יום שבת, 30 בדצמבר 2017

11. מה עושים עם הילד?

רוני התפרץ הביתה כמו כדור תותח והתחיל לריב איתי בגלל משהו שהוא קרא בתגובה שהגבתי לאחד הקוראים שלי. המילים ניצול, רמאות, בגידה, ונבזות חזרו על עצמן בתדירות בלתי נסבלת. במידה מסוימת זו אשמתי, הרי ידעתי שהוא מציץ לכאן, אבל אני לא סובל צנזורה. זה הבלוג שלי ואם אני לא יכול להתבטא פה בלי לעשות חשבון אז מה אני מחפש כאן?

מה שעצבן אותו זה שכתבתי בתגובה למישהו שרק פעם אחת התאהבתי בצורה עיוורת, אבל התגברתי על זה ובחיים אני לא ארשה לעצמי להיסחף ככה שוב, פעם אחת זה מספיק ודי. רוני קרא את התגובה שלי וחטף קריזה כי אני לא חש ככה גם כלפיו. אם הייתי מאוהב בו בצורה כזו הייתי בטח מתאבד. גם ככה סבלתי מספיק ודי מכל ההיסוסים שלו ומהמעברים שלו מסטרייט להומו. אני לא שוכח איך הוא סיפר לי בשלווה שהוא רואה את עצמו בגיל שלושים נשוי עם ילדים ולא הבין בכלל למה אני אוכל את הלב בגלל זה.

אמרתי לו שאהבה זה יפה מאוד, אבל בן אדם צריך להגן על עצמו דווקא מאנשים שאכפת לו מהם. כשאתה אוהב מישהו אתה נותן לו כוח עליך ובסוף זה נגמר בבכי. זה לא שאני לא אוהב אותו, אבל אני לא עיוור למגרעות שלו ואני לא מוכן להיפגע שוב. הוא כעס מאוד ואמר שאני מנוול ושניצלתי אותו ואחר כך חזר על רשימת כל הדברים שהוא ויתר עליהם בגללי. לדעתי הוא לא ויתר על כלום, אבל הוא לא רואה את זה ככה.

בקיצור, עמדנו וצרחנו זה על זה שטויות שאף אחד מאיתנו לא התכוון אליהן. אני מניח שכל זוג שחי יחד מספיק זמן עובר מידי פעם מריבה כזו, שופכים המון זבל ואז או ששוכחים ומתפייסים או שנפרדים. באמצע הצעקות וטריקת הדלתות והקריזות נכנס דני, אומלל וכמעט בוכה וצעק שנפסיק כבר, והוא מבקש סליחה, והוא לא יבוא יותר לישון אצלנו, רק שלא נריב יותר. ככה זה ילדים - נדמה להם שכל העולם מסתובב סביבם.

ברגע שהוא נכנס הרגשתי כאילו מישהו שופך עלי דלי מים קרים, וגם רוני נרגע מיד. הילד היה כל כך מסכן ומבוהל בגללנו עד שכל ההתלהבות והלהט שלנו שכחו. מיד נחפזנו להרגיע אותו שזה לא בגללו, ושהוא לא הבין טוב, ואנחנו רבים בגלל משהו אחר לגמרי. דני נרגע, התיישב, ושאל אם יש משהו לאכול, ומה בנוגע לטוסט פיצה? ותוך כדי זלילת טוסט שאל על מה רבנו.

הסתכלנו זה על זה, נבוכים ולמרבה המזל הצלחתי לאלתר מהר תשובה ואמרתי שאני כועס על רוני כי הוא שכח שיש לי מחר יום הולדת. חבל שלא הייתה לי מצלמה ברגע זה. היה ממש תענוג לראות איך הילד מפרכס מרוב עליצות. ואיך הוא מתפתל מרוב מאמץ להתאפק לא לגלות לי את הסוד. נכון שילדים זה דבר מאוד מעייף ומטריד לפעמים, וגם לא משתלם כלכלית. אבל בשביל רגעים כאלה שווה לעבור את כל הזובור שילדים מעבירים אותך בדרך כלל.

אחר כך ג'קי צלצל להגיד שהוא חוזר היום נורא מאוחר ואם אנחנו יכולים לתת לדני לישון אצלנו? אמרתי שבטח וניסיתי שוב לדבר על אליס והוא שוב התחמק ואמר שנדבר אחר כך וסגר. אני מכיר אותו, לא יהיה שום אחר כך. כשדני הלך להתקלח מולי שאל אותי אם גם הלילה הוא יישן פה, ומה קורה עם הילד הזה? איפה אימא שלו ולמה אין לו אבא?

הסברתי לו את המצב המשפחתי של דני – אבא ביולוגי לא ידוע, אבא חורג שלא שם עליו, ואימא שנעלמת מידי פעם מהשטח. "מה היא עשתה עם הילד לפני שהיא הכירה אותך?" שאל מולי וקימט את מצחו בדאגה.

"שמה אותו בפנימייה, אבל הוא שנא את זה."

מולי שיחק בחוסר חשק עם הסלט שלו (הוא בדיאטה) ואמר שהוא לא רוצה להעליב, והוא יודע שאני לא כזה, אבל זה לא רעיון טוב שהילד יישן איתי ועם רוני באותה מיטה. אמרתי שאני יודע, והוא יישן מהיום על הספה, והלכתי להביא לו פיז'מה ושמיכה ותוך כדי כך הצצתי בארון של אליס שנראה קצת ריק מידי. היא לקחה המון בגדים בשביל ביקור של כמה ימים. אולי זה מין דפוס כזה אצלה – גבר חדש, תינוק חדש, ואחר כך ממשיכה הלאה. לא יודע. לא מבין מה קורה פה, אבל כל זמן שאני בסביבה אני לא ארשה שדני יחזור לפנימייה, לא אחרי שהוא הצליח להשתלב כל כך יפה בשכונה הזו ובבית הספר החדש. אחרי שהילד נרדם והמשחק כדור סל נגמר רוני ואני ניהלנו שיחה ממושכת, רגועה הפעם, שיחה שהייתה מכאיבה לשנינו. זה התחיל כשהערתי שאני חושב שבזכות דני הצלחנו להגיע עד הלום, והרבה פעמים הדאגה לו וההתעסקות בבעיות שלו איחדו אותנו.

רוני אמר שאני צודק, והביא כדוגמא איך הפסקנו לריב היום כדי לא לצער אותו, ומשם המשכנו ודיברנו על זוגיות ועל עצמנו. רוני הודה שבזמן שהוא היה בקורס בטקסס הוא היה גם עם גברים אחרים, לא נהנה בכלל, והתחיל לפקפק אם הוא בכלל הומו ובגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי והתרחק ממני. הוא הסביר לי שעד שהוא הכיר אותי הוא נמשך פיזית לגברים, אבל לא הרגיש כלפיהם כלום, רק נשים עשו לו את זה מבחינה רגשית. "הייתי מכיר בחורה, מתלהב ממנה, מדבר איתה שעות, אבל חולם לזיין את אחיה שבקושי הכרתי." סיפר לי בחיוך עצוב.

"ומה קרה אחרי שפגשת אותי?" שאלתי, מרגיש קצת אי נוחות. אני לא רגיל שהוא מדבר איתי בצורה כזו.

"אותך אני אוהב מכל הבחינות והצורות." אמר רוני, "ואוכל אותי שזה לא קרה לי עם בחורה, קשר פיזי ונפשי צריך להיות עם נשים, לא עם גברים."

"למה? כי זה מה שאימא שלך אמרה?" עקצתי אותו ברשעות.

"לא רק אימא אלא גם אבא והאחים והאחיות, כל העולם אומר שרק בין גבר לאישה יש אהבה אמיתית, ושגברים עם גברים זה לא זה."

רוני המסכן, הוא בסך הכל ילד טוב שרוצה להיות בסדר ולא מבין למה זה לא הולך. "היו כמה בנות שמאוד רציתי לרצות אותן, שיעמוד לי כשאני איתן, אבל זה לא הלך." אמר בעצב, "עם המולדבית הייתי ממש ממש קרוב חמי, היא באמת בחורה מקסימה, גם אתה היית מחבב אותה."

"כשהיית איתה זיינתי את מיצי." הזכרתי לו. זו הייתה מכה מתחת לחגורה, אבל הדברים שלו פגעו בי ורציתי לפגוע בו חזרה.

"לא נורא, זה בסדר." אמר רוני, אבל אני מכיר אותו, זה לא היה בסדר.

הוא נשכב עם הגב אלי ולא רצה לחבק אותי. במקום להתנצל ולנסות לתקן עזבתי אותו והלכתי למחשב לכתוב בבלוג. אחר כך אני אשכב לידו ואחבק אותו, נירדם חבוקים, ומחר נתחיל הכל מחדש.

למרות שידעתי על המסיבה המתוכננת לא ידעתי מתי היא צפויה ואיפה. ביום שישי הלכתי לישון אחרי הצהרים, לרוני אני אומר שאני קורא את העיתון, אבל אני תמיד נרדם אחרי שתי דקות, והתעוררתי בשש בגלל טלפון של דני שביקש ממני לגשת אליו רגע הביתה. קצת מנומנם חציתי את השביל שבין החצרות שלנו, נכנסתי והופתעתי. הם סידרו הכל נהדר עם בלונים ופרחים ומוזיקה לטעמי – שירי אולדיס ורוק מתקתקים משנות השישים שמגעילים אותם לטענתם, אבל גורמים להם לחייך ולרקוד – והמון אוכל טעים ושתייה לא חריפה ומלא אנשים (חלק בכלל לא הכרתי) שצעקו לי מזל טוב, ונישקו וחיבקו אותי והמטירו עלי מתנות. קצת קשה לי כשמרעיפים עלי כל כך הרבה רגש ואהבה, אבל עמדתי בכך בגבורה ולמרות שהיה לי קשה הצלחתי אפילו לא לבכות. קיבלתי ספרים, ובגדים, ונעלי בית, ודיסקים, ושעון יד נהדר מרוני. היה נהדר ומקסים ומהמם. תודה לכולם. אני מודה לכם ואוהב אתכם מאוד.

***

השבת עברה עלי ועל רוני בבטלה מתוקה ובצפייה לגשם שלא בא. במוצאי שבת רוני נסע חזרה לבסיס ואני ניצלתי את ההזדמנות ותפסתי את יוני במסנג'ר. סיפרתי לו על המסיבה והוא מיהר להתנצל ששכח שיש לי יום הולדת וסיפר לי על ההצגה שהוא משתתף בה, והבטיח לשלוח תמונה של עצמו מאופר כדראג קווין, ואז דני נכנס. השעה הייתה כבר עשר בלילה, ובשעות כאלו הילד אמור לישון. ניתקתי את המסנג'ר ותכננתי לנזוף בו קשות ואז ראיתי שהוא נסער כמעט עד בכי.

הוא דיבר עם אימא שלו בטלפון (איזה מין רעיון טיפשי זה להתקשר לילד בשעות הלילה כשמחר יש לימודים) והיא אמרה שהיא שוקלת להיפרד מג'קי ורוצה להחזיר אותו לפנימייה. בגלל זה הוא בא אלי כל כך מאוחר למרות שהוא יודע שבשעה כזו הוא צריך כבר לישון. ניהלנו שיחה ארוכה והבטחתי לו לדבר עם אימא שלו ולנסות למנוע את השליחה שלו חזרה לפנימייה. אני לא חושב שהיא תצליח להכניס אותו לשם בין כה וכה כי שנת הלימודים כבר התחילה והמקומות הללו שמאחסנים בהם ילדים בסיכון תמיד עמוסים עד להתפקע.

אחרי כמה בירורים שעשיתי אתה ועם ג'קי מסתבר שהיא ברחה לאחותה בנתניה כי לדעתה ג'קי בוגד בה. כאילו שאין לי די בעיות אני צריך גם את כאב הראש הזה?

ג'קי טוען שלדעתו הילדה בכלל לא ממנו והוא מקטר שנמאס לו. אחרי החתונה הכל נראה אחרת ואליס כבר לא כיפית (פירוש רש"י - יש פחות זיונים) ומצידו שתלך. על דני הוא כמובן לא חושב כלל. אין לו שום דבר נגדו, אבל מה אכפת לו? זה לא הילד שלו. פתאום אני מוצא את עצמי כמבוגר היחיד שבאמת אכפת לו מדני. הילד פשוט עזוב לנפשו. הוא צריך מבוגר שישים לב מה קורה איתו, שיקנה לו בגדי חורף, שילך איתו לקנות נעלים חמות וסוויטשרטים בשביל התלבושת האחידה, והוא צריך גרביים חדשים ומעיל חדש. עוד בעיה - המורה שלו רוצה לדבר עם ההורים. רק היום כשחיטטתי לו בתיק התברר שהיא מצפה שאחד ההורים של דני יופיע לפגישה ביום שלישי בבוקר. בפנימייה ידעו על המצב שלו, אבל פה זה בית ספר רגיל ולא מכירים אותו, והוא התבייש להגיד למורה שאימא איננה ואין לו אבא. דחף את הפתק לתיק ושכח ממנו.

הוא רק ילד והוא לא מסוגל להתמודד עם הבעיות הללו לבד. אף אחד לא רוצה לקחת עליו אחריות, ג'קי רוצה לשים אותו על מונית ולשלוח אותו לאימא שלו והאימא רוצה שילך לפנימייה, ברור שהילד נלחץ. הוא רוצה להישאר כאן וחושב שאני ורוני מספיק מבוגרים ויכולים לשמור עליו, אבל אני די מפקפק בזה. כשאני מנסה להסביר לו עד כמה זה לא מתקבל על הדעת הוא מסרב להבין שילד צריך משפחה יציבה ומסודרת, לא אותנו, שני הומואים לא יציבים ושרוטים. אני תקוע בין הרגשת החובה והדאגה שלי לדני ובין החשש שלי שאני עושה טעות ומסתבך במשהו שגדול עלי מידי. לא יודע מה לעשות ואיך לעזור בלי לקלקל עוד יותר.

אתמול בלילה התלוננתי לפני רוני שאני לא מצליח לתפוס את אליס בטלפון ושגם ג'קי לא ממש משתף פעולה ומשם המשכתי לקטר שהילד מתגנב למיטה שלנו בלילה וזה עלול לסבך אותנו בצרות.

דיברנו בחדר השינה שלנו והילד ישב בסלון וראה טלוויזיה. חשבתי שהוא לא שומע כלום, אבל מסתבר שאני לא מבין הרבה בילדים. הוא שמע קצת ממה שאמרתי וכשחזרתי ואמרתי בתוקף שהשינה שלו איתנו באותה מיטה לא מקובלת עלי הוא התפרץ לחדר השינה, נעלב מאוד ממה שנתפס אצלו כעונש אכזרי ולא מובן. "אז מה אם אני בא לפעמים לישון אתכם?" צעק בדמעות זעם, "חשבתי שאתם חברים שלי."

הייתי נבוך כל כך עד שהרגשתי שאפילו כפות רגלי מסמיקות מבושה. "אנחנו חברים שלך, אבל בגילך עדיף שתישן לבד במיטה שלך." אמרתי, מיואש מכל המעמד המביך הזה.

דני טען בעלבון שעצוב לו לבד בחדר, בעיקר כשאימא לא בבית, ולפעמים, כשיש רוח חזקה וגשם הוא מתעורר ובאות לו מחשבות עצובות והוא לא יכול להירדם. בגלל זה הוא בא אלינו כי כשהוא איתנו המחשבות הרעות בורחות ואז הוא נרדם בקלות.

"גם בפנימייה היית נכנס למיטה של מישהו כשירד גשם?" שאלתי.

"לא, אבל שם ישנו ארבע בחדר ואף פעם לא הייתי לבד." הסביר דני, ופתאום תפסתי שאף פעם לא היה לו חדר משלו. הוא תמיד ישן עם עוד מישהו בחדר. בדירה הישנה שלו הוא ישן במיטה קטנה ליד המיטה של אליס, ובפנימייה היו כמובן כמה ילדים בחדר, ופתאום הוא בודד בחדר שינה שנראה לו ענקי ומפחיד.

אני מבין שהוא שואב מהשינה אתנו בטחון וחום. אין לי בעיה עם זה, אני מרגיש כלפיו חיבה ואהבה כאילו היה אחי הקטן, אבל אני מודע מאוד שהסידור הזה עלול להיתפס בעייתי בעיני הסביבה. לך תסביר דבר כזה לילד בן שלוש עשרה שמרגיש שכל המבוגרים בחיים שלו נוטשים אותו על לא עוול בכפו?

דווקא רוני שהאשמתי אותי בילדותיות וחוסר הבנה של הסיטואציה הגיב ברגישות ובתבונה שהפתיעו אותי והצליח להסביר לילד בפשטות ובנועם שהשינה שלו אצלנו עלולה להתפרש בצורה מוטעית. אחרי שיחה מביכה מאוד שהגירה ממני פלגי זיעה התברר שהמושגים שלו על קשר בין גברים קצת מבולבלים וכל החינוך המיני שלו קצת מעוות. דבר אחד הוא יודע בביטחון גמור – אני ורוני אוהבים זה את זה כמו מבוגרים, ואותו אנחנו אוהבים כמו שאוהבים ילד ואלו שני דברים שונים לגמרי.

"יש מבוגרים שלא מבינים את זה ומנסים לאהוב ילדים בצורה לא טובה..." התחיל רוני להסביר בעדינות, והילד התפרץ לדבריו ואמר שהוא יודע הכל על זה, ולאנשים האלו קוראים פדופילים, והם חולים ולא יכולים להתאפק וצריך להיזהר מהם, אבל הוא מכיר אותנו ואנחנו לא כאלו.

בסוף הוא הלך לישון על הספה ואני הסתערתי שוב על הטלפון ומעשה ניסים תפסתי את אליס. עד היום כשהתקשרתי לנתניה הצלחתי לדבר רק עם אחותה או עם גיסתה ופעם עם האחיינית שלה. כולן טענו שהיא עייפה וקשה לה והיא צריכה לנוח וסירבו לתת לי לדבר איתה בטענה שהיא מטיילת עם התינוקת, היא במקלחת, היא ישנה, היא פה והיא שם.

עד היום התביישתי להתקשר אליה מאוחר בלילה, אבל אתמול הייתי נרגז ועצבני מספיק כדי להתקשר בחצות, וסוף סוף היפיפייה החמקנית ענתה לי בעצמה. לא נתתי לה להתחמק בסיפורי מעשיות על עייפות ודיכאון אחרי לידה. העמדתי אותה בפני עובדות, ביום שלישי בבוקר יש לה פגישה עם המורה שלו, אני לא יכול לתפקד כאבא שלו ואם הוא ימשיך לבלות כל הזמן בדירה שלי ולישון איתי ועם רוני זה עלול להיגמר רע.

"על מה אתה מדבר, מה תעשו לו?" התחדד קולה של אליס בעצבנות.

אנחנו לא נעשה לו כלום, אהבלה." התעצבנתי, "אבל כולם יודעים שאני הומו, וכמה זמן ייקח עד שאיזה מורה או יועצת חטטנית של בית הספר יעלו על זה שהוא ישן אצלי ושבעצם אין לו משפחה שתגדל אותו?"

היא ניסתה להתחמק בטענה שג'קי הבטיח לה לטפל בילד שלה כאילו שהוא שלו ושזכותה לצאת לחופש לפעמים, ועוד שטויות כאלו.

"אין דבר כזה, חופש מלהיות אימא." אמרתי ברשעות, "אם תמשיכי עם החופש הזה ייקחו לך את הילדים." איימתי עליה.

היא התחילה לבכות ואז אחותה עלתה על הקו. חזרתי והסברתי את עמדתי וביקשתי שתשלח את אליס הביתה כבר מחר אחרי הצהרים כדי שהיא תגיע בזמן לפגישה עם המורה, פגישה שנועדה להיערך בשבע וחצי בבוקר.

הוחלט שאליס והתינוקת ייסעו צפונה ברכבת ואני או ג'קי נבוא לאסוף אותן מתחנת חוצות המפרץ. ביום שלישי היא תפגין נוכחות אימהית אוהבת בפגישה בבית הספר בתנאי שאני אסיע אותה לבית הספר ואתמוך בה מוסרית בזמן הפגישה.

"לא מפריע לך שהיא אצלך כל כך הרבה זמן ועוד עם תינוקת קטנה?" שאלתי את אחותה של אליס שעשתה רושם של אישה לבבית וחמה.

"מה אני יעשה מותק שלי?" היא אמרה, "מי יעזור לה אם לא אני? לא היה לה מזל בחיים, בחור אחד (האבא של דני) הכניס אותה להריון ואחר כך נכנס לבית סוהר, בחור שני הכניס אותה להריון, שם אותה בכלוב של זהב והסתלק."

"מה הסתלק?" מחיתי, "הוא התחתן איתה."

"מה שווה בעל שרץ כל היום אחרי נשים אחרות?" שאלה אחותה של אליס בעצב.

"ג'קי לא כזה נוראי." ניסיתי להגן עליו למרות שאני יודע שהוא לא לוקח את הנישואים שלו יותר מידי ברצינות וממשיך להסתכל על כל מה שלובש שמלה, בעיקר עם מחשוף.

היא נאנחה וסיפרה לי שאליס תמיד הייתה ילדה פראית שברחה מהבית בכל הזדמנות וגם כששמו אותה במוסד היא הייתה בורחת, ושאני לא אדאג, היא כבר תדבר איתה והכל יהיה בסדר. פעם ראשונה ששמעתי על ילדותה של אליס. עד היום היא הייתה שתקנית מופלגת כשזה נגע לעבר שלה. כמובן שג'קי לא הסכים להביא את אליס מהרכבת וטען שהוא עסוק מאוד, אבל נתן לי בנדיבות רבה את המכונית שלו, ואפילו עזר לי לסדר את הכיסא של התינוקת באוטו תוך שהוא מסביר לי למה לדעתו זו בכלל לא הילדה שלו.

"מה אכפת לך?" התעצבנתי, "האימא נשואה לך. זה מה שחשוב. עכשיו אתה נזכר לספור עד תשע? איפה היית עד היום?"

ג'קי הסביר לי בטקט שכשגבר נמצא בכוס של אישה הוא שוכח לעשות חשבון, אבל אחרי שהוא יוצא משם הוא שוב נזכר.

הסמקתי כמו ילד בגלל ההסבר הציורי הזה ואמרתי לו שהוא אידיוט.

הוא צחק, אמר לי שאני לא מבין כלום בנשים, דחף לי כמה שטרות של מאה שקל לכיס כדי שאתן לאליס והסתלק.

היא בבית עכשיו עם הילדה ועם דני שמזיע על שיעורי הבית שלו. מחר אני אקח אותה ואת הקטנה לבית הספר. הבטחתי לה להיכנס יחד איתה למורה ולהעיד שהיא אימא נהדרת. שנינו קצת עצבניים בקשר לכל הקטע הזה של שיחה עם מורה שלא ממש מכירה את כל המצב שלה ושלי ושל הילד.

נקווה לטוב.

***

הפגישה אצל המורה של דני הייתה בסדר. הגענו בזמן למרות שהייתי צריך להלחיץ את אליס שכמו כל אישה לקחה את הזמן שלה והתארגנה נורא לאט. עוד לא הבנתי למה צריך לארוז חצי בית כשיוצאים לחצי שעה עם תינוקת, אבל ככה זה כנראה עם תינוקות. התכנון המקורי היה שג'קי יישאר עם הילדה, אבל הוא פשוט לא חזר בלילה הביתה, ואני התעקשתי שבכל זאת אליס חייבת להגיע לפגישה, וככה יצא שגם הקטנטונת הייתה שם.

המורה הייתה נחמדה מאוד ולא היו לה טענות מיוחדות לדני, התברר שהיא פשוט רצתה להכיר את המשפחה שלו כי הוא חדש בבית הספר. למרבה המבוכה היא חשבה בהתחלה שאני ואליס נשואים, אבל די מהר התבררה הטעות. הצגתי את עצמי כידיד המשפחה, והכל היה בסדר.

המורה אמרה שהוא ילד טוב, ותלמיד לא רע, אבל נראה לה שבזמן האחרון הוא קצת מוטרד ועצבני. היו מריבות עם חברים, וסכסוך אלים בשיעור ספורט, (באמצע משחק כדור רגל) ויש לה הרגשה שיש לו קצת בעיות בבית.

"מה פתאום בעיות?" התפרצה אליס בעצבנות, "הכל בסדר אצלנו."

התינוקת התעוררה והתחילה לבכות, ואליס קמה ויצאה איתה החוצה כדי להאכיל אותה, ואז דני התחיל לקטר שגם הוא רעב ושהוא לא הספיק לאכול ארוחת בוקר בבית.

נתתי לו עשרה שקלים שילך למזנון של בית הספר ושלחתי גם אותו החוצה, ואז, כשהיינו לבד, ישבתי וסיפרתי למורה הכל. על האבא הנעדר של דני, על איך היינו שכנים מאז שהוא היה קטן, ואיך אליס שמה אותו בפנימייה ואני הייתי האח הבוגר שלו, ואפילו את זה שאני חי עם גבר לא הסתרתי, אבל לא גיליתי לה שדני בא לישון אצלנו במיטה ושאני חיובי.

"אבל חשבתי שרוני היא החברה שלך. דני אמר שהוא ורוני מבשלים יחד." נדהמה המורה.

"זה נכון, אבל רוני הוא בחור."

"אההה." אמרה המורה והביטה בי במבט בוחן. "תגיד," אמרה פתאום, "אתה לא קרוב משפחה של סמי ברנוביץ? אתם ממש דומים."

"הוא אח שלי." הודיתי, "מאיפה את מכירה אותו?"

מסתבר שהיא למדה עם אחי, ואפילו זוכרת אותי כילד קטן ועגלגל עם כיפה על הראש שתמיד החזיק ספר ביד. "אני יודעת שאתה עדיין קורא הרבה." הצטחקה המורה, "ושאתה עוזר לדני לעשות שיעורים בספרות ובתנ"ך."

היא שיבחה אותי שאני מהווה דמות יציבה ובוגרת בחיים של דני ויצאתי משם בהרגשה ממש טובה.

החזרתי את אליס הביתה ובדרך היא סיפרה לי שהיא גדלה פחות או יותר בפנימיות ובמשפחות אומנות, ובילתה מעט מאוד בבית, וכל הקטע של להיות אימא מפחיד אותה. נורא בא לי לשאול אותה אם התינוקת היא מג'קי, אבל התאפקתי. מה זה משנה בכלל? אני, במקום ג'קי, הייתי שמח להיות אבא לילדונת חמודה ובריאה כזו, אבל הוא לא אני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה