יום שבת, 30 בדצמבר 2017

23. איידס חתולים

הגעתי הביתה הרוס מעייפות וגיליתי את רוני יושב ומעשן במטבח. "סליחה מנחם, אני באמת מצטער." התנצל ומיהר לכבות את הסיגריה, "אבל נורא קר בחוץ והייתי חייב סיגריה."

"למה? מה שוב קרה?" שאלתי בעצבנות. הייתי נורא עייף, מתי להתקלח וכעסתי על עצמי ששכחתי להדליק את הבוילר.

"חמי." הוא קם ושם ידיים על כתפיי, "אני נורא מצטער אבל... אולי הייתי צריך לשאול אותך קודם, אבל הוא נורא סבל והרופא אמר..."

בסתר לבבי כבר ידעתי מה הוא עומד לספר לי. החתול שלי לא הרגיש טוב לאחרונה, אכל מעט, ישן המון, ומאתמול היה חלש ואפאטי בצורה מעוררת רחמים. הבוקר רוני הבטיח שאם הוא יספיק הוא ייקח אותו היום לווטרינר, עד לרגע שהוא סיפר לי שכחתי מזה בכלל.

לא הופתעתי לגלות שפחיסטון חלה באיידס חתולים ושהתרופה היחידה שהרופא היה יכול להציע לו הייתה זריקת הרדמה לנצח. "הוא כבר מת?" שאלתי.

רוני עשה כן עם הראש וניסה לגעת בי, אבל התחמקתי ממנו. "כמה זה עלה?" שאלתי.

"מה זה חשוב?" הוא התפרץ בזעם, "פחיסטון שלנו מת! מה זה משנה כמה זה עלה?"

"כמה?" התעקשתי.

"שש מאות ₪ בשביל הבדיקת דם וזריקת ההרדמה, והוא גם הבטיח לטפל בגופה. רציתי לחכות עד שתגיע ותיפרד ממנו לפני שירדימו אותו, אבל הרופא אמר שהחתול סובל כי יש לו דלקת ראות ובסוף החלטתי לגמור הכל מיד. אתה כועס?"

"לא. טוב עשית. חבל היה לתת לו לסבול. דני יודע?"

"כן. סיפרתי לו ועכשיו הוא כועס עלי שלא התעקשתי שניתן לפחיסטון תרופות."

"למה לא אמרת לו שאין תרופות ושככה הכי טוב?"

"אמרתי לו, מה אתה חושב? בטח שאמרתי לו!" התעצבן רוני, "אבל הוא חשב שזה כמו אצל בני אדם. הוא לא יודע שאין תרופות לחתולים."

"טוב, אני רק מקווה שכשאני אחלה מישהו יסכים להרדים אותי ולטפל בגופה." הערתי.

רוני חטף חום והתחיל לצעוק שאשתוק כבר!

"תשתוק אתה בעצמך רוני. היו לפחיסטון חיים טובים, טיפלנו בו יפה, לא היו לו שום דאגות בחיים, וברגע שהוא חלה לא נתנו לו לסבול יותר מידי. הלוואי עלי. עכשיו תעזוב אותי, אני עייף ורוצה לראות משחק כדור סל."

הדלקתי את הבוילר והלכתי לראות כדור סל. אני מקווה שעד סוף המשחק יהיו לי מים חמים. 

 אוכל של ילדים

כשדני היה ממש קטן הוא נכנס אלי פעם וביקש משהו לאכול. הצעתי לו כל מיני דברים ושום דבר לא נראה לו. "למה אין לך אוכל של ילדים? שאל, מאוכזב.

"מה זה אוכל של ילדים?" הופתעתי. אולי המציאו משהו חדש מאז שהייתי ילד? חשבתי לעצמי.

מסתבר שהוא התכוון לאוכל כמו במבה וממרח שוקולד, נקניקיות וצ'יפס בשקית. זה נחשב בעיניו לאוכל של ילדים, אוכל שנשטף היטב בעזרת קולה או ספרייט. בזמן האחרון, בעיקר מאז שהוא בנבחרת השחייה, הוא עבר, לפי המלצת המאמן שלו, לאכול בשר וביצים, ירקות, לחם מלא, הרבה חלב וגבינות ומים מינראלים, ולהימנע ממשקאות ממותקים.

אחרי שהבוקר הוא בקושי אמר לי בוקר טוב וסירב בתוקף שאסיע אותו לבית הספר הלכתי לסופר וקניתי, בנוסף לקניות הרגילות של שישבת, גם אוכל של ילדים. אחר כך הלכתי לקבוצת התמיכה, מתפלא קצת איפה הגשם המובטח. אני לא מתלונן, אבל ציפיתי לרעמים וברקים וקיבלתי שמש נעימה, ופיסות תכלת שהציצו מבעד לעננים לבנבנים. סיפרתי על החתול ונדהמתי מעוצמת התגובה. כולם חיבקו אותי כאילו כל המשפחה שלי מתה ולפזי היו דמעות בעיניים. ניסיתי להסב את השיחה למשחק העלוב אתמול וחטפתי על הראש שבמקום להתאבל ראיתי משחק כדור סל.

אני עצוב שפחיסטון מת, בטח שאני עצוב, אבל הוא כבר מת, מה הטעם לילל בגלל חתול מת, ועוד לנסות לסחוט צומי בגלל דבר כזה? זה לא הסגנון שלי וגם לא שלו. הוא חי את חייו הנפרדים לצידי, לא ממש איתי, כי ככה זה חתולים. אין לי טענות אליו, ואני אתגעגע אליו, אבל אם על עצמי אני לא בוכה אני בטח לא אבכה בגלל חתול.

ניסיתי להסביר את זה לדני כשהוא הגיע באיחור ענקי לטקס הפיצה השבועי שלנו. הניסיון שלי לשחד אותו בפיתה עם ממרח שוקולד השחר וקולה לא עלה יפה. הוא אכל ושתה, אבל המשיך להיות זעוף, ולטעון בלהט שאפשר היה לתת גם לחתול תרופות בדיוק כמו שאני מקבל. הסברתי שעוד לא המציאו תרופה לחתולים, ושמרתי לעצמי את העובדה המצערת שהווטרינרים לוקחים מחירים גבוהים להחריד על תרופות וטיפול, וסביר להניח שלא הייתי עומד במחירן גם אם הן היו קיימות. למזלי אני מבוטח בקופת חולים. אני חושש שאם הייתי צריך לממן את העלות האמיתית של התרופות שלי הייתי גווע מרעב.

רק כשהסעתי אותו להדלקת נרות מוקדמת בתנועת הנוער הוא הצליח להיפתח מספיק ולשאול מה יהיה אם גם אני אהיה חולה כמו החתול? "יאשפזו אותי וישנו לי את התרופות, ואז או שאני אחזור להיות בסדר או שאמות."

"אני לא רוצה שתמות." אמר דני, מביט בברכיו ולא בי.

"כל אחד מת בסוף." התנצלתי. "הבטחתי לך שאני אשתדל לא למות עד שתתחתן, יותר מזה אני לא יכול לעשות." ניסיתי להתבדח קצת.

"אתה חושב שאני תינוק?" התפרץ דני בזעם, "אתה חושב שאני לא מבין כלום?"

בזמן האחרון יש לו כל הזמן התפרצויות זעם. אני חושב שמתחת לכל הזעם הזה יש בעיקר פחד. גם אני פחדתי כשהייתי בגילו כי כבר ידעתי אז שאני לא אוכל ללכת בנתיב הסלול שהאחים שלי התוו לפני. הספקתי כבר לקרוא את הספר 'מעתה ועד עולם' ופחדתי. הסוויתי את הפחד בזעם, קללות, צעקות ויצירת דימוי של פרחח, אבל ידעתי שבפנים אני אחר לגמרי. גם דני פוחד, זה מפחיד להתבגר, ולילד שבא מרקע בעייתי כמו שלו, בלי אבא ועם אימא כמו אליס... הוא פוחד וזה טבעי.

"אם אני אצטרך להיות בבית חולים רוני ישמור עליך." אמרתי ושמתי יד על עורפו. הוא העיף אותה בקוצר רוח. קשה להאמין שרק לפני כמה שנים הילד הזה אהב להתרפק עלי.

"רוני לא יודע לעשות פיצות כמוך." אמר בזעף ויצא מהמכונית, מסרב בתוקף לקחת מעיל ומטריה. צעקתי אחריו שיצלצל לי אם הוא ירד גשם כשתיגמר הפעולה, אבל הוא העמיד פנים שלא שמע והסתלק אל החברים שלו. אני מרגיש שאכזבתי אותו באיזה אופן ואני לא יודע איך, ומה לעשות כדי לתקן את זה. חזרתי עייף הביתה. בימי שישי בצהרים אני תמיד נעשה עייף מאוד, ומת להתכרבל במיטה. רוני אמר עוד בבוקר שהוא יהיה כנראה אצל הוריו הערב ויחזור רק בשבת, והאמת שקסם לי הרעיון של בילוי חצי יום לבד, רק עם עצמי.

אני אוהב להיות לבד פה ושם. לא תמיד, ולא כל הזמן, אבל אני זקוק למנת השקט והבדידות שלי וסובל אם אני צריך להיות כל הזמן עם בני אדם, גם אם אני אוהב אותם. הלכתי לישון עם שירים יפים בעברית והתעוררתי מזיע מחלום מפחיד ששכחתי. כשהתקלחתי, מתענג מאוד על המים החמים, הדלת נפתחה פתאום ורוני הופיע ובישר לי שהוא החליט בכל זאת לחזור הביתה, ונעלב קצת כשלא הראיתי התלהבות גדולה במיוחד. 

דיברנו קצת, והוא אכל מעט פיצה, והתפלא למראה הקולה. הסכמנו שאולי כדאי שנמתין עוד כמה חודשים לפני שנשיג חתול חדש, ואז הוא הלך לליאור לקשקש קצת עם החבר'ה על התכניות לסילבסטר. התכנית שלי נשארה אותה תכנית כמו בשנה שעברה - לא לעשות שום דבר מיוחד כי בשבילי זה לא חג.

עוד הערה למי שלא מבין מה קשור הספר של ג'ימס ג'ונס "מעתה ועד עולם" שכולם זוכרים בו את הקטע מהסרט שעשו לפי הספר – קטע הסקס על שפת הים. אולי אצל סטרייטים זה מלהיב, אבל אני מצאתי את התערובת של חול ומי מלח ממש לא נעימה. קראתי את הספר - שני כרכים שמנים מאוד שגמעתי בהתלהבות תוך פחות משלושה ימים למרות הפרצוף החמוץ של הספרנית כי הייתי אז רק בן ארבע עשרה. הסיפור מצא חן בעיני מאוד, ואהבתי את הגיבור שהלך ראש בראש נגד כל המערכת הצבאית עד שהוא הגיע לקטע על העקומים.

מיד הבנתי למה הכוונה כשהסופר דיבר על הגברים שמשלמים כסף על קשרים עם חיילים צעירים. האנגלית שלי הייתה די חלשה אז ולא הבנתי למה המתרגם כינה אותם עקומים, אבל כעסתי על הסופר שהציג אותם כטיפוסים בזויים שמצווה לשדוד ולרמות אותם. למרות שהסיפור לא נכתב בגוף ראשון ידעתי שהסופר מדבר בעצם על עצמו ועל החוויות שלו בצעירותו. עד אז הייתי לגמרי בעדו, הערצתי את העקשנות שלו ואת אומץ ליבו, והצורה שבה הוא כתב על העקומים הללו גרמה לי להרגיש נבגד. כשבסופו של הסיפור הגיבור מת אמרתי לעצמי בשקט בלב שזה היה העונש שלו על ההתנהגות שלו עם העקומים, ולמרות שלא הכל הבנתי ידעתי בביטחון גמור שגם אני כזה.  

סיוט

למרות שזה יום שישי שכאילו אמורים לבלות בו והכל הלכתי לישון בעשר בלילה. הייתי ממש עייף, אפילו רצוץ, ובחוץ ירד גשם זלעפות והעיניים נעצמו, אז הנחתי להן להיעצם ונרדמתי. במשך הלילה גם רוני הצטרף אלי, וכדרכו הוריד מעלי את הגרביים והפיז'מה, הצטנף ונדחק אלי ונרדם, אוחז בחזקה את ידי. התעוררתי לפנות בוקר, נדהם מהחלום המאוד מאוד מפורט שחלמתי זה עתה.

החלום התחיל יפה - טיול נחמד שלי ושלו ביום שמש חביב באזור כפרי מוריק -והסתיים רע. פצצה התפוצצה בתוך תיק שהוא השליך בחיפזון לבור פצצות. המשטרה באה, הוא הואשם ונלקח למאסר. אני הייתי צריך ללכת לטפל בכל הבעיות והסידורים שהיו עד כה תחת אחריותו (בחלום היו המון כאלו) וברגע שקלטתי שעלי להתקשר ולהודיע להוריו מה קרה נחרדתי כל כך עד שהתעוררתי.

מה שהיה הכי מעיק בחלום המוזר הזה הייתה העובדה שברגע שהפצצה התפוצצה בתוך איזה בור שהוא השליך לתוכו את התיק - אפילו בחלום התפעלתי כמה מהר הוא הבין מה לעשות ובאיזה זריזות עשה זאת - היינו מוקפים בהמון בני אדם, קהל עצום ורב שהכביד על תנועותיי והאט אותי. בדרך כלל אני זוכר מחלומות רק תחושות ושברי תמונות, אבל החלום הזה היה מפורט כמו סרט קולנוע. והחלום הזה על ההמון הרב והצפוף שלחץ אותי, והסיבוך עם המשטרה, והדאגה לשלומו, ובעיקר המועקה איך אני אסתדר לבד, ואיך לשחרר אותו מהר ככל האפשר, היה חלום מרגיז. איזה מזל שאני מסוגל להעיר את עצמי מחלומות שמרגיזים אותי, אני חושב שהחלום הזה מבטא בעיקר את הפחד שלי להישאר לבד ואת החשש שלי שבלעדיו אני לא אוכל להסתדר וכל עולמי יתמוטט. 
***

הוא שוכב על המיטה, מזפזפ בקוצר רוח, נאנח, זז ממקום למקום, מתהפך, נאנח, גונח, פותח וסוגר ספרים, מדפדף בעיתונים. חסר מנוחה בצורה רעשנית שאי אפשר להחמיץ. "נו מה?" אני גוער בחוסר סבלנות, כאילו שאני לא יודע. הוא טופח בידו על המיטה, מזמין אותי לבוא לשכב לצידו. עיניו כהות מחרדה, הוא מודאג ואצלי בבטן משהו עצבני מתעוות וצובט – לחץ.

נשכב לצידו. הוא מניח ראש על חזי, מלטף חזה, בטן, מתחיל לרדת למטה. אני תופס את ידו, עוצר אותו. הוא נאנח מתסכול. "זה לא הוגן להשתמש במין כדי להעניש אותי." הוא אומר בעצב.

"אני לא מעניש אותך רוני. אני פשוט לא יכול."

"אני יודע למה אתה כועס עלי." הוא ממשיך כאילו לא דיברתי, "זה בגלל שלא חיכיתי לך עד שתבוא להיפרד מפחיסטון, נכון?"

"לא הייתי בא בין כה וכה."

"לא רציתי שתראה אותו, ידעתי שתכף תחשוב שגם אתה תגמור ככה." הוא מתייפח, ונצמד אלי.

"אני מבטיח לך שאני לא אגמור כמו החתול." אני אומר בנחישות.

הוא מרים אלי את מבטו, כמה יפות עיניו, כמה ארוכים ריסיו הלחים. "בטח שלא, בעוד כמה שנים ימציאו תרופה וכל הסיוט הזה עם התרופות והקונדומים ייגמר."

"אני רק מקווה שאני אגיע ליום הזה בחתיכה אחת."

"בטח שכן, אל תדבר שטויות." הוא נחרד, נשכב עלי, מניח ראש על כתפי, מחכך את אברו הקשה תמיד בבטני. אני עושה חישוב זריז במוחי - החתול מת ביום חמישי, עכשיו כבר יום ראשון, היינו יחד כמעט כל השבת ושום דבר. הוא חרמן כמובן, הוא תמיד רוצה עוד סקס, אבל יש בכך יותר מזה, הוא זקוק לאישור, להוכחה שאני עדיין אוהב, עדיין שלו. הסקס מאשר לו שהכל בסדר, אבל האמת היא ששום דבר לא בסדר והדבר האחרון שבא לי לעשות זה סקס. אני מנסה להתחמק ממנו אבל הוא לא מניח לי.

"רק עוד קצת," הוא מתחנן, "תן לי רק עוד טיפה לשכב ככה."

אני מתהפך ושוכב עליו, מנשק, מחבק, מלטף, אומר מילות אהבה שנשמעות לי נוקשות ולא טבעיות. "אל תכעס יותר." הוא מתחנן.

"אני לא כועס." אני שב ואומר ומנשק אותו שוב. אני לא כועס טיפש קטן שכמוך, אני פוחד, פוחד להדביק אותך, פוחד למות, פוחד לחיות. לא, הוא לא רואה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לראות שאני חלש ומבוהל ופוחד עוד יותר ממנו.

"רוני, בבקשה." אני מתחנן, "די, אין לי חשק היום. עזוב כבר, מספיק. לך תמצא לך מישהו אחר שיש לו חשק, לא אכפת לי, רק די כבר."

"לא רוצה, בלעדיך זה לא שווה כלום." הוא מתעקש לעורר אותי למרות רצוני, כובש אותי בגופו החלק והחם, סוחף אותי למקצב שלו, מביא אותי אל הסף, אבל לא מצליח לגרום לי לחצות אותו.

בסוף הוא מתמוטט על גופי, עייף ומתוסכל, מבקש שוב שלא אכעס יותר, ונרדם סוף סוף. אני ממתין עד שגופו יתרפה, יסחף רחוק ממני לתוך השינה, והולך למחשב לכתוב על זוג בדוי שמצליח לפתור כל בעיה בסקס נהדר בלי קונדומים, בלי פחדים, בלי זיכרונות רעים וחשבונות ישנים מהעבר. 

 אותיות זוהרות

יש לי מקלדת שחורה, נוחה מאוד שאני אוהב לעבוד איתה, אבל לצערי חלק מהאותיות שלה דהו וחלקן נמחקו לגמרי. בעברית אני מקליד בעשר אצבעות בלי להסתכל ככה שזה לא נורא, אבל באנגלית זה קצת תוקע אותי, בעיקר בסיסמאות שכתובות אנגלית ובכלל, מרגיז לראות חצי מקלדת מחוקה.

לפני כמה ימים רטנתי על זה קצת והתפלאתי למה אף אחד לא המציא מדבקות למקשים מחוקים. אתמול, כשחזרתי מהספרייה, ראיתי את רוני יושב מול המחשב שלי ומתעסק איתו, ומיד התרגזתי שהוא מחטט במחשב הפרטי שלי. התנפלתי עליו בזעם ואז ראיתי שטעיתי, המחשב היה כבוי והוא בסך הכל הדביק מדבקות זוהרות עם אותיות עבריות אנגליות על המקשים של המקלדת. הוא השיג את המדבקות הללו בחנות נידחת אחת, וגם שילם עליהן מחיר די גבוה.

"רציתי לעשות לך הפתעה." אמר בקול נעלב, "וגם ניקיתי לך את המקלדת באותה הזדמנות." הוסיף.

התנצלתי וחיבקתי אותו, והוא החזיר חיבוק ופתאום היינו על המיטה, מתנשקים, ולפני שהבנתי מה קורה... זהו, חזרתי לעצמי, או יותר נכון חזרתי אליו.

"חשבתי שתנצל את ההזדמנות שלא התחשק לי ותחגוג." קנטרתי אותו אחר כך.

"זה לא שווה בלעדיך." הוא נאנח, "ובכלל, קצת התעייפתי מכל השטויות האלו."

"כן, בטח!"

"באמת, לזיין סתם זה לא נעים, הכי טוב לי אתך. נכון שגם לך הכי טוב איתי?"

"לא יודע, אני צריך לבדוק."

"שלא תעז!" הוא התיישב עלי, מחזיק את פרקי ידי מעל ראשי מחייך חיוך ניצחון, "לך אסור."

"אם ככה אז גם לך."

"אז אתה מודה שאתה כן מקנא."

"בטח שאני מקנא, טמבל."

"אז למה אמרת שלא אכפת לך."

"שיקרתי."

"למה?"

"כדי שלא תרגיש שאני מכריח אותך, כדי שתרגיש חופשי."

"כשאני אוהב אותך אני לא יכול להרגיש חופשי. אני לא רוצה להרגיש חופשי. אתה כזה טמבל מנחם."

"אני יודע אהרון."  

אין תגובות:

פרסום תגובה