יום שבת, 30 בדצמבר 2017

30. מסיבת רווקים

רוני בישר לי שהוא יישאר לישון ביום שישי אצל בן דודו שעושה מסיבת רווקים לרגל נישואיו. אימא של החתן ואחותה - אימא של רוני - מתעקשות שמשתתפי המסיבה לא ינהגו שיכורים הביתה אלא ישנו אצל חתן המסיבה. קשה להגיד שאני מאשים אותן.

המסיבה עצמה תהיה במסעדה ויהיו חשפנית, רקדניות ושתייה כדת. כמובן שאף אחד שם לא יודע שהוא הומו, ואין מצב שגם אני אוכל לבוא. רוני הרגיש מאוד לא נעים ואמר שאם אני רוצה הוא יחזור הביתה בכל זאת. כמובן שלא הסכמתי, אמרתי לרוני שלא אכפת לי אם הוא יגמור את הערב בתוך המחשוף של החשפנית (אני הרי יודע שאסור לגעת בבנות הללו) אבל שישמור מרחק מהאופנוע של בן דודו. לחשפנית יש שומר ראש - בדרך כלל בריון רוסי עם קעקועים ושיני זהב - אבל מי ישמור על האופנוע? 

***

בבוקר, דבר ראשון רצתי לסופר לעשות קניות ו... נשבע לכם שרק לי קורים דברים כאלו -הקופה נתקעה באמצע החשבון שלי. תמיד דברים כאלו קורים לי - הקופות מתקלקלות כשאני מגיע אליהן, ואם הם לא מתקלקלות המשקל משתגע, או שהניר נגמר או שהקופאית הולכת לשירותים ולא מצליחה לצאת משם, או שהגברת הקשישה שעומדת לפני בתור מאבדת את הארנק שלה – ברגע שאני נכנס לסופר הנאחס פשוט מתיישב עלי!

סוף סוף הקופה השתחררה (עשו לה ריסט מהמשרד) הגעתי בשלום הביתה והתחלתי להכין פיצה. דני לא בא לעזור לי כי הוא היה באימון לתחרות חשובה. רק שמתי את הפיצה בתנור וליאור בא, מבוהל מאוד, לקרוא לי לעזרה. הוא היה עטוף במגבת בלבד והשערות שלו היו רטובות. כל הדירה שלו הייתה מוצפת מים כי הניקוזים היו סתומים בשערות שלו ושל חבריו המעוצבים שיודעים לטפח את התסרוקות שלהם, אבל לא לנקות את התוצאות.

לא אכנס לתיאור של פתיחת הניקוזים, אבל לדעתי זה לא צודק שבן אדם עם שערות קצרות צריך להתמודד עם דבר כזה, ועוד ביום שישי בצהרים. לפחות הוא היה חייב לשטוף אחר כך את הרצפות המטונפות. לתדהמתי גיליתי שם את ג'ורג'י שממשיך לשמור על קשר עם ליאור למרות כל הסיבות המאוד טובות לא לעשות את זה ובכל זאת הם ממשיכים להיפגש בסתר, וזו כנראה אחת הסיבות שמיצי ברח משם. אני מתגעגע אליו, הוא חבר טוב, הוא בטח היה עוזר לי עם הבלגן שליאור עשה ולא עומד סתם וצועק כמו אוחצ'ה היסטרית. אני מקווה שהוא לא יתנתק ממני למרות שאנחנו כבר לא שכנים. ואחרי שחזרתי הביתה עם רגלים רטובות וקרות וגיליתי שהפיצה נשרפה קצת. נאחס כבר אמרתי?

החבר הנחמד שלי חזר קצת אחרי עשר בבוקר, עייף מאוד אחרי שהתהולל כל הלילה במסיבת רווקים והלך לישון, משאיר אותי לבד. מזג האוויר מעצבן - לרגע יוצאת שמש ואתה מתמלא תקווה שאולי בכל זאת... ועד שאתה מציץ החוצה היא שוב נעלמת. לקראת הצהרים ניצן הופיע אצלי, מדוכא מאוד, וסיפר לי שהוא ויובל גמרו כי פתאום יובל התקבל לאיזה קורס בצבא שהוא מאוד מאוד רצה להגיע אליו. למרבה הצער הוא צריך להקדים את הגיוס כדי להצטרף לקורס הזה. ניצן כועס עליו שהוא בכלל שוקל הקדמת גיוס, דבר שיחייב אותם להיפרד בקרוב. הוא מצפה שיובל יוותר על הקורס כדי שיוכלו להיות יותר זמן יחד.

"אבל זו לא אשמתו שהקורס מתחיל עוד מעט, למה אתה כועס עליו?"

"אני לא מבין למה הוא בכלל הגיש בקשה להתקבל לקורס הדבילי הזה!"

"כי הוא לא הכיר אותך אז, וזה באמת קורס יוקרתי. יש לו מזל שקיבלו אותו."

"כן, אבל עכשיו הוא כן מכיר אותי! והוא מוכן לוותר עלי בשביל הקורס! אני שונא אותו!"

"אל תדבר שטויות הוא לא מוותר עליך הוא רק רוצה..."

"אתה לא מבין כלום!" כעס ניצן "אם הוא מעדיף את הקורס הדפוק הזה במקום להיות איתי אז שילך לעזאזל!"

"אבל... זה לא בדיוק ככה ניצן, אני בטוח שגם אתה מאוד חשוב לו אבל..."

"ידעתי שלא תבין." הוא קם ורוצה ללכת.

אני מושיב אותו חזרה ומאלץ אותו להתקשר ליובל. הם מדברים קצרות, ממקום מושבי במטבח אני שומע רק נהמות כועסות מצד ניצן, ומניח שיובל עונה לו באותו אופן. אחר כך הוא חוזר אלי, עיניו אדומות מדמעות שלא זלגו, ומספר לי שהם יפגשו במוצאי שבת וידברו על זה עוד קצת.

אני משתדל לייעץ בלי להטיף מוסר, ולהסביר שהוא צריך לתמוך ולעודד, לא להפריע וללחוץ, כי ככה זה בזוגיות. אנחנו נפרדים בחיבוק ואז רוני מתעורר וכועס שפתחתי סניף יעוץ לנוער אצלנו במטבח ושאני מתערב לכולם בחיים. אני לא אוהב את טון הדיבור המעליב שלו ולא מסתיר את זה. אנחנו צועקים אחד על השני ובסוף הוא יוצא בטריקת דלת, משאיר אותי עם החבר היחיד שלי שלא רוצה ממני כלום – המחשב שלי.

הוא חזר בערב והיה הרבה יותר רגוע, אפילו עצוב. דיברנו קצת על שום דבר מיוחד, עוקפים בזהירות את הוויכוח שלנו. "אני בטוח שהילדים יתפייסו בסוף." הוא אמר כשהתכוננו ללכת לישון.

"וגם אם לא אז לא נורא. הם רק בהתחלת הדרך, כל אחד מהם עוד יפגוש המון בחורים ויתאהב עוד המון פעמים. זו רק אהבה ראשונה."

הוא כיבה את הטלוויזיה והסתובב בגבו אלי. "אתה האהבה הראשונה שלי." אמר וכיבה את האור בצד שלו.

"אני יודע." אמרתי. הפכתי אליו את גבי וכיביתי את האור בצד שלי.

שכבנו בשקט והעמדנו פנים שאנחנו ישנים. אחרי כמה דקות הוא הזיז טיפה את כף הרגל שלו ונגע בכף הרגל שלי בליטוף עדין. "הרגלים שלך חמות." אמר, מופתע קצת.

"לא קר בכלל, חבל שלא הלכנו לטייל."

"כן, חבל, אבל הייתי די עייף. לא ישנתי כל הלילה. המסיבה הייתה ממש טובה, פגשתי המון חבר'ה שמזמן לא ראיתי. היה אחלה."

"שתית הרבה?"

"לא, כמעט שלא. רק קצת בירה, ועישנתי טיפה. היה ממש נחמד. צחקנו המון וסיפרנו המון בדיחות. נזכרנו בכל מה שקרה כשהיינו ילדים. היה קצת פורנו, אבל בטוב טעם."

"הייתה חשפנית?"

"לא, אבל היו רקדניות. רוסיות נורא יפות שרקדו לנו על הברכיים, אבל היה אסור לגעת. כולם צחקו ממני כי הם יודעים שאני חולה על בלונדיניות. מאוד נהניתי."

"יופי לך."

"אל תהיה כזה, באמת נהניתי. היה אחלה. לא הרגשתי שאני מזויף ועושה הצגות, באמת היה לי כיף, והבחורה שישבה עלי הייתה מקסימה. אם הייתי יכול..."

"היית יכול טמבל. זה רק שאלה של מחיר."

"אני יודע, לילה טוב."

באמצע הלילה התעוררתי פעם אחת ומצאתי אותו צמוד אלי. חזרתי מהשירותים והוא נדחק אלי ודחף את הרגל שלו לבטן שלי ולא הפסיק עד ששמתי יד על הגב שלו כמו שהוא אוהב, רק אז הוא נרגע ושוב נרדמנו. בבוקר הרגשתי כאילו מישהו טבל את קצות העפעפיים שלי בחומצה. בדקתי את העיניים שלי כשהתגלחתי, הן נראו כמו תמיד, אולי טיפה אדומות, אבל ממש קצת.

"איך ישנת?" הוא שאל

"בסדר, כמו תמיד."

"דיברת מתוך שינה וגם בכית."

"באמת? לא זוכר כלום."

"נאנחת המון."

"אם אתה אומר... אני לא זוכר שום דבר. הנה, המקלחת פנויה."

"חמי, תשמע..."

"אחר כך. כבר מאוחר, אני הולך להכין קפה."

הוא מתגלח במהירות שיא ותופס אותי במטבח עם חצי כוס קפה ביד. "תשמע חמי..." הוא מתחיל מאוד בהיסוס, במין עדינות שמעוררת בי קבס.

"אני ממש ממהר, יש לנו משלוח של שני ארגזים מכתר והבטחתי לסגן להגיע בשבע לעבודה. נדבר אחר כך."

"חמי!" הוא צועק, ומניח בדפיקה את הכוס שלו על השולחן, שופך קפה על הפורמייקה הלבנה.

"עזוב, אני כבר יודע הכל. אתה עוד לא סגור על עצמך, אתה צריך זמן, אתה אוהב אותי, אבל אתה לא יכול כשלוחצים עליך. שמעתי הכל עוד בשנה שעברה."

"אתה זוכר מתי בדיוק נפגשנו ומתי החלטנו שאנחנו יחד?"

"לא. זה היה בחורף, קצת לפני שהיה לי יום הולדת. חוץ מזה אתה החלטת, לא אני."

"טוב, אבל אתה זוכר שבוולנטיין לפני שנה עברנו לגור פה יחד?"

"כן, אני זוכר. אבא שלך היה מאושפז, רבנו, אתה נעלמת ופחיסטון הלך לאיבוד."

"אבל חזרתי יחד איתו והיה לנו טוב יחד, נכון?"

"לפעמים היה טוב יותר, לפעמים פחות."

"חשבתי לעשות מסיבה בוולנטיין הזה, מה דעתך?"

"ממתי אתה שואל את דעתי על משהו?"

"אל תהיה פולני כזה מנחם."

"אני לא רואה שום סיבה לחגוג השנה, וחוץ מזה וולנטיין זה חג נוצרי. בוא נראה עם עד ט"ו באב עוד נהיה יחד ואז נחליט אם יש לנו מה לחגוג."

"חמי באמת, אל תהיה כזה... אני תמיד אשאר חבר שלך."

"תודה רוני, באמת יפה מצדך."

"אני לא מבין למה אתה לוחץ עלי, מה בוער לך?"

"אני לא חושב שאני לוחץ, אבל אם אתה שואל אז כן, בוער לי. אני כבר בן 27 והייתי רוצה להיות עם מישהו שאוהב אותי בלי להתבייש ובלי לדאוג מה החבר'ה יחשבו."

"זה לא הוגן."

"נכון, זה לא הוגן. לא הוגן שאני חיובי, לא הוגן שאני הומו, לא הוגן שאני עני, ולא הוגן שבחיים לא הייתי עם מישהו שאהב אותי כמו שאני אהבתי אותו. החיים לא הוגנים רוני, הגיע הזמן שתדע את זה."

נסעתי לעבודה וכל הדרך נלחמתי בלחץ המפתה של הדמעות שנורא רצו להתפרץ החוצה. לא הרשיתי להן. היו לי שני ארגזים של פלסטיק כתר לסמן. שיחכו ללילה, שום דבר לא בוער. 

 שיווי משקל משובש

נשכבתי לנוח ושוב הסחרחורת הזוועתית הזו. אני ממש שונא את זה - החדר מסתחרר סביבי, בחילה נוראית, אני לבד ואני פוחד. נו, די כבר! יש לך בעיה, תפסיק להיות אידיוט ולך לרופא! מרים טלפון לרופא, קובע תור לשש ונוסע. הרופא נחמד מאוד, מכיר אותי המון זמן, יודע עלי הכל. לחץ דם בסדר והבדיקה הנאורולוגיה בסדר – אני מצליח לגעת בעיניים עצומות בקצה אפי וללכת על קו ישר.

הרופא אומר שזה קרוב לוודאי וירוס שפגע באוזן התיכונה ושיבש את שיווי המשקל שלי. הוא קצת מופתע לשמוע שאין לי פגיעה בשמיעה, ואין לי צפצופים באוזניים, אבל לפעמים השמיעה לא נפגעת. אני מקבל כדורים ואם לא תהיה הטבה תוך חמישה ימים עלי לשוב אליו. "אם זה לא וירוס, אז מה זה כן?" אני דואג.

"יש עוד אופציות, אבל זה בטח וירוס." מרגיע הרופא. "לפעמים פגיעה בשיווי המשקל נובעת מגידול במוח או מפגיעה בעמוד השדרה צווארי, אבל זה נדיר מאוד."

אני חוזר הביתה עייף ומדוכדך, ונתקל בליאור. "רוני משגע אותי בטלפון." הוא מתלונן, "איפה היית?"

אני מספר איפה הייתי ונכנס הביתה. רוני מגיע, מודאג ועצבני. "מה קרה? אתה רעב? למה הפרצופים האלו?"

"מה הרופא אמר לך?"

אני מספר בקצרה - וירוס באוזן התיכונה, פגיעה בשיווי משקל, יהיה בסדר.

"ואם זה לא וירוס ואם זה... למה לא אמרת שאתה מרגיש לא טוב? למה אתה הולך לעבודה במצב כזה?"

"אני לא בשום מצב, תפסיק לדבר שטויות וצא מהסרטים. ובכלל, זו כבר לא בעיה שלך, הרי אנחנו כבר לא יחד."

"ממתי?"

"מאז שהחלטת שאתה מעדיף בלונדיניות."

הוא מתחיל לבכות. "אתה מגרש אותי? אני כבר לא החבר שלך?"

"חבר כן, אבל לא בן זוג."

"אל תדבר שטויות."

"אני רציני לגמרי." אני אומר, מנסה להישמע תקיף למרות שבא לי למות מהסחרחורת הזאת.

"אבל למה? אתה לא אוהב אותי יותר?"

"אתה רוצה לדעת למה? אני אגיד לך למה!" אני צועק ושופך בבת אחת את כל הכעס שנצבר בי במשך יותר משנה, "כי אתה לא סגור על עצמך, כי אתה לא יציב, כי נמאס לי לקנא ולהסתיר את זה, כי נמאס לי מהנדנדה הזו. אני מרגיש מושפל, אני מרגיש לא אהוב. רוב הזמן אני רוצה לבכות ומתבייש. אני מרגיש מנוצל, אתה מרשה לעצמך להיות הומו רק כשאנחנו לבד, בחוץ אתה חי בלעדי וזו לא זוגיות אמיתית!"

"הכל בגלל המסיבת רווקים המסריחה הזו?"

"לא, הכל בגללך."

"אז מה אתה רוצה, שאני אלך ואצעק בכל מקום שאני הומו? שכולם ידעו? לא מספיק שהורי שבורים בגלל זה? אתה רוצה שכל החברים והמכרים שלי ידעו?"

"למה לא? כל המכרים שלי יודעים."

"אני לא יכול, מצטער. אני מעדיף למות."

"אני יודע, גם אני לא יכול יותר ככה. זה הורג אותי."

"תראה, אתה מרגיש לא טוב. בוא נחכה עד שתבריא ואחר כך נדבר."

"לא, לא מוכן יותר. לך מפה."

"איך תסתדר בלעדי?"

"לא יודע. איכשהו."

הוא יוצא בדפיקת דלת. אני נשכב על המיטה. החדר מסתחרר סביבי, נאחז בכרית, בוכה קצת, מנסה לראות טלוויזיה, לא מבין כלום. בוכה עוד קצת, מנסה לגעת בעצמי ונגעל, שוב בוכה ובסוף נרדם בבגדי, מסובך בשמיכה, ומתעורר מבוהל בחצות כשהוא מנסה להפשיט אותי. "תעזוב אותי. מה אתה עושה?"

"די, תירגע. נרדמת עם בגדים, בטח לא צחצחת שיניים ולא לקחת תרופות, נכון?"

הוא עוזר לי להתפשט, מביא לי תרופות."בכית?"

"לא עניינך."

"הסחרחורת הזו, זה רק וירוס?"

"לא עניינך, לך מפה."

"לא רוצה." הוא מתכרבל לצידי, נדחף אלי. "חשבתי על זה והחלטתי שאנחנו לא נפרדים." הוא מודיע לי.

"אתה לא יכול להחליט על דבר כזה בעצמך."

במקום לענות לי הוא מתחיל לספר לי איך הרגיש במסיבת הרווקים - ההרגשה הטובה של להיות אחד מהם, חלק מהסחבקיה, לא להיות שונה, לצחוק מבדיחות על הומואים שהוא יודע שהיו מרגיזות אותי, להתרגש מהבנות המעטנזות והמתגרות, ליהנות מהבדיחות המטופשות של החברים, להתענג על החמימות הזו של להיות גבר כמו כולם.

"גם כשאתה הומו אתה עדיין גבר."

"גם כשאני מקבל בתחת?" הוא לועג לי.

"כן, גם. ואתה אוהב את זה, אל תגיד שלא."

הוא כובש את פניו בחזי ודורש שאלטף אותו, וכרגיל אני מוותר. הידיים שלי מתגעגעות לגוף שלו, לעור שלו. אני נהנה לגעת בו, ובסוף אנחנו עושים אהבה לאט ובעדינות, בלי חדירה - סקס רך עם המון נשיקות שמותיר אותנו מזיעים ומתנשפים, ומאוד מאושרים. לפני שאנחנו נרדמים אנחנו מדברים שוב ומגיעים למעין סטטוס קוו – אנחנו נשארים יחד. מדברים על הכל, מספרים אחד לשני כל דבר, ולא שומרים יותר דברים בבטן. הוא יתחיל לגלות לאט לאט ובזהירות את הסוד לבני הדודים שלו, אבל בצבא הוא מתעקש להישאר בארון ואני מוותר.

"ובלי אופנועים." אני מוסיף, "הבוקר נהרגו בגבעתיים שני בחורים שרכבו על אופנוע."

"בסדר, אני לא ארכב על אופנוע ואתה לא תמות לי ממחלות לא מתוכננות."

"עשינו עסק, אני מבטיח. עוד משהו?"

"כן, היד שלך. תשים אותה כאן, קצת יותר למטה, הנה כאן, ככה, בסדר. אני אוהב אותך מנחם."

"גם אני אוהב אותך רוני, טוב שחזרת."

"לא הלכתי, הייתי אצל ליאור, תכננו את מסיבת וולנטיין." הוא צוחק, "נעשה מסיבה, נכון?"

"כל מה שתרצה, לילה טוב חמוד."

"לילה טוב מתוק."

אין תגובות:

פרסום תגובה