יום שבת, 30 בדצמבר 2017

34. פסק זמן

אתמול בלילה רוני חזר אחרי המשחק של מכבי. הוא ראה אותו אצל מאור - הבן דוד שלו. רוני ומאור זה סיפור. מאור מבוגר ממנו בשנתיים והוא תמיד היה מעין אח בוגר של רוני שהאחים שלו היו כבר די מבוגרים כשהוא נולד והקשר שלו אליהם היה תמיד רופף מעט. מאור הוא זה שלימד אותו את עובדות החיים והדריך אותו איך לעשות מה. הוא מאוד מחשיב את דעתו, וחשוב לו שלמאור תהיה דעה טובה עליו. כואב לו שהוריו, אחיותיו והגיסים יודעים שהוא הומו, אבל הרעיון שגם מאור ידע מחריד אותו. אצל מאור הוא משחק את הגבר המאצ'ו שרק מת להשכיב כמה שיותר בנות. יש להם מעין מסורת של להיפגש כל יום חמישי, לראות משחק כדור סל, לשתות בירות, לדבר על בנות ולקלל את מכבי. אם הוא היה בבית הייתי רואה את המשחק איתו, אבל מאחר והוא היה אצל מאור, משחק את הסטרייט, לקחתי תרופה נגד אלרגיה שדי טשטשה אותי ופשוט נרדמתי.

התעוררתי כשהוא חזר בחצות ופתאום הייתי נתון בחקירה מדרגה שלישית - האם בוריס בא לכאן היום? למה? ומה היה? ומה פתאום? ועל מה דברנו? לא אוהב חקירות כאלו, ולא אוהב שמעירים אותי באמצע הלילה. כמובן שהתפתחה מריבה טיפשית ומיותרת. "דברנו על דברים שקרו לפני שהכרתי אותך בכלל, מה זה משנה?" אמרתי לאט ובחוסר בטחון כי הראש שלי לא עובד טוב אחרי שאני לוקח היסטזין. "הזדיינתם?" שאל רוני במין התגרות ילדותית שמאחוריה אפשר היה להרגיש את הקנאה האינפנטילית שלו ואת חוסר הביטחון שלו. כל הדברים שמקשים עלי מאוד את החיים במחיצתו.

"לא עשינו שום דבר חוץ מלאכול מרק ולדבר." אמרתי בתוקף, אבל משום מה כמה שאתה יותר חף מפשע ככה אתה נשמע יותר אשם.

"נו, די רוני, בוריס חי עם חבר ואני אתך, אין לך שום סיבה להתרגז." ניסיתי לגעת בו.

"אני לא מבין למה הוא בא לדבר אתך פתאום." הדף אותי רוני מעליו.

"כי הוא עובר כל מיני דברים, הוא הולך לטיפול ומנסה להתגבר על דברים שקרו לו בעבר, לא יודע בדיוק מה."

"הוא סיפר לך שדיברתי איתו פעם עליך?"

"לא, הוא לא סיפר כלום." שיקרתי.

דווקא לשקר הוא האמין. לך תבין בני אדם? חבל שכל העסק לא הסתיים בכך, אבל רוני לא נרגע והמשיך לחפור. "נמאס לי כבר מאיך שהוא מסתובב סביבך כל הזמן ומתחרמן עליך אז אמרתי לו שהוא זקן מידי להתנהגות כזו, שזה פתטי, שיניח לך לנפשך וימצא לו חברים בגילו." גילה לי.

"זה היה מיותר לגמרי רוני. הוא מודע יפה מאוד להבדל הגילים בינינו, יותר מידי מודע, ולא היית צריך להתנפל עליו ככה, זה היה מכוער וגס רוח."

"ולזיין מהצד את האקס הקשיש שלך כשאתה חי איתי זה לא מכוער?" התרגז רוני, "ואל תגיד לי שלא עשית איתו כלום, שקרן אחד." 

התפתחה מריבה לא נעימה שארכה יותר מידי זמן, ונאמרו מילים שלא היו צריכות להיאמר, גם מצידי וגם מצידו. אמרתי לו שלא יתערב לי בעניינים, ושיפסיק לבלוש אחרי כל הזמן, וביקשתי שייתן בי אמון כמו שאני נותן בו. "אתה?" הוא צעק, "אתה חושב שהשכבתי כל בחורה שאני מדבר איתה ואחר כך רץ להתבכיין על זה בבלוג המסריח שלך, אתה מדבר על לתת אמון?" זרק על הקיר ספל שעמד על השולחן ושבר אותו לרסיסים. אמרתי לו שהפעם אני לא מתכוון לנקות אחריו, שלחתי אותו לכל הרוחות, הסתגרתי בחדר השינה ולקחתי עוד כדור למרות שההשפעה של הקודם עוד לא עברה. שמעתי אותו מקלל ומזיז רהיטים, ושוב מקלל, ואחר כך נרדמתי. למחרת קמתי אחרי תשע בבוקר עם ראש כבד ופה יבש והוא כבר לא היה בבית, אבל נדמה לי שהוא ישן על הספה. שברי הכוס נעלמו וגם תיק הנסיעות שהוא לוקח לבסיס כשהוא עושה תורנות לא נמצא במקומו הרגיל.

***

אתמול הלכתי לישון ממש מוקדם. בעשר בלילה כבר נפלה עלי תנומה מתוקה, אבל באחת שלושים ושמונה בדיוק, לפי השעון שליד מיטתי, צלצל הטלפון והקפיץ אותי. זה היה הוא. לא שיכור ולא מסטול, אבל מאוד עצוב, כמעט על סף בכי. הוא התנצל על השעה המאוחרת, דרש בשלומי בנימוס, ואחר כך הסביר לי שאחרי המריבה האחרונה הוא הבין כמה הוא מבולבל. קשה לו מאוד והוא רוצה פסק זמן.

"אין בעיות." עניתי, "מבחינתי זה בסדר גמור."

"אני אהיה אצל ההורים." הודיע לי למרות שלא שאלתי, "או בבסיס. אל תשכח שיש את התרגיל הזה שאולי גם אני אצטרך לצאת אליו מיד אחרי פורים."

"פורים זה רק בעוד שבועיים, כמה זמן ייקח הפסק זמן שלך?"

"פורים זה רק בעוד שבוע וקצת." הוא תיקן אותי, "ואני לא יודע, אני מצטער שאני עושה לך את זה, אבל אני פשוט לא יודע."

שנינו נאנחנו משני עברי הקו ושתקנו קצת, ואז הוא שאל אותי אם אני עדיין אוהב אותו. "בטח שכן, אל תהיה טמבל. אני אוהב אותך כמו תמיד." עניתי מיד, "ואתה?"

"אני מאוד מאוד אוהב אותך, זה הדבר היחיד שאני יודע בביטחון, חוץ מזה הכל אצלי בבלגנים. אני פשוט צריך קצת זמן לעצמי כדי להבין מה קורה איתי."

"קח את הזמן שלך, אני לא בורח לשום מקום חמוד."

"אני לא מצפה שתתייבש בזמן הזה, אני רק מבקש שתהיה זהיר ואם אפשר, אל תביא אף אחד למיטה שלנו."

"אל תדבר שטויות, אני יכול להתאפק שבועיים שלושה."

"באמת?" הוא נשמע מפקפק מעט.

"בטח שכן, מרעיבו שבע, זוכר?"

הוא חייך מבעד לדמעות ואמר שוב שהוא אוהב אותי ושנדבר מידי פעם, ושמחר הוא יקפוץ בבוקר לקחת כמה בגדים וכאלו, אבל רק אחרי שאני כבר אצא מהבית.

"בסדר, איך שנוח לך חמוד, ואל תשתה יותר מידי, טוב?"

הוא הבטיח שלא יגזים בשתייה, ושלא יעשן יותר מסיגריה שתיים ליום, ביקש שאקפיד על משטר תרופות, איחל לי ליל מנוחה וסוגר. 

שעון ביולוגי

אם בימים כתיקונם אני מתקשה להחזיק את עיני פקוחות בערבים כשאני עצוב ומדוכא אני ישן עוד יותר מהרגיל - ככה אני מגן על עצמי מפני שקיעה במחשבות לא טובות. הערב הלכתי לישון בתשע וחצי בלילה אחרי שביליתי את השבת השמשית והיפה הזו בבטלה מתישה, הודף בעקשנות את כל הבעות האהדה של החברים והמכרים שלי שכולם כבר ידעו באורח פלא שמשהו לא טוב עובר עלינו. אם הוא היה כאן אז כמובן שלא הייתי נרדם כל כך מוקדם, וכנראה שזו אחת הבעיות הכי רציניות שלנו. הוא מהטיפוסים שמתעוררים בלילות ואוהבים לישון עד מאוחר במשך היום, ואילו אני מתחיל לנקר כבר בערב ולא מסוגל לישון ברגע שהשמש זורחת.

לפני שנרדמתי חשבתי איך הוא תמיד מתלונן על הישנוניות שלי בערבים, ואיך אני מתרגז על העצלנות שלו בבקרים והגעתי למסקנה שזו לא אשמתו של אף אחד מאיתנו - הכול בגלל שיש לנו שעונים ביולוגיים שונים.

התעוררתי קצת אחרי חצות מפני שמישהו עשה רעש בחדר הארונות, וראיתי פס אור מעבר לדלת ההזזה שבדרך כלל אנחנו משאירים פתוחה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה גנב, אבל אז נפתחה הדלת ודמותו הדקה של רוני, נושא ערמת בגדים, הופיעה, שחורה על רקע האור שמאחוריו.

"אתה מפגר או מה?" נזפתי בו, מדבר משום מה בלחש. באמת דבילי, הרי היינו שם רק אני והוא, ושנינו היינו ערים.

"הערתי אותך? סליחה. לא יכולתי לישון." הוא אמר בקול רגיל שנשמע רם מידי.

"מה אתה עושה פה בכלל? אמרת שתבוא בבוקר."

"אימא שלי שגעה אותי אז ברחתי הביתה. הגעתי עוד באחת עשרה, אבל ישנת ולא רציתי להעיר אותך. ראיתי טלוויזיה בסלון ופתאום חשבתי שאולי כדאי להכין את התיק למחר כבר עכשיו, ככה אני אוכל לישון קצת יותר מאוחר בבוקר ו..."

"אבל מה פתאום באת לישון פה? חשבתי שאתה רוצה שנעשה פסק זמן?"

"כן, אבל אני עדיין גר כאן, כל הדברים שלי פה ו... " הוא התכופף, שם את הבגדים בתיק שלו ואז התרומם והביט בי בחוסר בטחון. הוא היה לבוש רק בחלוק מגבת פתוח ונראה צעיר ורזה, ומאוד מבולבל ומתוח. לבי יצא אליו.

"אתה לא לובש כמעט כלום, לא קר לך ככה?" הרמתי את קצה השמיכה, ומיד החלוק נשר מעליו והוא היה לצידי, צמוד אלי, רועד מקור.

"איך אתה מרגיש?" שאל, מניח ראש מתולתל ופרוע על חזי.

"רע מאוד." עניתי בחומרה, ונשכבתי עליו, מועך אותו תחתי. "ממש גרוע, למה אתה עושה לנו את זה?"

"לא יודע." הוא נאנח והתפתל תחתי ככה שהזין שלי התמקם בנוחיות בין עגבותיו, והתחיל לנוע באיטיות מטריפה, מחכך את אברו בכף ידי. "לפעמים אני תופס כזה פחד ממה שקרה לחיים שלי מאז שפגשתי אותך... פתאום אני כאילו מסתכל על עצמי דרך העיניים שלהם, נבהל נורא ומנסה לברוח."

"אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח." הידקתי את אחיזתי בגופו, נושך בעדינות את כתפיו ועורפו. הוא היה חלק וטעים, גמיש וצלופחי תחת גופי. הוא גיחך ושאל איפה הקונדומים. 

"הבוקר נתתי את החבילה האחרונה ליובל ולניצן, חשבתי שלא תהיה פה השבוע."

"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל..." הוא שלח יד ופתח את המגרה התחתונה, שם אנחנו שומרים קונדומים וחומר סיכה. "הנה, נשאר עוד אחד, אני יכול לשים לך אותו?"

"ממתי אתה מבקש רשות כושי?"

"אתה רואה איזה פולני אתה? אפילו כשאני מנסה להיות מנומס אתה מתלונן."

"אוף, שתוק כבר ובוא הנה."

הוא שותק ובא אלי, וכשאני חודר לתוכו הוא מבקש שאפסיק להיות עדין כזה, מתפתל תחתי, מבקש שאקרע אותו, מנשק אותי בכוח, חובט בי באגרופיו, גומר לפני ומקלל, מתעקש שלא אפסיק עד שגם אני אגמור. אחר כך אנחנו מתקלחים יחד והוא מנסה להסביר לי כמה הוא חושש שאני איתו רק כברירת מחדל, ושבעצם אני מעדיף את בוריס, או מישהו כמותו, בוגר יותר ו...

"ומה?"

"אתה יודע, מישהו שהוא לא כושי שחור ומכוער כמוני."

"אם אתה מחפש מחמאות רוני תצטרך להכניס קודם את השד העדתי לבקבוק."

הוא עושה פנטומימה של כליאת השד בבקבוק והשלכתו מהחלון, ואני צוחק ואומר לו כמה הוא יפה בעיני, ועד כמה אני אוהב אותו למרות שהוא משגע אותי עם השטויות שלו.

"גם אתה משגע אותי." הוא מתלונן וצוחק, ואז מפהק, מבקש שלא אחוס עליו ואעיר אותו מוקדם בבוקר ונרדם, משאיר אותי לתהות מה גורלו של פסק הזמן שלנו - האם מה שקרה הלילה אומר שפסק הזמן או בוטל, או הושעה זמנית, או מה? ומה קורה אתנו בכלל?  

הסקס לשירות האמנות

עשיתי טעות כשלקחתי לי יום חופש לא מתוכנן בלי לבדוק קודם את לוח השנה. מסתבר שיש לי היום תור לרופא שיניים שנקבע לפני כחודשיים. רוני דווקא הזכיר לי במוצאי שבת שיש לי תור לניקוי שיניים ואפילו רשם את השעה על לוח השנה במטבח, אבל הצלחתי לשכוח את זה מיד כי אני (כמו כל אדם סביר) שונא רופא שיניים. רק אתמול בצהרים כשהתקשרו מהמרפאה (יודעת פקידת רופא השיניים נפש מטופליה) קלטתי שבזבזתי את היום החופשי שלי על כתיבת סיפור שעדיין לא השלמתי ושוב פישלתי עם מרפאת השיניים. הפקידה השתתפה בצערי, אבל אמרה בתוקף שאי אפשר לדחות את התור לאחרי הצהרים כי השיננית עובדת עד אחת בלבד, ואם אני שוב דוחה את הטיפול זה כבר יהיה ביוני! התחדד קולה בנימה שיש בה מורת רוח נוזפת. אני לא יכול כשצועקים עלי, בעיקר לא פקידות נחמדות של רופאי שיניים נחמדים, ובעיקר כשזו אשמתי. "בסדר, אני אגיע מחר בעשר." הבטחתי ואחר כך התקשרתי לעבודה ואמרתי לסגן שצץ לי במפתיע סידור דחוף נורא מחר בבוקר, ומה דעתו שאני אקח עוד יום חופש?

למזלי הבוס בחו"ל השבוע, והסגן היה במצב רוח מצוין. החלטנו יחד שאני אתקשר אליו אחרי שאגמור את הסידור שלי ואז נראה אם אני צריך ללכת לעבודה או שאוכל להיות חופשי גם היום. אני מקווה מאוד שהוא לא יצטרך אותי ואוכל לסיים את הסיפור שהקדשתי לו את כל יום אתמול, (חוץ משעה של עישוב בגינה כדי לחלץ עצמות) הכתיבה זרמה להפליא עד שנתקעתי בשלב מסוים, ומאחר וכבר הייתי עייף וכל צד ימין שלי נעשה תפוס וכאוב  עזבתי את המחשב ופרשתי לישון. היום בבוקר כשרוני העיר אותי בשיטה המיוחדת שלו - מניח את כף ידי המנומנמת על זקפת הבוקר שלו ומצפה שאבין מעצמי מה הבעיה ואפתור אותה לשביעות רצונו - עדיין לא ידעתי מה אני עושה עם הסיפור הזה.

חשבתי שאעזוב אותו לכמה ימים כי בין כה וכה נתפס לי שוב השריר הזה בירך (שתמיד מתחיל לכאוב כשאני מגזים בישיבה מול המחשב) והכאיב לי כל הלילה, ואולי כדאי להתעסק במשהו אחר, חשוב ומועיל יותר משרבוט סיפורי זימה, ואז, תוך כדי שעשינו מה שעשינו כדי לצאת מהבית עם חיוך מרוצה על הפנים צץ סופו החמקמק של הסיפור הלא גמור במוחי כשהוא פתור ומושלם לגמרי, ומיד ידעתי (תמיד אני יודע כשזה קורה) שזה הסוף הנכון לסיפור זה ואין אחר בלתו – סוף חמוץ / מתקתק, אולי טיפה מריר, ולדעתי אפילו מפתיע מעט. זה קורה לי המון פעמים תוך כדי סקס - סיפורים תקועים נפתרים פתאום, וגם רעיונות לסיפורים חדשים צצים במוחי דווקא ברגעים האלו שבהם אני כאילו מרוכז לגמרי במשהו אחר. מעניין אם זה ככה גם אצל אחרים, או שרק אני רותם את הסקס למען האמנות?

 
משחקים של כוח

היום היה לי זמן פנוי (הבוס בחו"ל) לקשקש קצת עם שירי ידידתי, מזכירתו של בעל הבית. יצאתי מדוכדך לגמרי מהשיחה איתה. למרות שהיא אישה ממש מצחיקה, רומניה חמה וסקסית ולדעתי גם נאה מאוד - למרות שהיא כל הזמן מתלוננת על עודף משקל (מי לא?) - יש לה חיי נישואים דפוקים וחולניים. אני מתחלחל כל פעם מחדש כשהיא מספרת לי על היחסים הנוראיים שלה עם בעלה. נחרדתי לשמוע איך בעלה משתמש בילדים כדי להתנקם ולפגוע בה. בלי להתייעץ איתה הוא שולח אותם לחוגים, מפנק וקונה, הולך כל שבת לטיולים רק אתם, ומנסה ליצור קואליציה גברית עם בניו נגד אימא. אמרתי לה שהמון נשים היו מאושרות אם בן זוגן היה משקיע זמן וכסף בילדים ומניח להן להתפנות לעיסוקיהן, אבל היא רואה את זה אחרת. בעיניה זה רק חלק מהמאבק שהוא מנהל כנגדה. הנישואים שלהם הפכו למאבק כוחות מתיש ומכוער, ואני נדהם איך היא מחזיקה מעמד זמן רב כל כך בנישואים חסרי חום ותמיכה. שורפת את השנים הכי טובות שלה על רגשות קיפוח, כעס ומרירות, ולדעתי מזיקה מאוד לעצמה ולילדים שלה.

אחרי השיחה עם שירי שקעתי במחשבות על סוגי זוגיות ועל איך אנשים מתמידים להישאר בקשר לא בריא שרק מזיק להם, וכמובן שמיד עשיתי השלכה ליחסים שלי עם בן זוגי שמתעקש לא ללכת איתי לסרט 'הר ברוקבק'. כל מי שאני מכיר לוחץ עלי ללכת כבר לראות את הסרט, וכולם נשבעים לי שזה סרט נפלא ונהדר, ומשתפכים כמה נעים לשבת ולצפות בו יד ביד עם בן זוג אוהב שאחר כך ילך אתך למיטה ויקום אתך למחרת בבוקר.

בסוף הם הצליחו לשבור את ההתנגדות שלי לסרטים שנעשו על פי ספרים (והעובדה שהסרט לא זכה ביותר מידי אוסקרים גם היא תרמה) – החלטתי שאני רוצה לראות את הסרט, אבל אך ורק עם בן זוגי. קודם רמזתי, ואחר כך אמרתי בפה מלא, ובסוף רבתי, אבל שום דבר לא עזר, הוא מסרב. סיבות יש לו בשפע. הוא שמע שזה סרט משעמם עם כבשים וסוסים, ויותר מידי נוף ואווירה נוגה ומהורהרת, והוא שונא סרטים עמוסי שתיקות רבות משמעות. חוץ מזה הסרט מוקרן רק בחיפה, בבית קולנוע קטן ונידח אחד על הכרמל, ובטח בקרוב הוא יהיה בטלוויזיה, בקיצור, תירוצים לא חסרים לו.

"תגיד את האמת, שאתה פוחד ללכת עם גבר לסרט של הומואים." הטחתי בו כשקצרה רוחי משפע התירוצים וההתחמקויות שלו, "אם ספירית הייתה רוצה ללכת אתך..."

"ספירית ראתה אותו כבר בתל אביב, ואם היא נהנתה אז אני בטח אסבול."

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשום מקום." התחלתי ללחוץ על בלוטת האשמה שלו, "וכשאני פעם ביובל רוצה שנלך לסרט אתה מתחמק."

"אני לא מתחמק, אני אוהב ללכת אתך לסרט. בוא ניקח את דני ללב המפרץ לראות את נרניה."

"דני כבר ראה את נרניה עם החברים שלו. רק נביך אותו אם ניקח אותו לסרט."

"אז נלך לחוצות המפרץ לראות את קינג קונג."

"לא רוצה לראות גורילה דבילית שמתאהבת באישה, רוצה לראות קאובויים מתנשקים."

"אבל אמרת שהסיפור כל כך מצא חן בעיניך עד שבחיים לא תרצה לראות איך הוליווד הרסה אותו, וחוץ מזה הוא בכלל לא קיבל כל כך הרבה אוסקרים."

"דווקא בגלל זה אני רוצה לראות אותו."

"ואני לא רוצה ודי, עזוב אותי!" הוא מתפרץ והולך לליאור.

אחר כך הוא יושב על המדרגות ומעשן, נראה כמו איור לשיר "בדד" וכמובן שאני מתרכך ויוצא אליו, קוטף מידו את הסיגריה ומשליך אותה, ולוקח אותו למיטה כדי להתפייס. אז הוא לא רוצה להסתכן שיראו אותו יושב עם גבר בסרט של הומואים, אז מה? זו לא סיבה לריב, אני אומר לעצמי, ואולי הוא באמת לא סובל כבשים ונופים עמוסי שתיקות נוגות? האמת, גם אני לא מתלהב מדברים כאלו יותר מידי. כמה דקות אחרי תום השיחה עם שירי מתקשר מיצי ידידי ושואל כמו כולם אם ראיתי כבר את הר ברוקבק.

"לא, טרם הספיקותי." אני עונה בקלילות, "אבל קראתי את הסיפור."

"אני גם קראתי את הספר, וגם את הספר השני של אני פרו (חדשות הספנות - מומלץ מאוד!) וראיתי את הסרט, ואני מת לראות אותו שוב. בא לכם לבוא איתי הערב?"

"כן, אבל תצטרך להסתפק רק בי כי רוני לא יהיה הערב בבית."

"אין לי שום בעיה עם זה." מצהיר מיצי בעליצות רבה, ושואל מה דעתי שאת חנוכת הדירה החדשה שלו הוא יעשה בפורים, וככה כולם יבואו עם תחפושות בלי להרגיש דבילים יותר מידי.

"אחלה רעיון!" אני מתלהב, "אבל אין לי מושג למה להתחפש."

"מה זאת אומרת? לקאובוי כמובן." צוחק מיצי, ואחר כך מתנצל שהוא לא יכול לפגוש אותי בקולנוע כי המכונית שלו במוסך. אנחנו קובעים שאני אבוא לקחת אותו מדירתו ונפרדים.

אני חוזר הביתה שמח וטוב לב ומבשר בטלפון לרוני שהיום, סוף סוף, אני עומד לראות את הסרט הר ברוקבק. כשהוא שומע שאני עומד ללכת עם מיצי הוא שותק רגע ואז אומר מין "אהה!" מוזר כזה, ושוב משתתק.

"נו, די, תירגע כבר. אז הוא שלח לי ברכה לוולנטיין, אז מה? צא מהקטע הטיפשי הזה."

"אני כבר מזמן יצאתי מזה, השאלה היא אם מיצי יצא." אומר רוני בקול מסתורי ומבשר רעות.

שוב אנחנו רבים קצת, יותר בצחוק מאשר ברצינות, אבל מאחורי הבדיחות העוקצניות יש איזה מתח. הכי מטרידה אותי ההערה שלו שבגללי מיצי עזב לחיפה. כמו טיפש אני הולך אחר כך לליאור ומספר לו על חנוכת הבית שמיצי מתכנן בפורים.

"מסיבת תחפושות! רעיון גדול!" צוהל ליאור, "לפחות משהו טוב אחד יצא מזה שמיצי עזב. הוא היה השותף הכי טוב שהיה לי, היה לי כל כך נעים לגור איתו." הוא שח בנוסטלגיה, שוכח ברוב נוחות את כל הפעמים שהוא ומיצי רבו והתכסחו. "חבל שהוא עזב, ותדע לך שהכל בגללך."

"בגללי, למה? אני לא אמרתי לו לעזוב." אני מתגונן.

"כן, אבל אחרי שקרה מה שקרה בראש השנה..."

"זו לא סיבה לעבור דירה." אני מוחה ומעלה השערה שנמאס למיצי לנסוע לחיפה כל בוקר ושעוד יותר נמאס לו לראות את ג'ורג'י מסתובב בתחתונים בדירה ולפחד שאבא שלו יגלה איפה הוא באמת נמצא כשהוא מספר שהוא אצל הדודה שלו. ליאור צוחק ואומר שאני טיפש ולא מבין כלום, ולא נורא, הכל יורד בכביסה ויהיה בסדר.

"כן, בטח, הכל יהיה בסדר אחרי שנריח את הפרחים מהשורש." אני אומר - הבדיחה הקבועה שלי עם ליאור - ולא מספר לו שאני הולך עם מיצי לסרט. היה לי די והותר מהלשון החדה שלו.

אין תגובות:

פרסום תגובה