יום שבת, 30 בדצמבר 2017

32. לב קטיפה אדום

החלטנו להיפגש היום אחרי העבודה ולעשות קניות במגה, באזור המסחרי של תל חנן. אני שונא את החנות הזו, אף פעם אני לא מוצא שם מה שאני צריך ותמיד אני קונה דברים שבכלל לא רציתי לקנות. תמיד יש שם מבצע משתלם של נגיד, סבונים שאתה נופל עליו בטעות, כשבעצם התכוונת לחפש שקדי מרק. בכל זאת צריך לעשות קניות, ויש לנו כרטיס מגה, והיום יצא ששנינו סיימנו באותה שעה בערך, והיה לו טרמפ לאזור עם חבר שהיה צריך לקנות שם משהו אז קבענו להיפגש במגה בשלוש, ובדרך עצרתי לקחת את התמונות שנתתי לפיתוח. לשמחתי גיליתי שבשעות אחרי הצהרים המוקדמות יש חניה בשפע, ואם רק היו מפסיקים להשמיע מוזיקה צרחנית בקולי קולות הייתי מאושר לגמרי, אבל מה לעשות, אלו החיים. מצאתי מטבע של חמש ₪ בשביל העגלה ובעוד אני ממתין להוד מעלתו שיגיע סוף סוף בדקתי את התמונות וחטפתי חום!

לפני כמה שבועות הוא לקח את המצלמה לבסיס לצלם איזה מסיבת פרידה מאחד הקולגות שלו ואחר כך החזיר אותה. מאז די שכחנו ממנה עד שבתחילת השבוע גמרתי את הסרט ואחר כך הבאתי את המצלמה לצלמניה. אני בודק את התמונות, מרוצה מצילום הלימון שעשיתי, ומצילום הפלמינגו מעץ שתקוע לנו בגינה.  עובר בזריזות על תמונות המסיבה שעשו במחלקה שלו לחבר שכיום כבר זרוק באיזה מקום בתאילנד או משהו ו...  קודם אני בוהה בפרצוף המפחיד שלו עם עיניים מסטוליות, ואחר כך מופיע השמוק שלו בכל תפארתו!

כשהוא הופיע, שמח וטוב לב, הראיתי לו את התמונות ותקעתי בו את המבט הכי כועס וחמור שלי. הוא הסמיק קצת, צחק המון, ואמר בקלילות שהם קצת התמסטלו במסיבה ואחר כך הוא הלך לחדר שלו ועשה שטויות, אבל זה לא רציני. "לא רציני? אני הולך לפתח תמונות של נוף ומוצא פתאום צילומים של הזין שלך ועוד עומד! זה נראה לך סתם לא רציני?"

"אל תצעק עלי!" כעס רוני, הפנה אלי את הגב ודחף את העגלה לתוך הסופר. הלכתי אחריו רותח מזעם. פעם ראשונה בחיים שעשינו קניות יעיל וזריז כמו שצריך, בלי להתמזמז עם המבצעים האלו שהוא כל כך אוהב.

כשהתחלנו לפרק את הקניות לאוטו הוא ניסה לדבר ולהסביר, אבל כבר כעסתי כל כך עד שלא רציתי להקשיב. "אבל מספיק כבר מנחם," הוא אמר כשכבר היינו בבית, "הייתי טיפה מסטול ולבד והתגעגעתי אליך. תראה, צילמתי הכל לבדי, בלי עזרה. רואים לפי הזווית של הצילום. עד הבוקר כבר שכחתי בכלל שעשיתי את השטות הזו, אחרת לא הייתי נותן לך ללכת לפתח אותן בעצמך. אני מצטער שהופתעת, אבל סך הכל זה די מצחיק, למה אתה עושה פיל מכל שטות?"

"לא יודע, לא אוהב הפתעות כאלו. גם אתה היית מתרגז עם היית רואה תמונות של הזין שלי." הוא פרץ בצחוק ואמר שאני בחיים לא אהיה די מסטול לצלם תמונות עירום של עצמי כי אני בן אדם כבד, וזה לא האופי שלי. הנה, תראה איך אתה מתרגז משטות כזו? והלך לישון.

התקשרתי לבוריס לספר לו מה קרה והוא צחק כל כך עד שבקושי הצליח לדבר. כשכעסתי גם עליו הוא הזכיר לי איך הוא צילם אותי בעירום מזמן כשרק הכרנו. אני לא חושב שיש מקום להשוואה כי רואים אותי רק מהגב ובכלל... זה לא אותו דבר. בוריס המשיך לצחוק עד שבסוף פשוט הטחתי את השפופרת על כנה.

אחר כך היו כל הידיעות האיומות ברדיו על הילדה שמתה מקור כמה שעות אחרי לידתה, והילדים שההורים הנרקומנים שלהם התעללו בהם, והמאמן כדור רגל שאנס ילדים, ומאמן השחייה שהתעלל מינית בבנות שאימן. הכל ביחד גרם לי לעצב נוראי ולסיוטים. ההפתעה הטיפשית של התמונות של רוני רק היו הקש ששבר את גב הגמל הכפוף והעייף הזה. אתמול בלילה שוב היה לי סיוט נוראי שבו נעלו אותי בארון קבורה. זה היה יותר הזיה מחלום אמיתי. ידעתי שזה לא קורה ובעצם יותר נמנמתי מאשר ישנתי, אבל לרגע אחד נורא הייתי נעול בקופסא קטנה ומחניקה וידעתי שאני עומד למות בתוכה. נתקפתי הרגשה איומה של פחד וזעם ומבוהל ניערתי את עצמי בכוח מתוך הסיוט הזה והתעוררתי, כיביתי את הטלוויזיה ונרדמתי, הפעם באמת.

בבוקר קמתי עייף נורא וכשהתגלחתי, חצי ישן, הייתה לי הארה פתאומית, הבנתי שאני עייף מאוד לאחרונה כי אני משקיע המון אנרגיות בלהסתיר את מצב רוחי האמיתי. זה קורה לי מידי פעם, בעיקר בחורף. לא ממש דיכאון אלא מעין עצב מעורפל שאופף אותי, מנסה להשתלט עלי, מעוות את נקודת המבט שלי כמו שערפל משנה את הנוף. אני רגיל לזה ופשוט לא מניח לעצמי להיכנע. נלחם, נאבק והודף ממוחי את האובך המלנכולי הזה בכל הכוח. זו הדרך שלי להתמודד איתו ועד היום זה עבד למרות שזה מאוד מאוד מעייף. קשה מאוד להמשיך לחייך ולהתבדח כשכל מה שמתחשק לך זה לבכות. אני בורח לפעמים לשירותים להירגע ואני מקווה שאף אחד בעבודה לא שם לב לזה. למי ששואל למה יש לי עיניים אדומות אני אומר שיש לי אלרגיה לכותלית יהודה (מה שבעצם נכון).

הבוקר נודע לנו שאבא של בחורה שעבדה אצלנו פעם נפטר פתאום. בגיל 65 הוא הלך לישון ופשוט לא קם בבוקר. כולם אמרו שככה עדיף, שהם מעדיפים למות ככה. יש בזה משהו, וגם אני הייתי רוצה למות מוות שקט ונטול כאבים כזה, אבל רק בגיל ממש ממש קשיש - שמונים ומשהו? אולי תשעים?

***

"אתה עוד כועס על התמונות?"

"לא, מה פתאום? עזוב את זה כבר."

"אתה עוד אוהב אותי?"

"כן, בטח. מה אתה חופר פתאום?"

"לא יודע, אולי כי מחר יום האהבה?"

"זה סתם חג מזויף. מועד פגאני של עכו"ם שטופי זימה שקיבל ציפוי נוצרי צדקני ברוטב אמריקאי מסחרי מתוק עד גועל נפש."

הוא מתגלגל מצחוק ואומר שאני נורא חכם, מצחיק, יפה, סקסי ושהוא חולה עלי.

אין כמו מחמאות לשפר את מצב רוחי, טוב יותר מפרוזק. אני אומר לו שהוא סקסי יותר ממני ושאני אוהב אותו, מנשק אותו ומקווה שהעניינים ימשיכו להתגלגל בכיוון הצפוי כשיש שני בחורים מאוהבים במיטה אחת, אבל הפעם מתחשק לו משום מה לדבר, ופתאום הוא שואל עם כמה בחורים הייתי?

אני נתקע, המום לגמרי. בולע פעם פעמיים ואומר שאין לי מושג, ובאמת אין לי.

"אני לא מתכוון לזיון, אני מתכוון לאילו שאתה זוכר את השם שלהם ומה עשית אתם."

"אה... נו, טוב. לפי סדר כרונולוגי או לפי חשיבות?"

"כרונולוגי."

"טוב. קודם היה יגאל, האקס שלי שנמצא עכשיו בהולנד עם החבר המגעיל שלו. נפגשנו בלשכת גיוס קצת לפני הצבא, הוא היה הראשון ש... נו, אתה יודע."

"אמרת לו שאתה אוהב אותו?"

"לא. אמרתי לו שזה רק זיון ושגברים לא יכולים באמת להתאהב אחד בשני, ולא הסכמתי לנשק אותו בפה."

"מסכן."

"כן, אני יודע. הייתי חרא אז, וגם טמבל, אבל הוא כל הזמן חזר לבקש עוד, וכשנעשיתי חכם ונחמד יותר הוא עזב ומצא לו חרא חדש."

"ומי היה אחר כך?"

"טוב, היה בוריס שהיה חבר טוב, יזיז ומורה, אבל אף פעם לא היינו זוג."

"לצערך הרב."

"לא. הוא באמת מבוגר מידי לחיות עם בחור בגילי, וזו אף פעם לא הייתה יכולה להיות מערכת יחסים מוצלחת, אבל הוא חבר. אני שמח שהוא עדיין בסביבה."

"ואחר כך היה ארקאדי?"

"כן, העונש שלי על מה שעשיתי ליגאל."

"לא נכון, אל תדבר שטויות."

"בסדר. אהבתי מאוד את הבן אדם שחשבתי שהוא, אבל אחרי שהכרתי אותו באמת... סך הכל הוא ילד מסכן. אני עדיין אוהב אותו ודואג לו, אבל זו כבר לא אהבה רומנטית."

"ואחר כך בא דדי."

"סתם סטוץ חסר משמעות, הוא בחור נחמד, אבל זה אף פעם לא היה זה, לפחות הוא הכיר לי אותך."

אני מנשק אותו בתקווה שזה יהיה סוף החקירה, אבל הוא רק התחיל.

עכשיו הוא הגיע לעיקר, "ומה עם איליה?" הוא שואל, משעין את המצח שלו על החזה שלי כדי שלא אוכל להביט בעיניו.

"איליה? מה פתאום איליה?" אני נדהם.

הפנים החיוורים, המעונים של איליה עולים בזיכרוני, ברורים וחדים, ופתאום יש לי צמרמורת בגב. "מה פתאום אתה מדבר עליו?" אני מתפלא, אפילו קצת כועס.

"אל תכעס, תמיד כשאתה בדיכאון אתה אומר את השם שלו מתוך שינה."

"אני לא בדיכאון, אני קצת עצוב לפעמים, אסור להיות עצוב? אם מפריע לך שאני מדבר מתוך שינה אני אלך לישון על הספה." אני מתחיל לקום וכמו שידעתי הוא לא מרשה לי. נשכב עלי ומחזיק אותי חזק.

"אל תתרגז חמי, אני רק רוצה לדעת מי זה."

"סתם אחד שפגשתי בתל אביב. הוא מת. התאבד."

"אהבת אותו?"

"לא יודע."

"שכבת איתו?"

"כן, אבל רק פעם אחת וזה היה סתם כזה, זה לא נחשב, שילמו לנו לעשות סקס. די! שתוק כבר! אני רוצה ללכת לישון. "אני הופך אליו את הגב, מתעלם ממנו עד שהוא מתחיל לבכות חרש, ואז אני נשבר ומסתובב חזרה. אני מתנצל, הוא מחזיר התנצלות, ואז אנחנו עושים אהבה לאט לאט ובעדינות כמו שאני אוהב, כמו שתמיד רציתי לעשות עם איליה ואף פעם לא הספקתי.

"אולי תכתוב עליו סיפור ואז תפסיק לחלום עליו?" הוא מציע לי כשאנחנו מתארגנים לישון.

"אולי." אני אומר ולא מעז לספר לו שמיום שהתחלתי לכתוב אני מנסה לספר את הסיפור של איליה ולא מצליח. ברגע האחרון אני תמיד נבהל ובורח למשהו אחר. אולי יום אחד אני אפסיק לפחד וכן אצליח, ואז אולי אפסיק לחלום אותו.

 שער סגור

דני חזר היום מבית ספר והראה לי שלל שריטות מפוארות על הידיים והרגליים. זה משהו שצריך להתרגל אליו כשמטפלים בבנים בגיל הזה, ובכל זאת אני חוטף צמרמורת כל פעם שהוא נפגע, אבל כמו גבר מסתיר את זה. "מה קרה?" שאלתי בקור רוח והלכתי להביא פלסטרים.

"טיפסתי על השער כי חשבתי שהוא סגור, אבל הוא היה פתוח. הוא זז ונפלתי, ואני לא רוצה יוד שורף!"

"בסדר, אז אני אשים לך יוד לא שורף, (אין לנו יוד שורף רק פולידין, אבל הילד מתקשה להפנים את זה) ומעכשיו, לפני שאתה מטפס על שער תבדוק אם הוא לא פתוח."

רק אחר כך חשבתי קצת על המשמעות של המקרה והבנתי שאפשר להקיש ממה שקרה על המון דברים אחרים בחיים. אז תזכרו, לפני שאתם מחליטים שהשער סגור וצריך לבצע טיפוס קשה ומסוכן תבדקו קודם, אולי הוא בכלל פתוח? 

אימא יש רק אחת

יובל הגיע אלי אתמול נסער ונרגז. "אל תשאל איזה פדיחה היא עשתה לי!" התמרמר.

לא שאלתי מי זו היא, ברור ששוב הוא מתכוון לאימא שלו. "מה קרה הפעם?"

"סוף סוף היה לי מספיק כסף לקנות כרטיס טלוויזיה למחשב, הזמנתי טכנאי שיחבר את הטלוויזיה שלי לכבלים והיא גירשה אותו! אל תשאל איזה פה היא פתחה עליו,

אמרתי לה שזה רק במחשב שלי, ורק אני אראה, ומה זה משנה לה אם כבר יש לי אינטרנט, אבל היא... אתה מכיר את זה - כל זמן שאתה גר בבית שלי אתה תעשה מה שאני אומרת!"

כן, אני מכיר, מכיר טוב. "ומה אבא שלך אמר?"

"כמו תמיד, שתק. ניסה להרגיע, למצוא פשרה, אבל הפעם היא התעקשה כמו אני לא יודע מה וכרגיל הוא התקפל."

הוא צונח ברשלנות מלאת חן על הספה פושט רגלים ארוכות קדימה ומחבק את כרית הקטיפה האדומה שמיצי נתן לי לכבוד חג האהבה. "בעוד שבועיים אני מתגייס והיא עדיין מפקחת עלי כמו על תינוק!"

"תאמין לי שאתה לא מפסיד שום דבר." ניסיתי להרגיע אותו, אבל זה לא עזר.

"זו לא הטלוויזיה הטיפשית הזו," הוא אמר, "זה העיקרון, זו הצורה שבה היא מנסה לשלוט עלי ועל כול המשפחה."

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו מחברי מתלונן על השתלטנות של אימא שלו הייתי היום אדם עשיר. אולי זה רק אני, אבל נראה לי שזה מעין דפוס חוזר אצל כל ההומואים שאני מכיר - תמיד אימא היא זו שלובשת את המכנסים בבית. מעניין אם זו רק הרגשה שלי או שזה באמת ככה. נקודה להעלות אותה מחר בקבוצת התמיכה.  

אמת או חובה

ישנתי לבד בערב הוולנטין, כי הוא נשאר בתורנות בבסיס. במשך היום הוא התקשר מידי פעם לברר אם לקחתי את התרופות ואם הכל בסדר ומיהר להיפרד ממני – ככה זה כשהוא בבסיס. "אז תבוא ביום רביעי?" שאלתי.

הוא התחמק מתשובה ברורה ואמר שכן, אולי ונראה, וסגר. כל יום רביעי לא שמעתי ממנו כלום. נורא בא לי להתקשר לדדי ולברר מה קורה, אבל התאפקתי. במקום זה רבתי קשות עם דני שמסרב ללכת להסתפר אלא אם כן ארשה לו לעשות גוונים. הוא רוצה גם עגילים וקעקוע.

לדעתי ילד בן שלוש עשרה עם שער שחור, יפה וחלק לא צריך גוונים מחומצנים בשערות, לדעתו הוא חייב. בסוף התפשרנו - הוא לא יעשה עגילים בשום מקום בגוף שלו (גם לא בלשון? בעיקר לא בלשון!) עד שיהיה בן שמונה עשרה, וקעקועים הוא יעשה רק אחרי שאני אמות. בתמורה אני מרשה לו לעשות גוונים רק בפוני, ורק לפני פורים.

הילד חזר מסופר יפה, אוחז בקבוק ברנדי ובתוכו דג. קוקו נתן לו את הבקבוק שהוסב לאקווריום זעיר עם צמחים וחול בקרקעית. הוא קנה את האקווריום הבקבוקי הזה מאיש אחד שמוכר אותם ברחובות הקריה. הילד הוקסם ואמר שהוא רוצה וכמובן שמיד קוקו רך האופי העניק לו את הדג במתנה.

***

היום רוני התקשר אלי לעבודה ושואל בשיא התמימות מה שלומי? "מבולבל," עניתי בנחת, "כל כך קשה לדעת באיזה אתר לבחור, אטרף או צ'ק מי אאוט? ויש גם ג'י דייט, והמילוי כרטיסים שלהם נורא מבלבל. אתה חושב שזה בסדר לשים תמונה שלי ערום במקלחת בכרטיס שלהם?"

"אתה כזה דביל מנחם!" הוא צועק עלי.

"כנראה שנדבקתי ממך." אני עונה.

"מאיפה בכלל יש לך תמונה שלך ערום במקלחת?" הוא משנה בזריזות נושא.

"מניקולאי. לא ידעתי שאני נראה כל כך נחמד מהגב."

"חמי, אתה סתם נכנס לסרטים. תפסיק עם זה."

"לא רוצה!" אני אומר וטורק לו.

מכונת הכביסה מסיימת לסחוט בקול גניחה מזעזע. אני הולך לתלות כביסה, ואז שומע צעקות איומות מלמטה - סשה ואיזה בחור שאני לא מכיר רבים, וזה מתפתח למעין אלימות הומואית צעקנית. ליאור מנסה להפריד והם דוחפים אותו הצידה וממשיכים לחבוט זה בזה בחוסר כשרון אבל במרץ. אני יורד למטה, שואג עליהם קצת ומפריד בין הניצים שממשיכים לקלל זה את זה ברוסית, אבל שומרים מרחק. ליאור מזמין מונית לבחור הלא מוכר. אני חושב שהוא גרוזיני, אבל לא בטוח. הוא גדול, מרובע ושעיר. המונית מגיעה וברגע האחרון סשה עולה יחד איתו ולמרבה הפליאה הם מתיישבים זה לצד זה ומתנשקים. "כל ההומואים הדפוקים האלה שרוטים ומפגרים." אומר ליאור במרירות, והולך לנסות שוב לתפוס את ג'ורג'י בטלפון – משימה קשה עד בלתי אפשרית לאחרונה.

אני ממשיך לקרוא בספר מרתק עד שאני מתעייף ונרדם ומתעורר מבולבל לגמרי, לוקח לי המון זמן להבין איפה אני בכלל ולמה אני לבד, וכשאני מבין שזה לא מחר בבוקר, רק היום בערב, ושאני לבד כי אני אידיוט חסר אופי, אני מתחיל לבכות. בהתחלה אני קצת מתבייש בעצמי, אבל הרי אני לבד, וחוץ מזה אומרים שבכי משחרר. אני מניח לעצמי להשתחרר ומרשה לעצמי התייפחות הגונה, ופתאום הדלת נפתחת - דווקא בעדינות זהירה, לא בהתפרצות כמו שהוא רגיל בדרך כלל - ורוני נכנס.

אם יש מישהו שיש לו עיתוי דפוק להפליא זה לרוני - הוא ממש כשרון בקטע הזה. "אני רואה שכבר דיברת עם דדי." הוא אומר בכעס, אבל מתיישב לצידי ושם יד על כתפי.

אני מנער אותה בזעף. "לא דיברתי איתו כבר שבועיים."

"אז למה אתה בוכה?"

"אני לא בוכה, וחוץ מזה לבכות זה טוב, בכי זה דבר משחרר."

"באמת?" הוא שואל ומתחיל להימרח עלי.

"כן, באמת. עזוב אותי."

הוא נאנח ומניח לי, ואומר שאנחנו צריכים לדבר. "לא רוצה לדבר אתך, ולא אכפת לי איך קוראים לה."

עכשיו הצלחתי להדהים אותו. "אז כן שמעת על מה שקרה בוולנטיין?"

"לא, מה קרה בוולנטיין? חשבתי שהיית בבסיס?"

"הייתי, ובערב שיחקנו אמת או חובה."

"נו, אז?"

"הבחורה החדשה סובבה את הבקבוק והוא הצביע עלי. אמרתי כמו טיפש חובה, והיא אמרה לי שחובה עלי לצרפת אותה."

"לצרפת אותה?" אני מתפלא, "מה אתם? ילדים בתיכון? מה השטויות האלו?"

הוא מחייך נבוך ואומר שהם היו קצת שתויים.

"איך יצאת מזה?" אני חוקר, ולא ממש מתפלא כשהוא אומר לי שהוא לא יצא. "נישקת אותה נשיקה צרפתית על הפה לפני כולם?" אני משתומם, "סתם בחורה זרה?"

"אתה כזה פולנייה מתחסדת לפעמים." מתרגז רוני, "הייתי חייב." הוא מוסיף בהתגוננות, "כולם הסתכלו."

זה נראה לי דווקא סיבה טובה לא לעשות את זה, אבל מה אני מבין? אני הולך למיטה ומתחפר בפוך. הוא נשכב לצידי ערום. בחיים לא הכרתי בן אדם שמתפשט מהר כל כך, הכל הוא עושה מהר נורא, כולל לשבור לי את הלב. "הייתי חייב לעשות את זה." הוא מתנצל, ומנסה לחבק אותי.

אני הודף אותו, אבל הוא מתעקש להתרפק עלי לספר לי שהיה לו עצוב, שהוא התגעגע נורא, שהיו לו נקיפות מצפון איומות, שהוא רק ליווה אותה לחדר, ואם מישהו יספר שהוא נכנס אליה שאני לא אאמין לו, ובין כה וכה היא ישנה עם שתי שותפות ככה ש...

"שתוק כבר טמבל אחד." אני מתנפל עליו ועושה בו שפטים. הוא מתענג על כל רגע, משתולל כהוגן ורוצה עוד, ושזה יהיה חזק וממושך. אני עושה מה שהוא רוצה, יודע שזה לא בסדר, אבל נהנה גם. אחר כך הוא הולך לקחת משהו לאכול ומגלה על הספה את כרית הקטיפה האדומה שקיבלתי מתנה ממיצי לכבוד הוולנטיין, חוטף התקפת כעס מטופשת ומכריח אותי לקום ולמצוא את כרטיס הברכה הנחמד שבא עם הכרית. אני מחטט פה ושם ומוצא את הברכה סוף סוף - למה שמתי אותו מתחת לטלפון דווקא? - לב מבריק עם נצנצים וציור חמוד של מלאך עם הקדשה מתקתקה. "למנחם, המלאך שלי." כתב מיצי בהתקף של נוסטלגיה. הוא מתרגז ואנחנו רבים שוב.

לדעתי אין מה להשוות מתנה טיפשית מחבר לצרפות בחורה, וכל המהומה בגלל מיצי מיותרת. הוא בטח היה מסטול או משהו כששלח לי את הכרית. הוא טוען ברגש שהכרית הזו מגעילה וקיטשית ומיצי חוצפן, ושהנשיקה הייתה סתם, תוך משחק, הוא בכלל לא נהנה. "אז למה נעלמת לשלושה ימים?"

"לא נעלמתי, דיברנו בטלפון."

"כמו שדיברת איתי כשהיית בקורס בטקסס. הרגשתי שאני מדבר עם אוטומט." 

רוני מתחיל לילל, אומר שהיו לו רגשות אשמה איומים, שהוא פחד לחזור הביתה, ושאימא שלו לחצה עליו להישאר לישון אצלם עד שהם יתפסו את העכברוש שנדמה לה שהיא ראתה במטבח.

"כאילו שאתה יכול על עכברושים," אני מגחך, "הרי אתה פוחד אפילו מג'וקים. נו, די כבר להתבכיין, בוא למיטה לפני שנמות מקור."

במיטה הוא שוב נמרח עלי, נשבע לי שהוא אוהב רק אותי והוא נורא מצטער, ובוכה כמו ילד.

"תפסיק לבכות." אני מתרגז, היה לי די מדמעות לערב אחד.

"מתחשק לי לבכות ואתה לא תגיד לי!" הוא מתרתח - מדהים כמה מהר משתנים מצבי רוחו. "לא אמרת שבכי משחרר?"

אני פורץ בצחוק והוא מתרגז עוד יותר, מנסה להרביץ לי, חוטף בחזרה, והפעם זה ממש אלים. גרוע הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה. "זה היה נהדר." הוא מתנשף בשמחה אחרי שזה נגמר, ושוב מנסה לנשק אותי על הפה. הוא כל הזמן רוצה לנשק אותי ואני מתמיד להשתמט. שילך לנשק בחורות!

אני משתדל להסב את ראשי כמו שעשיתי כל הזמן, אבל הפעם הוא מתעקש, תופס את פני בכוח, מנשק אותי חזק מאוד, מחדיר את לשונו לפי, נושך את שפתי ומרוצה כשאני נכנע ומחזיק לו נשיקה.

"אתה נהדר." הוא מספר לי.

"מחר יהיו לך סימנים על הגוף."

"לא אכפת לי, אני אוהב את זה ככה."

"אתה שם לב שזה נעשה גרוע יותר מפעם לפעם?"

"לא גרוע, אלא טוב יותר." הוא מכריז, ואז הוא מספר לי בלחש שהבחורה ההיא הזמינה אותו להיכנס, ואמרה שהשותפות שלה לחדר ישנות חזק, אבל הוא אמר שהוא לא יכול, הוא כבר תפוס, יש לו מישהו, והלך. "בדרך חזרה הבנתי שאמרתי שיש לי מישהו, לא מישהי." הוא מתוודה, "ונלחצתי נורא, אבל למחרת הכל היה כרגיל, היא כנראה לא שמה לב."

"ואם היא כן הייתה שמה לב, אז מה? מה כבר היה קורה?"

הוא מושך כתפיים, מתהפך על בטנו ונרדם, צמוד אלי. מה שהכי הציק לי בסיפור של רוני על המשחק שהם שיחקו בבסיס בערב הוולנטין היה הפחד שהוא נתקף בו כשנפלט לו שיש לו מישהו, לא מישהי, בדמיונו הוא כבר תיאר לעצמו איך הוא מגיע למחרת למחלקה וכולם מצביעים עליו, צוחקים וקוראים לו בכינויי גנאי. הוא מרגיש כל כך אשם ולא בסדר שהוא מאוהב בגבר ולא באישה, וכאן טמונה הבעיה האמיתית. זה שורש הרע ביחסים שלי איתו. קשה לי לא לעשות השוואות בין הווירוס שאורב בגופי לעומת הווירוס שהושתל במוחו עוד בילדותו וגורם לו להתבייש בעצמו וביחסים שלו איתי.

אין תגובות:

פרסום תגובה