יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

1. אב הבית

פיתול בעלילה

"וזה חמי, אב הבית שלנו." אמרה מנהלת הספרייה, וחייכה לעבר גבר אחד, גבוה ורחב כתפיים, שעמד על סולם ופירק את מכסה המזגן. "חמי תכיר, זה בועז בן נתן, הספרן החדש."

חמי הפנה את ראשו והציץ אלי ממרום הסולם, ירד עם המכסה בידו, הרים את משקפיו אל מצחו ובחן אותי במבט מהורהר, "ברוך הבא בועז בן נתן." אמר בחגיגיות מבודחת, ולחץ את ידי ביד גדולה, חמימה וחזקה. קולו, קול עבה וחם ליטף אותי מבפנים, וכשהבטתי ישר בעיניו, עיניים חומות דבשיות משובצות רסיסי ירוק זהבהב, נאלצתי לשוב ולהזכיר לעצמי את כללי הברזל שחקקתי על לוח ליבי מהרגע שיצאתי מרשות הורי והתחלתי להתנהל בצורה עצמאית בעולם.

הכללים הללו פשוטים מאוד, וראוי שכל אחד, אפילו אם הוא לא הומו שהרחיק נדוד, ומצא את עצמו הרחק מחוץ לגבולות מדינת תל אביב יזכור אותם תמיד – הראשון הוא לא לחרבן במקום בו אתה אוכל, או אם אתם מעדיפים ניסוח מעודן יותר, לא לערבב הנאה עם עסקים, ובקיצור, לא לנהל פרשיות אהבים או סטוצים, או אפילו פלרטוטים חסרי חשיבות, עם קולגות מהעבודה, או שכנים, או שאלוהים תשמור, עם שותפים לדירה. רוב הסיבוכים בחיים נובעים מכך שאנשים לא שומרים על הכלל הפשוט הזה, ומניחים ללב, או לזין, ואולי לואגינה, לחשוב במקומם. מחקרים שטרם נערכו יוכיחו ללא שמץ של ספק שזה תמיד רעיון רע והוא תמיד נגמר בבכי ובהפסדים. הכלל השני תופס רק לגבי הומואים, והוא פשוט עוד יותר – בשום פנים ואופן לא להתאהב בסטרייטים, וגם לא בספק סטרייטים, ואם אפשר עדיף להימנע גם ממעורבות רגשית עם כאלה שמגדירים את עצמם דו-מיניים, כי תמיד, בשלב זה או אחר, הם מחליטים לרדת סוף סוף מהגדר, ואז רוב הסיכויים הם שהצד בו הם ירדו לא יהיה הצד שלך כי לך אין רחם, ואי אפשר לעמוד אתך מתחת לחופה ולעשות נחת רוח לאימאבא ולדודות ולכן... אבל פה אני כבר גולש למחוזות רחוקים ואישיים מידי, עדיף להניח לנושא העדין הזה.

"טוב, אני ממש עסוקה, אני חייבת לזוז." אמרה המנהלת, "אתה מוכן לתת בבקשה לבוזי את המפתח של התא שלו?" ביקשה מאב הבית, לחצה לפרידה את מרפקי, וחפזה לאורך המסדרון, מתקתקת לדרכה על עקבים דקים ורעשניים.

"בוזי?" הביט בי אב הבית בפליאה.

"כן." עניתי, "זה מין קיצור כזה שנדבק אלי מזמן ולא עוזב." הוספתי, מחייך חיוך התנצלות מתועב שהכאיב ללחיי. כאילו שחמי זה יותר טוב! חשבתי לעצמי בזעף.

להפתעתי הוא קלט מיד את אי הנוחות שחשתי וניסה להקל עלי, "גם אני לא נולדתי כחמי, שמי בעצם מנחם, מנחם ברנוביץ, כשהייתי בצבא כולם קראו לי ברי, אבל זה היה מזמן, לשמחתי הצלחתי לנער מעלי את הכינוי הזה."

"למה לשמחתך? ברי דווקא נשמע לי בסדר גמור."

הפעם היה תורו לחייך בהתנצלות, "זה היה בסדר אז, כשהייתי צעיר ויפה. עכשיו אני בן אדם אחר, ומתאים לי יותר להיות חמי."

"אתה נראה לי בסדר גמור גם עכשיו." הערתי, ומיד התחרטתי. איזה מין הערה טיפשית זו? כמה זמן לדעתך תצליח להישאר בארון אם תתרוצץ ותפזר מחמאות לגברים? נזפתי בעצמי בחומרה, ועברתי מיד לפסים פחות אישיים, "אז מה עם המפתח הזה?" שאלתי, מנסה להישמע גברי וענייני כראוי לסטרייט מהוגן.

"הנה, כאן, במשרד שלי." אמר חמי, והוליך אותי לחדרון קטן שנמצא בקצה המסדרון, דלת אחרי השירותים. "על הדלת של הארונית שלך יש עדיין את התווית עם השם של אולגה, נראה אם יש לי תוויות ריקות..." מלמל לעצמו, מפשפש במגרת השולחן שלו - שולחן עץ שרוט מעט, אבל מוצק ובנוי לתלפיות. "הנה, מצאתי." הגיש לי תווית ריקה שיהיה עלי להדביק על התווית הישנה, "וזה המפתח שלך, הארוניות נמצאות בחדר המנוחה, נורית הראתה לך איפה הוא?"

"כן, היא כבר עשתה לי סיור בשטח." השבתי, ורק אז שמתי לב שאני בולע אותו בעיני בצורה מאוד לא הולמת, ואוהב כל פרט שאני רואה. איזה מזל שהוא לא מעלה בדעתו... ועדיף שגם אני לא אעלה בדעתי כי פה זה לא תל אביב, זה מקום קטן ושמרני, ואסור לי לשכוח שאני בארון לכל הרוחות... אם העיניים שלו היו פחות יפות ואם הוא היה נראה קצת פחות בדיוק הטעם שלי בגברים... ואז הבחנתי בתמונה הקטנה שהייתה משוטחת מתחת ללוח זכוכית שכיסה את השולחן שלו, חבויה בין המקלדת לעכבר. בתמונה צולמה אישה לא נאה בעליל, מלאת גוף ומאוד לא מטופחת, מחזיקה תינוק פעוט וחייכני עם בלורית שער דקיק ופרוע, וחמי עומד מאחוריה, ידו מונחת על כתפיה בתנועה מגוננת בעודו מחייך לתינוק.

"אשתך והילד?" שאלתי בניסיון להישמע אגבי - ניסיון לא כל כך מוצלח, נשמעתי לחוץ וסקרן, והמחמירים יגידו גם רכלן וחטטן. 

"כן, זה הבן שלי, נמרוד, פה הוא רק בן חודש בערך, כיום הוא נראה אחרת לגמרי." אמר חמי, וגם בלי להביט בפניו הנוהרים אפשר היה לשמוע את האהבה והגאווה בקולו. מה לעשות, ככה הן תופסות אותם, הנשים. אנחנו מוצצים יותר טוב, ונראים יותר טוב, ופחות מציקים ומנדנדים, אבל הן נותנות להם ילדים, ולכן סולחים להן הכל.

"בן כמה הוא כיום?" שאלתי כאילו שזה בכלל עניין אותי. ילדים במקרה הטוב משעממים אותי, ובמקרה הרע מגעילים אותי. הנמרוד הזה שגרם לאביו לזרוח מרוב נחת, בטח היה גורם לי בחילה.

"הוא כבר בן שנתיים וחצי, לא להאמין כמה מהר רץ הזמן."

"שנתיים וחצי זה כבר ממש גדול, אתם בטח מתכננים להביא לו בקרוב אח או אחות." קשקשתי את עצמי לדעת, מבצע כמעט מבלי משים חיקוי של אחותי הגדולה שהיא פריקית של תינוקות, ומעין אימא אדמה שמנה ופורייה, שופעת חיוכים לכולם חוץ מאשר להומואים כמובן.

"לא, אני לא חושב שאימא שלו תרצה עוד ילד, גם בו אין לה כל כך זמן לטפל." ענה חמי ביובש, והתחיל לצאת מהחדר, ואני בעקבותיו, מנסה להבין מה פשר הערתו המסתורית.

אחר כך היה עלי לחתום על כל מיני טפסים, ולהתעסק בכל מיני בירוקרטיות שכל מי שמתחיל עבודה חדשה חייב להתענות בהן ביומו הראשון, והיה עלי להתרכז ולהבין מי נגד מי, ומה בדיוק התפקיד שלי, ואיפה נמצא כל דבר, ומה שמן של כל הספרניות האחרות, ועשיתי זאת, אבל כל אותו הזמן חשבתי גם על אב הבית, ותהיתי מה הסיפור שלו.

"מצטער נורית, עדיין לא סיימתי עם המזגנים, אבל כבר רבע לארבע, אני חייב לרוץ, מחר אני אסיים, להתראות."

"רגע, אבל יש לנו הרצאה הערב." קפצה נורית ממקומה, "ומה עם הכיסאות שלי?"

"יהיה בסדר, אני אגיע לפה בשבע, ועד שמונה הכל יהיה מסודר, אל תדאגי." הבטיח חמי ונחפז החוצה.

"מה בוער לו כל כך? למה הוא צריך לחזור בערב?" שאלתי את נורית, מנהלת חדר העיון שהייתה הבוסית הישירה שלי.

נורית נאנחה ואמרה שהסיפור הזה ממש עצוב, וכל הכבוד לחמי כי גברים אחרים... וכמובן שמזל שאימא שלו... "מה הבעיה עם אשתו?" ניסיתי לחתוך דרך הקשקשת הצדקנית שלה ישר ללב העניין.

"איזה אשתו? הלסבית הזו הייתה מתה להיות אשתו, או שאולי בעצם לא? לך תדע."

"מי לסבית?" התקשיתי להבין את הפיתול בעלילה.

"אימא של נמרודי החמוד. הם בכלל לא נשואים, והיא בכלל מבוגרת ממנו בכמה שנים, הם החליטו להביא יחד ילד והצליח להם, נמרודי כזה מותק..."

"אבל למה שבחור נחמד כזה יעשה ילד עם לסבית?" חקרתי, משליך לכל הרוחות את הנימוסים הטובים שהורי עמלו כל כך להקנות לי.

"מה למה? כי הוא הומו, זה כזה בזבוז, בחור כל כך מקסים, ממש לא רואים עליו, בהתחלה, כשראיתי אותו עם החבר שלו, כמעט התעלפתי."

"יש לו גם חבר?" שאלתי, וטעם חמוץ של קנאה מילא את פי.

"היה לו, עד לפני כמה חודשים הם גידלו את הילד יחד עם הלסבית, אבל אז החבר שלו השתחרר מקבע והחליט לנסוע לדוד באמריקה, וכמובן שהם נפרדו, ופתאום אימא של נמרוד החליטה ללכת ללמוד בירושלים, היא באה רק בסופי שבוע, ומזל שאימא של חמי, ולפעמים אחותו או אחת הגיסות שלו... יש לו משפחה מאוד חמה, והוא מסתדר, אבל זה לא קל..."

"כן, החיים זה עסק לא קל." הסכמתי, וניסיתי להיראות רציני למרות שבתוכי השתוללו זיקוקי דינור של שמחה וחרמנות שלא יכלו להם שום אזהרות על הפרדה בין תענוג לעסקים, ואיסורים על שעטנז בין עבודה לרומנטיקה.  

מראה מראה שעל הקיר...

יש לי יחסי אהבה שנאה עם המראה, יש מראות שבהן אני אוהב את עצמי, ונהנה להסתכל בדמותי, ויש מראות שמדכאות אותי - אני נראה בהן מכוער ומקומט, ממש מפלצת. ואל תגידו - זה הכל עניין של תאורה - כבר שמעתי את התירוץ הזה, ואני לא מקבל אותו. המראה אשמה, לא התאורה. מראות של חנויות, בעיקר בקניונים, פשוט מתעבות אותי, ואילו המראה שיש לי בבית אוהבת אותי ומשקפת את דמותי בצורה מחמיאה, בבית אני נראה מלא מעט, אבל בצורה נעימה, ולא שמן ורופס, ופני נראות עגלגלות וצעירות, לא נפולות ומדלדלות. במראה הפרטית שלי אין לי סנטר כפול ועיני הן בעלות צבע כחול בהיר, מקסים, ואילו במראות שנוטרות לי טינה עיני מקבלות גוון אפרפר דהוי, תחת סנטרי צומחת פימה מכוערת, ואני נראה כמו הומו מבוגר ומריר שסובל מעודף משקל ומיציבה גרועה. במראות ששונאות אותי פני לובשות ארשת חמוצה, זוויות פי נשמטות ואני דומה בצורה מזעזעת לסבתי עליה השלום ביום בו נודע לה שאני פייגלה. מה פלא איפה שאני מעדיף לקנות בגדים באינטרנט, ולא לכתת את רגלי בין חנויות בגדים רועשות שמוזיקה בלתי נסבלת מנסרת בחללן, ולהתמודד עם מבטים מזלזלים של זבנים צעירים ושחצנים הנחלקים תמיד לשני סוגים - אוחצ'ות מתועבות, או פרחות גסות. טרם החלטתי מי משני הסוגים גרוע יותר, אבל אין ספק שהמראות שם מזיקות לבריאותי הנפשית.

אחת המראות האהובות עלי ביותר היא המראה שאני נוהג לתלות בחדר השינה שלי. היא ארוכה וצרה, ונתונה במסגרת עץ מוזהב, מחוטבת לנוי, ואני נראה בה תמיד טוב עד כמה שגבר עגלגל, לא גבוה, לא שחום וכבר לא כל כך צעיר יכול להיראות. תמיד כשהייתי אורז את חפצי לפני עוד מעבר דירה אחד (מאז שעזבתי את בית הורי עברתי דירה כבר חמש פעמים) הקפדתי לרפד את המראה היקרה שלי בעיתונים לרוב, להוסיף עטיפת קרטון קשיחה, לקשור הכל יחד בזהירות רבה, ולכתוב עליה פנים ואחור בטוש עבה – זהירות שביר.

כשגרתי בתל אביב המראה הייתה החפץ הראשון שהייתי תולה על הקיר, ורק אחר כך הייתי מסדר את שאר הדירה, אבל הפעם לא הספקתי לסדר כלום. המעבר לצפון התברר כעניין מסובך יותר מאשר נדודים מחור יקר מידי אחד למשנהו בתל אביב. הפעם היה עלי גם למצוא עבודה חדשה, ולארגן מחדש את כל חיי וסידור הדירה הוזנח. ביומים הראשונים שלי בקריה הצפונית אליה גליתי ממדינת תל אביב הייתי כל כך המום ומבולבל עד שכל מה שהצלחתי לעשות היה לחבר את המחשב לחשמל, ולהניח אותו על שולחן האוכל - הרהיט היחיד שהיה בדירה ששכרתי. הדירה הייתה דווקא מוצלחת מאוד, קטנה, אבל לא יקרה ובעלת יציאה לגינה נחמדה, מגודלת פרחים מכל מיני סוגים, ומוקפת עצי אלון מוריקים עטורים בפריחה נחמדת שנראתה לי משום מה סינית משהו, והכי טוב, במרחק הליכה מהספרייה בה עבדתי.

הייתי המום כל כך מכל השינויים שעשיתי בחיי עד שלא היה לי כוח לפרק את הארגזים בהם ארזתי את כל רכושי עלי אדמות, ובמשך שני לילות קרים ובודדים ישנתי על המזרון שלי, מוקף ארגזים. המראה האהובה שלי נשענה על הקיר ממש לצידי, אבל לא היה לי כוח לפתוח את קישוריה ולבדוק מה שלומה. מחר חשבתי לעצמי כל ערב לפני שעזבתי את המחשב וצנחתי לתוך שינה עמוקה.

היום השלישי שלי בעבודתי החדשה היה יום שמש יפה ונעים. הגשם פסק ונעשה כמעט חמים. בתום העבודה חזרתי ברגל לדירתי הנחמדה, נהנה עונג רב מההליכה הקצרה והנעימה, מתענג על ריח פריחת ההדרים שבישם את האוויר, ועל יפי הפריחה. בעיקר הרשים אותי עץ כליל חורש אחד שפרח בבת אחת בצבע לילך עז ומרהיב עין. באותו יום, היום הראשון של האביב כמו שהצהיר הקריין ברדיו, הפסקתי להתלבט אם לא עשיתי טעות איומה, ושבעתי נחת מהחלטתי לעזוב את מדינת תל אביב שנה לפני שימלאו לי שלושים. עשית בשכל בוזי, הודעתי לעצמי, אתה לא רק פיקח אלא גם בעל רצון נחוש, ואופי חזק, וחוץ מזה יש לך מזל עצום. מצאת עבודה ודירה ובעזרת השם... לא! עדיף לא לסמוך עליו בנושאים כאלה, בעזרת האלה הטובה וחובבת ההומואים תמצא גם זוגיות עם בחור שווה, מישהו כמו אב הבית החביב והיעיל, אבל שיהיה עשיר יותר, ובלי ילד ו... על מי אתה עובד שמנצ'יק? ילד או לא ילד, אם חמי רק ירמוז לך בקצה האצבע תרוץ אליו כמו כלב מיוחם, ואולי בעצם כלבה מיוחמת? אבל איך לדעתך זה יקרה, טמבל! הוא לא קורא מחשבות, ואם לא תרמוז לו...

הבטתי סביבי ופתאום קלטתי שאני גר בתוך בלגן גדול של ארגזים פתוחים למחצה, ושהעצים הירוקים והיפים שכל כך התפעלתי מהפריחה הסינית שלהם כיסו באבקה צהובה את כל המשטחים בדירה. מספיק להתבטל בועז, אמרתי לעצמי בקול חמור, תראה איזה בלגן, קדימה, לעבודה. האמת שהתחשק לי לשבת בשקט מול המחשב שלי ולגלוש פה ושם, אבל הזכרתי לעצמי שאני בעל רצון נחוש ואופי חזק, ומיד התחלתי לעבוד על סידור הדירה.

עשיתי את זה כבר מספיק פעמים ועם השנים רכשתי די ניסיון, העבודה התקדמה מהר וביעילות ובסופו של דבר סיימתי הכל חוץ מתליית המראה. פתאום קלטתי שאין לי איך לתלות אותה כי המקדחה בה השתמשתי עד כה הייתה של גיסי שתמיד עזר לי ברצון לעבור דירה, אבל מאחר והוא גר בגבעתיים ואני, ברוב חוכמתי, החלטתי להגר לחור הנידח הזה בצפון... ממי אפשר לשאול מקדחה? תהיתי, ופתאום קפצה לנגד עיני רוחי דמותו המוצקה ומעוררת התיאבון של אב הבית, ונזכרתי ששמעתי אותו מבטיח לנורית להיות הערב בספרייה כדי לדאוג שאולם ההרצאות הקטן מסודר לכבוד ההרצאה שייתן יאיר קידר על מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג.

נורית אמרה שאין צורך, והיא תסדר הכל לבד, אבל חמי אמר שהוא משתוקק לשמוע את ההרצאה ולפגוש את יאיר קידר, ואם אני לא טועה בדיוק עכשיו ההרצאה נגמרת ולכן...

הגעתי בדיוק בזמן, ההרצאה נגמרה, יאיר קידר, מלווה בנורית, הלך לרכבו, ורק חמי נשאר מאחור לנעול הכל. "ערב טוב חמי." הצהרתי בקול עליז שהרגיש לי פתאום מעושה ומעצבן, "איך הייתה ההרצאה?" המשכתי לדבר באותו קול עולץ, תוהה למה אני מרגיש מזויף כל כך.

"היה בסדר גמור, אבל באו ממש מעט אנשים, היה לי קצת לא נעים בגלל המרצה." ענה חמי בשלווה, "חבל שלא באת."

"אתה צודק לגמרי, תכננתי לבוא," שיקרתי בטבעיות גמורה, אני ממש טוב בזה, "אבל שקעתי בפירוק הארגזים ושכחתי מה השעה, ועד שנזכרתי אז... תגיד, יש מצב שתשאיל לי מקדחה? אני צריך לתלות כמה דברים ו..."

"איזה דברים? גדולים או קטנים? איזה מקדח אתה צריך, יש לך דיבלים?"

"לא." הודיתי בבושת פנים, "אין לי דיבלים, ואני גם לא מבין גדול במקדחים, עד היום גיסי תמיד טיפל בדברים האלה בשבילי, אבל הוא גר בגבעתיים, וזה קצת רחוק, וגם אם הוא היה גר קרוב אז... בראש השנה רבתי נורא עם אחותי בגלל אה... בגלל דברים, והיא בטח לא תרשה לו לעזור לי יותר למרות שהוא דווקא בחור טוב, ואני בטוח שהוא היה עוזר לי למרות שאמרתי לאשתו ש... לא חשוב."

חמי חייך בסלחנות, היה רושם שההסברים הקטועים שלי משעשעים אותו, "זה בסדר, ממש במקרה יש לי פה במכונית ארגז כלים עם כל מה שצריך, איפה בדיוק אתה גר?"

"מה, אתה רוצה שעכשיו? אבל כבר ממש מאוחר..." שנינו הבטנו בשעונינו וראינו שהשעה רק תשע וקצת, וחמי אמר שזה לא ממש מאוחר, והוא ישן קצת אחרי הצהרים, ולכן מבחינתו עדיף לסיים עם זה כבר עכשיו, אלא אם אני עייף או עסוק?

"ממש לא." הכרזתי, ונכנסתי למכונית שלו שהייתה ישנה, אבל נקייה ומסודרת. על הראי היה תלוי עץ ריח בצורת כנפי צנחנים, שאלתי אותו אם הוא היה בצנחנים והוא חייך שוב ואמר שלא, הוא היה דווקא בגולני, אבל מכר שלו שהתגייס לצנחנים לפני כמה חודשים נתן לו את הכנפיים האלה, וגם מדבקה למכונית, רמז לעבר החלון האחורי של המכונית, שם הייתה דבוקה מדבקה אדומה גדולה עם הסמל של הצנחנים.

"יפה מצידו." הערתי, וליבי התכווץ מקנאה חמוצה במכר ההוא - חייל בסדיר שמשרת בצנחנים, הוא בטח צעיר ויפה ובכושר, ומי יודע מה הוא מעולל במיטה של חמי כשהוא חוזר הביתה לחופשה.

חמי חייך ואמר שזה נכון, באמת יפה מצידו, והיה עוד יותר יפה אם דני לא היה מתייחס למכונית הזו, טפח בחיבה על הדשבורד, כאילו הייתה שלו. "כל פעם שהוא חוזר הביתה הוא משתלט עליה לגמרי, ונזכר שהיא לא שלו רק כשצריך למלא בה דלק, אז איפה בדיוק אתה גר?"

"ברחוב המגדל עשרים ושבע." אמרתי, "זה לא רחוק."

"אני יודע איפה זה." אמר חמי, והתניע.

"ומה עם הבן שלך, מי שומר עליו?" נזכרתי פתאום.

"היום הוא עם אימא שלו, היא והחברה שלה יהיו אצלי עד יום ראשון, ואני ממש לא ממהר הביתה."

"אתה לא מסתדר איתן?" תהיתי.

חמי משך בכתפיו, "כן ולא." אמר בחוסר רצון, והחנה את מכוניתו בדיוק מול דלת דירתי.

שתקתי וגם הוא שתק רגע, ואז אמר שנשים הן עם שקשה להבין אותו, והוא מתקשה בעיקר להסתדר עם ירושלמיות פמיניסטיות, ואז יצא מהמכונית ואני אחריו. "אחריך." אמר והוציא מתא המטען ארגז כלים ענקי מפח. פתחתי עבורו את הדלת והוא נכנס והניח את הארגז שנראה כבד מאוד על הרצפה, ופתח אותו בזהירות, "אז מה אתה רוצה שנתלה?" הביט סביבו.

"את המראה בעיקר, וגם ארון תרופות, ואת המדפים האלה, תגיד, אתה לא רוצה קודם קפה או משהו?"

"אני מעדיף תה צמחים." אמר חמי.

"גם אני, יש לי תה פסיפלורה, הוא מצוין עם דבש ולימון."

הכנתי תה ופרסתי עוגה קנויה, פשוטה אבל טעימה למדי, ותוך כדי כך פטפטתי בקלילות, מנסה להיות מנומס וחביב ומכיר תודה, ותוך כדי כך לתהות על קנקנו של האורח שלי. זה לא היה קל, הוא היה נעים הליכות וחביב, ומנומס מאוד, אבל הרגשתי שהוא עצוב קצת, ואולי מתוח, משהו בו נשאר נוקשה ולא הפשיר למרות מאמצי לקשור איתו קשרי ידידות. ראשית חמי תלה את ארון התרופות מעל הכיור במקלחת, ואחר כך את המדפים מעל שולחן המחשב שהתחלתי להרכיב קודם ולא סיימתי כי משהו שם לא הסתדר לי כמו שצריך. "לדעתי המוט הזה מורכב הפוך." אמר אחרי שהמדפים היו תלויים כהלכה, והתחיל לפרק בזריזות מה שהרכבתי קודם, ומיד עמד על הטעות וסידר הכל כמו שצריך.

"יש לך ידי זהב." שיבחתי אותו, וחייכתי אליו את החיוך הכי מזמין שלי.

"תודה על המחמאה." הנהן חמי וניסה לחייך חזרה, אבל לא כל כך הצליח, שפתיו התעגלו כלפי מעלה בחיוך, אבל עיניו נותרו רציניות. נואשתי ממנו, ולקחתי מספרים כדי לפתוח את קישוריה של המראה.

"מראה יפה." אמר חמי, "המסגרת מוצאת חן בעיני, איפה אתה רוצה לתלות אותה?"

"הנה, כאן." הצבעתי על הקיר מול המיטה.

"אתה בטוח שאתה רוצה מראה ממש מול המיטה שלך?" הביט בי חמי בספקנות והרים גבה משועשעת.

הסמקתי, תוהה מה בדיוק הוא מדמיין לעצמו, וחשתי דגדוג מוזר בשיפולי בטני, "יכול להיות שאתה צודק, אולי עדיף לשים אותה במקום אחר, מה דעתך?"

"זה הבית שלך." משך חמי בכתפיו, "אני מעדיף לא לראות את עצמי שוכב במיטה, אבל בטח יש כאלה שזה עושה להם את זה."

"באמת? מישהו שאתה מכיר?" נקטתי נימת פלרטוט כדי לצאת מהמצב המביך.

חמי תקע בי מבט ישיר שגרם לי להסמיק עוד יותר, ושתק זמן ממושך עד אי נוחות. "בוזי," הוא אמר לבסוף בקול שקט שצמרר אותי, "מה בדיוק הבעיה שלך איתי?"

"מה? אין לי שום בעיה, למה אתה חושב שיש לי בעיה אתך? נהפוך הוא, אני אסיר תודה לך ו... אה..." השתתקתי, מבולבל ונבוך, וגם חרמן נורא. למעשה, קלטתי שהתחלתי להיות חרמן מהרגע שעלה בדעתי לבקש את עזרתו של אב הבית שלנו, מוזר שרק עכשיו הבנתי את זה.

"מפריע לך שאני הומו?" שאל חמי באותו קול שקט ומוזר.

"ממש לא, האמת שגם אני הומו."

הוא הנהן, לא מופתע כלל, "אני יודע, אבל לפעמים ההומופובים הכי גדולים הם הומואים בארון."

"אני לא הומופוב." מחיתי בזעף.

"אבל אתה בארון." קבע חמי בשלווה בוטחת שאיכשהו הרגיעה אותי ושיככה את מבוכתי. לטשנו זה בזה מבטים, תוהים אחד על קנקנו של השני, ואז, לפני שהספקתי לשאול אותו מה זה עסקו בכלל המראה היפה שלי, שעד אותו רגע נשענה בשקט על הקיר והמתינה להחלטתי, החליקה פתאום, השתטחה על הרצפה והתרסקה לאלף רסיסים.

רגע אחד קפאנו נדהמים והבטנו במראה המרוסקת ואז אמר חמי בקול עליז, "מזל טוב בועז." ומיד הוסיף, "איפה המטאטא והיעה שלך?"

"במטבח." אמרתי והתיישבתי המום על המיטה, כי רגלי לא נשאו אותי פתאום, מה יהיה איתי עכשיו, אחרי שהמראה היחידה שבה נראיתי טוב נשברה? חמי חזר עם פח, מטאטא ויעה, הרים בזהירות את המסגרת שלא נפגעה והשעין אותה על הקיר, וטאטא בתנועות חסכניות ומדויקות את שברי הזכוכית.

"אתה בסדר בוזי? אתה נראה קצת חיוור." אמר אחרי שסיים.

"אהבתי את המראה הזו, רק בה אני נראה סביר." אמרתי בכנות, ומיד אחר כך תפסתי איזה שטות פלטתי וניסיתי לחייך כדי לעשות רושם שהתלוצצתי, "סתאאאם!" פלטתי, אבל חמי לא קנה את זה.

הוא התיישב לצידי על המיטה וכרך יד חזקה וחמה על כתפי, "אני מאוד מצטער." אמר בעדינות ולחץ קלות על כתפי.

"זו לא הייתה אשמתך, היא פשוט החליקה ונפלה מעצמה."

"כן, שמתי לב, נכון שזה היה ממש הזוי?"

"לגמרי." הסכמתי וצללתי לתוך עיניו החומות, "אתה יודע שיש לך עיניים ממש יפות?" הנחתי יד על ברכו.

"תודה, גם לך." ענה חמי, מציץ לתוך עיני, ושנייה אחר כך שפתינו נפגשו והתנשקנו.

אחרי כרבע שעה של גיפופים ונשיקות מצאנו את עצמנו שוכבים על המיטה, בלי חולצות, מתנשפים, אבל ברגע שהוא שלח ידיים לעבר חגורת מכנסי נזכרתי לשאול מה עם דני? "מי?" שאל חמי בפיזור נפש, מוכיח שהוא בעל חוש טכני מפותח כשפתח את אבזם חגורתי ביד אחת בלבד.

"דני, החייל שלוקח לך את המכונית כשהוא חוזר מהצבא?"

"אה, דני..." חמי חייך, ואמר שאני לא צריך לדאוג בגללו.

"אני לא דואג בגללו, אני דואג בגללי."

חמי הניח לחגורה שלי והתיישב, "למה אתה מתכוון?"

"לזה שאני... מסובך להסביר, בעיקר עכשיו, אבל אני פשוט... בוא נגיד שהחלטתי שאני לא עושה יותר סטוצים עם בחורים שנמצאים במערכת יחסים."

"אז פעם כן עשית?"

"פעם הייתי צעיר וטיפש, ועשיתי שטויות, אני מנסה להפסיק."

"אני מבין, אתה צודק ותאמין לי שאתה לא צריך לדאוג בגלל דני, הוא ואני... הוא כמו אחי הקטן, אני מכיר אותו מאז שהוא היה ילד, הייתי שכן של אימא שלו ועזרתי לה לגדל אותו, עד כמה שידוע לי הוא בכלל סטרייט, וגם אם לא... הוא כמו קרוב משפחה שלי ככה שזה בכלל לא..."

"ומה עם אימא של הבן שלך?"

"היא לסבית, עשינו את הילד בהפריה מלאכותית, הקשר שלי איתה נטול כל רומנטיקה, נפרדתי מהבן זוג שלי לפני כמה חודשים ואני פנוי לגמרי."

"יופי, גם אני, אז..." הושטתי לעברו את זרועותיי, אבל הוא נשאר לשבת רחוק ממני, מביט בי בקרירות מרוחקת כאילו לא ניסה רק לפני רגע לפשוט מעלי את מכנסי. "מה הבעיה, נעלבת בגלל החקירה שלי?"

"ממש לא, עשית בשכל, וטוב שעצרת אותי, לא סתם אומרים שכשהזין עומד אז... רק עכשיו קלטתי שאתה לא יודע שאני נשא."

אם הוא ציפה שאני אבהל, ואזנק ממקומי בצעקות הוא התאכזב, אי אפשר לחיות כל כך הרבה שנים בתל אביב בלי לפגוש המון נשאים ולהכיר הרבה זוגות מעורבים. אני פוחד יותר מעוד בן זונה שישאיר אותי עם לב שבור מאשר מאיידס, וזה בדיוק מה שאמרתי לחמי.

"אני לא יכול להבטיח שום דבר בקשר ללב שלך, אבל איתי אתה לא צריך לדאוג מהדבקה. אני מטופל בתרופות, ואני במצב ממש טוב, וכמובן שלא נעשה כלום בלי קונדומים."

זו הבעיה עם דיבורים, ברגע שמתחילים קשה להפסיק. "החבר שלך ידע שאתה נשא? כמה זמן אתה לוקח תרופות? ואם כבר מדברים עליו, למה נפרדתם, וכמה זמן הייתם יחד?"

"כמה שאלות." חייך חמי, וחזר לשכב על המיטה, "בוא הנה, תביא חיבוק."

התגלגלתי אליו והנחתי ראש על כתפו. התחבקנו והתנשקנו קצת, ואחר כך נפטרנו מהמכנסים, התעטפנו בשמיכת צמר רכה ודיברנו. הוא סיפר לי שהוא ורוני היו יחד מאז חורף 2004 ושהוא גילה שהוא נשא שנה קודם, ובהתחלה היה ממש שבור בגלל זה, וגם בגלל דברים אחרים, אמר ולא פירש. הם נפרדו בתחילת השנה, אחרי שרוני החליט לא להמשיך להיות בקבע אלא לנסוע לארצות הברית לחפש שם את העתיד.

"אהבת אותו?"

"לפעמים כן, בטח שכן, כשלא רציתי לרצוח אותו אז כן, אהבתי. הוא ואני, זה לא היה סיפור קל, כל הזמן רבנו ונפרדנו, וחזרנו ו... עזוב, ומה אתך, למה עזבת את תל אביב? מה יש לך לחפש בחור הנידח הזה?"

"את מה שאי אפשר למצוא בתל אביב, קצת שקט למשל, ואוויר נקי, ונוף ירוק, וכמובן אהבה." אמרתי ונישקתי אותו לאט ובכוונה רבה.

"אהבה זה מצרך נדיר בכל מקום, לא רק בתל אביב." השיב חמי אחרי שעשיתי הפסקה כדי לנשום, כיבה את האור, נישק אותי גם כן ומשך מעלי את תחתוניי, "יש לך קונדומים?"

"כן, אבל אני לא זוכר איפה בדיוק תקעתי אותם, ולך?"

הוא גיחך, "כן, אבל לא פה, אלא בבית, אז מה עושים, שאני אלך?"

"לא." אחזתי בו, "תישאר, אני בטוח שנסתדר."

צדקתי, הסתדרנו יפה מאוד גם בלי קונדומים. אחרי שגמרנו הוא אמר שהוא חייב להתקלח, מזל שהוצאתי מהארגזים את המגבות והסבון. הוא הלך להתקלח ולא מחה כשהצצתי למקלחת, בוחן את גופו הרטוב, "אתה בדיוק הטעם שלי." גיליתי לו.

הוא חייך אלי מתחת לזרם המים, "יופי של מים, בוא תצטרף אלי, אני אסבן לך את הגב."

"אה... אתה בטוח?"

"לגמרי, נו, בוא כבר בוזי."

"בסדר, אבל אם אני לא בדיוק הטעם שלך אז תעשה טובה ואל תספר לי."

"שטויות, אתה בסדר גמור, בוא הנה." הוא סיבן את גבי, ירד משם אל ישבני וסיבן עוד איברים, והרגיע אותי שאני חמוד ואני ממש מוצא חן בעיניו למרות שאני לא שחום ולא מסוקס, וציין שיש לי חיוך חמוד ועיניים יפות, והוסיף עוד מחמאות מתוקות כהנה וכהנה, ומזל שהוא זכר שצריך קונדום כי אני התרגשתי והתלהבתי כל כך עד ששכחתי. בסוף הוא גמר בין פלחי ישבני, ואני גמרתי בכף ידו, ואחרי שהתקלחנו שוב ויצאנו הוא שאל אם אני רוצה שהוא יישאר לישון איתי.

"תישאר." ביקשתי, צללתי למיטה והבטתי בו, מצפה שיצטרף אלי.

"בסדר, אבל קודם אני צריך להתקשר." הוא התקשר ודיבר רכות עם מישהי שנשמעה עצבנית, הבטיח שיגיע מחר מוקדם בבוקר, איחל לה לילה טוב וסגר. "נשים." אמר באנחה, והתכרבל לצידי.

"מה הבעיה שלה?"

"לא יודע בדיוק, לדעתי הכל נובע מרגשות אשמה, מיד אחרי שהילד נולד היא נדלקה על מישהי מירושלים ששכנעה אותה לבוא ללמוד בהר הצופים. אני דווקא עודדתי אותה ללכת אבל לא נעים לה שהיא משאירה את רוב הטיפול בילד עלי, וכדי לא להרגיש אשמה היא צריכה לעשות קולות של פמיניסטית אדוקה ששונאת גברים ואוכלת שוביניסטים לארוחת בוקר."

"אז אתה שוביניסט?"

"ממש לא, אני רק נראה ככה." הצטחק חמי, ומעך אותי אליו בחיבוק, "האמת שאני אבא במשרה מלאה, ואוהב את זה. אני מקווה שזה לא מפריע לך."

"ממש לא, אמרתי לך, אתה בדיוק הטעם שלי." אמרתי, ובאותו רגע התכוונתי לכל מילה, שוכח כמה אני נגעל מתינוקות, ועוד יותר מההורים שלהם, אבל מה לעשות, ברגע שאני מאוהב הזיכרון שלי נמחק, המוח מפסיק לעבוד ואני פולט שטויות ומאמין לכל מילה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה