יום שבת, 30 בדצמבר 2017

17. כל תכנית היא בסיס לשינוי

עדיין לא קלטתי איך הכל השתנה בבת אחת ושום דבר מהתכניות שלי לגבי הסוף שבוע האחרון שלנו בדירה הישנה לא יצא כמו שתכננתי. רק לפני יומיים הרגשתי שאני דורך על קרקע בטוחה, הייתי מאושר ואופטימי ובבת אחת הכל השתנה, התהפך ונעשה מעיק ולא בטוח. הכל התחיל בגלל מסיבת הסיום של רוני - המסיבה שלא הוזמנתי אליה כדי לא להטריד בנוכחותי את המשפחה שלו. הייתי בסדר, לא התמרמרתי ולא מחיתי. אני מבין שחשוב לו לרצות אותם ולתת להם כבוד ואמרתי לו שזה לא חשוב, ולא אכפת לי לא לבוא, העיקר שאחרי מסיבת הסיום הוא יחזור אלי.

תכננתי שעד סוף השבוע הכל יהיה גמור - הבית יהיה צבוע, המשקופים מוכנים והמטבח מורכב. ביום שישי ננקה ונסדר הכל בבית החדש. בשבת ננוח ונהיה יחד בפעם האחרונה בדירה הישנה וביום ראשון יביאו את הרהיטים המשופצים לבית החדש ויחברו אותנו לחשמל וככה יצא שביום האהבה נתחיל לגור יחד בבית החדש והמסודר שלנו. כדרכי עשיתי תכניות מפורטות להפליא ועיבדתי לוח זמנים נהדר, אבל כמו שאומרים בצה"ל - כל תכנית היא בסיס לשינוי - מי שעוד לא שירת בצה"ל שיתכונן, הוא עוד ישמע את המשפט הזה הרבה פעמים, וזה נכון גם באזרחות.

מצחיק לחשוב שרק לפני יומיים הייתי מודאג בגלל שבמטבח היו חסרים צירים לדלתות של הארון מעל השיש. (ארון יפה עם דלתות זכוכית ומדף לקופסאות תבלינים מתחתיו, ומקום מיוחד לפלורסנט שיאיר על השיש, בדיוק כמו שרוני וליאור תכננו). גם הרכבת המשקופים לא נשלמה כמו שתכננתי. נשאר עוד חלון אחד להרכיב והתברר שצריך לעשות תיקונים ברשתות. הצבעים גמרו את הקירות, אבל הדלתות הפנימיות שנצבעו בצבע שמן לבן לא התייבשו והתברר שאי אפשר להרכיב אותן.

בקיצור, כמו בכל שיפוץ צצו כל מיני פאקים קטנים ששיבשו לי את הלו"ז. למרות זאת שמרתי על מוראל גבוה, לא נלחצתי ואפילו תכננתי לכתוב פוסט מבדח על איך תמיד כל תכניות השיפוץ אורכות יותר זמן ועולות יותר כסף מכפי שתכננת, ואיך תמיד הבעלי מלאכה מספרים לך שלהם זה עולה יותר. בסוף דווקא הדירה יצאה בסדר וכל העיכובים הקטנים הסתדרו מהר ומה שהשתבש באמת אלו החיים שלי. את זה גם השיפוצניק הכי מוכשר לא יצליח לתקן.

"אתה דואג בגלל שטויות." נזף בי ג'קי, "הכל מסתדר ממש יפה, אין לך מושג איזה בעיות יש לאנשים עם שיפוצים, הלוואי והכל בחיים שלך יסתדר יפה כמו הבית הזה." איחל לי ג'קי בלי לחשוד שרוח נבואה פקדה אותו והוא בעצם מזהיר אותי מהעתיד הקרוב מאוד.

לא ידעתי כלום כמובן. בתמימותי הסכמתי אתו והודיתי לו על שוויתר לי על איסוף הקרטונים בלילה כדי שאוכל לצפות במשחק הכדור סל של מכבי נגד ברצלונה. לפני המשחק עוד הספקתי לאחל לרוני הצלחה בהופעה וקבענו שמיד אחרי המסיבה הוא חוזר אלי. מאז יום שלישי הוא לא היה איתי בגלל שהיו לו מבחנים, והוא היה נורא עסוק בחזרות. שנינו התגעגענו נורא להיות סוף סוף יחד, וצחקנו כשתכננו מה נעשה זה לזה כשניפגש.

בערך באמצע המשחק הוא התקשר אלי עוד פעם וסיפר שהמסיבה הייתה נהדרת, וההופעה נפלאה, וכולם התלהבו מאוד, אבל הוא יאחר לחזור כי אבא שלו הזמין את כולם לאכול במסעדה אחרי המסיבה. אביו הזמין גם ההורים של סיגלית להצטרף, והוא צחק קצת כשסיפר איך היא התעלקה עליו כל הזמן והתחנפה להורים שלו, ואמר שבכל מקרה עד סוף הכדור סל הוא יהיה איתי. לא דאגתי בכלל, האמת, הייתי די מרוצה שהוא יגיע קצת באיחור ולא יפריע לי לראות בשקט את המשחק, אבל גם אחרי שהמשחק נגמר הוא לא הגיע. עד חצות הייתי רגוע, ואז התחלתי לדאוג. למרות העייפות לא הצלחתי להירדם. נורא רציתי להתקשר אליו, אבל חששתי להפריע לו כשהוא עם המשפחה שלו. לא ידעתי אם להמשיך לחכות או ללכת לישון או להתקשר והסתובבתי חסר מנוחה, מטריד את שלוותו של פחיסטון שנמנם בסל שלו ואז, סוף סוף, הוא התקשר, ואת השיחה הזו אני לא אשכח עד סוף ימי. זו הייתה שיחה מוזרה כל כך, הקול שלו נשמע מוזר, מרוחק ושביר והוא נשמע כל כך אומלל ובודד כשאמר, "סליחה שאני מתקשר כל כך מאוחר, הערתי אותך?"

ואני כמובן צעקתי שלא, בטח שלא, ואיפה הוא, ולאן הוא נעלם, ולמה הוא לא בא כבר? והלב שלי כבר אמר לי שמשהו מאוד מאוד לא בסדר, שמשהו השתבש בצורה איומה.

"אני ברמב"ם." הוא אמר, "אני עומד ליד השער הראשי, אתה יכול לבוא לקחת אותי?"

"מה פתאום רמב"ם? מה קרה? מי חולה? אתה בסדר?"

"אני בסדר גמור." ענה רוני בקול המוזר והמרוחק הזה, "הכל אצלי בסדר, אבא שלי הולך למות בגללי, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור."

"מה? על מה אתה מדבר? מה קרה לאבא שלך?" נבהלתי.

"בבקשה נמרוד," הקול שלו התחיל להישבר למעין התייפחות, "אני לא יכול לדבר עכשיו, בבקשה בוא, אני צריך אותך."

"אני כבר בא, אל תלך לשום מקום!" צעקתי. חטפתי את המעיל והמפתחות ודהרתי למטה. בשעות האלו הכבישים היו ריקים לגמרי, ואני סחטתי מהניסן העתיקה שלי את המיץ.

מזל שהיה לי חצי טנק דלק, ושלא היה אף שוטר בסביבה, כי עברתי באור אדום פה ושם, ולא ממש עצרתי בעצור. הוא צלצל קצת אחרי אחת, והייתי אצלו לפני שתיים. הוא עמד על המדרכה, ליד הבודקה של הפרחים והממתקים, בלי מעיל למרות הקור, ובהה בכביש כמו עיוור. אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שהצעיר הרזה והשחרחר הזה בטח מסומם או חולה, או משהו, ראו עליו שהוא לא בסדר. עצרתי עם שני גלגלים על המדרכה ויצאתי אליו, מציף אותו בשאלות, "איפה המעיל שלך? אתה קפוא לגמרי, מה קרה?"

הוא התמוטט עלי, רועד כולו, וגמגם דברים לא מובנים ובכה. כל מה שהצלחתי להבין היה שאבא שלו במיון, ושהם גרשו אותו, והוא ברח בלי מעיל. "אז בוא נלך לקחת את המעיל שלך." הצעתי. המיון של רמב"ם הוא ממש ליד השער, עניין של דקותיים הליכה. "אתה רועד כולך, בוא נכנס, נקנה לך כוס תה או קקאו חם." אמרתי ותוך כדי דיבור הורדתי מעלי את המעיל ועטפתי אותו. הפנים שלו היו קרות ורטובות והידיים קפואות לגמרי. היה נורא קר בלילה ההוא. הוא סירב בהיסטריה לחזור למיון, ואני הרגשתי שעוד רגע אני מת מקור בלי מעיל, ולכן נכנעתי, הכנסתי אותו לאוטו ונסענו הביתה.

הפעם נסעתי לאט יותר ובלי עברות תנועה. בדרך הצלחתי לדובב אותו קצת ולהבין שבמסעדה התפתחה מריבה בינו ובין אבא שלו, מריבה שהסתיימה בכך שהאבא התחיל להרגיש לא טוב. הם נלחצו ולקחו אותו למיון ושם גילו שיש לו לחץ דם נורא גבוה וחשד לאירוע לב. רק אז הבנתי למה הוא אמר שבאשמתו אבא שלו הולך למות. "אז מי גירש אותך?" שאלתי, מנסה להישאר רגוע נוכח המצב.

רוני התקפל בתוך עצמו נראה קטן ורזה בתוך המעיל שלי. "כולם הם אמרו שזו אשמתי, שאבא היה בן אדם בריא עד שאני התחלתי עם השטויות שלי, שהכל קרה בגללי, ושאם אני לא אחזור הביתה יקרה אסון. "ניסיתי להתווכח אתם." הוא סיפר לי, ודמעות התחילו לזלוג על פניו, "אמרתי להם שבגילי כולם עוזבים את הבית, שאני לא ילד, ואני צריך פרטיות, ואז הם אמרו..." הוא התחיל להתייפח, "הגיס שלי, הבעל של שולי אחותי אמר שאף אחד לא היה אומר כלום אם הייתי הולך לגור אם בחורה, אבל לעזוב את הבית וללכת לחיות כמו בהמה עם הטיפוס ההוא שדרדר אותי למשכב זכר, ובטח גם לסמים, ומי יודע למה עוד..." ואז הבכי שלו התגבר כל כך עד שלא יכולתי להבין יותר כלום.

רק כשהגענו הביתה והוא התקלח ושכב במיטה, חבוק בזרועותיי, הוא הצליח לספר לי שאחרי שהגיס שלו אמר את המילים המפורשות - משכב זכר - אימא שלו נכנסה להיסטריה, וכולם צעקו וצרחו ובסוף הרופא התורן, ששמע הכל כמובן, ביקש ממנו בנימוס שאולי עדיף שהוא ילך החוצה ויסתובב קצת עד שבני המשפחה שלו יירגעו. "אבל אני מכיר אותם, הם בחיים לא יירגעו ולא יסלחו לי." אמר רוני ושוב התחיל להתייפח. נרדמנו רק לפנות בוקר, ואפילו מתוך שינה הוא המשיך לבכות ולהיאנח.

ולפני שאני ממשיך בסיפור המאורעות שקרו אחרי מסיבת הסיום שלו אני צריך להתוודות וידוי קטן ולא נעים - למרות כל הצער הנורא שחשתי עליו, ולמרות כל הזעם שלי על המשפחה הדפוקה שלו, היה לי בראש איזה קול קטן וקריר ששאל אותי בלחש מה אני צריך את הכאב ראש הזה? בשביל מה אני צריך את זה בחיים שלי? למה הבעיות של הבחור המבולבל הזה שאני מכיר סך הכל כמה חודשים צריכות לשבש לי את החיים? אין לי מספיק צרות משלי?

לא עניתי לקול הזה, אני אף פעם לא עונה לו, אין לי תשובות הגיוניות לשאלות הכל כך מעשיות שלו. חיבקתי חזק את רוני, ואמרתי לו שמחר נתקשר לבית החולים לברר מה שלום אביו, ונרדמתי. 

התעוררתי בבוקר לקול צלצול טלפון צורם שעקר אותי בגסות משנתי, וגיליתי בזוועה שהשעה כבר שמונה וחצי בבוקר. דבר ראשון נזכרתי שכל הפועלים ממתינים לי כבר שעה שלמה בבית החדש.

המטלפן היה ג'קי שלמרבה המזל היו לו מפתחות לבית שלי, "מה קרה? היה לך לילה סוער עם רוני?" שאל, מבודח, אבל כשדיווחתי לו מאוד בקצרה על מה שקרה הוא הרצין בבת אחת ונאנח עמוקות.

"תשמע, אתה ממש בסרטים עם הבחור הזה, אני מציע לך לא להתערב יותר מידי, כי מה שלא יהיה אתה תצא מזה לא טוב." אמר לי בקול שקול ורציני מאוד, "ותאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר, יצאתי פעם עם בחורה רוסיה ואל תשאל איזה בלאגנים נהיו לי מזה. כולם סבלו, כולם בכו, ובסוף היא נשברה ועזבה אותי כדי לא להסתכסך עם המשפחה שלה. אני מציע לך לא להתערב ולתת לו להחליט לבד אם הוא מעדיף אותך או אותם."

את העצה הזו שמעתי שוב ושוב במשך אותו יום שישי גם מבוריס, וגם מסמי שבא לראות איך יצא הצבע והמטבח. וכשטענתי ברוגז שזה לא בסדר, ושזה לא צריך להיות ככה, ולמה רוני חייב לבחור ביני ובין המשפחה שלו, הם משכו כתפיים ואמרו שככה זה בעולם, ואלו החיים.

ג'קי אמנם השתתף מאוד בצערי, אבל לחץ עלי לבוא כבר, כי הוא לא יכול להתרוצץ לבד בין כל הפועלים, ואני חייב להגיע ולהגיד לנגרים איפה בדיוק להרכיב את הארון, ואיפה אני רוצה את המנורה, ועוד מאה ואחת בעיות קטנות שרק בעל הבית יכול לפתור.

"קח אותו אתך ובואו יחד." הציע לי, אבל רוני לא היה במצב שאפשר היה לקחת אותו לאיזה מקום. הוא התנהג כמו חולה, הפנים שלו היו נפוחים מבכי, בעיקר באזור העיניים, והוא רעד כול הזמן וסרב לאכול משהו, או לפחות לקום מהמיטה. לא ידעתי אם הוא סובל מהתמוטטות עצבים או מהלם, או שאולי הוא חטף התקררות חמורה בגלל הזמן הרב שעמד בחוץ בלי מעיל וחיכה לי. אולי הוא סבל מכל הדברים ביחד.

רק עכשיו, כשאני כותב על זה, אני קולט איזה פארסה מגוחכת הם החיים שלי. לך תדבר על דברים חשובים כמו טיב הקשר עם משפחות המקור שלנו, המקום שאנחנו נותנים להן בחיים שלנו כאנשים מבוגרים, הצורך של כולנו להתבגר יום אחד ולעזוב את הבית כדי להקים משפחה חדשה, כשכל דקה מתקשר מישהו ושואל שאלות טכניות מעצבנות על חיבור דלתות, ומיקום רשתות, ועוד כל מיני דברים שלא הייתי מסוגל להתרכז בהם.

במקום להתעסק בבעיות האמיתיות שלי ושלו, הייתי צריך לחשוב על ארונות מטבח, וברגי פיליפס, וצירים של דלתות, ורשתות אלומיניום, ועוד כל מיני שטויות כאלו.

בסוף הפסקתי לנאום לרוני שבין כה לא הקשיב, וניסיתי לברר מה עם אבא שלו. לצערי לא הצלחתי להשיג את המיון של רמב"ם - היה תפוס כל הזמן - וג'קי ניג'ס לי בטלפון, ואחר כך גם סמי הגיע והתרגז שעדיין לא באתי.

מצאתי את עצמי נקרע בין החיים הנורמאליים שמשכו אותי החוצה, ובין החובה שלי לדאוג לרוני ששכב, אפור פנים ואדום עיניים, ורעד בתוך הפוך. "לך, לך." הוא אמר כשראה שאני מתלבט ונלחץ, ולא יודע מה להחליט. "אני אהיה בסדר, אל תדאג."

הלכתי, ועד עכשיו אני לא יודע אם זו הייתה טעות ואם לא הייתי צריך להישאר אתו. אולי אז זה היה נגמר אחרת. נשארתי בבית החדש ועבדתי עד ארבע אחרי הצהרים ולפחות בבית הכל היה בסדר - המטבח יצא מושלם, הצבעים גמרו הכל וגם עזרו לי לנקות, המשקופים הורכבו, הדלתות ניצבו קוממיות על ציריהן - ורק רוני נעלם אחרי שהתקשר אלי בצהרים ואמר שאביו התאושש, ירד לו הלחץ דם, והוא נוסע אליו לביקור. 

רק כשבאתי הביתה וראיתי שהוא עדיין לא חזר, העזתי והתקשרתי אליו לנייד. ענה לי גבר עם קול ארסי מחוספס שאמר לי בעוינות שרוני לא יכול לדבר איתי ושלא אתקשר יותר כי נמאס להם מטיפוסים כמוני, וניתק לי בפרצוף. מאז לא שמעתי ממנו כלום ולא העזתי להתקשר.

מעולם לא ביליתי סוף שבוע אומלל כל כך. הייתי לבד לגמרי בבלוק, רק אני ופחיסטון שלא ידע איך לנחם אותי. הוא אמנם ניסה לעודד אותי, דחף את ראשו אל בטני ויילל דברי ניחומים, אבל הייתי אומלל מכדי להקשיב. דחפתי אותו מעלי ואמרתי לו שיפסיק להציק, והוא נעלב והסתלק לסלסלה שלו.

לא ידעתי מה לעשות. חיכיתי לו ליד החלון עד שהחשיך ואני נעשיתי עייף נורא. אכלתי פיצה קרה ונרדמתי בבגדי על המזרון – הרהיט היחיד שנשאר בחדר השינה שלי - המיטה הובלה אחר כבוד עוד בצהרים לבית החדש, והיא ניצבת כעת על צידה בחדר השינה. לידה עומד המזרון החדש, שניהם ממתינים שיסירו מעליהם את העטיפות ויעשו בהם שימוש.

בתשע בערב התעוררתי מבוהל מצלצול טלפון צורם. (שמתם לב כמה זוועתי נשמע צלצול הטלפון כשהוא מונח על הרצפה?) הראש כאב לי וכל השרירים שלי היו תפוסים. אני שונא להתעורר ככה, ומה שהיה יותר גרוע - זה לא היה רוני אלא בוריס שרצה להזמין אותי ואת רוני לסרט בלב המפרץ.

"אני לא יכול לעזוב את הדירה עכשיו," הסברתי, "ומה אם הוא יבוא ולא ימצא אותי?"

"מי יבוא? על מה אתה מדבר?" התפלא בוריס, ותוך כמה דקות הוציא ממני את כל הסיפור העגום על סופה של מסיבת הסיום של רוני. 

"למה לא התקשרת אלי מיד? דביל אחד!" התרעם, "בשביל מה יש חברים? אני כבר בא."

הוא בא עם ולאדי, החבר החדש שלו, שהתברר כגבר בן חמישים בערך, שרירי מאוד, רוסי מאוד, ומעוטר לתפארה בכתובות קעקע מפחידות. בוריס הוא גם רוסי במקור, אם כי הוא עלה לארץ בגיל צעיר מאוד, ומיד שינו את שמו מבוריס לברוך (בשנות השבעים עוד נהגו לעשות דברים כאלו לילדים). הוא מדבר כמובן רוסית מצוינת כי הבבושקה שלו גידלה אותו כשהוריו היו עסוקים בפרנסת הבית. כשהוא מדבר רוסית הוא נשמע לגמרי רוסי, וכשהוא מדבר עברית הוא נשמע ממש צבר. השינוי הזה במבטא שלו משעשע ומפליא אותי כל פעם מחדש. אני תמיד שם לב למבטאים של בני אדם. רוני למשל הוא כמובן יליד הארץ, ומדבר עברית רגילה לגמרי, אבל כשהוא מתעצבן וכועס, או מתרגש, האותיות הגרוניות שלו נעשות יותר ברורות והוא נשמע יותר מזרחי. לדעתי זה מקסים וחבל שאני לא מסוגל לדבר ככה שישמעו את ההבדל בין אלף לעין וחית לכף. משום מה שכאמרתי לו את זה הוא נעשה נבוך ומתגונן, כאילו שזה דבר רע.

הסתכלתי על בוריס ועל החבר שלו, ראיתי איך טוב להם יחד, ונקרעתי מגעגועים ודאגה לרוני. "למה לא התקשרת אלי מיד?" נזף בי בוריס, והתרגז עלי כשאמרתי שהתביישתי לספר לו מה קרה ואיך שוב רוני עזב אותי בגלל הלחץ המשפחתי שהפעילו עליו.

ולאדי הציע לתת לי לשתות, או לעשן משהו, ונדהם עד עומק נשמתו כשאמרתי לו ברוסית האיטית שלי שאני לא יכול לשתות, וגם לא לעשן, כי זה עושה אותי חולה.

"אתה לא יכול להשתכר קצת? אז מה אתה עושה כדי לשכוח את הצרות שלך?" הוא שאל ברחמים.

כשמשכתי בכתפי בחוסר אונים, הוא ניסה לנחם אותי ואמר שזה מאוד יהודי מצידי, לא להיות מסוגל להשתכר. אולי, אבל מה זה עוזר לי?

הם התייאשו ממני אחרי כשעה והלכו, משאירים אותי לחשוב מה רוני עושה כדי לשכוח שהוא היה אמור להיות איתי עכשיו? הוא בטח שותה או מתמסטל, או שאולי בכלל לא אכפת לו והוא כבר שכח אותי? 

לא צריך יום מיוחד לאהבה

בחוץ היה קר נורא וגשום, הנייד שלו היה מנותק ואת הטלפון של הוריו לא ידעתי, וגם אם הייתי יודע פחדתי להתקשר לשם. החלטתי לנסוע לדירה החדשה לנקות קצת ומה שיהיה יהיה. איתו או בלעדיו הייתי חייב להכין את הבית למגורים. הלב שבור, אבל החיים ממשיכים. לפני שעמדתי לצאת התעכבתי עוד רגע כדי לשמוע את השיר  'ג'ורג'יה' של ריי צ'ארלס נוחו עדן, ואז הוא נכנס פתאום וחייך אלי. למראהו הוצפתי אושר פתאומי שגירש בבת אחת את הבדידות והקור של הלילה הנורא בלעדיו. התחבקנו לצלילי הבלוז האיטיים והרכים של ריי צ'ארלס, זכר צדיק לברכה. מהיום, כל פעם שאשמע את 'ג'ורג'יה' אני אזכר ברגע המאושר הזה.

הוא ניסה להסביר, לדבר, אבל אני לא רציתי לשמוע כלום. לא רציתי שום הסברים. רציתי רק להרגיש אותו צמוד אלי, חם ואוהב ומלא חיים - זה הספיק לי לחלוטין.

האושר שחשתי לא ארך כמובן זמן רב כי אושר הוא כמו חטיף שוקולד טעים, תמיד נגמר מהר מידי ומשאיר טעם של עוד. אחרי שעשינו אהבה וישנו קצת הייתי חייב להתעורר ולהקשיב למה שהוא בא להגיד לי, ואז נגמר לי האושר. הוא שוב רצה שאני אבין אותו, שאהיה סבלני, שאתן לו זמן. הוא הסביר לי שבגלל המצב של אביו, ושל אימו ובגלל הגיסים והאחיות והשכנים...

"אני לא מבין, אמרת שאבא שלך חזר כבר הביתה ושהוא בסדר, שהמצב שלו לא היה כל כך רציני כמו שחשבתם, למה אתה לא יכול לבוא לגור איתי כמו שתכננו?" התפרצתי.

"תבין אותי נמרוד." התחנן רוני, "אני נורא רוצה לגור אתך, ואני יודע שסמכת עלי עם הכסף והכל, אבל אני לא יכול, אני לא מסוגל לעשות את זה לאבא ולאימא."

"לעשות להם מה? מה נורא כל כך במה שאתה עושה? למה אתה לא יכול להיות בן אדם עצמאי? אם ההורים שלך נעשים חולים ברגע שאתה מפסיק להתנהג כמו ילד קטן זו הבעיה שלהם, לא שלך!" צעקתי עליו בכעס.

הוא כעס בחזרה אמר לי שאני אגואיסט ולא מבין אותו, ואני אמרתי לו בזעם שהוא מוותר על החיים שלו למען הוריו וזה חולני, והוא שוב ניסה לפייס ואמר לי שהוא אוהב אותי, ושאם רק אהיה קצת יותר סבלני אז...

סירבתי להתפייס, אמרתי שכבר הייתי סבלני יותר מידי זמן, ושבגללו כל החיים שלי התהפכו, שאני כבר לא יכול יותר, שהפסקתי לכתוב בגלל הצרות שהוא עושה לי, ושנמאס לי כבר להיות הטיפוס ההוא שמדרדר אותו למשכב זכר, והלכתי ממנו למחשב כדי לראות אם קיבלתי מייל.

זה הרגיז אותו נורא. לא מצא חן בעיניו שאני מפנה אליו את הגב, ומסתכל על המחשב ולא עליו. "אתה צריך להגיד לי תודה, על מה היית כותב אם לא הייתי עושה לך צרות?" אמר בצורה עוקצנית שפגעה בי מאוד.

צעקתי עליו שלא יתערב לי בכתיבה, ומספיק שהוא בלגן לי את החיים, וסיבך אותי בקניית בית שאין לי כסף לשלם עליו. הוא נפגע מאוד ממה שאמרתי ובכה, ואחר כך כעס, ואמר שאני לא באמת אוהב אותו, ושאני לוחץ עליו לגור איתי בגלל הכסף שלו ושאני צריך אותו איתי רק כדי לשלם את המשכנתא. 

אני יודע שהוא לא באמת התכוון. הוא דיבר מתוך כעס, בדיוק כמוני, אבל נפגעתי מאוד ורציתי לפגוע בו חזרה. אמרתי לו בקרירות שאני משחרר אותו מההתחייבות שלו כלפי, שאני אמצא לי מישהו אחר להשכיר לו את החדר. "בטח ליאור ירצה לבוא לגור איתי." הוספתי ברשעות, "או אולי אריאל?"

"מצידי תשכיר את החדר שלי לשניהם ותזיין אותם ביחד או לחוד!" פלט רוני בזעם, דחס את הבגדים המעטים שלו לתרמיל והסתלק.

אחרי שהוא הלך לא יכולתי להישאר יותר לבד בבית. נסעתי לבית החדש ועבדתי שם בניקיון עד שהיה חושך, ואפילו קצת אחר כך. אז נכון לעכשיו רוני עזב אותי סופית, אבל לפחות הפנלים שלי מצוחצחים למשעי. אחרי שהוצאתי את כל הכעס שלי על קרצוף הרצפות והפנלים נרגעתי קצת, והתחלתי להתחרט על הדברים האיומים שאמרתי לו. אני לא מאמין איזה בן אדם דפוק אני, להיפרד מהחבר שאני כל כך אוהב ממש לפני יום האהבה. איך יכולתי להגיד לו דברים מעליבים כל כך? אני מתפרץ לעיתים מאוד רחוקות, אבל כשאני כבר מתפרץ אני מאבד שליטה בעצמי ומזיק לכל מי שבא איתי במגע.

בבוקר ניסיתי לשים את פחיסטון הממורמר בתוך הכלוב שלו, ובפעם הראשונה בחיי חטפתי ממנו שריטה. אני לא מאמין עד עכשיו שהוא שרט אותי. בדרך כלל הוא חתול כל כך עדין ונעים הליכות, מעולם לא קרה שהוא פגע במישהו בכוונה, אפילו כשדני היה מלטף אותו קצת חזק מידי הוא הבין שזה מרוב אהבה והבליג בשקט.

הוא בטח נורא נלחץ מהכלוב ומכל המעבר דירה הזה. אחרי שהוא שרט אותי הוא ברח מהחלון של המקלחת שבטיפשותי שכחתי לסגור. ניסיתי לחפש אותו, אבל הוא נעלם. הייתי לחוץ כי החשמלאים היו אמורים להגיע על הבוקר והחלטתי להסתלק בלעדיו ולחזור בערב לחפש אותו. השארתי לו חלון פתוח וקצת אוכל ושתייה, וגם את הסלסילה שלו השארתי.

לקחתי איתי את המחשב וקצת הבגדים וכלי הבית שעוד היו לי בדירה, ונסעתי לבית החדש. הייתי עצוב והרגשתי נורא בגלל פחיסטון, וגם בגלל המריבה עם רוני, אבל היו לי כל כך הרבה דברים לעשות - דברים שהייתי אמור לעשות עם רוני - וכעת עלי לעשות אותם לבד.

הכל דפק נהדר, ממש לפי התוכניות. החשמל חובר בלי בעיות, אבו ראמי הגיע בדיוק בזמן, ולמרבה המזל ברגע שהוא פרק את המשאית שלו הפסיק הגשם ושום דבר לא נרטב. הוא והפועלים שלו שמו את הרהיטים בסלון וזה נראה נפלא. הספה נראתה ממש כמו חדשה ומאוד נוח לשבת עליה. הודיתי לאבו ראמי ולפועלים שלו במילים חמות, וניסיתי להראות שמח, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה חבל שרוני לא פה.

למזלי ליאור ובוריס באו לעזור לי וברוב תבונה (הם בטח דיברו על זה קודם) אף אחד לא שאל איפה רוני. איש מהם לא שם לב שפחיסטון נעלם. ולאדי עובד בבקרים, אבל גם הוא הגיע אחרי הצהרים עם המון אוכל ושתייה, והתפעל מאוד מהרהיטים המשופצים שבאמת יצאו ממש נהדר. אחר כך הגיעו גם אליס וג'קי עם דני, והביאו אתם את הכלב שג'קי הבטיח לדני - גור קטן של גולדן רטריוור שנראה בדיוק כמו הכלבלב החמוד שמככב בפרסומת של נייר הטואלט בערוץ 2 - הוא גם רך כמו הנייר טואלט ההוא, ואולי אפילו יותר.

"אני בטוח שהוא ופחיסטון יהיו חברים מצוינים." אמר דני בשמחה, "איפה רוני? אני רוצה שהוא יראה את הגור שלי."

אמרתי לו שהשארתי את פחיסטון בדירה הישנה ואני אביא אותו בערב, אבל לא יכולתי להגיד לו שרוני ואני כבר לא.

אף אחד לא ידע על זה. בוריס אולי ניחש, אבל לא סיפרתי לאף אחד מה באמת קרה. התביישתי ואולי, בפינה קטנה בלב, עוד קיוויתי שהוא יחזור, אם כי הקול ההגיוני והקריר ההוא אמר לי שזה לא יקרה, ושעדיף ככה, אבל מחר יום האהבה ומי רוצה להקשיב לקול ההיגיון ביום האהבה?

השמש התחילה לשקוע, כולנו כבר אכלנו ושתינו, דני התחיל לפהק ואליס עזרה לי לקפל את המסיבה הספונטאנית שהתפתחה במטבח היפה והחדש שלי, ותוך כדי כך סיפרה לי בהתרגשות שנדמה לה שהיא כבר מרגישה את התנועות של העובר, וזה כמו דגדוג של כנפיים קטנטנות בתוך הבטן שלה.

כולם קמו והתחילו ללכת לכיוון הפתח ובדיוק כשעמדנו בקבוצה גדולה ומבולגנת בכניסה והתחלנו להגיד אחד לשני מזל טוב, ותודה, ויום אהבה שמח, הגיעה משאית קטנה וגבוהה עם כיסוי ברזנט כחול כהה, ונעצרה מול הבית.

הנהג שאל אם זו הדירה של ברנוביץ, "כן! כאן! הוא גר כאן!" צרח דני בהתרגשות, והתחיל לקפץ כמו שילדים עושים כשהם עייפים ונרגשים מידי.

לפני שהספקתי להגיד מילה קפצו מהקבינה שני בריונים נמרצים מאוד ופרקו מהמשאית ספת מיטה אדמדמת, שולחן מחשב ממתכת, שני ארגזים גדולים שעל אחד היה כתוב בגדים ועל השני ספרים, וקינחו במחשב ארוז בתוך נילונים.

הם נשאו את כל הכבודה לתוך הבית, מצייתים בלי עוררין לליאור שהורה להם להציב הכל בחדר האורחים שלי. "אבל איפה רוני?" שאל ליאור אחרי שהסבלים עזבו, מרוצים בגלל הטיפ היפה שנתתי להם. (עבדתי פה ושם בסבלות ואני יודע איזה עבודה מבאסת זו).

לפני שהספקתי לחשוב מה לענות דני זינק החוצה צועק, "הנה הוא! הנה הוא!" ודהר לעבר מונית שעצרה מול הבית.

רוני ירד ממנה, נושא בידיו את הסלסילה של פחיסטון שישב בתוכה בתנוחה אצילית, סוקר בהתנשאות את הסביבה החדשה. החלפתי עם רוני מבט אחד קצר ורב משמעות, אבל שנינו שתקנו. מהתגובה הרגועה של כל החבורה הוא הבין שאף אחד לא יודע על המריבה שלנו, ובמעין הסכמה אילמת החלטנו לא לדבר על העסקים הפרטיים שלנו ליד כולם, בטח שלא ליד הילד הנרגש שרצה לדעת איך הכלבלב החדש שלו יסתדר עם פחיסטון. להפתעת כולנו הפגישה הראשונה שלהם עלתה יפה מאוד. אמנם ברגע הראשון פחיסטון הסתמר כולו למראה הגור החמוד וקימר את גבו באיום, אבל הגור כשכש אליו בזנבו בחנפנות וניסה לרחרח אותו.

פחיסטון לא אהב את זה והחטיף לגור סטירונת קטנה על האף. הוא נרתע לרגע וייבב קצת, ומיד פחיסטון הבין שאין לו מה לדאוג מהשכן החדש ונרגע. אחרי שליטפתי אותו הוא אפילו הניח לכלבלב לרחרח אותו מעט לפני שהסתלק לסקור את ממלכתו החדשה.

הזהרתי את כולם לא להניח לו לצאת החוצה עד כשנהיה בטוחים שהוא התרגל לבית החדש, נפרדתי לשלום מכל האורחים, ונשארתי לבד עם רוני. עמדנו כמו גלמים והבטנו זה בזה, לא יודעים מה בדיוק לעשות. המילים הקשות שאמרנו זה לזה חצצו בינינו ובהתחלה ניסינו להתנהג כאילו כלום לא קרה - אידיוטי, אני יודע, אבל ככה זה היה.

"איפה מצאת את החתול?" שאלתי.

"הוא היה על אדן החלון בדירה הישנה." ענה רוני בפשטות, "כשעברתי עם המונית ראיתי אותו יושב שם, עצוב כזה, וחשבתי לעשות לך הפתעה ולהביא אותו איתי."

"הנהג מונית לא התרגז שפתאום הכנסת לו חתול?" שאלתי.

"לא, בכלל לא. הוא נורא נהנה להסיע חתול במונית שלו ופחיסטון התנהג נהדר, ישב בשקט בסל שלו והסתכל דרך החלון כמו נוסע רגיל. אני לא מבין למה היית צריך להכניס אותו לכלוב?"

"עשיתי טעות, וגם שילמתי עליה." הראיתי לו את ידי השרוטה.

"אוי, מסכן שלי." אמר רוני בהשתתפות, ונגע בקצות אצבעותיו בשריטה הלא כל כך רצינית שעל כף ידי. "הכל נראה ממש נהדר." התחיל רוני להסתובב בבית, "אני לא מאמין כמה מהר שיפצת הכל."

"זה לא היה שיפוץ רציני, רק החלפתי מטבח ומשקופים וצבעתי. לא סיפור גדול, אבל חבל שלא יכולת לעזור לי יותר." עניתי בנוקשות.

"אם אתה לא רוצה שאני אגור אתך רק תגיד." בחר רוני לפרש את דברי כנזיפה.

"אל תדבר שטויות." השתקתי אותו ושיניתי מהר נושא מחשש לעוד מריבה. "הנה, תנסה לשבת על הספה, תראה כמה שהיא נוחה עכשיו."

רוני הצניח את ישבנו על הספה המשופצת והסכים איתי שהיא נוחה מאוד, ואני צדקתי שהתעקשתי להשאיר אותה כי היא הולמת מאוד את הכורסאות. "כנראה שאתה מבין בעיצוב יותר ממה שנדמה לך." חייך אלי חיוך קטן וביישני שפרץ עוד פרצה בברוגז שלנו.

"אני לא מבין כלום בעיצוב." רטנתי, "אני רק יודע מה מוצא חן בעיני ומה לא." ואז לא יכולתי להתאפק וחייכתי אליו חזרה, "בוא, תנסה את המזרון החדש." הצעתי לו.

המיטה כבר הייתה מוצעת במצעים נקיים ונראתה מזמינה מאוד.

"צריך וילונות." אמר רוני והתיישב בזהירות על המיטה. "למה לא לקחת את הווילונות הירוקים מהדירה הישנה?"

"הם לא מתאימים לבית הזה רוני, קבלתי אותם מבוריס ואני לא רוצה אותם פה. אני רוצה וילונות חדשים."

החלפנו עוד מבט קצר שאחריו הוא השפיל את עיניו והביט בקצות נעלי ההתעמלות שלו. "נמרוד," הוא אמר, "תראה נמרוד, אפשר להגיד לך משהו?"

"רק אל תגיד לי שוב להיות סבלני ולא ללחוץ עליך!" התפרצתי.

רוני נשך את שפתיו והתפתל קצת, ואז קם וזרק את עצמו עלי. "לא התכוונתי למה שאמרתי, סליחה נמרוד." לחש ונלחץ אלי בכוח.

"גם אני לא התכוונתי לרוב הדברים שאמרתי, כעסתי עליך והייתי נורא מאוכזב שפתאום לא רצית לבוא לגור איתי רוני, אבל..."

"אני יודע שלא התכוונת." נחפז רוני להיכנס לדברי, והשתיק אותי בנשיקה. "בוא," משך אותי למיטה, "בוא אלי." 

באתי אליו ולקח הרבה זמן עד ששוב הצלחתי לדבר. הדבר הראשון ששאלתי אותו כשהצלחתי שוב לנשום כמו שצריך היה אם הוא באמת מתכוון להישאר איתי הפעם.

"מה אתה חושב, שאני סוחב אחרי את כל החפצים שלי כל פעם שאני בא לביקור?" צחק רוני ומשך אותי למקלחת כדי שנחנוך אותה יחד.

אחרי שהתקלחנו בפעם הראשונה במקלחת החדשה, חזרנו שוב למיטה ואז הוא סיפר לי איך הוא החליט לעזוב את הוריו. "אחרי שרבנו נורא כעסתי עליך. חזרתי הביתה ולא רציתי לדבר עם אף אחד, הלכתי לישון וכשקמתי אחרי הצהרים גיליתי שבכיתי מתוך שינה וכל הכרית שלי רטובה. כל כך הצטערתי על מה שאמרתי לך, אכלתי את הלב ונורא התגעגעתי, ואז הם התחילו להציק לי..." הוא נאנח כמו שהוא נאנח תמיד כשהוא מדבר על המשפחה שלו, "הם התחילו לדבר שוב על סיגלית, כמה היא נחמדה, ואיזה משפחה מקסימה יש לה, וכמה שההורים שלה נחמדים, ואיזה יופי שגם הם מסורתיים, ואולי, במקום לבזבז את כל החופש שלי בשינה כדאי שאזמין אותה לסרט או משהו, ואז הבנתי שהם פשוט לא רוצים להבין, ושתמיד זה יהיה ככה, ועד שאני לא אתחתן ואחיה בדיוק כמו שהם רוצים הם לא יעזבו אותי בשקט."

"אבל אמרת שיש בחורות שמושכות אותך, אז אולי עדיף שתמצא אחת כזו ותתחתן?" שאלתי. אולי הייתי טיפש שהעליתי את הנושא, אבל רציתי לדבר על כל מה שהציק לי, ולא שכחתי שבהתחלה רוני טען שהוא בעצם ביסקסואל. 

"אף בחורה שפגשתי היא לא כמוך," אמר רוני והסמיק, "ואף אחת לא עושה לי מה שאתה עושה." הצהיר והניח את ראשו על כתפי.

למרות שזו הייתה שיחה רצינית לא יכולתי להתאפק וחייכתי, "אני לא מתפלא שהתאכזבת," התבדחתי, "נדיר מאוד למצוא בחורה עם זין ושערות על החזה."

"טוב, בסדר, אז אני לא באמת ביסקסואל. אני מחבב כמה בחורות, אבל לא בא לי ללכת איתן למיטה. סתם אמרתי את זה בהתחלה כי... כי... אתה יודע למה."

"כן, אני יודע." חיבקתי אותו, "זה בסדר, תמשיך עם הסיפור שלך."

רוני המשיך לספר. "כדי לא לריב אתם שוב אמרתי שאני עייף מאוד, ושגם אם לא הייתי עייף אני לא מחבב את סיגלית הנחמדה שלהם, והלכתי לקרוא בבלוג שלך. קראתי מה שכתבת ונהיה לי נורא עצוב. הבנתי שאני לא כועס עליך אלא נורא מתגעגע, וכשקמתי בבוקר שוב גיליתי שבכיתי בלילה מתוך שינה והבנתי שאתה צדקת כל הזמן, אני לא יכול לחיות את החיים שהם בחרו בשבילי, אני חייב להחליט בשביל עצמי, ובאותו רגע החלטתי שאני חייב להסתלק מהבית ודי. היום בארוחת הבוקר אמרתי להם שאני מצטער שאני לא יכול להיות הבן אדם שהם רוצים שאני אהיה, ואני חייב לעזוב."

"ואז הם נעשו היסטריים ועשו לך סקנדל נוראי?" נכנסתי לדבריו.

"לא. דווקא לא. אני חושב שהם קלטו כמה הייתי מדוכא מאז שחזרתי ומהצורה שדברתי הם הבינו שהחלטתי ושום דבר לא יעזור. הם נשארו רגועים, ואבא אמר לי בשקט שאם אני חייב אז אני חייב, אבל שאדע שאם אני הולך לחיות אתך אני כבר לא יכול להיות חלק מהמשפחה שלהם. אמרתי שאני מבין, ושאלתי אם אני יכול לקחת את המיטה שלי, ואת המחשב והבגדים שלי, והוא אמר שכן. אימא בכתה, אבל בשקט, ואחר כך מצאתי בדפי זהב חברת מובילים שהסכימו לבוא מיד. עד שהם הגיעו ארזתי הכל מהר, הזמנתי מונית, וזהו."

"אז מה, יותר לא תראה את הוריך? לא יהיה לך שום קשר אתם?"

"גם לך אין שום קשר עם הוריך!" הוא התריס ועשה פרצוף קשוח.

"טוב, היחסים ביני להורי שונים, וחוץ מזה הם יודעים מסמי שאני בסדר."

"אני בטח אשמור על קשר עם חלי ואולי גם עם זוהר, אבל אני לא חוזר לשם יותר עד שהם לא יקבלו אותי כמו שאני." אמר רוני בפשטות וסירב להוסיף לדבר יותר על הנושא.

אני יודע שלמרות הכל הוא אוהב את הוריו וקשור אליהם ודואג להם מאוד, אבל ראיתי שממש קשה לו לדבר על הפירוד מהם והחלטתי להניח לו. הוא סיפר לי אחר כך כמה הוא פחד שאני אכעס עליו ולא אסכים לתת לו להיכנס לבית ולכן כשראה את פחיסטון החליט לקחת אותו בתקווה שהחתול ירכך את לבי.

"נורא שמחתי שראיתי שכולם אצלך. ידעתי שלא תעשה לי בושות ליד כולם." הודה.

"טיפש אחד! אתה באמת חושב שהייתי מגרש אותך? כל כך התגעגעתי אליך." חיבקתי אותו בכוח.

דיברנו המון זמן ובין לבין עשינו גם הפסקות לאהבה, ופתאום ראינו שכבר אחרי חצות והגיע ה – 14 לפברואר. איחלנו זה לזה יום אהבה שמח ואני הצטערתי שאני חייב ללכת בבוקר יום האהבה לעבודה ולא יכול להישאר ולחגוג אתו.

"לא נורא." אמר רוני, כיבה את האור ונצמד אלי חזק כמו שהוא אוהב לעשות לפני השינה. "אנחנו לא צריכים יום מיוחד לאהבה, אצלנו כל יום הוא יום האהבה." 



אין תגובות:

פרסום תגובה