יום חמישי, 11 בינואר 2018

יום חורף הזוי

הבוקר היה גשום מאוד. ניווטתי בזהירות את הניסן המקרטעת שלי בדרכי לעבודה, מקפיד הקפדה יתרה לא לדרוס חתולים רטובים וילדי בית ספר קטנים עטופים במעילים וחמושים במטריות (ראיתי מטריה אחת עם כרבולת של דינוזאור כתום ותחתיה פוסעת ילדונת פעוטה במגפיים וורודים וכל כך הצטערתי שאין לי מצלמה) והנה עוקפת אותי בשעטה נמרצת מאזדה שחורה שנסעה במהירות של לפחות שבעים קמ"ש (בשטח בנוי!) מתעלמת מהתנועה האיטית, מהולכי הרגל ומהגשם הסוחף התפתלה בין המכוניות הנעות לאיטן לכיוון הרמזור ובסופו של דבר נתקעה כמו כולנו באדום.

במקרה יצא לי לעמוד ממש מול המאזדה. פתחתי את החלון ובחנתי את הנהג שמרפקו היה מונח על אדן החלון, מתעלם בבוז מהגשם השוטף. הנהג היה גבר במיטב שנותיו, עב בשר, אדום פנים ומיוזע, לבוש טריקו קצר חושף זרועות עבות ושעירות.

"מה הלחץ? למה אתה נוסע מהר כל כך בגשם?" התעניינתי בנימוס, "אתה לא יודע שזה מסוכן?"

"אתה לא יודע שכל הרוסים משוגעים!" ענה לי הנהג במבטא רוסי דשן, הניף לעברי את ידו המאוגרפת במעין ברכת הצדעה ושעט לדרכו במהירות עצומה עד שנעלם בין ערפילי הבוקר.

אחרי הצהרים כבר התבהר. בדרך חזרה מהעבודה נתקעתי בפקק איטי במיוחד שזחל בשדרות ההסתדרות  - ככה זה תמיד בשעות הללו - בעודי יושב בסבלנות וממתין לאור האדום שיתחלף הופיעה בחורה צנומה אחת על שפת הכביש. בידה האחת מראה גדולה נתונה במסגרת פלסטיק צהובה, ובידה השנייה מברשת שיער. על גופה הדק מתוחה חולצת טריקו הדוקה מאוד וג`ינס צמוד שקצותיו היו תקועים בגרבי צמר צבעוניים ומפוספסים שהגיעו עד ברכיה. על כפות רגליה הנתונות בקרוקס ורודים היא גרבה עוד זוג גרביים לבנים קצרים.

בעודה חוצה את הצומת בנחת, מתפתלת בין המכוניות החונות כאילו פילסה לה דרך בין הרהיטים בסלון ביתה הביטה הצעירה בריכוז רב בראי והברישה במרץ את שערה המתולתל והעבה.

כל הנהגים שגדשו את ארבעת המסלולים הביטו נדהמים איך היא עולה בשלווה על המדרכה ממול ונעלמת לדרכה בלי להרים לרגע את מבטה מהראי במסגרת הפלסטיק הצהובה. 

סוף סוף הייתי בדרך הביתה. בפניה ליד הבית נתקעה לפני שברולט עתיקה ומיד זיהיתי את הנהג שלה וכבשתי אנחה.

זה היה השען הקשיש שלנו שכבר יצא לפנסיה. מניסיון העבר ידעתי שהוא נוהג לאט ומקדיש את רוב תשומת ליבו לפטפוט עם הנוסעים במכוניתו. גם היום הוא התעקש על שלושים קמ"ש ורוב הזמן ראשו היה מופנה למחצה לאחור אל שתי הנוסעות הקשישות שישבו במושב האחורי והקשיבו לו רוב קשב.

השלמתי עם כך שנגזר עלי לזחול במהירות של צב חולה רככת את כמה מאות המטרים האחרונים עד שאגיע לביתי ואפילו לא ניסיתי לצפור לו, אבל היום הוא הצליח להפתיע אפילו אותי.

בפניה מול הסופר, בדיוק מול רמזור הוא נעצר לגמרי, ואז לפתע פתאום ובלי אזהרה מוקדמת נפערה לרווחה הדלת הקדמית הימנית של מכוניתו.

חוץ מהשען שנהג ומשתי הקשישות שישבו מאחור לא היה איש במכונית וכנראה שהדלת החליטה על דעת עצמה ובאופן עצמוני להיפתח.

השען יצא לאיטו ממושב הנהג, עקף בזהירות את המכונית שלו בעודו מסמן 'רק רגע' לטור המכוניות קצר הרוח שצפה בחוסר אונים נדהם במעשיו, בדק בפליאה את הדלת הפתוחה, הניע אותה לכאן ולשם, בחן את הצירים ולבסוף טרק אותה בכוח, נאנח ואמר, "לא טוב."

שב ופתח אותה, טרק שוב, אמר שנית שלא טוב, ושב למושב הנהג כשהוא מסמן עוד פעם 'רק רגע' חייכני לעבר נהג מונית קצר רוח שצפר לו בעצבנות.

הוא השתחל באיטיות למושב הנהג, סגר את הדלת, נתן זכות קדימה לכמה מכוניות שיצאו מהחנייה של הסופר, ואז הואיל להתחיל לנוע אט אט לכיוון הבית וטור שלם של נהגים מותשים ונדהמים זוחל בעקבותיו במהירות קבועה של שלושים קמ"ש.

אין תגובות:

פרסום תגובה