יום שבת, 30 בדצמבר 2017

46. הפתעות

היום הבוס קרא לי ולסגן ונתן לנו את הכרטיסים עם מאתיים יורו דמי כיס, הסביר לנו מתי נצא (בלילה שבין ראשון לשני) ומה התכנית האומנותית – טיול בווינה הלילית והצטרפות לנסיעת תיור בעקבות הסרט "צלילי המוזיקה" שצולם בזלצבורג ובנותיה - מישהו יכול לחשוב על דבר הומואי יותר מזה? ואם לא די בכך הוא גם אומר לנו שהוא רוצה שנצא כחברים טובים, ונשכח את העובדה שהוא בוס ואנחנו עובדים שלו, ושנפתח זה לזה בטיול ונכיר אחד את השני כבני אדם. הסגן, (להזכירכם – קרחת, ציפורנים אכולות, לחוץ, הומופוב וכעסן) נועץ בי מבט המום, ואני מביט בו חזרה, המום לא פחות. אני, בחור עדין, רגיש, יפה נפש, שמאלן, מצביע מרץ והומו, צריך להיפתח אליו? למה? מי מת? לא מספיק שבעבודה אני בולם הזעזועים שלו, כרית האוויר שלו ומשרתו הנרצע לכל דבר ועניין, אני גם צריך להכיר אותו כבן אדם ולהיפתח אליו? געוולד.

אחר כך מסבירה לנו מנהלת הגרפיקה שמכירה את הבוס המון שנים, (הם עובדים יחד כבר עשרים וחמש שנים), שהוא רואה בנו מעין תחליף לבנים שלו ולכן חשוב לו להדק אתנו את הקשרים האישיים כי לבוס יש שני בנים שלא מוכנים לעבוד איתו בעסק ובצדק. אם הוא היה אבא שלי הייתי מחליף מין, מתאסלם, או נעשה נזיר טיבטי מקבץ נדבות בהימלאיה, רק לא לעבוד איתו, למרות שהוא בן אדם הגון סך הכל, חוץ מזה שהוא קונטרול פריק ומלחיץ ברמות ולכן הבנים של הבוס, בחורים מוצלחים אחד אחד, גרים רחוק ממנו, מנהלים חיים של אזרחים הגונים ומועילים ולכל אחד מהם יש חברה ממין נקבה, אבל הם לא מוכנים לעבוד אצלו בעסק בשום פנים ואופן.

"איזה שטויות היא מדברת," נהם הסגן כשהיינו סוף סוף לבד בלייזר, "תחליף לבנים, באמת? יש לי אבא שאני מאוד אוהב (וזה נכון) והבוס הוא רק בעל הבית של העסק ודי."

"בסדר, מה שתגיד." אני אומר, כי הרעיון שהעלתה הגברת המנהלת דווקא נראה לי די הגיוני. אחרת איך תסבירו את הסיפור על הפתיחות? את צלילי המוזיקה אני אפילו לא מנסה להסביר, יש דברים שעדיף להשאירם לוטים במסתורין. הוא עושה לי פרצוף כועס, (מסכן, הפתיחות הזאת הממה אותו). "אתה צריך תחליף לאבא חמי?"

"לא, תודה. בשביל מה יש לי אימא?"

מאחר והיום יום השואה משמיעים שוב את חווה אלברשטיין שרה שיר של איציק מענגער - על הדרך עץ עומד - שיר שאני אוהב מאוד ויכול לזמר אותו ביידיש אם אהיה מספיק מסטול. "זה אחד הדברים הטובים ביום השואה", אני אומר, "שירים נהדרים, וכל הזמן משמיעים את חווה המלכה."

"אני שונא אותה. היא עושה לי חשק למות." מסנן הסגן במרירות, ואני, שמכיר אותו כבר המון זמן, אפילו לא מזדעזע מחילול הקודש הזה.

מזל ששנינו מסכימים שעמיר בן עיון נהדר וגם פוליקר מרגש מאוד, אבל אז מגיע השיר הנפלא 'שחקי שחקי' בביצועו המרטיט של אריק לביא וגורם לו לנהום בזעף. גם צילה דגן במחרוזת שירים מתורגמים מיידיש לא משפרת את מצב רוחו, לטענתו היא מעוררת בו צמרמורת. "אבל תשמע איזה יופי." אני מתפעל, מלווה בשקט בלב את המילים העבריות ביידיש, ומודיע לסגן שצילה דגן ונחמה הנדל הן הזמרות הכי טובות בארץ למרות ששתיהן למרבה הצער כבר לא בחיים.

"איזה הומו אתה." הוא מכניס לי כאפה, ומודיע לי שאם אני נוחר במלון (הבוס סידר שנישן יחד בסוויטה) הוא זורק אותי מהחלון, ושולח אותי הביתה למרות שעדיין לא סיימנו את העבודה. אני מקווה שאספיק לעדכן עוד פעם פעמיים את הבלוג לפני הנסיעה, ושאצליח לקנות להודי ויסקי בליק לייבל בדיוטי פרי, או שאין לי מה לחזור לארץ.

ביי לכולם, אני הולך להתאמן על פתיחות להומופובים לחוצים ששונאים את חווה אלברשטיין. אגב, מישהו זוכר על מה היה הסרט צלילי המוזיקה? נזירה עם גיטרה וילדים לבושים וילונות, זה כל מה שאני זוכר ממנו.

***

הבוקר שוב התעוררתי לתוך התקף שיעול נורא ואיום ואחר כך כבר לא יכולתי להירדם. ארבע בבוקר, אני יודע שאהיה גמור בעבודה, אבל לא יכול לישון יותר. הולך למחשב ומתחיל ללטש את הפרק האחרון של 'מדינת תל אביב'. כשאני עובד על סיפור אני קודם כותב ישר מהראש, בלי פסיקים ובלי נקודות, ורק אחר כך מלטש - עובר, מתקן, מכניס פיסוק, מרווח למשפטים, מוחק, מוסיף, משנה, מניח בצד לכמה זמן, שוב חוזר וקורא אחרי ימים מספר ומתקן, וחוזר חלילה עד שאני מרוצה לגמרי. רק אז הסיפור עובר מתיקיית הלא גמורים לתיקיית הסיפורים ומאחר וזה תהליך ממושך ועד אז עלולות לקרות כל מיני תקלות אני שם אותו בינתיים בבוידעם שלי - סוכנות ארוטיקה.

חלק מהסיפורים שלי שם הוא בשלב מעט גולמי, לפני ליטוש סופי, כי לא תמיד אני זוכר לחזור ולתקן גם שם, אבל מאחר והקוראים באתר הזה לא מגיבים כמעט אז מילא. אני עובד, משתקע בסיפור, שוכח אפילו מהשיעול, ואז הטלוויזיה נדלקת פתאום. "הערתי אותך? סליחה."

"לא נורא, יש סרט נחמד." כמו כל הסרטים שמוקרנים בשעות הללו הסרט מטופש בצורה בלתי נסבלת, אבל למי אכפת.

"אתה זוכר שאני נוסע היום לירושלים לגיבוש מחלקתי?" הוא שואל.

"בטח שאני זוכר."

בחיל אוויר כל הזמן מתגבשים, קודם מגבשים את הבסיס, אחר כך את הטייסת, אחר כך את המחלקה, ויש בדרך עוד מסיבה של הגף, וטיול של אנשי קבע לכבוד ל"ג בעומר ונופשונים למיניהם. מתי הם עובדים? רק אלוהים יודע. בשלוש שנות השירות שלי יצאתי רק לנופש מצ'וקמק אחד בנתניה וגם אז הייתה לנו הקפצה באמצע, אבל הכחולים משרתים כנראה בצה"ל אחר. מצטער שאני נשמע מריר, מצידי שיתגבשו להם יומם וליל, אבל אני שונא לישון לבד, ועד שהוא חוזר בשבת, אני נוסע ביום ראשון בערב, ומתי נוכל להיות קצת יחד? "אני יכול להתחמק מזה אם אתה רוצה." הוא מציע.

"חס וחלילה. אתה חייב את מנת הגיבוש החודשית שלך, אחרת איך תוכל לשרת בחיל אוויר?" אני מפגין את המוצא הפולני המריר שלי.

"אל תהיה כזה מנחם, אני שונא שאתה כזה, בוא למיטה, תעזוב כבר את המחשב."

"רק שנייה אחת." אני מבקש, אני רק עושה שמור." הוא נאנח ושותק כשהשנייה שלי מתמשכת לחמש דקות, אבל בסוף אני לצידו במיטה.

"אתה משתעל כל לילה." הוא אומר, "ויש לך סיוטים. מה יהיה בחו"ל?"

"יהיה טוב, השיעול משתפר מיום ליום, עד שאגיע לאוסטריה כבר אוכל לשיר יודל."

"טיפש, יודל זה בשוויץ."

"שיהיה."

"חבל שאתה לא יכול לבוא איתי לירושלים."

"לא אוהב את ירושלים, היא קדושה מידי בשבילי. עודף קדושה מוריד לי את החשק."

"ואותי אתה כן אוהב, אפיקורס שכמוך?"

"אותך כן, עוכר ישראל חרמן שכמוך."

"אם אתה אוהב אותי אז תוותר לי על התור." הוא דורש.

"למה לי? מה תיתן לי?"

"הנה, את זה." הוא מגחך ומצמיד אלי את הזה שלו.

"אתה לא רק עוכר ישראל רוני, אתה גם מניאק וסוטה."

"תשתוק, אפשר לחשוב שאתה לא אוהב את זה."

אני שותק ואוהב את זה, ועד ששנינו גומרים והולכים להתקלח מגיע הזמן לקום, לשתות קפה ולהכין כריכים. רק בדרך לתחנת ההסעה הוא אומר כבדרך אגב שדיבר אתמול עם פזי ואולי הוא יקפוץ לבקר אותי בערב, ואם יתחשק לנו אז אולי שנלך לסרט או משהו. "אתה מסדר לי דייט רוני?"

"משהו כזה ומצידי, אם בא לכם הוא יכול גם להישאר לישון אתך בלילה."

אני עוצר בצד הדרך, כמה מטרים לפני התחנה, מביט בו ולא יודע מה להגיד על ההצעה המדהימה הזו. "גם אתה מתכנן להתגבש בלילה עם מישהו או מישהי? בגלל זה אתה מארגן לי פעילות לילית?"

"אל תהיה כזה, סך הכל..."

"שאלתי שאלה רוני."

"בטח שלא, טיפש, אבל אתה נורא משתעל בלילה וקם מזיע, ולפעמים צועק מתוך שינה. אני לא רוצה שתהיה לבד וזה רק פזי."

"רק פזי? מה הוא, דובון צעצוע? הוא בן אדם כמוך, הוא לא רק שום דבר."

"דיברתי איתו והוא מבין ומסכים."

"פתאום יש לך דיבורים והסכמות עם פזי?"

"לא פתאום, אני דואג לך וגם הוא... שנינו... אל תהיה כזה."

ההסעה שלו מגיעה לפני שאני מספיק לשאול איזה כזה לא להיות. הוא לוחץ בחשאי על ברכי - התחליף הארוניסטי שלנו לנשיקת פרידה - והולך עם התרמיל נסיעות הגדול שלו שאני שונא במיוחד. ברגע שהתרמיל הכחול כהה הזה עם הרוכסנים הלבנים העבים תלוי על כתפו, תפוח מבגדים, זה סימן ששוב אשאר לבד כמה ימים, אלא אם כן לא אהיה כזה ואתן לרק פזי לישון איתי.

בעודי ממתין לפזי המאחר, כדרכו בקודש, צלצל פתאום הטלפון וגברת נעימה אחת בעלת נימוסים טובים ושמץ של מבטא זר (אולי אנגלוסקסי?) ביקשה שאקדיש לה דקות מספר ואענה לשאלות שהיא שואלת מטעם חברת סקרים כל שהיא. לא ממש בא לי הניג'וס הזה, אבל היא נשמעה עייפה ונואשת משהו, והייתה מנומסת כל כך עד שלא מלאני לבי לדחות אותה. השאלות היו נורא טיפשיות, כדרכם של סקרים מעין אלו שגורמים לי תמיד לתהות האם על סמך ההבלים הללו קובעים גדולי עולם את המדיניות שלהם? אם כך לא פלא שהעולם נראה כפי שהוא נראה. נושא הסקר היה חברת חשמל ומה יחסו של הציבור אל חברת החשמל – מדיניותה, מחיריה ועובדיה.

נתבקשתי להגיד מה התחושה שחברת חשמל מעוררת בי. האם אני חש כלפיה חום, אהבה, חיבה, אמון, ושאר ירקות? "מאין לי לדעת?" התפרצתי אחרי שקצרה רוחי, "זו כולה חברת חשמל, לא בן אדם או אפילו חיה, איזה מין שאלות מפגרות אלו?" הסוקרת האומללה נאנחה והמשיכה לשאול את השאלות האוויליות שלה במונוטוניות מייאשת. לבי נמלא חמלה על האומללה שנאלצת להתפרנס משאילת שאלות מטופשות ועשיתי כמיטב יכולתי לקצר את הסבל של שנינו ולענות מהר ובדייקנות, חוסך ממנה וממני כמיטב יכולתי את החזרה המייאשת על הדקלום שעשר מסמן את העוצמה הגדולה יותר, ואחד את הכי החלשה ו... לא חשוב, עזבו. בסוף השאלון, אחרי כשכבר הייתי מותש לגמרי והתחלתי לפתח טיק עצבני בזווית הפה, היא הגיעה לדובדבן שבקצפת - הפרסומות של חברת חשמל ומידת ההצלחה שלהן לשטוף את מוחי עד כדי כך שימנעו ממני לממש את התשוקה המפעמת בליבי מקדמת דנן, לטפס על עמוד מתח גבוה ולחשמל את עצמי למוות.

אחרי שציינתי שאני מכיר את שקע ותקע ואת החלום של שקע שמופסק באכזריות על ידי עובד מסוקס וסקסי של חברת החשמל, ושהפרסומת הזו השפיעה עלי עמוקות, ואני נשבע שאני אזהר ולא אטפס ולא אגע במכשירי חשמל בידיים רטובות ואמנע גם מילדי הרכים לעשות כדבר הזה, היא התחילה לשאול שאלות שנועדו לברר מה דעתי בכלל על שקע ותקע השרמנטיים. כאן כשל כוח סבלי והרשיתי לעצמי לחרוג מהדירוג הנוקשה ולהגיד לה את אשר עם לבי - לדעתי זו פרסומת נפלאה ומחווה מרגשת  לקהילה ההומו לסבית. "מה?" השתנקה הגברת, "הומואים? מה פתאום? על מה אתה מדבר?"

"אבל הרי זה ברור כשמש. שני בנים גרים יחד, ישנים יחד באותו חדר, לאחד קוראים שקע ולשני תקע. לכאורה זה מעין הומאז' לאריק ובנץ מרחוב סומסום, אבל ברור לגמרי שהפרסומאי שהגה את הרעיון, ושתל אותו בתבונה כה רבה בכל ערוצי התקשורת הוא פייגלע עם חוש הומור נפלא."

"בחיים לא חשבתי עליהם בצורה כזו." התפחלצה הסוקרת המנומסת שלי בטון מזועזע.

"נו, באמת? רואים שאת לא בעניינים. שקע ותקע הם ממש אייקון של הקהילה, כולם אוהבים אותם ואת הסבתא השובבה שלהם אהבת נפש."

"אני חושבת שאתה טועה." מלמלה העלובה.

"אבל זה ברור כקשת ביום גשום. שני בנים, אחד שקע והשני תקע בלי אף אישה בשטח חוץ מסבתא הקשישה, הם ישנים יחד, ומי בא להם בחלום? גבר מסוקס ושרירי עם סרבל הדוק על התחת." שתיקה קצרה השתררה מעברו השני של הקו ואז נורו במהירות שיא עוד כמה שאלות, וסוף סוף הסתיים לו הסקר ובדיוק בזמן, כי פזי הגיע.

בילינו בנעימים. פזי לקח אותי חיש קל תחת חסותו המגוננת, הכין לי תה, לעג לטענתי שאני לא רעב ואילץ אותי לאכול טוסטים, מוכיח לי שבעצם כן הייתי רעב והושיב אותי ביד חזקה ובזרוע נטויה לראות את הסדרה על הלסביות שאני לא מצליח אף פעם להתאפס על העלילה שלה כי אני לא מחובר מספיק לצד הנשי שלי. אני מתנצל בפני הבנות, אבל הן כל הזמן בוכות, נפרדות, חוזרות ושוב בוכות, ולא מפסיקות לקנות בגדים, לאכול ולדבר בבת אחת. אני מתגעגע להכי גאים שיש. כך או כך, לקראת הסוף כבר ניקרתי בעוז, ורק במעומעם חשתי איך הוא מכבה את הטלוויזיה ומתכרבל לצידי במיטה. מצטער אם מישהו התאכזב, אבל חוץ מחיבוק נעים של כפיות תמימות לא קרה שום דבר במיטה שלי הלילה.

כדרכי בקודש התעוררתי, משתעל ומזיע, בארבע לפנות בוקר. מקלחת זריזה ומיד דהרתי למחשב שהוא, לטענתו של רוני, אהוב לבי האמיתי. כמה דקות אחר כך פזי גם התעורר, דשדש למקלחת ונשאר שם זמן רב מהמקובל לסתם פיפי של שחרית, אבל כשאני שוקע בכתיבה או קריאה אני נאטם לסביבה ולא ממש שם לב מה קורה סביבי ככה שלא עשיתי מזה עניין. במעומעם שמעתי אותו יוצא מהמקלחת, חוזר למיטה, מדליק טלוויזיה, מזפזפ קצת, נאנח שאין מה לראות, ואז הוא שאל פתאום אם אני רוצה קפה עם עוגה?

הסתובבתי לעברו כדי לענות ובמקום פזי גיליתי במיטתי מפלצת שמנמנה בעלת פרצוף ירוק ושערות מדוזה לבנות וזקורות כקוצים אוחזת בשלט נשענת על הכרית של רוני ואם לא די בכך גם לבושה ברוב חוצפתה בפיז'מה של פזי ידידי. מרוב בהלה נאלמתי דום, ופזי טוען בתוקף שפני הלבינו כסיד, אם כי אני מכחיש זאת בעוז וטוען שהתעשתי מיד אחרי שהבנתי שזה רק פזי עם מסכת יופי על פניו ועוד אחת על שערו. "רוצה גם טיפול יופי? תגיע לעבודה זוהר ורענן." הציע לי פזי בנדיבות, וצחק מלא פיו כשנמלטתי בבהלה למטבח.  

הלכתי היום לעשות סידורים ופתאום קרה משהו מדהים. הרחתי את פריחת עץ התפוז בחצר שעברתי לידה ורק אז הבנתי שבמשך כמה ימים התהלכתי נטול חוש ריח. אם הייתי מפסיק לראות או לשמוע בטח הייתי מגלה את זה מיד ונבהל, אבל חוש הריח הצנוע גילה לי את דבר חסרונו רק אחרי שחזר במפתיע. הרחתי את הריח המתוק של ההדרים ואת הריח המשכר של הוורדים שצמחו לידם, הרגשתי כאילו נוסף עוד מימד לעולם וצחקתי על עצמי שדבר כזה קטן וכאילו לא חשוב משפיע עלי כל כך. נכון, לא מתים מזה, אבל חיים נטולי חוש ריח הם פחות איכותיים ופחות נעימים, אני שמח שהוא חזר ומקווה שיישאר איתי לתמיד.

***

עוד ביום חמישי בערב הוא צלצל והודיע לי שביום שישי בשש בערב יתקיים הפיינל פור של מכבי בפראג ובני הדודים והחברים שלו יבואו לראות אותו אצלנו. "אני אחזור מירושלים קצת לפני המשחק." אמר, "ואני לא אספיק כלום. "אני סומך עליך שתכין הכל." הכנתי כיבוד מלוח ומתוק, בירות וסתם שתייה וגם מים ופיצוחים - די והותר לגדוד שלם. הוא הגיע קצת יותר מאוחר מהצפוי, נתן לי נשיקה חטופה ורץ להדליק את הטלוויזיה. לפני שהספקתי למחות שמה זה, וככה לא מתנהגים, ועם כל הכבוד למכבי גם אני קיים והתגעגעתי התמלא הסלון שלנו בחבורה גדולה ורועשת של צעירים תאבי כדור סל, אוהדי מכבי שרופים שליבם היה שבור בגלל הכורח לצפות מרחוק בקבוצתם האהובה משחקת בפראג בלי שהם יהיו שם כדי לעודד, להריע ולצעוק לכבוד מכבי. מזמן כבר לא היו אצלנו כל כך הרבה אנשים וכולם עד אחד סטרייטים.

מזל שליאור קפץ לביקור כדי לתגבר את הקבוצה הקטנה שלנו להפתעתי הוא התברר כאוהד מושבע של מכבי ומצא מיד שפה משותפת עם בני הדודים והחברים של רוני.  עשיתי כמיטב יכולתי לנחם אותם בכיבוד כיד המלך, אבל בשקט בלב חשבתי שאם אני הייתי מגיע לפראג הייתי מוצא לי עיסוקים מעניינים יותר מאשר לצפות במשחק כדור סל. הייתי הולך לבקר במוזיאון קפקא, מטייל ברחובותיה היפים, ולא שוכח כמובן את בית הקברות היהודי העתיק שכבר מזמן רציתי לראות.

שמרתי את מחשבות הכפירה הללו לעצמי ושתקתי בדיפלומטיות. זה לא שאני לא אוהב כדור סל או שיש לי משהו נגד מכבי, אבל רוני לא היה בבית כמה ימים ופשוט התגעגעתי ורציתי להיות איתו קצת לבד. אני מודה ששמחתי יותר על כך שהמשחק הסתיים מאשר על ניצחונה המוחץ של מכבי. בעוד בני החברה חוגגים את האליפות ותוך כדי כך מחסלים את העוגות עד לפרוסה האחרונה רוני הלך להתקלח. חמקתי אחריו למקלחת ו... סיבנתי לו את הגב. באמת שכן, חוץ מעוד כמה דברים גם סיבנתי לו את הגב ואת ה... לא חשוב. בסוף יצאנו מהמקלחת ואני ציפיתי שאחרי שרוב המזון חוסל הבחורים הנלהבים יגידו שלום וילכו לדרכם אך התברר שיש עוד משחק, והם כלל לא מעלים בדעתם להחמיץ אותו, וכמובן שרוני הצטרף אליהם, משאיר אותי עם... בוא נקרא לזה גב לא מסובן.

העסקתי את עצמי בעבודות מלצרות, שטיפת כלים וכיוצא בזה מלאכות בית עד שסוף סוף הסתיים המשחק השני והם החליטו ללכת לחגוג במועדון. "לך איתם אם אתה רוצה." אמרתי לרוני, "אני עייף. אני הולך לישון." ראיתי איך הוא נקרע בין החברים לביני וזה כאב. "באמת שלא אכפת לי, לך תעשה חיים." ניסיתי להיות מפרגן.

הוא נדהם קצת מהנדיבות הלא צפויה שלי ואולי נפגע. "מה? אתה לא מתגעגע אלי?"

משכתי בכתפי, מעדיף למות מאשר להודות כמה מכאיב לי לראות איך הוא מתלבט ביני לבינם והסתלקתי לחדר השינה. שמעתי אותם עומדים בחוץ ליד המכוניות שלהם, צוחקים, מרעישים ומשחזרים שוב ושוב את הרגעים הגדולים של המשחק וקיוויתי שילכו כבר. מיד אחרי שהם נסעו חרק השער של החצר שלנו, זינקתי למטבח להציץ מי נכנס, וראיתי לתדהמתי את ניצן בבגדים אזרחיים, מתגנב בשקט במורד המדרגות אל הדירה של ליאור. המטבח היה חשוך כך שהוא בטח לא ראה אותי ובכל זאת שלח מבט עצבני לעבר החלון, ואז נעלם. דקה אחר כך שמעתי אותו נוקש על דלתו של ליאור נקישה זהירה וחשאית (למרות שלליאור יש פעמון), אחר כך הדלת נפתחה ונסגרה חיש.

"מה אתה עומד כאן בחושך?" הפתיע אותי רוני פתאום.

"כרגע ראיתי את ניצן הולך לדירה של ליאור."

"כן, גם אני. חיכיתי עד שהוא ירד כדי לא להביך אותו."

"איזה מניאק. וליאור לא יותר טוב. שניהם מנוולים. כל היום בוכים כמה הם מתגעגעים לחבר ובלילה..."

"גם אתה ישנת בלילה עם פזי."

"רק ישנו, לא היה שום דבר חוץ מזה, למה? מה חשבת?"

"שעדיף כבר שתהיה עם פזי ולא עם איזה זר מהאינטרנט."

"אתה כזה אוויל משריש רוני, זה מה שאתה חושב עלי, שאני לא יכול להיות לבד כמה ימים?"

"ואתה כזה דפוק שאתה לא מסוגל להגיד לי שהתגעגעת ואתה לא רוצה שאני אסע עם החברים."

"איך אני יכול להעז להתגעגע אליך בערב שבו מכבי זכתה בפיינל פור? שלא לדבר על זה ששידרו משחק כפול?"

"מנחם, אתה ההומו הכי פולני במזרח התיכון." צחק רוני וסוף סוף חיבק אותי, "תודה שהתגעגעת נורא." דרש.

"בחיים לא. מה יש לי להתגעגע אליך? לך להתגבש לך עם הבני דודים הסטרייטים שלך."

"טיפש, היה לי מספיק התגבשויות השבוע. יאללה, בוא למיטה."

הלכנו למיטה וחגגנו כמו שצריך את הניצחון של מכבי. אחר כך שאלתי אותו מה נגיד ליובל ולג'ורג'י.

"כלום." הוא אמר בפסקנות.

"אבל..."

"נגיד שום דבר בריבוע. הם בודדים ומתגעגעים וחרמנים, מה שקורה שם בלילה לא נחשב. וחוץ מזה זה לא העסק שלנו."

"אני לא אוכל להסתכל ליובל בעיניים, וגם מג'ורג'י, אם הוא יחזור בכלל, נורא לא נעים לי."

"חמי, אל תתערב. זה לא העסק שלנו, לפעמים בגלל הנסיבות צריך לשחק משחק כפול. זה קורה ולא צריך לעשות מזה עניין. אז תשתוק, בסדר?"

"בסדר, אבל אני לא אוהב משחקים כפולים לא חשוב מה הנסיבות. לילה טוב חמוד וצדקת, נורא התגעגעתי, אני שמח שנשארת."

"כן, גם אני." הוא אומר ונרדם, משאיר אותי להתפלא אם הסלחנות שלו לגבי הבגידה של ניצן וליאור בבני הזוג שלהם אומרת שגם הוא משחק לו משחק כפול בין התגבשות אחת לשנייה.  

חייב אותך

כרגיל אצלי לאחרונה אני מתעורר בשעות הקטנות של הלילה לתוך התקף שיעול מרגיז ובורח למטבח כדי לא להעיר אותו. אם אני כבר ער אז כדאי לנצל את הזמן – רוחץ מחבת משומנת, מצחצח את הכיריים, מבטיח לעצמי שמיד אחרי שאחזור מחו"ל אני מצחצח את החלונות של המטבח, ומלבין עם ג'ל אקונומיקה את הכיור. זהו, הכל נקי, השיעול נפסק ויש לי עוד שעה לנמנם קצת. אני מתגנב חזרה לחדר השינה החשוך ופתאום הוא מתיישב ולוטש בי מבט מבוהל, "התעוררתי ולא היית." הוא אומר בקול מאשים, "לאן הלכת?"

"אל תהיה תינוק, לאן כבר יכולתי ללכת?" אני צונח למיטה ומושך אותו אלי. הוא חמים וחלקלק כנגד עורי החשוף ומגע עורו בעורי נעים להפליא.

"שמעתי רעש במטבח ונבהלתי, חשבתי שזה גנב." הוא מתלונן, "ומחר בבוקר כבר תהיה בשדה התעופה." הוא מוסיף ונשכב עלי, "מי יחבק אותי כשלא תהיה פה?"

"אני בטוח שתמצא תחליפים מתאימים."

"אל תהיה גועלי מנחם, אתה יודע שאני חייב אותך."

"תמיד אתה אומר את זה, אני לא מבין למה אתה מתכוון."

הוא נאנח, המום מטיפשותי. "לזה." הוא אומר, לוקח את פני בידיו ומתחיל לנשק אותי, בהתחלה נשיקות קטנות ומרפרפות על פני ושפתי, ואחר כך חזקות ועמוקות יותר על פי.

גופו מעיק על גופי, אני חש אותו עלי מכף רגל ועד ראש - כפות הרגלים, הברכיים והמרפקים ננעצים בגופי, והבטן החלקה נמעכת אל בטני, וכמובן, הזין שלו, תמיד נתקע באמצע, תמיד נכון לפעולה, וזה שלי, כמו טיפש, מצטרף מיד.

אני מנסה למחות שאני עייף, שדי עם השטויות האלה והיה לי מספיק אתמול, אבל זה כמו לצעוק נגד הרוח, הוא בשלו, מתלהב ומתרגש, סוחף אותי עם הנשיקות שלו, ההתפתלויות שלו, החלקלקות הקטיפתית של גופו ו... פתאום הוא נוגס את שפתי התחתונה תוך כדי נשיקה וחוטף מיד חבטה בישבן.

"אל תעשה את זה, זה מסוכן נורא רוני."

"את מה?" הוא מיתמם, "את זה?" ושוב מנסה לנשוך, ושוב אני מחטיף לו, הפעם בצד השני ואחר כך מתהפך ונשכב עליו. הזין שלי מתמקם בנוחיות בין פלחי הישבן העגלגלים שלו וידי אוחזות בפרקי ידיו.

הוא מתפתל ומצחקק קצת, מאלץ אותי להכביד עליו חזק יותר, ונהנה מכל רגע, ופתאום, דווקא אחרי שאנחנו נכנסים לקצב המוכר והרגיל שלנו - ידי על הזין היפה שלו, וידו מונחת על ידי, פניו מופנות אלי בפרופיל כדי שאוכל לנשק את צווארו ועורפו ואת תנוך האוזן המתוק שלו - הוא פורץ פתאום בבכי. אני קופא, מבוהל, חושש שהכאבתי לו, מעכתי אותו חזק מידי.

"אל תפסיק." הוא מבקש ודמעות ממשיכות לגלוש מעבר לריסים הארוכים אל הלחיים השחומות.

"אבל מה קרה? למה אתה בוכה?"

"כי אתה לא מבין."

"לא מבין מה?"

"שאני חייב רק אותך. כולם תחליפים, רק אותך אני חייב."

"טוב, די. גם אני אוהב אותך חמוד, די, אל תבכה."

לא, הוא לא יכול להפסיק לבכות. הוא ממשיך ומפרט באזני שהוא חייב אותי למרות שהוא יודע שהוא יודע שאני מעדיף גברים מלאים, שעירים ובהירים והוא צעיר מידי, רזה מידי, שחום מידי. "וחוץ מזה אני מטומטם."

"נו, די כבר. אתה לא מטומטם. אם היית מטומטם לא היה עומד לי. יש לי גלאי מטומטמים רגיש מאוד."

הנה, רמז של חיוך מתחיל לבצבץ מבעד לדמעות, ובכל זאת הוא ממשיך למחות שהוא טיפש שלא אוהב לקרוא, דיסלקט חסר סבלנות והוא יודע בוודאות שאני סובל איתו.

"נראה לך שאני סובל?" אני צוחק ומנשק חלקת כתף דקה ומחוטבת.

"אולי לא." הוא מתרצה חלקית, "אבל אתה לא חייב אותי כמו שאני חייב אותך." הוא פוסק בעצב.

על זה אין לי תשובה כי נכון, אני אוהב אותו מאוד, אבל לא מבין את ההזדקקות הנואשת שלו אלי שמפחידה אותי, ונכון שאני לא חש כך כלפיו והוא צודק, הוא בדיוק הפוך ממה שתמיד חשבתי שהן ההעדפות שלי, אבל מצד שני עם הזמן אנשים משנים טעם והעדפות, וכשאתה אוהב מישהו הוא יפה בעיניך.

במקום לדבר על זה שוב (כבר דשנו די והותר בנושא הזה) אנחנו מעדיפים להמשיך בפעילות מענגת יותר - אברי מתחכך בין עגבותיו בעוד ידי נעה על הזין שלו, שנינו נושמים מהר יותר ויותר, מתחילים להזיע, גופו הלח מחליק על גופי וזה נעים כל כך...

"יותר חזק." הוא מבקש, "עוד יותר..." ואז הוא גונח ורועד, ומיד אחר כך גם אני.

עד שאני חוזר מהמקלחת הוא כבר רגוע, כמעט ישן, ובכל זאת לא מוותר ומתעקש שאחזור לחבק אותו עד שהשעון המעורר יצלצל.

על הקפה של הבוקר הוא מזכיר לי שיש משחק גמר הערב ושהוא צריך לקפוץ אחרי העבודה להורים ולכן יחזור הביתה רק אחרי המשחק, בערך בחצות.

"לא אכפת לך שלא נהיה יחד הערב נכון?" הוא שואל בחצי התנצלות, "יהיה לך זמן לארוז בשקט ותוכל ללכת לישון מוקדם." הוא מרגיע את עצמו בלי לחכות לתשובה שלי.

מצד אחד הוא צודק, (אני צריך לקום בשתיים בלילה כדי להגיע לשדה התעופה בזמן) מצד שני, אני עומד להעדר לשבוע שלם ומה שמעניין אותו זה הגמר האידיוטי הזה?

"עם מי תראה את הגמר? עם החברים מהצבא או עם הבני דודים שלך?"

"קבעתי עם החבר'ה מהצבא, נלך לבית קפה שיש בו מסך ענק ונראה כולנו יחד את המשחק."

"ואם תפגשו שם מישהו שמכיר את מאור, הבן דוד שלך, ויודע עליך?" אני לא מתאפק להציק לו קצת.

לרגע הוא קופא בתדהמה, האפשרות הזו לא עלתה בדעתו. "לא יודע." הוא אומר ומניח את העוגה האכולה למחצה בצלחתו. "שטויות. בטח כולם יחשבו רק על המשחק." הוא מתעודד אחרי רגע, אופטימי כמו תמיד, וחוזר לעוגה שלו.

"טוב, אתה יודע איך זה," אני ממשיך להיות מרושע, "כולם רואים ביחד את המשחק, מתלהבים, מדברים והכל, ואז שחקן מחמיץ סל ומישהו אומר - תראו איך ההומו הזה לא יודע לקלוע - והשני נותן לו מכה במרפק ומראה עליך עם הסנטר, ובלי שמישהו יגיד מילה אתה כבר מחוץ לארון."

"הוא בוהה בי בתדהמה בעוד התסריט הפשוט והמבהיל הזה נפרש לאיטו על מסך דמיונו, ואז מניח בכעס את הכוס על השולחן וקם. "אולי תסתום חמי. פשוט סתום כבר את הפה הגדול שלך." והולך.

אין תגובות:

פרסום תגובה