62. הנפילה

השבת הייתה רגועה מאוד, אפילו משעממת עד הצהרים, ואז התחילו האזעקות ובין לבין גם שיחות הטלפון. קודם דיברתי עם סיסי שסיפר לי בלחש דרמטי שההדגמה עברה בצורה נהדרת, אבל כדי לא להיכנס לשבת הם נחפזו לאסוף הכל בזריזות ואז רוני שהתרוצץ וחילק הוראות לכולם, מנסה להיות בכמה מקומות בבת אחת, קפץ מעל איזה מדרגה, עיקם בצורה לא מוצלחת את רגלו ונפל על מדף מתכת ששרט אותו בצורה מכאיבה.

"זה משהו רציני?" שאלתי, מודאג, "ולמה אתה לוחש?"

"כי אני לא רוצה שהוא ישמע אותי, הוא במקלחת עכשיו. השריטות לא רציניות, אבל יש לו סימנים כחולים על הרגל, ומה שיותר גרוע זה שהקרסול שלו התנפח."

"רגע, מתי זה קרה? הנפילה הזו?"

"הנפילה הייתה ביום שישי אחרי הצהרים, והיום בבוקר הוא קם עם קרסול נפוח קצת, ועכשיו הוא ממש מנופח ונורא נורא כואב. רוני מנסה להיות גיבור ולא אומר כלום, אבל הוא בקושי הולך ו..."

"סיסי, תקשיב, ותקשיב לי טוב, הוא חייב לעשות צילום ולהיבדק אצל רופא, יכול להיות שהוא קרע איזה רצועה ואסור להזניח דבר כזה, אתה מבין?"

"כן, אבל רוני אמר ש..."

"זין על מה שהעיראקית המופרעת הזו אמרה!" צעקתי, "תביאו אותו לרופא אפילו בכוח." דיברתי בגסות כי הייתי עצבני אש גם כי שוב הייתה אזעקה אחרי שכבר כמעט שכנעתי את עצמי שהסיוט הזה נגמר ושהצבא שלנו שאיבד כל כך הרבה חיילים הצליח להחליש את החיזבללה כל כך עד שכבר אין להם ראש להפגיז אותנו יותר, וגם כי דאגתי מאוד לרוני והרגשתי חסר אונים לעזור לו כשהוא בטורקיה ואני בארץ. לצעוק על סיסי היה הפתרון היחיד שעמד לרשותי אז צעקתי, "לך מיד לקצין שלכם ותזעיק רופא לפני שהמצב שלו יסתבך עוד יותר."

כמה דקות אחרי השיחה ההיא שוב היית אזעקה, אבל אפילו הנפילות הרחוקות ששמעתי כבר לא הצליחו לזעזע אותי, הייתי מודאג מידי ממצבו של רוני. סוף סוף הגיעה עוד שיחה מטורקיה, והפעם זה היה הוא בכבודו ובעצמו, כועס וממורמר כאילו זו אשמתי שהוא קרע רצועה בקרסול ושמו לו גבס. "כואב לך?" שאלתי.

"כן, אבל לא נורא." הוא ניסה לשחק אותה גיבור.

"אל תשחק לי אותה גיבור, וקח את הכדורים שנתנו לך." פקדתי עליו, "ותגיד תודה שזה קרה אחרי שעשיתם את ההדגמה, לא קודם."

"אל תצעק עלי." נעלב רוני, "ואני אקח את הכדורים מתי שיתחשק לי."

"אל תהיה טמבל כושי, נתנו לך קביים? זה גבס הליכה? אתה יכול לזוז איתו?"

"כן, נתנו לי קביים, אבל נורא קשה לזוז אתם, והגבס כבד, וחוץ מרצועה קרועה גם נקעתי את הרגל וגם קיבלתי המון מכות יבשות."

"חתיכת נפילה, סיפרת להורים שלך?"

"חס וחלילה, רק זה עוד חסר. תשמע חמי, אני יודע שאנחנו כבר לא, אבל..."

"בסדר, אין בעיות."

"מה בסדר?"

"עד שתבריא אתה יכול לגור איתי. אני אטפל בך. כמה זמן אמרו לך שזה ייקח?"

"לא בטוח, משהו בין שבועיים לחודש. הכי בעיה זה להתקלח כי הטוש פה בתוך האמבטיה וזה ממש מסובך. צריך לשים ניילון על הגבס וצריך..."

"בסדר, אני יודע. נסתדר כבר, מתי אתה חוזר?" 

"היום."

"מה היום? איך היום? היום שבת."

"מחזירים את הציוד ואת הטכנאים היום בערב במטוס של חיל אוויר ישר לרמת דוד ושם כבר יתנו לי גימלים במרפאה של הבסיס. תוכל לבוא לקחת אותי משם?"

"כן, אין בעיות."

"באמת תבוא לקחת אותי?" הוא שואל שוב, נשמע כמו ילד קטן.

"כן, באמת. מי יטפל בך אם לא אני?" עכשיו כבר אין ספק, הוא בוכה, מודה לי ורגע לפני שהוא סוגר הוא אומר שהוא אוהב אותי, ואני, באופן אוטומטי ובלי לחשוב מחזיר לו שאני גם.

כמה שעות אחר כך אני כבר בשער של רמת דוד. הוא מגיע באמבולנס של הבסיס, יורד ממנו באיטיות מגושמת, מסתבך עם הקביים ועם רגלו המגובסת. הגבס לא גדול, אבל רוני לא רגיל להתנהל בזהירות ובאיטיות ומורגש שכואב לו.

אני עוזר לו להיכנס למושב האחורי של הקנגו, משתדל לא להכאיב לצידו הפגוע והלב מתכווץ לי מרוב הזדהות עם הכאב שלו. כל פעם שהוא נאנח אני מקבל צמרמורת, אבל מתאפק ושותק, מכניס את המזוודה שלו ומתחיל לנסוע הביתה.

אנחנו שותקים כמה דקות ואחרי נהלל הוא מתחיל את נוהל סיכום המריבה שאנחנו עושים כל פעם אחרי שאנחנו מתכסחים. הנוהל הזה התגבש אצלנו במשך הזמן כמעט מבלי משים ואנחנו מפעילים אותו כדי לסיים מריבה בצורה יפה ובלי להשאיר קצוות פרומים של עלבון וכעסים לא סגורים.

אף פעם לא דברנו על זה בצורה מסודרת, אבל תמיד אחרי שאנחנו נרגעים ומסוגלים לדבר בהגיון כל אחד מאיתנו אומר לשני בדיוק איך הוא הרגיש ומה הוא חשב בזמן שכעס, מסביר את העמדה שלו בצורה ברורה ובלי האשמות, אחר כך מקשיב לשני עושה אותו דבר, וזהו.

בזה נחתמת המריבה ולא מדברים עליה יותר.

אין לי מושג מתי ואיך התחלנו עם המנהג הזה, אבל זה עובד מצוין. חבל רק שקודם צריך לעבור שלב של זעם, צעקות, עלבונות וברוגז מכאיב.

הוא מספר לי איך אימא שלו צעקה עליו בטלפון מאילת שנגמר להם הכסף, ושהוא חייב לשלוח מיד עוד כסף אחרת יזרקו אותם מהמלון, ולאן היא תלך? ומה יהיה אתם? וסיפרה לו שהכל באילת יקר אימים ועוד מעט לא יהיה להם מה לאכול, וכמה זה הלחיץ אותו.

אמרתי שאני מבין, אבל חבל שהוא לא סיפר לי מיד שהוא מעביר את המשכורת שלו להוריו כי עד שגיליתי שפתאום אין כסף בחשבון שלנו כבר היה קצת מאוחר מידי לעשות משהו וגם אני נלחצתי.

"כל כך כעסת עלי." הוא אמר באומללות, "נשמעת כזה רשע, ממש הפחדת אותי. בגלל זה אמרתי לך את כל הדברים האיומים האלה. אני לא חושב באמת שאתה נטל."

"אני יודע. האמת שהייתי עצבני עליך עוד מקודם כי לפני שנסעת אמרת שמבחינתך אני יכול להיות עם מיצי אם זה מרגיע אותי, וזה נורא פגע בי."

"לא התכוונתי באמת, סתם אמרתי את זה כדי לעשות רושם על סיסי, אתה יודע שכן אכפת לי."

שנינו שותקים קצת ואז הוא שואל אם אני ומיצי... "לא, רק ישנו יחד כי מיצי פחד, אבל לא היה כלום. לא היה לנו ראש לזה בכלל, היינו לחוצים מידי. אין לך מושג כמה זה מפחיד לשמוע כל כמה שעות אזעקה ולחכות לנפילות, ולפחד לנסוע לעבודה או לחזור מהעבודה, וכל הזמן להיות צמוד לרדיו חיפה הדבילי הזה... דברים כאלו גומרים לך לגמרי על החרמנות."

בתשובה הוא מלטף את כתפי, רוכן ומנשק את עורפי וברור לשנינו שדי, המריבה הזו הסתיימה ויותר לא נדבר על זה. "אז איך קרה שנפלת ככה?" אני עובר לדון במצב העכשווי.

"לא יודע. אני לא מבין את זה בעצמי. ירדתי ממדרגה ופתאום הרגל כאילו התקפלה לי ונפלתי על מדף."

"כאב?"

"כן, נורא כאב לי במותן ובירך כי חטפתי מכה מהמדף הזה, רק כמה שעות אחר כך התחיל לכאוב לי גם הקרסול ובבוקר הוא כבר היה נפוח לגמרי."

"היית צריך לבקש מיד שייקחו אותך לרופא, סתם סבלת כאבים חצי יום."

"כן אני יודע, אבל... אבל..."

"אבל מה כושי?"

"הרגשתי שזה מגיע לי אז שתקתי."

"אתה ממש טמבל! איזה מזל שלסיסי היה מספיק שכל לקרוא לרופא."

"זה לא היה השכל שלו, הוא אמר שאתה אמרת שחייבים ושאני אשתוק כבר והתקשר למפקד המשלחת." 

בבית אני מחלץ אותו בזהירות רבה מהרכב וכדי לחסוך לו את המאמץ של טיפוס במדרגות מהמדרכה לחצר אני מרים אותו בסחיבת פצוע - גופו קליל ודק כשל ילד-  ונושא אותו ישר למיטה.

רק אחרי שאני משכיב אותו במיטה הכפולה שלנו אני נזכר לשאול את עצמי למה לא לקחתי אותו לספה הנפתחת בחדר האורחים? אין לי תשובה הגיונית על כך חוץ מכוחו של הרגל. בינתיים יש לי בעיות אחרות לחשוב עליהן – בדרך הקצרה שבין הרכב למיטה הזין שלי כבר הספיק להקים אוהל איתן בתוך המכנסים. גם בלי לגעת בו אני יודע שמצבו דומה. ככה זה אצלנו - הנוכחות הפיזית שלו משפיעה עלי בצורה כזו וגם הוא מגיב באופן דומה לנוכחות שלי - אין לזה שום קשר לרגשות שלנו אחד כלפי השני, או שאולי יש? לא יודע. עובדה ששנינו נעשינו חרמנים בצורה בלתי נסבלת.

יודע שמה שאני עומד לעשות כעת מנוגד לכל ההבטחות שלי לעצמי ולכל מה שהחלטתי באופן הכי נחוש לא לעשות, ובכל זאת לא יכול לעצור את עצמי אני רוכן כלפיו וטומן את פני בכתפו, מסניף אותו ורועד כשהוא נאחז בי בכוח, מנסה להתאפק ולא לבכות, אבל לא מצליח.

"אני בטח נורא מסריח." הוא אומר בהתנצלות.

"לא, מה פתאום? אתה מריח כמו עצמך, זה הכל."

אבל הוא מתעקש, "חמי תשמע, אני באמת מצטער, אבל אני ממש ממש חייב להתקלח. לא התרחצתי כבר מיום שישי בבוקר ואני מרגיש מסריח ומטונף נורא."

"אתם הכחולים! אז לא התרחצת יומיים, אז מה? למה לעשות סרט טורקי מכל שטות?" אני נוזף בו.

"אתה מעדיף סרט כחול?" הוא צוחק מבעד לדמעות, מלטף אותי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומתחיל להתפשט. אני עוזר לו ואחר כך מתפשט עד לתחתונים ונושא אותו על כפיים למקלחת, מושיב אותי על השרפרף האדום מפלסטיק, עוטף את הגבס באשפתון, מדביק הכל בניר דבק עמיד למים ומתחיל לרחוץ אותו. מהר מאוד התחתונים שלי נרטבים עד כדי כך שאין בהם שום תועלת ואני מוריד אותם, חושף את העובדה הגלויה גם כך - עומד לי ואני חרמן מאוד.

אחרי מקלחת מאוד ארוכה ומספקת אנחנו חוזרים למיטה וממשיכים בשלנו. רוני המוגבל בתנועה בגלל הגבס נאלץ להיות פסיבי וזה מעצבן אותו נורא, אבל למרות שאני משתתף בצערו על הפציעה, המוגבלות שלו גורמת לי סיפוק רב שמרגיז אותו עוד יותר, מה שלא מפריע לחרמנות שלו להמציא פתרונות יצירתיים מאוד למצב החדש.

אחר כך אני מביא אוכל על מגש, אנחנו אוכלים ומדברים על המלחמה והוא מתפלא איך החבר האשכנזי הסמאלני שלו נעשה פתאום ימני, וצוחק איך כמה קטיושות שינו לחלוטין את השקפת העולם שלי.

"די, די, תאכל כבר ותשתוק. איך היה בטורקיה?"

"לא יודע. ראיתי רק בסיס צבאי והמון טורקים שמנים עם שפם."

"פתאום לא נאה לך טורקים?"

"מה לעשות? התמכרתי לאשכנזים יפי נפש. במה צריך להפגיז אותך כדי שתחזור להצביע למר"ץ חמי?"

"לא יודע, אולי בזילזל?"

אנחנו צוחקים, מדברים שטויות, מאושרים להיות יחד, ופתאום כבר כמעט בוקר. הרוסים מעייפות אנחנו נרדמים חבוקים ומתעוררים מוקדם מידי לקול אזעקה. הוא מציע שאני אשאר בבית, אבל אני מתעקש שיש לי עוד המון טלפונים לסמן ושעוד שנייה אני קם, ושוב נרדם. בשבע יש עוד אזעקה ואז כבר אין ברירה. אני הולך לעבודה, וכשאני חוזר אני מגלה שהוא חיבר מחדש את הטלפון ואת הנייד שלי, נסע לבית חולים עשר שיחליפו לו את הגבס הכבד במשהו פלסטי קל, ומשם תפס טרמפ ישר לבסיס. 

"אתה אמור לשכב בבית לפחות שבוע כושי." אני צועק עליו בטלפון.

"לא יכול לשכב, זה עושה לי פצעי לחץ."

"דביל, לא מקבלים פצעי לחץ כל כך מהר."

"אתה אולי לא, אבל אני כן. לא יכול לשכב סתם במיטה, והמחליף שהביאו לי חירבש לי את כל המחלקה, הייתי חייב לחזור."

"ומתי תבוא הביתה?"

"עוד מעט, תעיף את כל המעריצים שלך ותכין אוכל."

"אהבתי אותך יותר כשהיית פסיבי מסכן, מחובר לגבס כבד ומסומם מכדורים נגד כאבים."

"ואני אהבתי אותך יותר כשהיית סמאלני יפה נפש שמודאג ממצבם של הפלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש. ככה זה בחיים, יש שינויים. תסתגל לזה."

 מפעל חיוני

היום עשינו ישיבה אחרי העבודה והבוס הודה לכולם שעשו מאמץ ובאו לעבודה למרות הקשיים והפחד, ואמר שכולנו נקבל את המשכורת כרגיל, כולל בונוס, כי סך הכל החודש היה טוב, ואמר שהוא מצפה שנבין שלמרות המצב צריך להמשיך לתת שירות לקליינטים כדי שיהיה לנו מקום עבודה לחזור אליו אחרי המלחמה.

"ומה אם חמי והסגן ילכו למילואים?" שאלה שירי המזכירה, "שמעתי שמגייסים המון מילואימניקים."

"אין מצב שיגייסו אותם." אמר הבוס בחיוך מדושן עונג, "עוד במלחמת המפרץ הבית מלאכה שלנו קיבל מעמד של מפעל חיוני כי אנחנו עושים המון עבודה לתע"ש. אצלנו לא עושים מילואים, העובדים שלי חשובים יותר פה מאשר בצבא."  

אני מודה שהידיעה הזו עשתה לי טוב על הלב. עכשיו כשאחד מהחברים שלי מהצבא ישאל איפה אני ולמה לא קיבלתי צו שמונה כמו כולם אני אוכל להגיד שזה בגלל שאני עובד במפעל חיוני והבוס שלי לא יכול לוותר עלי, ולא אצטרך לגמגם שאני לא יודע, ובטח גם אני אקבל צו שמונה בעוד יום יומיים. איזה הקלה זו להיות עובד חיוני שאי אפשר לוותר עליו במקום הומו נשא שצה"ל לא מעוניין בנוכחותו. אחרי שגמרנו לדבר על הנושאים שעל סדר היום עברנו למה שבאמת עניין אותנו – מה יהיה?

הבוס הודה שהוא חושש שזה לא נגמר ועוד יפלו קטיושות, והפציר בכולנו להיות זהירים כשאנחנו רצים במדרגות למקלט. נדמה לי שיותר מנפילות של טילים הוא חושש שמרוב חיפזון אחת העובדות שלנו תמעד על העקבים הגבוהים שלה ותשבור את הראש. כול אחד אמר מה לדעתו יקרה אחרי שתיגמר הפסקת האש והתברר לי להפתעתי שאני במיעוט, חוץ ממני כולם משוכנעים שיהיו עוד הפגזות ושלא גמרנו עם האזעקות. מעניין למה רק אני חושב שהתקופה הזו מאחורינו ושהחיזבללה יהיו עסוקים מידי בלחימה עם צה"ל מכדי להציק לעורף. נחיה ונראה.  

התייעצות

כמה אפשר לדבר על קטיושות ואזעקות? נמאס. היום אני רוצה לכתוב על דברים נורמאליים ומעניינים יותר, היום בא לי לכתוב על אהבה. ככל שאני מפרט ומונה עוד ועוד סיבות למה אנחנו לא צריכים להיות יחד ככה נעשה יותר ברור עד כמה הקשר שלנו חזק ואיך האהבה הטיפשית וחסרת ההיגיון הזו שהתגנבה אלי בחורף לפני שנתיים כמעט מבלי משים בעוד אני מאחה את לבי השבור בגלל מישהו אחר, חזקה ועקשנית יותר מכל הקשיים. הזוגיות שלנו, לא צפויה ולא מנומקת בעליל, התגלתה כגמישה ועמידה בכל המשברים והדרמות שנקרו בדרכה. אם אני מנסה לנתח קצת את היחסים שלנו אני מגלה שיש בקשר שלנו מצד אחד מספיק אי התאמה כדי שיהיה לנו מעניין יחד ועם זאת יש ביני לבינו מין הבנה כמעט אינטואיטיבית שבגללה אנחנו לא מסוגלים לכעוס באמת אחד על השני.

בעצם, למרות ההבדלים בצבע, במוצא, בהשקפת העולם, שנינו מאותו הכפר. גם הוא וגם אני בנים למשפחות פועלים מהמעמד הבינוני נמוך שגדלו בקריות, למדו בבתי ספר דתיים מסורתיים, קיבלו אותו חינוך פחות או יותר, וגדלו לאורם של אותם ערכים פשוטים של נאמנות למשפחה ולמדינה, ולמוסר שאני נאלץ, מחוסר שם אחר, לקרוא לו מוסר יהודי. אולי בגלל זה נוח לנו יחד למרות שלפעמים בא לנו לרצוח זה את זה? לא יודע, אבל עובדה שלמרות הכל אנחנו עדיין יחד. 

"חמי, אני צריך להתייעץ אתך על משהו." הוא אומר ומתיישב מולי, מושך מידי את הספר המרתק 'צילה של הרוח'.

"להתייעץ?" אני מופתע וקצת נבהל, "להתייעץ זה מן בן דוד של אנחנו צריכים לדבר?"

"לא, להתייעץ זה להתייעץ." הוא אומר בפשטות, נראה מודאג, אפילו מתוח. "תגיד, מה דעתך שאני אלך לקורס קצינים?"

"אחלה! תמיד חלמתי לזיין קצין."

"מצחיק מאוד." הוא משחרר חיוך קצר ושוב מרצין, "עכשיו תקשיב ברצינות, קורס קצינים בחיל אוויר זה משהו רציני, זה המון לימודים, מבחנים, השלמות חייליות,  צריך לדגור ולהשקיע המון."

"אז בשביל מה אתה צריך את זה? מה רע לך להיות מש"ק?"

"לא רע לי, אבל אם אני רוצה לעשות קריירה בחיל אוויר ולהתקדם בחיים אני צריך להיות קצין."

"אם ככה אז לך על זה."

"חמי." הוא מטלטל את ברכי בחוסר סבלנות, מתוסכל מקלות דעתי, "תקשיב לי! אתה לא מתרכז." מאז שהוא אובחן רשמית כסובל מבעית קשב וריכוז והתחיל לקחת קונצרטה נראה שהוא סובל מסוג של אובססיה בנושא הזה של ריכוז.

"אני מרוכז, אני מרוכז. אתה רוצה להתקדם, אתה מת להיות קצין, לקבל יותר סמכות, יותר אחריות, יותר משכורת. אחלה! אני בעד."

"אתה סתם מקשקש, תחשוב קצת. אתה לא מבין איזה השלכות יהיו לזה על החיים שלנו?"

"איזה השלכות? תהיה פחות בבית? תתחיל להיות סוף סוף בן אדם רציני? תתחיל פתאום לקרוא וללמוד? בסדר, אני אחיה עם זה."

הוא נאנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "זה לא רק זה חמי, אם אני אהיה קצין..."

"מה אם? אם תרצה אז תהיה. אני מכיר את העקשנות שלך כושי."

"בסדר, אבל מה שאתה לא מבין זה שלהיות קצין זו צורת חיים שונה לגמרי. זה ישנה לגמרי את החיים שלנו." פתאום אני קולט שהוא מודאג וזה לא סתם עוד אחד מהתקפי חוסר הביטחון שלו.

"אתה תהיה קצין מצוין, כולם יהיו חולים עליך. החיילים שלך יעריצו אותך וכל החיילות שלך יחלמו בלילה שאתה מטריד אותן מינית, הנה ככה," אני מחבק אותו ומתחיל ללטף אותו, "וגם ככה ו..."

"חמי תפסיק, אתה לא קולט שבקורס קצינים הם נכנסים לך לנשמה? זה לא כמו אצל הירוקים שכל מה שאתה צריך לדעת זה איך לטרטר את החיילים שלך בלי להפר את פקודות מטכ"ל ולעשות מהם חיילים טובים בלי שהם ימותו לך בדרך."

"זה מה שאתה חושב עלינו? אתה לא מתבייש? טוב, למה לא? תמשיך, תצחק על הירוקים, זולל לחמניות ולוגם שוקו מפונק שכמוך."

"חמי מספיק, תהיה רציני." הוא מפציר בי, "אני רוצה להיות קצין, אבל אני לא יודע אם אני צריך לספר להם שאני חי עם גבר ואני לא יודע... אני פשוט לא יודע."

"אני חושב שאתה סתם נלחץ." אני מנסה לעודד אותו, "למה שזה יעניין בכלל מישהו?"

"כי ככה זה בחיל אוויר, לכל דבר הם גוררים ישר את המשפחות. כל הזמן מארגנים אירועים בשביל הנשים הילדים והחברות של אנשי הטייסת, ומה אני אגיד? עד איזה גיל אני אספר שעוד לא מצאתי את החברה המושלמת ושאני עדיין בודק את השטח?"

"מצידי עד גיל ארבעים. אין מצב שאני אלך לראות תצוגת אופנה עם חבורה של אימהות צעירות ותינוקות בכייניים."

"בסדר, בלי תצוגות אופנה, אבל תדע לך שאחרי שאני אהיה קצין הם עלולים להעביר אותי לשרת ממש רחוק, נגיד באילת, ומה יהיה אז?"

"ניפגש פחות, אבל נתגבר על זה. מה עושים אחרים?"

"הנשואים מביאים את האישה והילדים אליהם והרווקים... מסתדרים כבר."

"שאלת את הקוץ?" - המפקד הישיר שלו, היחיד שיודע עליו.

"כן, והוא חושב שאני צריך ללכת לקורס קצינים ולשתוק עד שאני אדע מי נגד מי ועם מי אפשר לדבר בגלוי וגם אז להיזהר מאוד. תראה חמי, אם תגיד שלא נראה לך אני אוותר."

"שלא תעז. אם זה מה שאתה רוצה לך על זה, נפתור את הבעיות כשנגיע אליהן, מה אומרים ההורים שלך?"

"לא סיפרתי להם עדיין, רציתי לדבר קודם אתך."

אנחנו מסתכלים זה על זה וברור לנו שברגע זה עלינו שלב ביחסים שלנו. פעם ראשונה שהוא מדבר איתי לפני שהוא רץ לאימא שלו. אני שמח, אבל גם קצת פוחד מכובד האחריות. "זה בטח לא יהיה קל ויהיו קשיים, אבל אני מבטיח לעזור לך ולתמוך בך." אני אומר, קצת בחגיגיות, אבל בשיא הרצינות.

"בסדר, תודה חמי, אבל אני רוצה שתבטיח לי עוד משהו."

"אני אעשה כל מה שתרצה רוני חוץ מללכת לנופשוני משפחות."

"מנחם, אני יודע שזה קצת לא הוגן, אבל מאוד חשוב לי לדעת שאתה... זאת אומרת... אני רוצה להיות שקט ולדעת שאתה תהיה רק איתי, שלא יהיה אף אחד אחר אתך כשאני... אתה מבין?"

הניסוח המסורבל והמגומגם שלו מבלבל אותי קצת ולוקח לי כמה שניות לקלוט שהוא מבקש שאבטיח לו שמעכשיו אני עושה סקס רק איתו. "אתה רוצה הבטחה שאני לא אזדיין עם אחרים? מונוגמיות כאילו?" אני מחדד את דבריו.

הוא עושה כן עם הראש ומסמיק. "אין בעיות." אני אומר כי באמת אין לי בעיה עם זה, "אבל גם אתה."

"שגם אני אבטיח?" מעמיק הסומק על פניו.

"כן, זה רק הוגן, נכון?"

"אהה... כן, אבל אתה זוכר חמי איך אתה תמיד אומר שהחיים לא הוגנים?"

"בטח שהם לא הוגנים, איך הם יהיו הוגנים אם יש בעולם מניאקים כמוך?" אני חובט בראשו עם כרית. הוא מתנפל עלי וההתייעצות שלנו מסתיימת בחוסר בהירות מסוים. 

ישן באלכסון

כשהוא לא ישן איתי אני שם על הצד שלו במיטה עיתונים, ספרים, משקפיים, כל מיני דברים שעוזרים לי להעביר בנעימים את היעדרותו. תמיד יש לי משהו לכתוב, או לקרוא, או לשמוע ברדיו, או לראות בטלוויזיה, ובדרך כלל אני עושה הכל בבת אחת וגם כשאני לבדי אני מרגיש שהחיים שלי מלאים לגמרי, אבל לאחרונה משהו לא עובד כמו שצריך – לכתוב אני כבר לא מסוגל בכלל, הרדיו מורט את עצבי ובטלוויזיה יש רק קשקשנים מתפלפלים שלא מפסיקים לדבר שטויות. מאז שהתחילה המלחמה המוזרה הזו אין לי סבלנות לכלום. הכל נמאס עלי. אפילו הספרים, משענתי הנאמנה ביותר מאז שלמדתי לקרוא, מאכזבים אותי.

בזמן האחרון הראש כואב לי כל הזמן, אני מתוח, העורף - הפרטי שלי, לא הלאומי - מתוח ונוקשה, החום מכביד מאוד, הלחות מעיקה והעצבים מתוחים עד להתפקע. כל רעש קטן מקפיץ אותי וכל הזמן עומדות לי דמעות בגרון. אני יודע שכולם מרגישים פחות או יותר ככה ואין טעם להתלונן, אבל הבוקר זה התפלק לי לא בכוונה ופישלתי. מה שקרה זה שהבוקר הוא התקשר מוקדם יחסית, שאל מה נשמע ואם שמענו את הנפילות אתמול בערב, ובדיוק אז הייתה פתאום עוד אזעקה. כמה שניות אחרי שהרעש הצורם הזה גווע משאיר אחריו שקט מתוח שוב שמענו נפילות, רחוקות יחסית הפעם, אבל ברורות מאוד.

האזנו להן בשקט, כל אחד מהצד שלו של הקו, ורק אז הבחנתי שפזי התגנב במשך הלילה אל המיטה שלי, העיף על הרצפה את עיתון השבת ואת 'צילה של הרוח' שאני קורא בו לאחרונה את אותו הדף שוב ושוב, והוא ישן שינה כבדה למרות האזעקה. "הנה זה נגמר." אמר רוני, "אתה בסדר חמי?"

"אני מאה אחוז." אמרתי כמו שאני אומר תמיד, למרות שתמיד אחרי שאני שומע נפילות הדופק ברקות שלי פועם בחזקה ואני מרגיש בחילה, ופתאום התחלתי לבכות כי תפסתי עד כמה אני לא בסדר.

"מנחם, בבקשה... מה עובר עליך?" נלחץ רוני בצד השני של הקו, "נו, די. אתה רוצה שאני אבוא הביתה לכמה שעות?"

"השתגעת? שלא תעז לצאת מהבסיס!" נבהלתי. לפחות כשהוא בבסיס הוא נמצא במעבדה מוגנת היטב. הבהלה שלו הרגיעה אותי מיד, ואחרי דקה השתלטתי על עצמי והבטחתי לו שזה משבר זמני ואני בסדר. "זה סתם... זה מיד יעבור לי. אני קצת עייף ונורא כואב לי הראש, היו המון מטוסים הלילה וחם פה מאוד, כנראה שלא שתיתי מספיק מים וקצת התייבשתי."

אני יודע שהוא לא ממש האמין לי, אבל אז מישהו קרא לו לבוא והיינו צריכים להיפרד. נורא כעסתי על עצמי אחרי השיחה הזו. אני מתאפק ומחזיק את עצמי כבר כמה ימים ודווקא כשהוא מתקשר אני חייב להתפרק ככה? איזה אפס!

ואם זה לא היה מספיק גרוע אז אחרי שסגרתי את הטלפון התברר לי שפזי היה ער ושמע הכל. "למה אתה משקר לילד?" הוא שאל, "אתה פקעת עצבים חמי."

"אל תגזים, אני טיפה מתוח, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור." אמרתי והלכתי להתגלח כי הבטחתי לדני להסיע אותו לעלייה לתורה של חבר שאתרע מזלו להיות בן שלוש עשרה דווקא בימים טרופים אלו.

"אתה לא בסדר." התעקש פזי ורדף אחרי למקלחת. "למה לא הלכת לעשות בדיקות דם?"

"חשבתי שהמעבדה סגורה."

"יכולת לשאול, לא? ומה עם הבדיקה שאתה צריך לעשות בזבולון ביום שני?"

"זה לא עסקך פזי, ואל תחטט לי במגרות."

"זה כן עסקי ואני כן אחטט. לפחות התקשרת לבדוק אם עובדים במרפאת הפלסטיקה?"

"תתפלא, אבל כן. נכון לעכשיו הם עובדים. רק אלוהים יודע מה יהיה בשבוע הבא."

"אז תלך. אתה רוצה שאני אבוא אתך?"

"אין לי ראש לזה פזי, אולי נחכה שהמצב יירגע?"

"המצב בארץ אף פעם לא נרגע ואתה סתם דוחה דברים. אם לא תלך אני אלשין לרוני."

"תעזוב אותו, יש לו מספיק על הראש. אני יודע שאני דוחה דברים וזה לא בסדר, אבל אין לי סבלנות לזה עכשיו. די פזי, הראש נורא כואב לי מהאזעקה הזו, אולי תלך לעשות קפה?"

"בסדר, אני הולך." הוא אומר, אבל לפני שהוא ניגש למטבח הוא מחבק אותי חזק חזק, אומר לי שיהרוג אותי אם אני לא אלך לבדיקות, ומבטיח לי שבסוף הכל יהיה בסדר. 

"אני יודע." אני עונה, ולוקח עוד אופטלגין. משהו יכול להגיד לי מתי כבר יגיע הסוף הטוב הזה?