכם, ואתה אמרת שאתה בטוח שגם אני אוהב לזיין את מיצי והכי טוב שנעשה את זה ביחד, וסיפרת לכולם," הוא מאדים ועוצם עיניים, "אמרת לכולם שאתה מת לנסות שלישייה איתי ועם מיצי."

"אני ממש ממש מצטער רוני, לא התכוונתי, אני לא זוכר כלום. הייתי נורא מסטול."

"שטויות, הכמות שלקחת הייתה ממש קטנה, לא היית מסטול, רק קצת... קצת מוזר כזה. דיברת בלי לחשוב, אבל זה כן היית אתה. מריחואנה מסלקת עכבות ואתה פשוט אמרת בפעם הראשונה בחייך מה אתה חושב באמת."

הוא קצת כועס עלי, אבל ממשיך לשכב לידי, מניח לי ללטף את ידיו, וגם מלטף אותי קצת, לוקח את כף ידי ומעביר עליה את לשונו. זה נעים, מדגדג ומגרה. ואז בנות גילמור מתחיל. הוא מסתובב ונשכב על הצד, גבו אלי, הודף את ישבנו העטוף במכנס דק אל בטני. כמה דקות אנחנו צופים בשתיקה בסרט, ואז יש שוב פרסומות. אנחנו מדברים שוב על המסיבה, ועל עוד דברים לא חשובים שאני לא ממש זוכר כי כל תשומת לבי מרוכזת בעכוז הקטן והקשה הזה שמתחכך בי באיטיות משגעת בעוד בעליו של אותו ישבן מדבר על משהו שמישהו לבש. בלי ממש להקשיב אני מהמהם בהסכמה ומניח יד על בטנו השטוחה, מלטף אותו בעדינות וכאילו מבלי משים ומחדיר יד מתחת לגומי של מכנסיו.

כמו שחשדתי הבחור לא לובש תחתונים. "אז חשבת כבר על מה קורה איתנו?" אני חוקר בעודי מעביר אצבעות זהירות על האבר הנחמד שלו שהולך ומתקשה במהירות. התחושה היא של מגע במוט ברזל מצופה קטיפה חלקלקה.

"אני חושב," אומר רוני בקול רציני מאוד, תוך שהוא מצליח בתנועות זהירות ומחוכמות למקם את הזין שלי, שגם הוא כבר עומד, בדיוק בחריץ הנחמד שבין עגבותיו, "שכדאי שניקח פסק זמן, נישן לחוד וננסה לחשוב קצת על מה אנחנו עושים בעתיד."

איזה מזל שגם אני בלי תחתונים. במקום לענות אני דוחף את ידי עמוק יותר למכנסיו ומהדק את אברי אל התחת המפתה שלו.

"חמי," הוא מנדנד, "מה דעתך?"

"אין לי דעה." אני מפטיר קצרות, "נדבר אחר כך, עכשיו אני רואה סרט."

לרגע אנחנו מפסיקים לזוז ומנסים להתרכז במסך. האחיין של הלא מגולח אומר לו שהוא מנסה לפתור לכולם את הבעיות וזה מעצבן, שיעזוב את הצרות של האחרים ויתרכז בחיים שלו.

לדעתי זה רעיון מצוין, למרות שהלא מגולח שכל הזמן הולך עם כובע בייסבול הפוך וחולצה משובצת נעלב נורא, והולך לתקן חלון שבור אחרי שרוקן כמה פחיות בירה, וכמובן שהוא נחתך. הוא לא יודע איזה מזל יש לו שהוא יכול ליהנות מהטיפול המסור של לורליי היפה בחתך שבכף ידו בלי לחשוש להדביק אותה באיידס.

ראיתי די. אני הופך את רוני על בטנו ונשכב מעליו. "חמי רגע, אני רוצה לקחת קונדום."

"לא. אמרת בלי זיונים." אני מתעקש.

"טיפש אחד." הוא מגחך, ומצליח בכל זאת להיפטר ממכנסיו. כף ידי לחה כנגד הזין שלו והלחץ הנעים, הלח והחלקלק של החריץ שבין עכוזיו מטריף אותי. הוא גומר ראשון, מתפתל ונאנח, מושך את ידי הלחה לעבר פיו, מעביר את לשונו על בסיס האגודל שלי וצוחק כשמיד אחר כך אני גומר גם כן.

אנחנו מכירים זה את זה כל כך טוב, מנחשים אחד את גופו של השני בדייקנות שבאה מתרגול ממושך. ברור שלא נוכל לחיות אחד בלי השני, הרעיון פשוט לא מתקבל על הדעת. "רוני, אני אמות אם אני לא אוכל לישון אתך. אני צריך אותך."

הוא מסתובב, מרים את חולצתי, מחכך את פניו בחזי, נאנח בקורת רוח, חוקר אותי איך היה עם מיצי וצובט אותי כשאני אומר שהיה כיף לזיין בחור שמנמן וצייתן שלא מתווכח כל הזמן תור מי לזיין קודם, ומאושר לקבל זין בתחת שלו.

"ובכל זאת אתה איתי ולא איתו." הוא מעיר בסיפוק, ומתרפק עלי, מסבך את רגליו ברגלי.

"כן, אני דביל." אני מודה, אבל הוא כבר נרדם. מחייך, לופת באגרופו את אגודלי, רגליו חמימות כנגד רגלי, וכמה דקות אחר כך אני מניח ראש על כתפו ונרדם גם כן.


אין תגובות:

פרסום תגובה