יום שבת, 30 בדצמבר 2017

9. שנת 2005

בעקרון אני מסרב לחגוג את הסילבסטר. סיבות לא ללכת למסיבות לא חסרות לי - יש רעש שמשום מה מכנים אותו מוזיקה, יש עשן סיגריות ששורף לי בעיניים, יש מהומה חסרת חן שנקראת ריקוד, ואם לא די בכך יש שיכורים ובלגאנים - כל הדברים הללו שנואים עלי בכל ימות השנה ועוד יותר בליל ראש השנה האזרחית שלדעתי אין שום סיבה לחגוג אותו, ובטח שלא לכנותו על שם הצורר ההוא ששנא יהודים - אלו הסיבות הרשמיות שלי להישאר בבית כשכולם יוצאים לחגוג, אבל האמת (שאני מוכן לגלות רק בבלוג) היא שאני פשוט לא מצליח להישאר ער בשעות מאוחרות של הלילה.

אני מקנא בכל מי שיכול לחגוג בלילות וישן ביום, אבל לי זה גורם לי לחוש מסטול ומותש. לחגוג בלילות זה פשוט לא אני. לא שיניתי את דרכי גם השנה וכשז'וז'ו וקוקו שבאו לאסוף את בוריס שאלו בחצי פה אם אולי, בכל זאת, בא לי לבוא אתם? סירבתי כמובן. לצערי הם הסתלקו עוד בטרם הספקתי להסביר להם שוב למה אסור ליהודים לחגוג בראש השנה האזרחית. נו, מילא. אולי בשנה הבאה.

עד עשר בלילה כבר לא היה איש בכל הבלוק. כולם יצאו. אפילו דני הלך לחגוג במתנ"ס עם החברים שלו. נשארתי לבד עם פחיסטון והטלוויזיה. בשעה אחת עשרה בלילה גם החתול הסתלק החוצה לטיול הלילה שלו. אמרתי לעצמי שאני אידיוט ושאין טעם להמשיך לחכות לרוני שבטח יתנשק בחצות עם סיגלית שלו והלכתי לישון.

 לפני שנרדמתי נעלתי את הדלת כי ידעתי שבוריס יישאר לישון אצל ז'וז'ו וקוקו, ושדני מתכנן ללכת לישון אצל חבר, גם אליס וג'קי אמרו שיחזרו רק בצהרים. בשלוש וחצי לפנות בוקר התעוררתי משינה עמוקה כי מישהו התעסק לי עם הרגלים. לקח לי כמה דקות להבין שזה רוני ושהוא מוריד לי את הגרביים - אני שונא שמעירים אותי בצורה כזו ובשעות כאלו.

"מה אתה עושה פסיכי?" התרגזתי.

"מוריד לך את הגרביים." עונה לי הפסיכי וצחק כמו שפסיכים עושים.

"מה אתה עושה פה בכלל? איך נכנסת? תעזוב אותי!" הפלתי את השמיכה על הרצפה ורק אז גיליתי שרוני ערום לגמרי.

הלכתי להשתין ולצחצח שיניים, התפשטתי וחזרתי אליו. לא ראיתי אותו כבר שבוע שלם ורק עכשיו הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו. עדיין מנומנם קצת והמום מחוסר שינה נשכבתי עליו, מועך אותו תחתי, מלטף את גופו הדק והחלק, טועם אותו, נהנה ממגע העור הקטיפתי הזה שכל כך חסר לי. אחזתי את ראשו המתולתל ונישקתי אותו חזק, טעמתי מהשפתיים שלו טעם של יין וסיגריות, הרחתי מהשערות שלו ריח של בושם נשי ונשברתי. "לך מפה רוני, אני לא יכול יותר ככה, לך ואל תחזור."

"לאן אני יכול ללכת?" שאל רוני, ולא צחק יותר.

"לא יודע. אני עייף מכל הסיפור הזה, אין לי כוח אליך, לך הביתה."

"אתה הבית שלי." הוא אמר ומשך אותי אליו, "סליחה שהערתי אותך. בוא נישן, נדבר על זה מחר בבוקר."

רעיון טוב. הלוואי והייתי יכול לישון. הייתי נורא עייף, אבל לזין שלי היו רעיונות משלו. "אם אתה מתעקש להישאר רוני אז תן לי את הקופסא הקטנה ההיא שבמגרה לידך." ביקשתי.

הוא הוציא את קופסת הקונדומים, ראה שנשארו בה רק שלושה למרות שכשהוא עזב אותי בפעם האחרונה היו הרבה יותר, שתק ונתן לי אחד. איך ידעתי שהוא שם לב? ידעתי, תאמינו לי שידעתי. זה מסוג הדברים שהוא שם לב אליהם.

לקחתי את שקית האלומיניום הקטנה ונאבקתי אתה בלי הצלחה. רוני לקח אותה ממני, דחף אותי לאחור על הכריות, כרע לידי ושם לי את הקונדום. דמעה אחת נשרה על בטני ואחר כך השנייה.

"נו, די, תפסיק לבכות." ביקשתי, "אני לא יכול לזיין כשאתה בוכה, די רוני."

הוא המשיך לילל. "אתה לא אוהב אותי יותר." התייפח כמו ילד, "אתה כועס עלי ואתה מזדיין עם אחרים."

"אני כן אוהב אותך טמבל, ותפסיק להיות דרמה קווין כזה. די כבר." חיבקתי אותו, מלטף, מנחם ובלב מוותר כבר על הזיון, אבל לרוני היו רעיונות אחרים. בסוף זה נגמר בזיון פראי וממושך. התחלנו בעדינות ולאט לאט זה נעשה חזק יותר ואלים יותר. הוא התפרע, מתפתל בפראות, מאלץ אותי להחזיק אותו בכוח ואז חבט בי באגרופים קטנים ונוקשים ושוב בכה.

הרמתי את קרסוליו על כתפי ונכנסתי בו בכוח. הוא צעק, אבל לא הניח לי להפסיק, משך אותי אליו ונאחז בי ברגע שהתחיל לגמור. מתוך הרגל סתמתי לו את הפה בכף ידי והוא נשך אותי ומיד ביקש סליחה, גם אני התנצלתי ואז גמרנו יחד - פעם ראשונה שזה הצליח לנו - ומיד אחר כך, עוד לפני שהוא הספיק להתרחץ הוא נכבה ונרדם בפתאומיות כמו ילד.

***

"עד מתי יש לי אותך?" שאלתי אותו כשהוא התעורר סוף סוף בבוקר הראשון של שנת 2005.

"עד יום ראשון בבוקר כולי שלך." חייך אלי רוני חיוך מקסים של ילדון תמים, כאילו שכח כבר מה היה אתמול.

קוקו התקשר והזמין אותי לארוחת צהרים. "גם אימא של ז'וז'ו תהיה וגם בוריס עדיין אצלנו." דיווח לי.

"אני אשמח לבוא, אבל יש אצלי אורח."

"תביא גם אותו." אמר קוקו בחביבות, "מי זה? התימני החמוד?"

"כן, התימני החמוד שהוא רק חצי תימני." הצצתי לעבר רוני שעמד במקלחת מתחת לזרם מים חמים ונראה שחום ומבריק ומעורר תיאבון.

"הוא עוד בעסקי בחורות?" המשיך קוקו לנדנד.

"הוא ביסקסואל." הגנתי על רוני שהתחיל להקציף את תלתלי הכושי שלו בשמפו.

קוקו צחק צחוק צרפתי מלא בוז. "נראה מה תגיד אחרי שהוא יתחתן ויתחיל לחפש בחורים בגן, או שגם אז תסכים שהוא יבוא אליך לזיון חפוז כל פעם שאשתו לא תסתכל."

"הוא רק בן עשרים ואחת קוקו, יש לו עוד זמן להחליט."

"השאלה היא אם לך יש זמן. הזמן בורח מהר מאוד אחרי גיל עשרים וחמש."

"תפסיק להיות פולנייה כזה קוקו." התרגזתי וסגרתי.

"רוצה לבוא לארוחת צהרים אצל חברים שלי?" שאלתי את רוני שיצא לח ורענן מהמקלחת.

"בטח, למה לא? כמה זמן יש לנו עד שנצא?"

"עוד שעתיים בערך."

"ומה נעשה עד אז?" חייך רוני והתקרב אלי, שילב ידיים על עורפי וקירב את פניו אל פני.

"נדבר." אמרתי בקשיחות והורדתי את ידיו מעלי.

הוא נאנח, התרחק ממני והתעטף בחלוק שלי. "שוב עתיד יחסינו לאן?" שאל וצנח על המיטה.

"מה שוב? מתי בכלל דברנו על זה אהרון?" אני קורא לו אהרון רק כשאני רוצה שהוא יבין שהפעם אני רציני.

"הבטחת לי שתיתן לי זמן מנחם." הוא החזיר לי כגמולי וקרא לי בשמי האמיתי, השנוא.

"עזוב כבר את הקשקוש הזה, אני הבטחתי ככה, ואתה הבטחת אחרת, די עם זה אהרון, תסביר לי כבר מה קורה אתך? מה אתה רוצה מעצמך וממני?"

"אני עוד לא יודע. עוד לא החלטתי, אי אפשר להיות גם וגם?"

"אתה מתכוון גם עם בחורים וגם עם בחורות?" התחלתי להתרגז. הוא היה כל כך מפתה, שרוע לו על המיטה שלי כמו דוגמן שחום וחלק, החלוק פתוח למחצה, חושף בדיוק את מה שאני אוהב אצלו. הוא עשה את זה בכוונה, בטוח שגם הפעם אני אתפתה ואפסיק לנדנד לו בשאלות מעיקות על העתיד, על הכוונות שלו ועל מה יהיה.

"יש דבר כזה, יש גברים שנמשכים גם לנשים וגם לגברים. אני אוהב אותך, אבל אתה לא בחורה נמרוד. לנשים יש איכויות רגשיות שאין לגברים ו..."

"רוני, אם אתה ביסקסואל אני פרימה בלרינה בבולשוי בלט." נכנסתי לדבריו בקוצר רוח, "סיגלית היא סתם שלב מעבר עד שתודה שאתה הומו."

"לא נכון, אני וסיגלית... יש לנו קשר נהדר, אנחנו אוהבים מאוד זה את זו."

"אתה מזיין אותה?" הפסקתי אותו שוב.

"זה לא עניינך!" הוא התפרץ בזעם, "אני לא רוצה לדבר אתך עליה."

"טוב, אז אל תדבר." הפניתי אליו את גבי והתיישבתי ליד המחשב.

"חמינק'ה." הוא נעמד מאחורי והתחיל לעסות את עורפי בידיו החמות והנבונות, לוחץ בדיוק על כל המקומות המכווצים, "לא חבל שנהיה ברוגז דווקא עכשיו? תראה איזה יום נחמד, יש לנו כל כך מעט זמן יחד, תעזוב את המחשב." הוא מסובב את הכיסא שלי אליו ונדחק בין ברכי, לוחץ אל חזי את הזין הזקוף שלו.

הלוואי ויכולתי לספר לכם שהייתי קשוח ועמדתי על שלי והתעקשתי להיות ברוגז, אבל באמת היה יום יפה, ובאמת היה לנו כל כך מעט זמן יחד, ו... בוא נגיד שבכל זאת משהו בי נשאר קשוח ועמד על שלו, אבל מאחר והמשהו הזה היה בתוך רוני...

אחר כך הלכנו רעבים ומרוצים לארוחת הצהרים שהייתה טעימה מאוד. קוקו הוא טבח מצוין וכשרוני פלש למטבח שלו ושאל המון שאלות על איך הוא עשה את זה, ואיך הוא הכין את ההוא, קוקו שכח את כל הטענות שלו נגדו ושקע אתו בשיחת טבחים ממושכת. אחרי האוכל ז'וז'ו קשקש בצרפתית מהירה עם אימא שלו - גברת קשישה ואלגנטית שבאה לאכול כל שבת אתו ועם קוקו - ואני נשארתי עם בוריס שחייך אלי בעצב ואמר שאין בעיות והוא ישמח לחזור לדירה מחר.

"אתה יכול לחזור מתי שתרצה." אמרתי, "אבל תצטרך לישון על הספה כי אני ורוני..."

"זה בסדר, לקוקו ולז'וז'ו יש מיטה נוחה מאוד." ענה בוריס בשלווה.

החלפנו מבט ואני הסמקתי קצת כשנזכרתי במיטה של השניים. אין ספק שבוריס ידע שגם אני ביקרתי שם ומצא את מבוכתי משעשעת מאוד. "אתם הצעירים עושים סיפור מכל זיון." אמר בטוב לב, "לא צריך לנפח כל דבר, לפעמים סקס זה רק סקס."

הלוואי והייתי יכול להרגיש כל כך נינוח ורגוע כמוהו, בלי דרמות, בלי סימפוזיונים על עתיד יחסינו לאן. להתייחס לסקס כמו אל סתם עיסוק קליל ונחמד בין חברים.

חזרנו לדירה שלי ברגל, נהנים ממזג האוויר החמים ומקרני השמש המלטפות, ואז רוני שאל פתאום אם אני ובוריס... החלפנו מבט ושנינו הרגשנו נבוכים משום מה. רק אז קלטתי שהזדיינתי עם כל אחד מהסועדים סביב השולחן - חוץ מהאימא של המארח - ואני מודה שהזדעזעתי קצת. יש לי דימוי של עצמי כבחור טוב, שמרן וקצת ביישן, לא ההומו הטיפוסי שמזיין כל מה שזז. אולי זה היה נכון פעם, לפני שנים, אבל עם הזמן גם אני נעשה לאט לאט כמו כולם. בסוף אני אהיה כמו בוריס שעושה סקס כמו שאחרים עושים ספורט.

בדרך הביתה רוני נפתח והתחיל לספר לי על סיגלית. "אני וסיגלית עוד לא... אתה יודע, היא קצת מסורתית וביישנית ואני לא לוחץ עליה כי אני..."

"הומו. כי אתה הומו רוני!" קטעתי אותו, "בסוף אפילו הבחורה הכי מסורתית וביישנית בעולם תבין שאתה לא סתם נחמד וסבלני אלא פשוט לא מעוניין."

במקום להתווכח הוא עשה פרצוף מיוסר של אחד שלא מסכים לאף מילה שאתה מוציא מפיך, אבל בגלל שהוא כל כך אציל נפש וסבלני הוא לא רוצה להיכנס אתך לוויכוח ושותק.

רק אחר כך, אחרי ששוב עשינו סקס מדהים - הפעם הוא לא ויתר וזה היה התור שלי - הוא אמר לי במין מרירות כזו שצבטה לי בלב. "מאז שנפגשנו לא הייתי עם אף אחד חוץ ממך, לא עם גבר ולא עם אישה ואתה, רק בגלל שאני מסתובב עם סיגלית וקצת מפלרטט עם בנות בבסיס מרשה לעצמך..."

הרגשתי בקול שלו כמה כואב לו לדעת שהייתי עם אחר ובסוף עוד מצאתי את עצמי מתנצל לפניו ומבטיח לו שאני ובוריס זה היה סתם בגלל שרבתי אתו והוא לא הגיע לבקר אותי כמו שהבטיח ובעצם אני רוצה רק אותו.

"לא אכפת לי שהזדיינת עם בוריס!" התפרץ רוני, "מה שמציק לי זה שאתה כל הזמן משווה אותי לאריאל. אני חושב שבעצם לא הפסקת אף פעם לאהוב אותו, אל תחשוב שאני לא מרגיש את זה." הטיח בי, מצפה אולי להכחשה מצידי, הכחשה שלא הייתי יכול לתת לו.

"הסיפור של אריאל נגמר עוד לפני שנפגשנו רוני ואני לא רוצה לדבר עליו יותר." ניסיתי להתחמק, "זה היה ונגמר, די עם זה. בוא ננוח עכשיו, אחר כך ניסע להצגה ראשונה בלב המפרץ ונבלה קצת יחד כי מי יודע מתי שוב תצא מהבסיס."

"בסדר." הסכים רוני ועצם עיניים, "מה שתגיד."

כל פעם שאני מתפרץ עליו הוא מיד נכנע ומוותר לי כמו ילד, יכול להיות שפוחד ממני קצת כשאני מתעצבן וכועס עליו?


 לא אוהב את עצמי

ידעתי שהיום יהיה אפור קר וגשום עוד לפני שפתחתי את העיניים. בחמש בבוקר היה עדיין חושך בחוץ אבל הרגשתי את הלחות האפרורית של תחילת שבוע העבודה זוחלת מתחת לעורי. ממש מתאים ליום ראשון להיות כזה נחס.

נכון שיום ראשון בבוקר זה היום הכי מחורבן בשבוע?

השתנתי וחזרתי למיטה, רק חמש בבוקר, יש לי עוד שעה להתפנק במיטה ליד רוני. הוא שכב על הצד, פניו אלי, כאילו המתין לי. התחבקנו פנים אל פנים, הזין שלו מתחכך בבטן שלי, בדיוק על פס השיער שיורד מהחזה עד למטה. הוא לכד את הזין שלי בין ירכיו וכרך ידיים חמות סביב עורפי. ראשו נח מתחת לסנטרי, מדגדג אותי קצת עם התלתלים השחורים שלו.

לא דברנו, לא היה צורך להגיד כלום, פשוט היינו יחד. לאט לאט הוא התחיל להניע את עצמו כנגדי בתנועות קטנות וסיבוביות, משפשף את אברו הזקוף כנגד בטני. תפשתי בשני ידיים את הישבן הקטן והחמוד שלו ודחפתי אצבעות לחריץ המפתה שבין הגבעות העגלגלות של עכוזו. "היום תורי לזיין." הזכרתי לו.

הוא התהפך על הבטן ודחף כרית מתחתיו, "היום תורך." אישר.

"זה היה הקונדום האחרון שלי רוני." גיליתי לו אחרי שגמרנו והלכנו למקלחת. "אני לא אקנה עוד קונדומים עד שתתקשר אלי ותגיד שאתה בא."

"בסדר, אני מסכים." אמר וחתמנו את ההסכם בנשיקה רטובה מתחת לזרם המים.

אחרי ארוחת בוקר חטופה הסעתי אותו לצ'ק פוסט, נוהג רק ביד אחת כי לאורך כל הדרך הוא אחז בידי השנייה, מלטף אותה, מחליק על פרק היד שלי באצבעות דקות ושחומות, ארוכות כשל פסנתרן, מתפעל עד כמה עורי לבן כנגד עורו השחום.

"בקיץ אני לא לבן כזה," התנצלתי, נבוך קצת, "אבל השיזוף שלי אף פעם לא מחזיק מעמד."

"לבן זה יפה." חייך רוני, נישק אותי, קרא לי האשכנזי המתוק שלו והבטיח שינסה להגיע שוב ביום שלישי.

"יש לך מספיק כסף?" שאל בדאגה, ושוב ניסה לדחוף לי כמה שטרות.

כמו תמיד אמרתי לו שלא יהיה אידיוט ושישמור את הכסף שלו לעצמו. זה די מצחיק - הוא תמיד רוצה לתת לי כסף ואני תמיד מתעצבן ודוחה אותו.

"אם אני אקח ממך כסף לא יעמוד לי יותר." הודעתי לו כשהוא ניסה לממן אותי בפעם הראשונה, ובכל זאת הוא לא מפסיק.

"בפברואר נגמר הקורס ואני אקבל משכורת מלאה של חייל בקבע וגם תוספת על משמרות, ואם נגור יחד אני רוצה להשתתף בשכר דירה ולהתחלק אתך בהוצאות."

"ומה עם סיגלית, איפה היא תגור?" עקצתי אותו, "אתה חושב שיהיה לה נוח לישון על הספה שלי?" הוא הכניס לי אגרוף סמלי בבטן, אמר לי לסתום, נישק אותי והלך.

אני כבר לא מתרגש מההבטחות שלו, הבטחתי לעצמי לא להתאכזב אם הוא שוב יתחרט ויאכזב אותי. ואני מצהיר בזאת שלא אכפת לי אם הוא לא יבוא ביום שלישי, ושהפנים שלי רטובים רק מגשם ואף אחד לא יוכל להוכיח אחרת, זו לא אשמתי ששכחתי את המטריה בבית וירד עלי גשם כשרצתי מהאוטו לעבודה.

***

יום אחרי הפרידה ההיא בצומת מצאתי את עצמי הולך חסר מנוחה מפינה לפינה, חש שאין לי כוח לכלום ואין לי סבלנות לשום דבר, בעיקר לא לעודד ששרוע על המיטה שלי ודמעות מכתימות את פניו. הבטחתי לו שאני מבין, שאני לא כועס עליו, אבל לא בא לי להביט בו, גם בעצמי לא מתחשק לי להסתכל.

במשך עשרים השעות הללו שרוני שהה אצלי למדתי על עצמי דברים שלא נעמו לי כלל וכיום יש לי דעה הרבה פחות טובה על עצמי מאשר הייתה לי יום קודם, כשנפרדנו בהבטחה להיפגש שוב ביום שלישי.

מה שקרה זה שביום שני בערב, קצת לפני שהתחלתי להתכונן לצאת לעבודת הקרטונים שלי הוא הופיע פתאום עם שלושה גימלים. מיד ראיתי שהוא לא בסדר. העיניים שלו נצצו בצורה לא טבעית והיו מוקפות בטבעות כהות, והעור על עצמות הלחיים שלו היה מתוח וסמוק.

נגעתי מודאג במצחו שלהט מחום, וכשהוא נאנח והשעין את ראשו על חזי התמלאתי רוך ורצון להגן עליו ולטפל בו. כמה שעות אחר כך הרצון לטפל בו התחלף ברצון לחנוק אותו. הוא שיגע אותי בדרישות שלו, בפינוק שלו, בחוסר ההתחשבות שלו. נכון, הוא היה חולה (כולה שפעת, אפשר לחשוב) והיה לו חום, אבל כמה אפשר?

הבחור בן עשרים ואחת ומתנהג כמו ילד בן עשר. עד שהוא השתכנע לבלוע כדור אקמול הנשמה יצאה לי, איזה תינוק, שילך לאימא שלו לבכות שקשה לו לבלוע את הכדור, שהתה מתוק מידי, שהלימון חמוץ מידי, שכואב לו הראש והגב, והנזלת משגעת אותו, וקר לו ברגלים, ודוקר לו במתנים ועוד, ועוד ועוד קיטורים ותלונות.

הנשים צודקות - גברים חולים הם ממש ילדים קטנים ומעצבנים.

כמובן שעל סקס לא היה על מה לדבר. הבחור בקושי נשם וכל רבע שעה העיר אותי בדרישה אחרת. בבוקר הוא נשאר לנמנם לו במיטה בעוד אני צריך לקום וללכת לעבודה. הגיע משלוח גדול וגם אם הייתי עייף מת ועם כאב ראש קולוסאלי לא היה מצב שלא אלך לעבודה.

במקום לרחם עלי שאני חייב ללכת רוני התבכיין שאני עוזב אותו לבד ומי יטפל בו, אבל האמת היא שהעדפתי לסחוב ארגזים כבדים במחסן הקר והפרוץ לרוחות ולא להיות נתון לרודנות שלו. כשחזרתי הוא כבר הרגיש טיפה יותר טוב, אם כי לא מספיק טוב כדי ללכת לעשות קניות או אפילו לשטוף כלים. איזה מזל שלא הייתי צריך ללכת לעבוד בקרטונים חשבתי לעצמי בהקלה, (בימי שלישי יש לי יום חפשי), אם כי רוני המשיך להעביד אותי - לך תביא, כואב לי, רע לי, אני הולך למות... ואז התחילו הטלפונים מהמשפחה שלו.

מסתבר שסיגלית היקרה התקשרה אליו הביתה כדי לשאול לשלומו, ודרך אגב סיפרה להוריו שהוא קיבל גימלים. הם נרעשו עד עמקי נשמתם, שומו שמיים! הילד חולה! ומי יודע איפה הוא מסתובב? ורק להזכירכם, מדובר בילד בן עשרים ואחת, סמל ראשון בקבע.

רוני אמר להם שהוא אצל חבר ושלא ידאגו, דבר שגרם להם לדאוג עוד יותר. הם עשו הכל כדי שיחזור הביתה, כולל להתקשר למפקד שלו שהתקשר לרוני שכבר היה די עייף בשעה תשע בלילה ורק רצה לישון וחקר אותו איפה הוא, ולמה הוא לא בבית, ומה קורה לו שהוא מדאיג ככה את הוריו?

רוני אמר שהוא בסדר ושזה לא עניינו של איש איפה הוא בוחר להיות חולה, ובבקשה לצאת לו מהוורידים. המפקד שלו הבין ועזב אותו, אבל שעה אחר כך התפרצו לדירה שלי אביו עם אחיו ובן דודו שהגיעו כגיבוי, בעוד הנשים - אימא שלו וסיגלית המתוקה - ממתינות ברכב, ודרשו שיבוא מיד הביתה.

עמדתי המום ומשותק מתדהמה למראה הפמליה הזו שהתפרצו לדירתי בהבעה נחושה של מי שבא להילחם בדרקון מרושע. בלי שום הצדקה מצאתי את עצמי בתפקיד הדרקון שחטף את הנסיך שלהם ובהיתי בהם בשתיקה נדהמת, מניח לרוני להתרגז ולכעוס עליהם.

הוא לא רצה ללכת, זה היה ברור לכולם, והיום אני מצטער שלא זרקתי אותם החוצה, אבל אבא שלו שנראה כמו גרסה קטנה דהויה ומקומטת שלו הביט בי בזעף, הטיב את הכיפה על ראשו המכסיף והטיח בי בגסות, "שמענו עליך ברנוביץ, (זה השם האמיתי שלי), אנחנו יודעים הכל עליך, סוטה אחד, תתבייש לך ללכלך את הבן שלי עם הטינופת שלך."

"אל תדבר אליו ככה!" צרח רוני, "הוא חבר שלי והוא לא סוטה."

"שתוק כבר." התערב בן דודו, העתק שרירי ושעיר מעט יותר של רוני והוריד לו כפה על העורף. "החבר שלך הוא מניאק מזדיין בתחת, מה יש לך ממנו בכלל? הוא עוד ידביק אותך במחלות שלו."

למה לא אמרתי כלום? למה לא מחיתי? למה המשכתי לשתוק כמו דג? לאלוהים פתרונים

"אתם פרימיטיביים מפגרים!" צעק רוני בעוד הם אוספים את הדברים שלו לתרמילו שהיה זרוק בפינת החדר, "אני לא הולך ולא תצליחו להכריח אותי, אני לא ילד קטן!" צווח בזעם ורקע ברגלו על הרצפה כמו פעוט נרגז שלא רוצים לקנות לו שוקולד.

"מה הצעקות האלו?" שמעתי את ג'קי קורא בזעף מהצד השני של המסדרון, "שקט שם, אנשים רוצים לישון!"

"רוני בבקשה," התערבתי, "אני מבקש ממך, אל תעשה מהומה, עדיף שתלך אתם בשקט."

"לא רוצה." אמר רוני, אבל הפעם בקול שקט יותר.

"אימא והחברה שלך מחכות לך באוטו." אמר אביו וחיבק את כתפו קלות. "בבקשה אהרון, אימא כמעט קיבלה עוד התקפה, בוא כבר הביתה." ופה המקום לספר שאמו של רוני היא אסתמטית ובאמצעות המחלה שלה היא שולטת ביד רמה בכל משפחתה, מה שמראה שאת לא צריכה להיות ילידת וורשה כדי להיות פולניה.

רוני הביט בי באומללות, מצפה שאבוא להגנתו, ואני הבטתי בו חזרה וחשבתי על עוד לילה מתיש במחיצתו, ועל זה שאני נורא עייף ומחר יש לי יום עבודה, ולא בראש שלי לטפל במפונק הזה, ואיזו פדיחה זו לריב עם המשפחה שלו, ואם ימשיכו הצעקות ג'קי ואליס יבואו... ואז כולם ידעו עלינו, נכון, אליס מנחשת שאני מעדיף גברים ובטח גם סיפרה לג'קי, אבל בכל זאת...

לא היה לי כוח לכל הבלגנים הללו, רציתי את השקט שלי ואת הדירה שלי מסודרת כמו קודם, בלי רוני שמפזר טישו משומשים בכל מקום ומתלונן כל הזמן על התה שאני מכין. שההורים שלו, שפינקו אותו כל החיים, יטפלו בו, חשבתי לעצמי והמשכתי לשתוק. רוני הביט בי עוד רגע עד שהבין שממני לא תבוא לו הישועה וניכנע, ובלי להוסיף עוד מילה קם, לבש מהר את המדים על הטרנינג ששימש לו כפיג'מה, ונעול נעלי בית דשדש החוצה, בן דודו מצדו האחד ואביו מצדו השני.

בין שניהם הוא נראה כמו אסיר המובל לגרדום ולפני שיצא הפך את ראשו ונתן בי מבט אומלל אחרון, ואז נעלם.

אחרי שהוא הלך סידרתי את הבלגן בחדר השינה והחלפתי את כלי המיטה, חוזר שוב ושוב במוחי על הטענות שכבר פירטתי קודם, אבל לא הצלחתי להפסיק להרגיש אשם ופחדן. חצי לילה התהפכתי במיטה שלפתע הייתה גדולה וריקה מידי וחשבתי על זה שבעצם אני עדיין בארון, ושבגיל שש עשרה היה לי יותר אומץ מאשר כיום, ואיזה זבל אני, ושנאתי את עצמי.

***

למחרת שמעתי בגלי צה"ל את יעל דיין מראיינת את ד"ר יעקובי - הפסיכולוג שטוען שאם בא אליו הומו שרוצה להשתנות ולהיות סטרייט הוא יעזור לו להשתנות. ילווה אותו בתהליך השינוי וילמד אותו לוותר על החלקים שיש בו שרוצים לאהוב גברים.

בטח גם אימא שלי שומעת את הדברים האידיוטיים הללו, או שמישהו יספר לה, ובעוד יום יומיים אני אקבל ממנה מסר דרך האחים שלי שהנה, יש תקווה, ואם אני רק ארצה להשתנות אז אולי... אם היעקובי הזה היה נופל לי לידיים כבר הייתי מלווה אותו ומשנה אותו ככה שהוא לא היה מכיר את עצמו חשבתי לעצמי, ואז התקשר עודד ושאל אם הוא יכול לדבר איתי.

אמרתי שכן, אבל שיבוא בערב כי אני בעבודה עכשיו. הוא הגיע בחמש, בדיוק כשהשמש החורפית והאנמית שהפציעה לשעה שבה ושקעה, ואז התברר לי מי גילה להורים של רוני מי ומה אני ואיפה אני גר. הכל התחיל בגלל הקרצייה הזו סיגלית שהחליטה להתעלק על רוני ועל המשפחה שלו. היא זו שגילתה להם שהוא חולה ושקיבל גימלים. זה היה הרעיון שלה שהם יתקשרו לכל העולם, כולל המפקד שלו, כדי לברר לאן הילד נעלם, וכשהמפקד הסביר להם שהוא לא יכול להגיד לחייל לחזור הביתה אם הוא לא רוצה הם נכנסו לחדר שלו, לקחו את פנקס הכתובות שלו, והתקשרו לכל החברים שמשרתים אתו – עוד רעיון של סיגלית - ודי מהר הגיעו לעודד שגילה להם שאני ורוני חברים, ושהוא נוהג לישון אצלי, ובלי שום נקיפות מצפון נתן להם את כתובתי וסיפר להם שאני אחד מהסוטים הללו.

איך זה נגמר אתם כבר יודעים. את כל הווידוי הזה השמיע עודד בקול מבויש כשהוא מביט בכיוון הכללי של הרצפה, מסרב להצעתי לשתות קפה או תה, או להתכבד בפרוסת עוגה.

"אבל למה אמרת להם שאני הומו ועוד נתת להם את הכתובת שלי?" התפלאתי.

עודד הסמיק. "רק אמרתי שמספרים שאתה הומו, ואז הם שאלו איפה אתה גר ו... לא חשבתי ש... לא תיארתי לעצמי שהם יבואו לקחת אותו." מלמל.

"אז מה חשבת שהם יעשו אחרי שסיפרת להם עלי? ישלחו זר פרחים?" שאלתי בשקט, בלי להתרגז אפילו, דבר שכמדומה שבר אותו לגמרי.

הוא בכה, ניסה לחבק אותי, אמר שרוני סתם ילד מפונק שמשחק איתי ועם סיגלית, שיש עוד אחרים שהוא מפלרטט אתם חוץ מאתנו, ושמגיע לי משהו טוב יותר, ושאני סתם פראייר שלו ו... אבל כשרוני היה חולה הוא בא אלי, לא לאחרים, חשבתי לעצמי בשקט ולא ביקשתי שעודד יגלה לי מי הם האחרים שרוני מפלרטט אתם והאם הם זכרים או נקבות.

"עודד, יפה מאוד מצדך שאתה כל כך דואג לי." אמרתי בקול שקט וקיוויתי שהוא ילך כבר. הייתי נורא עייף ועוד הייתי צריך לצאת בלילה לאסוף קרטונים. הקרטונים בטח יהיו רטובים ויהיה קר, והגרון כאב לי וגם הראש. בטח רוני הדביק אותי בווירוסים שלו.

עודד קם, אבל במקום ללכת הטיל את עצמו עלי ואמר שהוא נורא מצטער, שהוא לא התכוון, שהוא מבין היום שהוא לא היה צריך להיפרד ממני אז, וכמה הוא מצטער שהכיר לי את רוני, והוא נורא מתגעגע אלי ורוצה אותי ו... לפני שהבנתי מה ואיך הוא כבר נמרח עלי לגמרי וכמעט הפיל אותי  מרוב התלהבות.

"די כבר עם זה עודד." הרחקתי אותו ממני, "מספיק עם זה, בבקשה, לך לשטוף פנים ותירגע." דברתי בטון תקיף והתאמצתי להישאר רגוע למרות שהרגשתי די לחוץ מהמתקפה המשונה הזו. למזלי עודד הניח לי, הלך לחדר השינה, נשכב על המיטה, געה בבכי מר ואמר שהוא נורא אוהב אותי, שהוא מתחרט ומבקש שאסלח לו, ושהוא עשה הכל בכוונה כדי לגרום לפיצוץ ביני לבין רוני. חשבתי שאני מת מרוב מבוכה. נורא לא נעים כשמישהו בוכה ומספר לך שהוא אוהב אותך ואתה לא יודע איך להרגיע ולנחם אותו בלי שיקבל את הרושם הלא נכון. לא יודע למה הוא כל הזמן אמר שלאחד כמוני מגיע מישהו טוב יותר מרוני. אחרי שהוא הלך סוף סוף הבטתי במראה וניסיתי להבין למה הוא מתכוון. לדעתי אני נראה די רגיל. לא יפה במיוחד ולא מכוער, סתם בן אדם. אי אפשר לראות עלי שאני הומו פחדן וחרא של חבר. כמו שכבר אמרתי, אני ממש לא אוהב את עצמי בזמן האחרון.

אין תגובות:

פרסום תגובה