21. תיאטרון הנפש

היום בבוקר באפי, הכלבה של דני, נדרסה. למרבה המזל הוא לא היה בבית, הלך לבית כנסת לראות חבר עולה לתורה. (הם מתים על הקטע של לזרוק סוכריות על חתן הבר מצווה), ובאפי ז"ל שהייתה רק גורה קטנה הצליחה להתחמק מהחצר ולהידרס. ליאור גילה את הגופה, והיסטרי לגמרי הוא דפק בדלת שלנו וצעק שאבוא מיד. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שקרה משהו לאריאל. רצתי החוצה ומצאתי אותו יושב על המדרכה, מביט בגופה ולא מעז לגעת בה.

היא כנראה חטפה מכה חזקה ועפה הצידה. ירד לה קצת דם מהפה, אבל הגופה שלה הייתה שלמה לגמרי ועדיין חמימה. אני לא מבין איך זה קרה, הרחוב שלנו הוא רחוב חד צדדי שקט מאוד, בעיקר בשבתות. כנראה שזה היה פשוט מזל רע. לדעתי הנהג אפילו לא שם לב שפגע בה והעיף אותה למפרץ החניה של האוטובוסים. כאב לי הלב כשראיתי אותה ככה, אני יודע, רק כלבה סך הכל, אפילו לא ממש גזעית, אבל בכל זאת... הרמתי אותה בזהירות - אני מרגיש עד עכשיו בכפות הידיים שלי את התחושה הרפויה, רכה, פרוותית, חמימה, של הגוף שלה - ואמרתי להם שיביאו מעדר מהמחסן. ארבעתנו הלכנו בתהלוכה מוזרה לקצה החצר ושם קברנו אותה מהר לפני שדני יחזור. אחר כך ביקשתי מאליס שתספר לו שהכלבה נדרסה והיא סירבה ובכתה, וג'קי כרגיל הסתלק לאיזה מקום, והשאר היו ממש חסרי תועלת.

בסוף נאלצתי לספר לילד לבד. הוא נדהם ובכה, ואחר כך התעקש לראות את הקבר שלה, וחזר ושאל איך היא נראתה, ואם אני בטוח שהיא לא סבלה. הבטחתי לו שהיא לא ידעה כלום ושהיא מתה בלי להרגיש, ושהיא נראתה ממש ישנה. הוא התעקש לראות את הקבר ורצה שתהיה לה מצבה. עזרתי לו לשים אבן גדולה על הקבר וגם פרחים. אני יודע, זה נשמע אידיוטי, אבל נדמה לי שזה ניחם אותו קצת ועזר לו להתגבר על הצער. למרבה הבושה הרגשתי יותר צער כשעמדתי ליד הקבר של הכלבה הקטנה הזו מאשר בבית הקברות ליד הקבר של סבא שלי. כל השבת דני נדבק אלי ושאל שאלות על מוות. הוא רצה לדעת מה קורה בזמן המוות, ואחרי המוות, וחקר אותי בנושא המדכא הזה בלי רחמנות, בלי להבין שאין תשובות לשאלות שלו. בסוף הוא הלך לראות טלוויזיה אצל חבר ואני התמוטטתי במיטה וניסיתי לישון קצת, אבל הרגשתי ממש חולה. היו לי סיוטים מכל השאלות שלו ומהזיכרונות האיומים שלי.

בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. השלכתי על הטורקי המסכן את כל הכעס והשנאה שנשארו בי מהתקופה שהייתי זרוק ברחובות. למען מי שלא קרא אחזור ואספר שכמה ימים אחרי שהשתחררתי מהצבא הורי תפסו אותי בחדר עם חבר. היינו די ערומים ומה שעשינו זה לזה לא השתמע לשתי פנים. אבא בטח היה סוגר את הדלת ושוכח מהכל, אבל לרוע המזל אימא פתחה את הדלת וסמי לא היה בארץ... בקיצור, נזרקתי החוצה להסתדר לבד.

אולי, אם הייתי סותם את הפה וסופג בשתיקה את הצעקות והעלבונות זה היה נגמר אחרת, אבל לא סתמתי ואמרתי כל מה שאני חושב עליהם וזהו, בגיל עשרים ואחת הייתי בחוץ, בלי כסף וכמעט בלי בגדים, ומה שחמור יותר, הייתי טיפש מכדי להבין כמה המצב שלי מסוכן.

בימים הראשונים הייתי אצל החבר ההוא שהיה ברגילה, אבל הוא חזר לצבא ואני הייתי צריך להסתדר לבד. אל תשאלו אותי איך הסתדרתי כי אני לא ממש זוכר. הסתפחתי לחבורה של צעירים רוסים שגם הם היו חסרי בית והמון זמן פשוט לא זכרתי מה בדיוק היה שם. איך זה נגמר אני כן זוכר - קטטה טיפשית כי לא רציתי לשתות אתם (אני לא מסוגל לשתות וודקה ואפילו קצת יין עושה אותי חולה), מי שהיה מעין מנהיג שלהם ראה בזה עלבון נוראי וחטפתי מכות. התעוררתי בבית חולים עם זעזוע מוח, קרעים בפי הטבעת ותשובה חיובית לבדיקת הדם שעשו לי.

יותר אני לא זוכר כלום אבל אני מניח שכשאני חולם שאני שוקע בביצה ולא מסוגל לזוז למרות כל מאמצי (הרגשה איומה ונוראה לא ממליץ לאף אחד) אני כנראה משחזר בתיאטרון הנפש הפרטי שלי את החוויה ההיא. סך הכל זה היה לטובה כי ככה חזרתי לעצמי. התקשרתי לקרוב משפחה רחוק שנתן לי לגור אצלו ועזר לי קצת עד שנעמדתי על הרגליים.

שנתיים אחר כך התחלתי לעבוד במחסן ההוא ואז פגשתי את אריאל ואחרי שהוא עזב אותי עם לב שבור התחלתי לכתוב בלוג. התקופה הרעה ההיא שקרתה לפני ארבע שנים וחצי נמחקה מזיכרוני עד שפגשתי את הטורקי. הוא גרם לי, שלא בטובתו כמובן, להיזכר בכל. אני חושב שהטריגר היה הריח שלו. חוש הריח מתקשר ישירות למוח והוא ידוע ביכולתו להזכיר נשכחות (עוגיות המדלן של פרוסט הם דוגמא ספרותית ידועה) ולטורקי יש ריח של מאפרה משומשת וכשהוא שותה אפשר בהחלט להריח את זה עליו. הריח שלו והמבטים ההם שהוא תמיד תקע בי - מבטים כבדים וחודרים כמו נגיעה – ואחר כך לראות איך הוא וליאור... לאט לאט התחיל הזיכרון לחזור אלי. זה לא היה דרמטי ולא קרה בבת אחת אלא טיפין טיפין וכל פעם עוד פיסונת של זמן חזרה ובסוף נשברתי. רוני היה בבסיס ביום ראשון בערב והייתי עצוב ובודד ולבד. הרגשתי חרא בגלל המוות של הכלבה, ומוטרד מזה שליאור התחיל לגור ממש לידי וכל הדברים שעשיתי כשהייתי עם הקבוצה ההיא - מצצתי לגברים בשביל כסף, ופה ושם, כשהם התעקשו מאוד, גם יותר מזה – חזרו אלי ולא רצו להעלם. בבת אחת קלטתי שהייתי זונה, שעשיתי סקס בשביל כסף.

בגלל זה כשליאור קיבל מהטורקי כסף זה הזכיר דברים רעים מאוד, ועד היום אני מרגיש רע כשאני חושב על זה. כדי לנסות ולהתנחם קצת ניסיתי לשוחח עם חברים וירטואליים אבל יונתן נעלם פתאום ואם לא די בכך גם קיבלתי מחבר וירטואלי שאני מאוד מחבב מכתב שבזמנו נורא פגע בי.

עכשיו כשאני קורא בו אני חושב שסך הכל זה מכתב סביר לגמרי. אבל אז הייתי זקוק לליטוף ולנחמה ולא לניתוח של האופי המחורבן שלי ונפגעתי. חששתי שלא אצליח להירדם באותו לילה או גרוע מכך אירדם ושוב יהיו לי סיוטים. החלטתי שהלילה אני ישן טוב לשם שינוי. אספתי כדורי שינה והרגעה מכל הבא ליד ואפילו שנוררתי ואליום מאליס, הוצאתי בירה מהמקרר והחלטתי לשבת ולהיפרד מכולם ואחר כך ללכת לישון עמוק וטוב. אני נשבע שכל מה שרציתי זה לנוח כמו שצריך ולהפסיק לחשוב ולהיזכר, זה הכל. לא היו שם הרבה כדורים ובן אדם במשקל שלי לא היה מת אפילו מכמות כפולה שלהם, הלחץ של ליאור היה מוגזם לגמרי ואני עדיין כועס עליו שהוא הלך וסיפר לכולם שתפס אותי עם ערימת כדורי שינה ואלכוהול - טכנית זה היה נכון אבל מוגזם.

ליאור תפס אותי בדיוק אחרי שגמרתי להגיד שלום והיה נעים מאוד לכול החברים הווירטואליים שלי. לא כתבתי שום דבר על התאבדות, רק רציתי שלא יתפלאו אם הם לא ישמעו ממני כמה ימים. נכון, היה לי מצב רוח מוזר, אבל לא רציתי למות אלא רק לנתק מגע. הרגשתי שחוק ומותש, והרעיון לנוח קצת מכל העולם הווירטואלי קסם לי מאוד. ליאור נכנס שנייה לפני שהתחלתי לשתות את הבירה כדי להודיע לי שהטורקי יבוא לבקר אותו לפעמים, ושהוא מבקש שלא אפתח לידו את הפה. הנהנתי בשתיקה ולא התווכחתי, רציתי שיגיד את דבריו וילך כבר, אבל הוא התנהג כאילו שהתנגדתי, והתחיל להתווכח איתי. עכשיו אני מבין שבעצם הוא רב עם עצמו. אני תפקדתי בשבילו כמין ניצב אילם בוויכוח הזה בינו לבינו. הוא התנפל עלי בגלל הוויכוח שהיה לי אתו אז והודיע לי שהטורקי נותן לו מתנות ביוזמתו בלבד, ושהוא בחיים לא ביקש ממנו כלום.

הנהנתי בשתיקה בתקווה שזה ירגיע אותו, אבל הוא המשיך לספר ולדבר (מה שמוכיח שהשיטה הכי טובה לגרום לאנשים לספר לך דברים זה לשתוק ולהקשיב) ושמעתי בסלידה איך הוא מצדיק קבלת כסף ומתנות תמורת הרשות שהוא נותן לטורקי למצוץ לו את הזין. המשכתי לא להגיב ולא ממש הופתעתי שבסוף הוא הודה שמידי פעם הוא מסכים לשכב לידו ערום. הוא התעקש שזה הכל, אבל לדעתי הם בטח הם עושים יותר מזה. לשמחתי ליאור לא פירט. "טוב ליאור," אמרתי כשהתחלתי להתעייף מכל הדיבורים שלו, "אני מאוד עייף ואני רוצה ללכת לישון." ואז עשיתי טעות והזזתי את כוס הבירה.

הוא ראה את הכדורים שהיו מאחוריה והתחיל לחקור אותי מה זה? ומה פתאום אני לוקח כל כך הרבה כדורים? ועוד עם בירה? אמרתי לו שיסתום כבר ויעוף לי מהבית, והדביל הזה הניף את היד שלו והעיף הכל על הרצפה, ועוד הייתה לו חוצפה להגיד לי שאם אני כל כך עייף אני בטח לא צריך כדורי שינה. התחשק לי לפוצץ אותו במכות בגלל החוצפה שלו. הוא ראה שאני עצבני ופשוט ברח, משאיר אותי לחפש מתחת לשולחן את הכדורים שלי. מצאתי רק שניים והמון אבק ופתאום נתקפתי דחף נוראי לנקות את הבית. לא יודע איך להסביר את זה, אבל הכל סביבי נראה לי מטונף להחריד ומיד לקחתי סמרטוט ודלי וגמרתי אומר שאני לא הולך לישון בלי לנקות הכל.

כשרוני חזר הוא מצא אותי שוטף את הרצפות ודי הופתע, אבל שתק. למחרת הוא מצא אותי מנקה את המקרר בשעה מוקדמת להחריד של הבוקר ונדהם. ניסיתי להסביר לו שהכל מטונף וזה נורא מפריע לי. אפילו לי זה נשמע קצת משונה אבל לא יכולתי להפסיק. הוא שתק ואפילו עזר לי קצת אבל נראה מודאג. גם אני הופתעתי מהדחף המשונה הזה שהיה לי לנקות הכל סביבי. זה עוד לא עבר לגמרי ועד עכשיו אני מסתכל ורואה סימני אבק על הרצפה, וכתמים על החלונות וזה מפריע לי משום מה. אני חושב שאולי אני צריך למלא דלי מים ו... ומיד אומר לעצמי בשקט - תרגיע כבר מנחם ועוזב.

 ישן באלכסון

כשחזרתי מהעבודה מצאתי במייל שלי מכתב מרוני שכתב לי שהוא אוהב אותי ותמיד יאהב, אבל הוא חייב להתרחק ממני ולחשוב על הכל.

הפירוד הזה בא אחרי מריבה עזה שאחריה בא סקס אלים ופראי – ואל תשאלו מה בדיוק קרה, לא מוכן לספר - שהפחיד פחד מוות את שנינו. בערב הוא התקשר לשאול אם קראתי את המכתב שלו ולספר שבינתיים הוא יהיה אצל החברה שלו שהוריה נסעו לחודשיים לחו"ל והיא פוחדת לישון לבד בבית. היה לי ברור שהם ישנים יחד והוא שוב מנסה למצוא לו זוגיות שתהיה יותר מקובלת על הוריו ועליו. אם הוא ציפה שאתרגז או שאתחנן שיחזור הוא התאכזב, נשארתי רגוע וחביב ואמרתי לו שאני מאחל לו אושר במה שלא יבחר ושהוא מוזמן לחזור מתי שירצה, החדר שלו ממתין לו כאן. כמו שידעתי הוא שאל מיד אם אני בטוח ומה יקרה אם מישהו אחר יתפוס את מקומו?

הרגעתי אותו שזה לא יקרה, כל מה שאני רוצה עכשיו זה לנוח קצת מכל הקטע של חברים וזוגיות וסקס והכל. נפרדנו כידידים ואף אחד מאיתנו לא הזכיר את הפעם האחרונה בה עשינו סקס, אני מניח שהוא היה נבוך בדיוק כמוני, אם לא יותר.

אולי אני אמור להרגיש בודד ועצוב, אבל קשה לי להתעצב כשבחוץ יש מזג אוויר אביבי נהדר, שמש רכה מזהיבה את עצי האלון והעלים החדשים שלהם מבריקים ונוצצים כמו מטבעות חדשים, והמחשבה שאני אהיה לבד בסוף השבוע מעוררת בי אושר עצום. אולי לא נועדתי לחיות יחד עם עוד בן אדם? בערב יהיו לי אורחים שיבואו עם האוכל - בוריס ועוד כמה חברים - ואחרי שהם ילכו אני אישן באלכסון וארגיש חופשי ומאושר.

הם באו עם יין ואכלנו טוב - סטייקים וסלט, ותפוחי אדמה. כולם שתו יין חוץ ממני. כרגיל צחקו עלי קצת אבל בעדינות. הם התנהגו איתי בסבלנות, מחבקים, נוגעים בעדינות כאילו שאני שביר. מנסים לנחם אותי ורק אני יודע שזה לא בדיוק ככה, שדווקא טוב לי להיות בשקט, בלעדיו. רק אחרי שהם הלכו הרגשתי מעט בודד. למה כשהוא לא נמצא לידי אני מתגעגע, אבל כשהוא איתי אני רוצה שילך? כשהוא איננו הוא חסר לי, כשהוא ישנו אני מתעצבן מהמהומה שהוא מקים סביבו.

אני מתקשה להתרכז בנוכחותו, לא מצליח לכתוב, לא יכול לחשוב בבהירות, חש חסר מנוחה, אבל גם כשהוא לא פה קשה לי. אני שונא לישון בלעדיו, אבל מתרגז כשהוא קם איתי בבוקר ומיד מדליק רדיו בקולי קולות, עושה סביבו המון רוח ובלאגנים, ובסוף גורם לי לאחר לעבודה כי הוא אף פעם לא מצליח לצאת בזמן.

קמתי בשבת בבוקר וגיליתי שהחתול שלי לא הגיע בבוקר כדי לדרוש את האוכל שלו. אני מניח שאם גם החתול שלך בורח ממך ואתה שוכח לאכול ומתעורר קפוא ואומלל ועם כאב ראש, ונזכר שכבר שלושה ימים לא הבאת ביד, וזה בכלל לא חסר לך, כנראה שאתה מדוכא.

רוני התקשר וכשלא זכרתי מה אכלתי לצהרים נזף בי ואמר שאני מתנהג כמו תינוק. אמרתי, "בסדר, אני אוכל עוד מעט, אני רק רוצה לנוח קצת." וקמתי אחרי שעתיים, עדיין לא רעב ולא חרמן ובלי חתול. מי אמר שנעשה חם? אני קפוא לגמרי והראש כואב לי. אולי אני חולה?

החתול עדיין לא חזר, וגם נעלי הבית שלי נעלמו בצורה מעצבנת. כפרה הנעלי בית העתיקות, אבל אני רוצה חזרה את החתול שלי. דני אמר שהכל באשמתי וכשראה שאני מתעצב הבטיח לארגן משלחת חיפוש. אני מקווה שהוא לא ימצא את פחיסטון מרוח על הכביש באיזה מקום.

ביום ראשון בבוקר דני התקשר אלי לעבודה וסיפר לי שהחתול חזר, קצת חלש, אבל בריא ושלם וצמא מאוד. מיד הרגשתי טוב יותר. נכון, רק חתול, אבל הוא היה איתי מאז שהתחלתי לגור בדירה הישנה שעדיין אני מתגעגע אליה לפעמים, ונקשרנו מאוד, אני והוא.

מיד ובאופן ספונטני, שלא כהרגלי, התקשרתי לרוני לבשר לו על החדשה הטובה. שלא כהרגלו הוא לא כעס שאני מתקשר אליו כשהוא בצבא, ושמח בשמחתי. אחר כך היה השיר ההוא שדיוויד ברוזה שר עם הזמר הערבי ששמו פרח מזיכרוני. ניסיון תמים, אבל מתוק לקידום השלום שהתקבל במחסן הנאור שלנו בקריאות בוז. ושוב, מתוך תחושת האופוריה שאפפה אותי, המשכתי להיות ספונטני ואמרתי שזה רעיון יפה, ומה רע? הנה, מי הציל את כבוד הנבחרת שלנו אם לא כדורגלן ערבי?

הקולגות שלי מיד ירדו עלי שאני אוהב ערבים, יימח שמם, ואני הודעתי קבל עם ועדה שאני אוהב כל בן אדם באשר הוא אדם, בלי הבדלי גזע דת ומין, ועד שיוכיח שהוא לא ראוי לאהבתי אני רואה בו את אחי לגורל ורוחש לו חיבה ואהדה.

"מה, גם הומואים אתה אוהב?" קפץ מישהו ואמר בקול שצחוק וחוסר אמון היו מעורבים בו כאחת.

"כן, גם הומואים." אמרתי בחומרה, "הם בני אדם כמו כולם." ומיד הרגשתי קליל יותר, גבוה יותר, ובלונדיני יותר. נכון, הרגשתי גם מבוהל עד מוות, אבל גם נאור יותר מהאספסוף הקולגים העלובים שלי. אני חושש שהספונטניות שלי הייתה נגמרת בצורה פחות נעימה לולא מר מיכאלוב ששרבב את ראשו למחסן וצרח עלינו שנפסיק להתבטל ונתחיל לעבוד. בכך הסתיים הוויכוח ונשכח, אבל הרגשתי ממש נהדר שפעם אחת אמרתי מה שאני באמת חושב.

אחרי הצהרים רוני צץ פתאום על סף דלתי מחייך במבוכה, והסביר שבטעות הוא עלה על ההסעה הלא נכונה לקריה במקום לחיפה. הוא פשוט היה פזור נפש והתבלבל, והוא מקווה שאני לא כועס. לפני שהספקתי לענות דני זינק עליו בנשיקות וחיבוקים והם שמחו מאוד זה בזה ותכף הלכו ונתנו יחד לחתול כדור נגד תולעים – ללא ספק חוויה מכוננת בילדותו של כל אחד מאתנו. אחר כך אכלנו יחד, ושוחחנו קצת על עצמנו, ועל חברים ובכלל, ולאט לאט התקרבנו ונגענו, ובסוף, כן, הגענו למיטה. מרוב פחד בגלל הפעם הקודמת התנהגנו זה לזה כאילו היינו עשויים זכוכית. כל אחד רצה לתת את התור שלו לשני, אבל אני ביקשתי יפה יותר, וחוץ מזה באמת היה התור של רוני לזיין. הוא עשה את זה בעדינות רבה ובהתחשבות ענוגה כל כך עד שהרגשתי כמו בתולה.

אחר כך שכבנו חבוקים והוא ליטף אותי וסיפר לי עד כמה הוא מתגעגע אלי, ונגע בי ברוך רב כל כך, סתם מרוב תענוג לגעת בפני, עד שבלי משים (שוב הספונטניות הזו) אמרתי לו שאני אוהב אותו. לתימהוני התברר שהוא זכר את כל הפעמים הקודמות שבהן אמרתי לו דבר כזה, וזו הפעם הראשונה שאמרתי - אני אוהב אותך - בלי שהוא ישאל קודם.

"אבל הרי זה ברור מאליו, אם לא הייתי אוהב אותך הייתי סובל את כל הפלפל והסחוג שאתה שם לי באוכל?" התבדחתי מרוב מבוכה.

רוני לא נעלב, הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני אידיוט. הוא אמר לי שאני דביל ושהוא אוהב אותי נורא למרות שהוא חייב להמשיך לגור אצל השחורדינית ש"פוחדת" לגור לבד בלי אבא ואימא, ואחר כך היא התקשרה והוא הסביר שהוא יחזור יותר מאוחר, והיא כעסה, והם רבו, ואני שמחתי בצד כמו פולניה מרשעת. בסוף הוא נסע כמובן, ונשארתי שוב לבד מנסה להחליט אם אני שמח או עצוב. בשבוע הבא תבוא הבת דודה של השחורדינית לגור אתה עד שההורים שלה יחזרו. אולי אז הוא יחזור סוף סוף הביתה?

לפעמים די במילה אחת שמישהו אומר, הערה תמימה אחת, ופתאום הכל מתבהר. מישהו שאני מתכתב אתו העיר לי כבדרך אגב שנחמד שרוני חזר אלי, ופתאום תפסתי שאין לי מושג אם הוא חזר, או אם הוא בכלל הלך, ובעצם אני לא יודע מה המצב אצלנו. כמו תמיד אני שוב תלוי באוויר, לא בטוח, מהסס, לא יודע מה קורה. מאז שנפגשנו היחסים שלנו אפופים בערפל של מסתורין שלא התפזר עד עצם היום הזה - מה בעצם הוא רוצה? מה אני רוצה? האם יש לקשר שלנו עתיד? מה יהיה אתנו? שוב הוא קצת איתי, וקצת לא. חלק מבגדיו עדיין כאן, המחשב שלו והספה שלו פה. הוא משלם שכר דירה על החדר שלו, אבל ישן איתי, כלומר כשהוא ישן פה בכלל. הוא לא מספר לי הרבה ואני עצור וגאה מכדי לחקור אותו. נדמה לי שהוא מרוצה לחיות ככה -  רגל פה ורגל שם.

כלפי חוץ הוא סטרייט ואיש לא חושד בו. גם במעגל הפנימי יותר של חברים הרוב לא יודעים, חלק חושדים, ורק המקורבים אליו מאוד יודעים עלי, אבל בכל זאת הוא ממשיך לטעון שגם האופציה הנשית באה בחשבון, ואולי יום אחד...

למה אני מקבל את זה? למה אני מוכן לחיות ככה? אולי כי אני אוהב להיות הקורבן הסובל והמסכן, או כי טוב לי ככה, ללכת עם ולהרגיש בלי. יש לי חבר אבל יש לי גם את הלבד שלי. אולי יותר טוב ככה, לא יודע?

האמת, כשהיינו יחד הוא עצבן אותי הרבה פעמים. היה חסר לי השקט שלי. הקצב שלו, המהיר משלי, הטריד אותי. הרגשתי שהוא פולש למרחב האישי שלי, לא נותן לי לשבת בשקט ולחשוב.

אני חש את נוכחותו כל הזמן, למרות שהוא לא גר איתי הוא שומר על קשר הדוק. מתקשר אלי כל כמה שעות, מזכיר לי לקום בבוקר, לקחת תרופה נגד אלרגיה, לקנות חלב, לא לשכוח לשלם טלפון, שואל אם אכלתי, מתי אני חוזר הביתה, מאיץ בי ללכת לנוח בצהרים כדי שלא אהיה עייף בערב. אני מרגיש שהוא שותף מלא לחיי ומשועשע כשהוא חוקר אותי בזהירות כדי לדעת אם יש לו מתחרה? קופץ לבקר לכמה שעות, ממלא מצברים משתולל איתי במיטה, ושוב נעלם. אני לא יודע אם זה טוב, או רע, או זמני, או קבוע, או מה?

 

חמורו של משיח בן צדקנו

אני לא אוהב כדור רגל. לא מבין את המשחק הטיפשי הזה, חסר האלגנטיות והחן, ומעדיף לא לשמוע על התנהלותו המגושמת - משימה קשה במיוחד ביום שבו יש משחק של הנבחרת, ועוד עם צרפת. ברדיו קשקשו כל הזמן על המשחק הזה, ובסוף איבדתי את סבלנותי והעברתי לגלגל"צ, דבר שאני עושה רק במצבי חירום.

חזרתי הביתה עייף ועצבני בגלל שכל היום הייתי עם המקשים הארורים הללו, והגב כאב לי. רציתי את רוני שכמובן לא היה בבית ולכן העסקתי את עצמי בכל מיני עיסוקים – שטפתי, רחצתי, למדתי, גלשתי קצת במחשב, ואחר כך יצאתי החוצה לנכש עשבים.

היה חם ולכן הורדתי חולצה, אבל ברחתי מהר מאוד הביתה אחרי שחבורה שלמה של חברים של ליאור עמדו ובהו בי בלי בושה. כולם היו רזים, מעוצבים, צבעוניים, צפצפניים וארוכי שער. הם הביטו בי ברעבתנות מביכה כאילו לא ראו בחיים בן אדם עם שערות על החזה. כשהתלוננתי בפני ליאור על החברים החצופים שלו הוא התגונן בטענה המגוחכת שהם פשוט היו מוקסמים מהשרירים שלי, ומהסקס אפיל הגברי שלי. כן בטח... אפילו אני הבנתי שהוא עושה ממני צחוק, וזה בטח לא שיפר את מצב רוחי.

אחר כך נעשה לילה וכולם ישבו לראות את המשחק האידיוטי הזה, כולם חוץ ממני. לאות מחאה כיביתי את הטמבליזיה וישבתי לגלוש באינטרנט. קראתי כל מיני בלוגים ומאמרים, ומעשה שטן, (תמיד זה ככה, נכון?) כולם התעסקו בזוגיות הבעייתית של ההומואים. ואז המשחק נגמר. השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והראש שלי התחיל לעבוד שעות נוספות – ככה אי אפשר יותר, לחש קול קטן בראשי. עד מתי אני אהיה לבד כמו כלב ומסביבי כולם יחגגו?

שמעתי את השכנים שלי מכל עברי השכונה - צוחקים ורועשים. אצל ג'קי ואליס הייתה מסיבה קטנה לכבוד הניצחון, וגם ליאור עם חבריו המצויצים צחקו ועישנו גראס, או באנגים, או משהו דומה. חשתי שבכל מקום בארץ אנשים מבלים זה עם זה, משתעשעים ושותים, אוכלים ונהנים. ורק אני לבד, בחושך, עם החתול. אתה לא מתבייש שידעו שאתה הולך לישון באלכסון? שאל הקול הקטן שבראשי, ופתאום נהיה לו מבטא פולני. הטלפון צלצל ורוני היה על הקו, מבשר לי שניצחנו. כלומר, היה תיקו, אבל עוד פעם הערבי תקע את הגול, והעיקר שהצרפתים והגזענים התבאסו, ומה דעתי על מצעד הגאווה בירושלים?

"לא יודע. אני לא הולך למצעדים." חתכתי אותו קצרות, "וגם כדור רגל לא מעניין אותי, תשמע רוני, מתי תבוא הביתה? (עלאק הביתה) אנחנו צריכים לדבר." נפלט לי הביטוי הטעון והמסוכן הזה בספונטניות, בלי שאחשוב עליו קודם.

שתיקה המומה נשמעה פתאום מעבר לקו. ואני ידעתי שזה בגלל הביטוי הזה 'אנחנו צריכים לדבר' - הקוד המוסכם בכל רחבי העולם לצרות רומנטיות.

"אני מבין." אמר קולו של רוני, מאופק פתאום. "חכה לי, אני בא." והוא סגר את הטלפון לפני שהספקתי לצעוק עליו שלא יבוא עם האופנוע. הוא בא עם האופנוע. הארלי דיווידסון שחור כסוף של אחיה של השחורדינית שמטייל עכשיו במזרח הרחוק. אל תספרו לה, אבל לדעתי זו הסיבה שרוני הסכים לגור אצלה. אחרי שעברנו את הטקס הרגיל שאנחנו עורכים בכל פעם שאנחנו נפגשים - אני צועק עליו שבסוף יצטרכו לגרד אותו בשפכטל מהכביש בגלל האופנוע הזה, ושלא יחשוב שאני אלך להורים שלו לספר להם איך הוא מת, והוא צועק עלי חזרה שהכביסה תלויה על החבל כבר שלושה ימים.. ולמה לא הפעלתי את המדיח? ולמה המקרר ריק ואין פיתות? - ישבנו על הספה וניסינו לדבר.

"מה רצית להגיד לי?" שאל רוני והתיישב עלי כמו שהוא אוהב, יושב לי על הברכיים, הפנים שלו מופנות אלי, הבטן שלו צמודה לשלי, מתחככת בה בנעימות, (לפחות כל זמן שהזין שלו לא נדחף באמצע, מה שגורם גם לזין שלי להצטרף למסיבה, ו... טוב. לא עכשיו).

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על..."

הוא סתם לי את הפה עם היד "לא מסכים. אין מצב, ותשכח מזה. זה סתם מצב רוח רע שיש לך, זה יעבור אחרי שהחמסין ישבר."

"אבל עוד לא שמעת מה רציתי להגיד." הצלחתי לסנן מבעד לכף ידו הצמודה לפי.

"אני כבר יודע ואני לא מסכים." ענה רוני בחופזה, והמשיך לפני שהספקתי להשחיל מילה, "אני יודע שאני לוחץ, אני מנסה לא להתעלק עליך, אבל... אני מבקש ממך נמרוד, אל תעשה דברים ששנינו נצטער עליהם אחר כך."

וכבר העיניים היפות שלו מתמלאות דמעות שנתלות, זוהרות כיהלומים על הריסים הארוכים והסמיכים שלו - ריסים שכל דוגמנית הייתה רוצחת בשבילם את הסבתא שלה.

"רוני בחייך." הסרתי בעדינות את כפו מפי, מתפעל בשקט מיופייה. הידיים שלו יפות, דקות, עדינות ובעלות אצבעות ארוכות ואלגנטיות כמו של פסנתרן, או להבדיל, קלפן. "כל מה שאני מנסה להגיד זה..."

"שאתה רוצה שניפרד לגמרי. לא מספיק שזרקת אותי מהבית עכשיו אתה רוצה שכבר בכלל לא נהיה בקשר." הוא אומר בעצב, שם את ראשו המתולתל על כתפי וגועה בבכי.

נו, מה תגידו? אני זרקתי אותו? אני רוצה לנתק אתו קשר?

"רוני, מה השטויות האלו? על מה אתה מדבר, ומתי זרקתי אותך מהבית? מאיפה אתה מביא את השטויות הללו? זה בכלל לא מה שרציתי להגיד."

הוא הרים את ראשו והביט בפני, "לא? באמת? אז מה רצית להגיד לי?"

"אההה... רציתי ש... רציתי..." גמגמתי, נבוך, כל מה שרציתי להגיד פרח ממוחי ולא חזר לשם עד עצם הרגע הזה. על כורחי פניתי לפתרון היחיד שנותר לי והתקפתי אותו, "מתי תחזור כבר הביתה? למה עזבת אותי בכלל? נמאס לי להיות לבד, אני שונא לישון בלעדיך, מאיפה המצאת שזרקתי אותך מהבית?"

רוני דחף ידיים מתחת לחולצתי, מגשש על חזי באצבעות ארוכות ועדינות ונאנח בסיפוק כשחש בזין שלי דוקר אותו בבטן. הזין שלו ענה במחווה דומה ונגח בי קלות. אצבעותיו הגיעו לפטמותיי, מטריפות אותי בעדינות.

"תרים ידיים." הורה לי וקילף מעלי את החולצה, ומיד הוריד גם את שלו.

אנחנו מתלטפים, נוגעים אחד בשני, משפשפים את גופותינו השונים כל כך זה בזה, שמחים על השוני המופלא בין גופי הרחב, הלבן והשעיר, לבין זה שלו - הדק החלק והשחום. עורו כל כך קטיפתי ורך, אני מת על הריח שלו, על הטעם שלו, הפה שלו על גופי כל כך מדליק, כל כך חכם... כל תנועה שלו מציתה בי מדורות של תענוג. לא רוצה לדבר, לא רוצה לברר, רוצה רק אותו ודי.

אחר כך הוא סיפר לי שהחליט להסתלק לזמן מה מהבית כי הרגיש שהוא מפריע לי ומטריד אותי והיה לו נדמה שנוכחותו מעצבנת אותי ולכן קיבל את ההצעה של השחורדינית לגור אצלה. "אבל לא יכולתי להפסיק להתקשר אליך, נורא התגעגעתי ודאגתי לך." אמר בעצב. "אני נורא מצטער שהצקתי לך."

איזה דביל... "רוני, בפעם הבאה שתרגיש שאתה עולה לי על העצבים תדבר איתי, אל תברח." נשכתי אותו, הוא נשך בחזרה ושנינו נפלנו על המיטה ולא דיברנו יותר במשך די הרבה זמן. אני לא אומר ששררה דממה בחדר, אבל לא ממש דיברנו.

רק אחר כך, אחרי שנרגענו, התיישבנו במטבח מול צלחות פסטה - הוא תיבל את שלו בסחוג, אני בגבינה - ודיברנו.

הודיתי שאני מתעצבן מהמוזיקה הרעשנית שהוא שומע.

"יותר טוב מהמוזיקה המתוקה שלך שעושה לי חשק להתאבד." ענה רוני.

אמרתי שאני סובל מהאוכל החריף שלו.

"אחרי שתתרגל," הוא ענה, "לא תבין איך יכולת לאכול אוכל אשכנזי חסר טעם."

התלוננתי על שיחות הטלפון הארוכות שהוא מנהל עם החברות שלו.

"אבל כולן מעריצות אותך ורוצות שלא ניפרד." גילה לי רוני.

העזתי לגלות לו שמפריע לי שהוא הולך אחרי לכל מקום בבית, מדבר ודורש תשומי, ונוזף בי על הבלגאן כמו סבתא פולניה.

"ולי מפריע שאתה כל הזמן במחשב, ושאתה שותק כל הזמן."

"ואתה מדבר בלי סוף, מתי אני יכול להשחיל מילה?"

"ומרגיז אותי שאתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי. אתה לא רומנטי מנחם."

"אני לא רומנטי? אבל..."

"ואתה מתכתב כל הזמן עם כל המעריצים שלך במיילים ולא מתייחס אלי בכלל."

"הם לא מעריצים שלי, בחייך, הם לא ראו אותי בחיים, הבטחתי לך שאני לא אפגש אתם ואפילו לא אדבר אתם בטלפון ואני מקיים את ההבטחות שלי."

"וחוץ מזה, למה הסתובבת בחוץ בלי חולצה ליד החברים של ליאור?" שינה פתאום רוני נושא.

"מה? על מה אתה מדבר?"

"כולם ראו אותך, והם לא הפסיקו לדבר על זה." חגג רוני.

"בכלל לא ידעתי שהם שם. אני לא מכיר אותם והורדתי את החולצה כי היה לי חם, סך הכול עבדתי בגינה, באמת רוני, מספיק כבר עם השטויות שלך." לרגע התרתחתי עליו מאוד ואז הבנתי שהוא מותח אותי, ונרגעתי.

"טוב, אז החלטנו שאתה חוזר הביתה ולא בורח יותר לאף חברה." סיכמתי, "מחר תביא את הבגדים שלך משם ו..."

"למה מחר? אפשר כבר עכשיו." דהר רוני החוצה ואני אחריו, צועק לו שכבר נורא מאוחר, ושזה לא בוער ואין צורך שהוא ייסע בלילה, ונעצר, נדהם לראות שהוא הביא בתא המטען של ההארלי את הצ'ימידאן עם כל הדברים שלו.

"ומה היית עושה עם כל הדברים שהבאת אם הייתי אומר לך שאני רוצה שנפרד, ושאני רוצה שתלך?" שאלתי אחרי שכבר היינו במיטה, מכורבלים יחד מתחת לשמיכה.

"הייתי מסרב ודי." ענה רוני בתוקף,

"אבל מה היית עושה אם הייתי זורק אותך?" המשכתי לפנטז. (בחיים לא זרקתי אף אחד ואני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה, אבל מותר לחלום, לא?) רוני פרץ בצחוק. "מי, אתה?" צחקק, "בטח, זה יקרה מיד אחרי שנראה את חמורו של משיח בן צדקנו."