יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

1. פחז כמים

אז קודם כל שיהיה לגמרי ברור, למרות שכל ההוכחות בשטח מראות אחרת, אני אוהב רק אותו. הוא לא מתאים לי, הוא לוקח אותי למקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם, הוא מרגיז אותי, רב איתי, מנסה לשנות אותי, לחנך אותי, לעצור אותי פה, ולדחוף אותי קדימה שם. אני פוחד ממנו, כועס עליו, בורח ממנו ואחרי שאני מגלה שהוא לא רודף אחרי מבין שאני לא יכול בלעדיו, שכל הבחורים האחרים הם סתם. בסופו של דבר זה תמיד ולנצח אך ורק הוא.

אחרי שאנחנו נפרדים סופית ובאופן מוחלט אני מחזיק מעמד שבוע, אולי שבועיים, פעם אפילו חודש, אבל זה לא נחשב כי הייתי בחו"ל, מנסה להשיג אותו בטלפון בכל שעה פנויה (והורס את הבילוי לעצמי ולאחרים כל פעם שהוא לא ענה) ובסוף נשבר וחוזר אליו. הוא קשוח, משחק אותה גבר, מתעקש שהוא לא רוצה ובכל זאת לא זורק אותי מכל המדרגות ומקשיב לי בשקט אחר כך צוחק ומושך אותי אליו וזה שוב מתחיל.

בעיניו אני אץ קוצץ חסר אחריות, פחז כמים אימפולסיבי, פרא אדם היפר אקטיבי, עלק דו מיני ששותה יותר מידי כדי להעמיד את הזין עם בחורות. אני מחזיר לו עלבונות דומים וקורא לו פולנייה כבדה ומעצבנת, שולח אותו לשבת בחושך ולהיעלב כל פעם שנדמה לו שבא לי על אחר, ובא לי, בטח שבא לי, כי הוא צודק, כי אני באמת פחז כמים, אץ קוצץ חרמן שרץ מקראש לזיון, חומד גברים ונשים כאחד, מדלג מהבית הדתי המזרחי השמרני לסיר הבשר התל אביבי ורק דבר אחד אצלי נשאר קבוע ויציב ולא משתנה, האהבה שלי אליו.

זה התחיל בגלל תמונה שראיתי במקרה אצל חבר. הייתי אז חייל בסדיר בסוף השירות שלו. בן עשרים ואחת וקצת, עכשיו אני יודע, הייתי רק ילד, אבל אז הרגשתי אחלה גבר שבגברים. בגלוי ולעיני כל רציתי בחורות, וגם השגתי אותן, ודי בקלות, אולי כי לא באמת היה אכפת לי ממשהי. בסתר רציתי גם גברים וגם אותם לא היה קשה להשיג, אם כי עם גברים זה היה תמיד בבחינת מים גנובים שמתקו לי מאוד.

הייתי חצוי לשנים, רוני של היום שפלרטט בעוז עם כל מה שלבש חזייה, ורוני של הלילה שבחן בחמדנות ישבנים גבריים ונהנה לשפד אותם על הזין התימני הגדול שלו. חייתי בשלום עם שני החלקים הללו, נהניתי לדלג בין שני העולמות. לא חשבתי על עצמי כעל הומו והייתי בטוח שאחרי שאתבסס קצת כלכלית אתחתן ואקים משפחה כמו כולם. תכננתי ללכת לקבע ולהמשיך בקריירה צבאית בחיל האוויר, אולי אפילו ללכת לקורס קצינים? למה לא?

ואז ראיתי יום אחד תמונה של גבר צעיר על קיר חדרו של דדי שהשתחרר לא מזמן וחזר לגור אצל הוריו. לכאורה גם דדי התלבט בין נשים לגברים, רק שלא כמוני היה ברור לכל מי שעיניו בראשו – חוץ מלהוריו כמובן - שאחד כמוהו, בחור עדין, יפה ונשי שכל כך נהנה לרדת על הברכיים ולמצוץ הוא הומו, ושהדיבורים שלו על בנות זה סתם הסוואה לא מוצלחת. כן, גם לי הוא אהב למצוץ, אבל בתמונה הוא היה צמוד לטיפוס ההוא שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. שאלתי מי זה והוא צחק. אמר שזה אחד שלא ישים עלי, שהוא לא בשבילי, הוא מבוגר יותר מאיתנו ולא בארון, יש לו עבודה ודירה משלו והוא חכם וגבר, לא סתם ילד.

טוב, האתגר הזה הדליק אותי, וגם המבט שלו, והחיוך הזה, כאילו שהוא צוחק על עצמו ועל כל העולם בבת אחת. חיוך קטן וקצת עייף כזה בפנים יפות כל כך, פנים של גבר למרות העדינות שלהן. גם הגוף שלו מצא חן בעיני, אז עוד לא ידעתי עד כמה הוא ימצא חן בעיני, אבל כבר בפעם הראשונה, בתמונה הקטנה ההיא, נדלקתי על הכתפיים הרחבות והידיים הגדולות והעמידה הזו, הקצת רשלנית וכל כל חיננית.

"בחייך, עוד אשכנזייה פסיבית אחת שמנסה לעשות רושם עם השרירים שלה." אמרתי בבוז לדדי שהסתכל, טיפה בעצב, בתמונה הקטנה.

"אתה טועה לגמרי חוץ מזה שהוא באמת אשכנזי." אמר דדי, "והוא כמעט היה שלי, אבל ויתרתי עליו בגלל שפחדתי ועכשיו זה מאוחר מידי."

"פחדת ממה, מהטיפוס הזה?" השתחצנתי כמו שאני נוהג לעשות כדי להסתיר מה שאני באמת מרגיש.

"לא, מזה שהוא נשא איידס."

"אהה... ככה." זה באמת הרשים אותי, לא הכרתי קודם אף נשא למרות שקראתי והתעניינתי בנושא כדי לדעת איך להיזהר ולא להידבק.

"על כמה נתערב שביום שאני פוגש אותו אני מכניס אותו למיטה." צחקתי אל דדי שהמשיך להסתכל עלי בפרצוף חמוץ. אני חולה על הטוניסאי העצוב הזה, אבל לפעמים הוא מעצבן אותי קצת עם הדיכאוניות שלו.

"אתה צריך לפגוש אותו קודם." הוא אמר.

"נו, אז מה הבעיה? איפה הוא אוהב לבלות, הטיפוס הזה? מה שמו בכלל?

"מנחם, שמו מנחם ברנוביץ. החברים שלו קוראים לו חמי. הוא לא בליין גדול, לא שותה ולא אוהב להסתובב בפאבים ובמועדונים, בחור שקט כזה."

"איפה הוא גר?"

"בעיר גנים, מול צומת דשנים."

ביקשתי שייקח אותי אליו לביקור והוא היסס וגמגם, התפתל וניסה להתחמק, אבל אני עקשן גדול והוא נכנע לבסוף והסכים. אפילו התערבנו - אני מתבייש לספר על מה. לא, לא על סקס, סתם על משהו דבילי - שכמה שעות אחרי שאני אפגש איתו אני מכניס אותו למיטה.

זכיתי בהתערבות, והאמת, זה היה קל מאוד. גם בלי ההתערבות הדבילית הזו זה היה קורה, אבל לא רק שהייתי איתו כל הלילה וישנתי איתו עד הבוקר גם למחרת לא הפסקתי לחשוב עליו. חזרתי לבסיס ומשם התקשרתי אליו כל יום ובסוף השבוע, במקום לחזור הביתה לאימא, באתי אליו. ביליתי אצלו את כל סוף השבוע ומאז אפשר להגיד שאנחנו יחד... בערך.

אולי בגלל זה למרות שלחצנו ידיים כשהתערבנו דדי אף פעם לא קנה לי את המנת פלאפל הזו שהוא הבטיח לי, ואני אף פעם לא טרחתי להזכיר לו שהוא חייב לי, כי הרי שנינו יודעים שלמרות שבהתערבות זכיתי אפשר להגיד שבעצם הפסדתי.

בערב הראשון בדירה שלו ישבנו שלשתינו – דדי, הוא ואנוכי - ודיברנו. אני דיברתי מעט, הרי הייתי סתם אורח מזדמן ובעצם לא שייך. נכון, מטבעי אני נוטה להשתלט על כל שיחה, מתערב, מתלהב, משתחצן קצת, אבל הפעם קצת התביישתי ולכן שתקתי ורק הקשבתי. ראינו חדשות, ואחר כך בעקבות מה שהראו בטלוויזיה הם דיברו על פוליטיקה, על איזה סרט חדש, ואחר כך על ספורט. שיחת סלון רגילה, דדי אפילו לא ניסה לרכל כמו שהוא נוהג בדרך כלל אלא התנהג באיפוק כאילו שהוא משוחח עם איזה מכר של הוריו ולא עם חבר. זה הרשים אותי מאוד, איך שדדי דיבר יפה ובלי קללות וגסויות עם המארח שלנו. אולי בגלל זה שתקתי בנימוס ודיברתי רק כששאלו אותי משהו, או אולי כי התרשמתי ממנו מאוד וחשבתי שהוא יפה וגברי ונבון מאוד? כנראה שקצת מכל דבר.

אחר כך דדי קיבל טלפון ממישהו שרצה להיפגש איתו והסתלק. אחרי שהוא הלך המשכנו לשבת על הספה ולצפות בטלוויזיה. ראינו 'חוק וסדר', סדרה שלא צפיתי בה לפני כן כי חשבתי שיש בה יותר מידי דיבורים. צדקתי, באמת דיברו שם המון, אבל סך הכול היה מעניין ואז, כשהתוכנית נגמרה, הוא כיבה את הטלוויזיה ואמר שכנראה דדי לא יחזור יותר היום ומה אני רוצה לעשות? "אני יכול להישאר לישון פה?" שאלתי.

"בטח, אין בעיות. על הספה או איתי במיטה?"

"אני חושב שבמיטה שלך יהיה לי נוח יותר."

"אתה צודק, הספה לא נוחה." הוא חייך, אבל בחביבות נעימה כזו, לא כאילו שהוא מתכנן עלי משהו. מהשיחה שלנו אי אפשר היה לנחש בכלל שלא מדובר בשני סטרייטים מושבעים שיתעלפו מתדהמה אם מישהו ירמוז להם שיש משהו מיני בשני גברים במיטה אחת. הוא שלח אותי להתקלח וסידר בינתיים את החדר, רחץ כלים וטאטא את המטבח. אחרי המקלחת לבשתי מכנסי התעמלות קצרים שהבאתי איתי בתרמיל שלי והתחבאתי מתחת לשמיכת פוך שלו. זה היה בתחילת החורף, התחיל להיות קר וירד קצת גשם והיה לי נעים וחמים במיטה שלו. אחרי שהוא צחצח שיניים הוא נכנס גם כן למיטה, לבוש רק בתחתונים, וכיבה את האור.

פתאום קלטתי שאם אני לא אעשה משהו הוא פשוט יירדם כי כנראה שאין לו מושג שאני מעוניין ורוצה. לא ידעתי איך להסביר לו מה עובר לי בראש אז התחלתי לדבר על הבעיות שלי עם הורי. לא המצאתי כלום, באמת יש לי בעיות אתם, הם דתיים מאוד, שמרניים מאוד, לא מבינים למה אני לא חוזר כל יום הביתה, לא הולך לבית כנסת כל בוקר, לא מניח תפילין, לא מחפש בחורה טובה להתחתן אתה.

"למה באמת אתה לא מחפש לך חברה נחמדה שתוכל לדבר איתה?" שאל חמי בנחת.

"יש דברים שאי אפשר להגיד לבחורות."

"איזה דברים?"

"כל מיני דברים שאפשר לעשות רק עם גברים." עניתי, הסתובבתי אליו ונישקתי אותו על הפה.

"אז אתה הומו?" הוא שאל והדף אותי בעדינות מעליו, הפך אותי על הגב ואחר כך נשכב מעלי, נתמך במרפקיו ככה שכמעט לא נגענו זה בזה.

"כן, לא, בערך... אני אוהב גם בחורות, אבל..."

"אבל מה?"

במקום לענות שמתי יד על עורפו ומשכתי אותו אלי ושוב נישקתי אותו. "אתה בכלל לא מכיר אותי רוני, אתה לא יודע עלי כלום, זה לא רעיון טוב להיכנס למיטה של אדם זר." הוא אמר בקול סבלני של גננת שמדברת עם ילד לא ממש מבריק, ואחר כך התגלגל מעלי ונשכב בקצה המיטה, מקפיד לא לגעת בי.

נעלבתי קצת. לא הייתי רגיל לזה שדוחים אותי. פתאום הוא נעשה מן אתגר כזה, וכמובן שהייתה גם ההתערבות עם דדי שלא רציתי להפסיד בה... "אני יודע שאתה נשא, דדי סיפר לי. אני לא דואג, יש לי קונדומים."

חמי נאנח. "דדי לא היה צריך לעשות את זה." אמר בחוסר רצון.

"אל תדאג, הבטחתי לו לא לגלות לאף אחד. אני יודע שזה סוד."

"סוד שיותר מבן אדם אחד יודע אותו הוא כבר לא סוד."

"ממי נדבקת?"

"מהאקס שלי. עזוב, זה לא חשוב עכשיו."

"נכון." אמרתי ושוב הסתערתי עליו ונישקתי אותו, והפעם הוא החזיר לי נשיקה, עדיין לא צרפתית, עדיין רק עם השפתיים, אבל לפחות הוא לא דחף אותי מעליו.

"איזה זה מן שם זה רוני?" הוא שאל, "איך קוראים לך באמת?"

"שמי אהרון בשרי, אבל עוד כשהייתי בבית ספר קראו לי תמיד רוני וכולם כבר התרגלו שזה השם שלי."

הוא גיחך. "שם מצחיק."

"כן, נכון." הסכמתי, כי באמת השם שלי טיפה מצחיק, "אבל זה לא מצחיק." שמתי את היד שלו על הזין שלי שעמד כמו טיל, מותח את הבד של המכנסים. גם לו עמד, בדקתי, אבל אחרי שנפטרנו ממעט הבגדים שהיו עלינו והתחלנו לגעת וללטף התברר ששנינו רוצים אותו דבר, וזה כבר היה פחות מצחיק. די מהר התברר ששנינו בעצם אקטיביים ואז הוא התחיל להסביר לי בצורה מאוד משכנעת שבעצם כל הקטע הזה של אקטיבי פסיבי זה סתם שטויות, בכל אחד יש קצת מכל דבר ובזמן המתאים ועם שותף מתאים, כל אחד יכול להיות פסיבי גם אם הוא בטוח שהוא לא.

"וואללה?" אמרתי לו בציניות והוא צחק והתחיל לנשק אותי מכף רגל ועד ראש ואמר לי שאני טעים כמו קובית שוקולד. "אתה מתכוון להגיד שאני מתוק?" שאלתי, קצת בעלבון, כי אני לא חושב שגבר אמיתי אמור להיות מתוק. זו מחמאה שטובה לנשים ולילדים, לא לגברים.

חמי צחק ואמר שהוא התכוון לשוקולד מריר, ושהוא בכלל לא אוהב שוקולד מתוק מידי, ואחר כך נתן לי לטעום שוקולד בלגי מריר שהיה טעים מאוד. "זה כמו לאכול קפה טוב." אמרתי והושטתי יד לעבר החפיסה לקחת עוד חתיכה. חמי הרחיק אותה קצת ממני ככה שהייתי צריך להתהפך על הבטן כדי להגיע אליה ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר היה עלי, יושב לי על הרגלים ומחזיק אותי במותנים. נורא נבהלתי, הוא גדול וכבד יותר ממני ופתאום הרגשתי לכוד. שכחתי מהשוקולד והתחלתי להתפרע וחמי הניח לי מיד ואמר שאם אני לא מבין שהוא אף פעם לא יכריח אותי לעשות משהו שמפחיד אותי אין טעם שנהיה יחד. הוא היה מאוד רציני והיה לו מאוד חשוב שאני אגיד שאני סומך עליו ובוטח בו וביקש שאבטיח לו שאני בחיים לא אלך למיטה עם מישהו שאין לי אימון מוחלט בו. "למה לא?" שאלתי, "מה זה שייך בכלל?"

"מפני שסקס, בעיקר עם גברים, עלול להיות מסוכן, גם בגלל איידס וגם בגלל שיש כל מיני מניאקים בעולם שיכולים להכאיב לך. לפני שנעשה משהו אני רוצה שתגיד אם אתה סומך עלי כי אם לא אז עדיף שנעזוב את זה."

"טוב, אני סומך עליך." אמרתי אחרי שחשבתי על זה קצת, וחזרתי לשכב על הבטן. לא הצטערתי על זה, הוא התחיל לנשק לי את הגב, יורד מהעורף לאורך הגב – הייתה לי מזה צמרמורת מדהימה - עד לתחת, ובלי שום היסוס המשיך ישר פנימה. שמעתי על הדבר הזה, אבל חשבתי שזה משהו שרק שחקנים בסרטי פורנו עושים. הלשון שלו על החור שלי הטריפה אותי לגמרי, אם הוא רק היה מבקש הייתי נותן לו לזיין אותי, אבל הוא לא ביקש. אחרי שהוא ליקק אותי טוב טוב וגרם לי להתפתל ולצעוק כמו ילד שרק עכשיו גילה את הסקס הוא חיבק אותי מאחורה, הזין שלו מונח בין פלחי הישבן שלי והתחכך בי. זה היה כל כך טוב... היד שלו על הזין שלי והזין שלו משתפשף על התחת שלי... עד היום זו אחת התנוחות הכי מוצלחות שלנו.

גם כיום אני אף פעם לא מצליח להחזיק מעמד וגומר מהר כשהוא עושה לי דברים כאלו. בפעם הראשונה גמרתי ממש מהר ועוד לפני שהספקתי להתנצל הוא גמר גם כן. אחר כך שכבנו עוד כמה דקות מחובקים, מתנשפים. זו הייתה הפעם הראשונה עם גבר שלא התחשק לי לברוח מיד אחרי שגמרתי. אחרי שנחנו קצת ודיברנו על כל מיני דברים וצחקנו קצת נעשינו שוב חרמנים. הפעם אמרתי שאני רוצה לנסות בתנאי שאם זה מכאיב ולא נעים הוא מפסיק מיד. "אני מבטיח לך." הוא אמר, ובאמת, ברגע שצעקתי שדי הוא הפסיק. כמה דקות אחר כך רציתי לנסות שוב ואחרי שהוא נכנס קצת צעקתי שדי, שיפסיק.

שעה שלמה שיגעתי את שנינו, כן ולא, לא וכן. כל פעם הוא היה קצת יותר בפנים ואחר כך הייתי נבהל ומפסיק. בסוף נמאס לו, הוא חיבק אותי חזק, מצמיד אותי אליו בכוח והתיישב, אני עליו. כוח המשיכה עשה את השאר. "אבל הבטחת!" צעקתי.

הוא מיד הוריד ממני את הידיים ואמר שאם באמת כואב לי אני יכול לקום. לא קמתי. זה היה נעים מידי, וכשהוא התחיל לנשק לי את העורף והצוואר וללטף אותי מקדימה... טוב, נדמה לי שזה די ברור ואין צורך שאמשיך לפרט. אחר כך התקלחנו יחד וישנו מחובקים.

בבוקר הוא הסיע אותי לצומת ואמר לי שאם אני רוצה שניפגש שוב הוא ישמח מאוד, אבל הוא מעדיף שאני אחשוב על זה קצת ורק אחר כך אתקשר. לא סתם הוא קורא לי פחז כמים, עוד לפני שהגעתי לבסיס החלטתי שאני רוצה לראות אותו שוב. התקשרתי בצהרים, ועוד פעם אחרי כשסיימתי את העבודה. התקשרתי גם למחרת לשאול אותו אם אני יכול להגיע אליו לשישבת והייתי מאוד מאושר שהוא אמר שהוא ישמח מאוד. ההורים שלי פחות שמחו כשהודעתי להם שאני נוסע לחברים ואני לא אהיה אתם בארוחת ליל שבת, אבל לי לא היה אכפת, רציתי לראות אותו שוב גם אם זה יצער את אימא. בסוף השבוע הראשון שלנו יחד בילינו נפלא. הוא צחק כשהודעתי לו שאם באמת אין דבר כזה, פסיבי או אקטיבי, אז גם אני רוצה, ואחר כך הודה שקצת מפחיד אותו הזין הגדול שלי. היה ויכוח די מצחיק של מי יותר גדול... אני מתבייש קצת להיכנס לפרטים, אבל האמת היא שלאף אחד מאיתנו אין במה להתבייש.

הוא נתן לי לעשות מה שרציתי ואחר כך אני נתתי לו, היינו נחמדים זה אל זה ומאוד מנומסים. כנראה שעוד לא הרגשנו מספיק נוח זה עם זה לריב כמו שאנחנו רבים כיום, וחוץ מזה גם לא הכרנו מספיק זמן ככה שלא היה לנו על מה באמת לריב. היינו בשלב שבו לומדים להכיר זה את זה, מתלהבים ומתאהבים ולא מבחינים במגרעות אחד של השני. עוד דבר שעשיתי לראשונה איתו היה נשיקה צרפתית. כבר התנשקתי קודם כמובן, אבל רק עם בחורות הרשיתי לעצמי לעשות את זה עם לשון והכול.

חמי לא ויתר לי והתעקש שגם אנחנו נתנשק ככה וצחק כשאמרתי שחשבתי שנשיקות צרפתיות זה דבר שעושים רק עם בחורות. "מה יש לך מבחורות אהרון? אתה הומו."

"אני דו מיני."

הוא צחק ואמר שאני מדבר שטויות, אין דבר כזה. "למה לא?" התעקשתי, "אם בן אדם יכול להיות לפעמים פסיבי ולפעמים אקטיבי אז למה הוא לא יכול לרצות גם גברים וגם נשים?" התווכחנו על זה קצת עד שנרדמנו ולמחרת בבוקר, לפני שנפרדנו בצומת, שאלתי אותו אם אנחנו יחד.

"אתה מתכוון... יחד יחד, כאילו זוג?" הוא שאל ונראה קצת נבוך.

עשיתי כן עם הראש כי התביישתי להגיד כן. אף פעם לא חשבתי שארצה שגבר יהיה הבן זוג שלי, אבל איתו הרי הכול היה אחרת. "אם אתה רוצה." הוא אמר וחייך קצת, "אני אשמח מאוד, אבל תבטיח לי להתקשר אלי לנייד רק אם זה יהיה מקרה חירום כי בבסיס לא יודעים עלי ואני לא רוצה שישמעו אותי מדבר אתך."

"בסדר." אמר חמי, קצת בעצב, "ואתה אהרון יכול להתקשר אלי כל פעם שיתחשק לך. כולם יודעים עלי ולדעתי ככה הרבה יותר טוב."

"נדבר על זה אחר כך." אמרתי ורצתי להסעה של הבסיס, ובאמת דיברנו על זה אחר כך, כבר ארבע שנים אנחנו מדברים ורבים ומתווכחים על אותם נושאים בלי שנצליח לשכנע אחד את השני.

לדעתי אחת הסיבות להבדלי האופי ביני לבינו הוא המעמד של כל אחד מאיתנו במשפחת המוצא שלו. מנחם הוא ילד סנדוויץ' שנאלץ להיאבק מאז לידתו על מקומו במשפחה בעוד שאני בן הזקונים של הורי שנולד להם כהפתעה אחרי שאחי ואחיותיי היו כבר גדולים מספיק לא לקנא בי אלא לפנק אותי כמעט כמו ההורים. לו יש שני אחים גדולים מעליו ואחות קטנה ומפונקת שנולדה אחריו, אחותו הקטנה נולדה כשהוא היה בן שלוש ומאז לא היה לאף אחד זמן לפנק אותו. "אימא נורא רצתה ילדה, אם אני הייתי נולד ילדה היא לא הייתה נולדת." הוא אמר לי כשהראה לי תמונות של משפחתו. האחים הגדולים שלו נראו בריונים שעירים ומכוערים, דומים לאבא. הוא ואחותו קיבלו את הפנים העדינות מהאימא. אחותו דקה וחיננית כמו אימו ואילו הוא רחב וחזק כמו אביו, אבל לא מגושם כמו אחיו, וגם לא כל כך שעיר.

הוא לא חלק לגמרי כמוני וזה מוצא חן בעיני. אני אוהב את מעט השיער על החזה שלו ואת הפס הדק של שיער המשי שיורד אצלו מהטבור אל הערווה. אוהב את הניגוד בין העדינות של פניו הסגלגלים והבהירים – שלדעתו הם נשיים מידי - ובין צווארו ועורפו החזק. הוא גבר יפה תואר, אבל בכלל לא הטיפוס שלי, אני מעדיף אותם רזים ובלונדיניים, שיהיו הנגטיב שלי, אבל חמי לא בלונדיני, למרות שהוא אשכנזי עשר דורות אחורה, ועורו הבהיר לא משתזף אף פעם. שערו חום ועיניו חומות בהירות עם כתמי ירוק זהוב צפים בתוכם. פעם דברים כמו צבע שיער ומידת בגדים הייתה חשובה לי, כיום זה לא משנה. מה זה חשוב כל עוד יש לו כפות ידיים גדולות וחזקות שאוחזות בי בעדינות מפתיעה וכשהוא רואה אותי החיוך שלו זורח אלי בחמימות, תמים כמו חיוך של ילד? "מגיע לך מישהו נחמד יותר ממני." אמרתי לו עוד בהתחלה, והוא חייך, מופתע, בטוח שאני סתם מדבר.

אחר כך, כשהוא הכיר אותי יותר טוב הוא הבין, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. אף פעם לא הייתי צריך להסביר לו מה קורה במשפחה שלי, אני לא טוב בהסברים ואחרי הפעם ההיא כשאבא אילץ אותי לחזור הביתה הוא כבר הבין הכול מעצמו. הסיפור קצר, פשוט ודי מכוער. שבועיים בערך אחרי שהכרנו חליתי בשפעת וקיבלתי גימלים. במקום לחזור לאימא, להתפנק אצלה ולשתות תה עם שיבא העדפתי לנסוע אליו. התגעגעתי מאוד ורציתי את החיבוק שלו גם אם אצלו היה רק תה צמחים עם לימון ודבש. האמת, שיגעתי אותו. כשאני מרגיש רע אני נעשה עוד יותר מפונק וכמו כל הגברים אני חולה נורא ואיום. טרטרתי אותו, תיזזתי אותו והוצאתי לו את המיץ. תה, ומרק, ואקמול, וחם לי, וקר לי, ומשעמם לי... הוא עוד לא נכנס למיטה וכבר עייפתי את המסכן כהוגן, אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה בלילה. קצת לפני חצות פתאום דפיקה חזקה בדלת. לפני שהוא הספיק לפתוח אבא שלי ושני בני הדודים - מאור ושמי - מתפרצים פנימה. בלי להגיד מילה לבעל הבית הם מתנפלים עלי, איך אני עושה דבר כזה? מכבה את הנייד ונעלם? למה הם צריכים לשמוע מהחברים שלי בבסיס שקיבלתי גימלים ושנסעתי הביתה? ולמה אני כאן ולא במיטה שלי?

"כי אני רוצה להיות כאן, עם החבר שלי!" צעקתי.

אבא כעס מאוד וקילל בערבית, והבני דודים שלי משכו אותי החוצה בפיז'מה וגררו אותי למטה בעוד חמי עומד, חסר ישע, נבוך ומבולבל, ומסתכל עליהם. זה היה משפיל נורא וכל כך מרגיז. אימא וסיגי חיכו לי במונית של דוד משה - אבא של מאור ושמי. זו מונית מרסדס גדולה עם שמונה מושבים. אותי הטילו מאחור בין אימא וסיגי והם התיישבו באמצע. אבא ישב ליד הנהג, דוד משה, אחיו הגדול, ונסענו הביתה.

בדרך אימא וסיגי בכו ובני הדודים שלי שתקו - הם היו קצת מבוישים מכל הסיפור הזה - וגם דוד משה שתק. רק אבא דיבר בכעס גדול, אמר שאני טיפש, שאני עושה שטויות, שאני מבייש אותו ואת אימא, ומעליב את סיגי ואת ההורים שלה, ומה יש לי מהאשכנזי הזה שכולם יודעים שהוא חבר של רוסים? שיש לו בטח מחלות והוא שתיין כמותם ו... "מנחם לא נוגע באלכוהול." אמרתי בכעס, ובלב חשבתי, מי אתה שתדבר על שתיינים? הרי אתה שותה בדיוק כמו רוסי, אם לא יותר.

"מנחם?" התפלאה אימא שעד כה רק בכתה ונאנחה, "איזה מנחם?"

"מנחם ברנוביץ."

"ממשפחת ברנוביץ שהאחים שלו במג"ב?" השתוממה אימא, "אני מכירה את אימא שלו, היא עובדת במועצה בהנהלת חשבונות, אישה מאוד נחמדה."

"לא יודע, אני לא מכיר אותה."

"היית צריך להגיד להורים שלך איפה אתה." נזפה בי סיגי בעדינות וגיששה אחרי כף ידי, "דאגנו נורא."

היא ניסתה לתת לי יד, אבל אני דחפתי אותה. "אני בן אדם מבוגר ואם אני מעדיף להיות עם חבר ולא בבית זו זכותי."

"מבוגר? באמת? שטויות רוני, אתה עוד תינוק." צחקה אימא ונתנה לי נשיקה, "אם לא הייתי משגיחה עליך היית מבזבז את כל הכסף שלך כמו ילד."

אימא פתחה לי חשבון משלי שבו אני חוסך את הכסף מהמשכורת שלי. יש לה ייפוי כוח לחשבון שלי והיא מוציאה כל כמה ימים כמה שקלים ממנו שיהיה לי לנסיעות ולבילויים. השאר נועד לחיסכון. רק כשחמי הסב את תשומת ליבי לזה קלטתי איך היא מחזיקה אותי מתחת לסנור באמצעות הכסף שאני מרוויח. בפני חמי ניסיתי לגונן על אימא והסברתי לו שהיא ואבא רואים בי עדיין תינוק ופוחדים שאבזבז הכול בלי חשבון. "אם לא יתנו לך לשלוט בעצמך בכסף שלך איך תלמד להסתדר לבד?" הקשה חמי.

"אני חושב שהם מקווים שאני אתחתן בקרוב ואז אשתי תטפל בכספים." חמי צחק ושאל אם יש לי מועמדת. כשסיפרתי לו על סיגי הוא הפסיק לצחוק והחמיץ פנים. אני וסיגי מכירים מאז שהיינו תינוקות. יצאנו לסירוגין מאז שהתחלתי ללמוד בתיכון. היא למדה בתיכון המקומי ואני למדתי בתיכון המקצועי של חיל האוויר, אבל הוריה של סיגי גרים מול הורי ולכן נפגשתי אתה כמעט כל יום. היא חמודה מאוד ואני חושב שהיא קצת מאוהבת בי למרות שאנחנו מתווכחים ורבים די הרבה. אני באמת מחבב אותה, אבל יותר כמו אחות או בת דודה ולא כמו חברה. היא כהה כמעט כמוני ויפה, אבל אני אוהב בחורות בהירות עם עיניים כחולות, רוסיות כאלו. סיגי, מה לעשות? מרוקאית.

לא עזר שהסברתי לחמי שהיא לא הטעם שלי ופירטתי מה בדיוק הטעם שלי בבנות, זה ממש לא הרגיע אותו. הוא טוען שאני חייב להחליט מה אני רוצה. אני חושב שיש לי עוד זמן, חשבתי ככה כשהייתי בן עשרים ואחת ואני עדיין חושב ככה כיום, כשאני בן עשרים וחמש. אחרי שהוחזרתי אחר כבוד לבית הורי שכבתי שם שלושה ימים בלי טלפון נייד שאימא 'שכחה' כל הזמן לטעון, וחוץ מלהשתעל ולגנוח, לנגב את האף ולשתות תה, לא עשיתי כלום. אחר כך חזרתי לבסיס, הייתי שם כמה שעות ובערב נסעתי ישר לחמי. לא הצלחתי להשיג אותו בטלפון ובכל זאת נסעתי, הייתי חייב לראות אותו. להפתעתי הוא לא היה לבד, איתו במטבח ישב וזלל מקרוני ברוטב בשר ילד שמנמן עם עיניים חומות וחיוך זהה לזה של חמי. "תכיר, זה שגיא, האחיין שלי, הבן של אחי הגדול." אמר חמי והסביר ששגיא ישן אצלו כל יום חמישי כי הוא בחוג דראמה שמתקיים במתנ"ס של קרית אתא. למחרת הוא לא לומד כי זה יום שישי ולכן הוא מבלה קצת עם הדוד שלו ובערב הם נוסעים יחד לאכול אצל סבתא. משם הוריו מחזירים אותו הביתה. שגיא גמר לאכול, אמר יפה תודה, הוריד את הצלחת מהשולחן, אמר שהוא הולך לסרט עם חברים מהחוג והסתלק.

"ילד נחמד." אמרתי, "דומה לך קצת."

חמי נשאר רציני. "הוא רק בן שתים עשרה, אבל יש לי הרגשה שהוא דומה לי יותר מקצת."

"אתה מתכוון שהוא..."

"לא יודע, אבל נראה לי שכן."

"זה גיל מוקדם מידי לדעת."

"אני בגיל הזה כבר ידעתי, ואתה?"

"ממש לא. גם היום אני עדיין לא חושב שאני באמת כזה. תגיד, אתה כועס עלי?"

"למה שאני אכעס?"

"שהלכתי עם אבא."

"לא ממש הלכת, בעצם סחבו אותך. אתה כועס שנתתי להם לקחת אותך?"

"כן, קצת, אבל מצד שני עדיף שלא היית הולך אתם מכות."

"כן, עדיף ובכל זאת..."

"מה בכל זאת?"

"הרגשתי די חרא שלא עשיתי כלום. אולי הייתי צריך להילחם בהם? להתנגד? מצד שני גם אתה לא ממש התנגדת."

"תודה ששמחת להיפטר ממני."

"כן, קצת. אתה חולה די נודניק אהרון."

אני צוחק, שמח שהוא לא כועס ושהצלחנו לסכם כל מה שקרה בלי מבוכה, אבל הוא עדיין לא מוכן להניח לנושא. "הבחורה שישבה במונית זו סיגי?"

"כן, זו היא שגילתה איפה אני."

"איך?"

"דרך חברים שלי בבסיס. מישהו ראה אותי יורד מול הדירה שלך, החברה שלו גרה בסביבה."

"ההורים שלך מבינים מה קורה אתנו?" שאלה טובה, אבל אין לה תשובה טובה. לכאורה הם לא יודעים, אבל בעצם כן יודעים. "כן ולא." זו התשובה היחידה שאני מסוגל לתת.

"טוב, זה הגיוני כי גם אני לא מבין." אמר חמי וסוף סוף חיבק אותי. רק אז, כשנגעתי בו, הרגשתי עד כמה התגעגעתי אליו. הגוף שלי היה מתוח מרוב רעב למגע שלו.

"מה הילד יגיד אם הוא יראה אותנו ישנים יחד?"

"הוא לא יגיד כלום, כבר הסברתי לו שאני ישן מידי פעם עם גברים."

"בסוף תעשה ממנו הומו."

"ואם אני אישן עם בחורה הוא לא יהיה הומו? כל הגברים במשפחה שלי ישנים עם נשים, מה זה עזר לי?"

"אתה לא אוהב להיות הומו חמי?"

"בדרך כלל לא כל כך. לפעמים זה ממש מבאס, אבל כשאני אתך לא אכפת לי." אמר חמי, שם את הלחי שלו על שערות הערווה שלי ואמר שיש להן ריח נהדר ושהתלתלים סביב הזין שלי רכים כמו משי ושהוא חולה עליהם, והתחיל לנשק אותי ולהריח אותי.

"די כבר, יא אשכנזי סוטה." צחקתי, "מה זה? אתה לא מתבייש?"

"לא, אתך אני לא אף פעם לא מתבייש." אמר חמי, "אני אוהב אותך, גם אתה אוהב אותי אהרון?"

הסתכלנו זה לזה בעיניים ונורא רציתי להגיד לו שכן, אבל המילים לא יצאו לי מהפה. אמרתי אותן בפנים, אבל הן נתקעו בגרון ולא הצליחו להשתחרר, יכולתי רק להנהן.

"קשה לך להגיד דבר כזה." חיבק אותי חמי בהבנה.

"כן." לחשתי, "סליחה."

"לא נורא. יש לי סבלנות, אני אחכה עד שתצליח." הוא אמר.

כבר ארבע שנים הוא מחכה ואני עדיין לא מצליח. יום אחד תיגמר לו הסבלנות ומה יקרה אז?

חמי ואני, אנחנו דוגמא להפכים שנמשכים זה לזה. אנחנו שונים כל כך בטעמים שלנו... מדהים שאנחנו יחד כבר ארבע שנים ועוד לא חנקנו זה את זה. כל מה שאני אוהב הוא שונא, ולהפך. הוא אוהב לשבת בשקט בבית לכתוב סיפורים ולקרוא ספרים ואילו אני נעשה חסר מנוחה אם אני צריך לשבת בבית אפילו חצי יום. הוא, רק תן לו ספר וכסא או מחשב ולא תשמע ממנו מילה במשך שעות ואני נטרף אם אני צריך לקרוא משהו רציני יותר מעיתון. קשה לי לשבת יותר מידי שעות במקום אחד, וללמוד אני יכול רק עם ריטלין שאגב עושה לחמי סחרחורת ודפיקות לב וכאב בטן.

גם באוכל אנחנו לגמרי הפוכים, אז נכון הוא לא סובל גפילטע פיש, ורגל קרושה עושה לו בחילה, אבל הוא לא אוהב אוכל חריף, ואוי ואבוי אם תשים לו חריף בפלאפל, מיד הוא יתלונן ויתמרמר וירוץ לשטוף את החריפות במים, אני לעומת זאת ישר מוסיף מלח ופלפל לאוכל שהוא מבשל כי זה תמיד טפל וחסר טעם לדעתי.

גם הבילויים שלנו שונים לחלוטין. בשבילו לראות סדרה חופרת בערוץ ההיסטוריה, או סרט דוקומנטרי משעמם בדוקו זה שיא הבידור. בשבילי לבלות זה להתלבש יפה ולצאת לרקוד, או לאכול בחוץ, אבל איך אפשר עם אחד כמו חמי ששונא מוזיקה רעשנית, וחושב שזה ברברי לאכול אחרי שמונה בערב.

אפילו ההגדרות שלנו לספורט שונות - אני אוהב לרוץ, לשחות, לשחק מטקות או כדור רגל וחמי... הוא טוען שספורט זה דבר מסוכן נורא, שונא חדרי כושר, מתעצל לרוץ, ולדעתו הליכת לילה או בוקר פעם בכמה ימים זה מספיק ודי התעמלות וגם זה רק בתנאי שלא חם. אני לא מבין איך זה שיש לו גוף חזק ושרירי כל כך למרות הסלידה שלו מהתעמלות. אולי בגלל שבעבודה שלו הוא צריך לסחוב ארגזים כבדים מפה לשם, או שאולי בכל זאת המשקולות העתיקים שלו שהוא מתעמל איתם פעם בשבוע בקושי מועילים קצת, ואולי זה, כמו שהוא טוען, כי יש לו גנטיקה טובה?

עוד הבדל ביני לבינו זה היחס לקיץ. אני אוהב קיץ ושונא קור, חמי סובל נורא בחום ומרגיש הרבה יותר טוב כשקר. כנראה שגם זה עניין גנטי. אני, רק תן לי לשבת על שפת הים בבגד ים ואני מאושר. חמי בורח משמש ונשרף גם אם הוא יושב עם חולצה, מורח קרם שיזוף ומתחבא בצל. גם כשאני מצליח לגרור אותו לים הוא מיד מתחבא מתחת לשמשייה ושוקע בקריאת ספר, לא מעז להוריד את החולצה ובטח שלא להיכנס למים כי המים שוטפים ממנו את קרם ההגנה ומספיק כמה דקות בים כדי שהוא יצא שרוף. גם בקיץ הזה לא הצלחתי לפתות אותו לבוא איתי לים. לא עזר שהתגריתי בו שהוא בטח שכח איך לשחות ובגלל זה הוא מסרב לבוא איתי, ושצחקתי על עורו הלבן ועל החשש שלו מהשמש, הוא התעקש לשבת כל שבת בבית מול המחשב ולכתוב את הסיפורים שלו (שאף פעם אין לי סבלנות לקרוא) גם אחרי שהבטחתי לו שאמרח אותו בקרם שיזוף ואקנה לו קרטיב. "אני נעשה חולה מהחום הזה ושונא את החול והצפיפות." הסביר לי, "בבקשה לך בלעדי, אני מעדיף להישאר לבד, שבת זה היום היחיד בשבוע שיש לי זמן לשבת ולכתוב בבוקר כושי, אל תציק."

"אבל זה גם היום היחיד בשבוע שיש לנו זמן לבלות יחד." התמרמרתי.

"אני יודע." אמר חמי ונראה אשם ומצטער, "אבל בבקשה אהרון תבין שהכתיבה ממש ממש חשובה לי, אל תיקח ללב, נהיה יחד אחרי הצהרים, אני מבטיח." ושוב סובב אלי את הגב ונדבק למחשב, מקליד עליו במהירות עצומה בלי להביט בכלל במקלדת.

טוב, הוא כותב כל כך הרבה שלא פלא שהוא למד להקליד בשיטה עיוורת כל כך מהר. הכתיבה הזו כל כך חשובה לו, לא יודע למה, ולא יודע למי יש בכלל סבלנות לסיפורים שלו. לא להרבה אנשים אם לשפוט לפי כמות התגובות שהוא מקבל בבלוג שלו ובאתר הסיפורים, ובכל זאת הוא ממשיך לכתוב בהתמדה, חושב על הסיפורים כל הזמן, מתקן אותם ללא הרף ומתבאס כשאין לו תגובות. והנה, בשבת שעברה הוא פתאום אמר שבסדר, הוא מוכן לבוא איתי לים. "מה קרה? נגמר לך החשק לכתוב סיפורים?"

"לא, נגמרה לי ההשראה." אמר חמי בעצב.

"מה זאת אומרת? אין לך יותר על מה לכתוב?"

"משהו כזה." נפלו פניו של חמי, "כנראה שיש לי מחסום סופרים."

"זה יעבור לך, אני בטוח." אמרתי בלי לקחת ללב כי את התלונה הזו שמעתי ממנו כבר המון פעמים. מניסיון אני יודע שבדרך כלל זה עובר לו אחרי יום, מקסימום יומיים. הלכנו לים, פגשנו חברים, שחינו והשתזפנו, אכלנו קרטיבים וענבים בלי גרעינים ושיחקנו מטקות. היה כיף ואחלה למרות שכמובן אחר כך הוא התלונן שנשרף מהשמש, ושקיבל מכת חום, ושהוא שונא ים וחול.

במשך השבוע שמתי לב שהמחשב לא דולק כל הזמן כמו תמיד, ושלעיתים קרובות מאוד הוא כבוי וחמי שוכב במיטה וקורא ספרים או בוהה בטלוויזיה במקום להקליד.

"עדיין לא נשבר מחסום הכתיבה?" חקרתי.

הוא משך בכתפיו ואמר שהוא עייף, ושהחום הזה הורס לו את הבריאות ואין לו חשק לכתוב. זה היה משהו חדש, אף פעם קודם לא חסר לו חשק לכתוב, רק זמן היה חסר לו תמיד. מודאג שמתי לב שהוא מזיע למרות שהוא יושב ממש מול המאוורר ושהוא ישן המון, ובשבת הוא שוב בא איתי לים. כרגיל היה כיף ואחלה, אבל שוב הוא לא כתב כלום כל היום, נאנח כששאלתי אותו למה הוא רק קורא ולא כותב ואמר שלא בא לו.

אז נכון שאני מתלונן כל הזמן שהוא מעדיף לכתוב על החיים במקום לחיות אותם, ושהוא מזניח אותי והכל, אבל עכשיו כשהוא כבר לא כותב כל כך הרבה אני מתחיל לדאוג לו. הקיץ הזה הוא נעשה עייף כזה, חסר התלהבות וחשק, פתאום אין לו תיאבון לכלום, לא לאוכל ולא לסקס. אולי זה ישתפר כשיגיע הסתיו, אני מקווה.

אני זוכר טוב את הפעם הראשונה שבה רבנו ברצינות. המריבה הזאת גרמה לשנינו כעס וכאב גדול והיא האב טיפוס של כל המריבות שלנו. זו לא הייתה המריבה הכי גדולה שלנו וגם לא הכי ארוכה, מאז ועד היום רבנו עוד המון פעמים (וכמעט כל המריבות שלנו סבבו סביב אותו נושא), אבל את הפעם הראשונה זוכרים הכי טוב.

זה קרה כמה שבועות אחרי שהתחלנו להיות יחד, שכחתי כבר על מה שוחחנו בהתחלה, אבל תוך כדי שיחה מצאתי את עצמי אומר לו בשיא הכנות שעד גיל שלושים אני רוצה להיות נשוי עם ילד, ואולי עוד אחד בדרך, ושאני לא רואה את עצמי בשום פנים ואופן מנהל חיים של הומו כמו שהוא עושה. דיברתי לתומי ובאמת התכוונתי לזה, עד היום יש בי חלק שרוצה להיות כמו כולם, להתחתן עם אישה יפה ולהביא אתה ילדים.

לא רציתי לפגוע בו, אבל חמי נפגע מאוד מדברי וראה בהם עלבון גדול לו אישית, וזלזול נוראי בקשר שלנו וברגשות שהוא רוחש כלפי. אף פעם לא ראיתי אותו כועס ופגוע כל כך. הוא אמר שאני טיפש, שאני לא מבין שנטייה מינית לא עוברת עם הזמן כמו פצעי בגרות או מרדנות נעורים, שזה לתמיד, ושאם אני אבחר בדרך הזאת אני אהיה קרוע כל ימי חיי ותמיד אצטרך לרמות ולשקר. "גם סטרייטים חיים ככה, נשארים עם האישה והילדים ובוגדים מהצד. אז אני אבגוד עם גברים, זה כל כך נורא?"

הוא לא ענה לי, אולי לא הייתה לו תשובה, רק ישב וכעס בשקט שהפחיד אותי. "אבל חמי, אני רוצה ילדים, ההורים שלי מצפים שאני אביא נכדים, אתה לא מבין את זה? וחוץ מזה אני כן אוהב בנות, הן מקסימות ורק איתן אפשר באמת לדבר."

"נכון, עם נשים קל ונעים יותר לדבר, אבל אתה מדבר גם איתי, לא?"

"אתה היוצא מהכלל המוכיח את הכלל." התחכמתי וקיבלתי כתשובה פרצוף חמוץ בנוסח עדות אשכנז.

"תראה," הסברתי, "עד שפגשתי אותך נשים היו בשבילי המנה העיקרית. גברים היו רק חטיף קטן על הדרך, משהו שעושים בשקט ומהר ובקושי זוכרים אחר כך."

"באמת תודה רבה לך." בחר חמי להיעלב.

"אתך זה לא ככה, אתה… אתה מבלבל אותי. אתך הכל אחרת מנחם."

"וזה אמור להרגיע אותי? איזה דביל אתה אהרון, למה אתה לא מבין שאתה הומו? עכשיו, כשאתה עוד ילד חרמן, אתה יכול לזיין גם בנות, אבל בעוד כמה שנים… אתה תהיה נשוי לאישה שתהיה אומללה כי לא תצליח להעמיד איתה את הזין, והמסכנה הזו תחשוב שזו אשמתה, שהיא לא יפה, שאולי השמינה או התכערה, ותאשים את עצמה ולא תבין שהכל בגללך. בסוף תתגרש, תאמלל את הילדים שלך ואת הוריך ותשלם דמי מזונות כל החיים."

"אל תדבר שטויות, אני יכול להעמיד את הזין עם מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה." התרברבתי כמו ילד. כמה שבועות אחר כך התחלתי קשר עם מישהי כדי שאוכל להביא אותה לשולחן הסדר אצל הורי ולהרגיע את החששות שלהם ואז קרה מה שחמי ניבא. אחרי ליל הסדר ליוויתי אותה הביתה ונעניתי להזמנתה להישאר לישון אצלה כי הוריה נסעו לחו"ל והשאירו לה דירה ריקה. נכנסנו יחד למיטה ופתאום לא הצלחתי לתפקד, הזין פשוט לא עמד לי. שתיתי כדי להרגיש משוחרר יותר וזה לא עזר. למרות כל מאמציה של העלמה הנחמדה לא הצלחתי לבצע בה את זממה. היא אמרה שלא נורא, ולא חשוב, אני בטח עייף ולחוץ וזה לא משנה, יהיו עוד פעמים, אבל אני ידעתי שהיא טועה והייתי אומלל ומבויש, גם בגללי וגם בגללה. נכון שהצעתי לה לצאת איתי בעיקר כי רציתי לבוא עם בחורה יפה לארוחת ליל הסדר אצל הורי, אבל חוץ מזה היא באמת הייתה נחמדה מאוד. מאוד חיבבתי אותה, חבל שהזין שלי לא היה שותף לרגשותיי.

למחרת, למרות שזה היה חג, נסעתי לחמי ובכיתי על כתפו שנעשיתי אימפוטנט, ותוך כדי דיבור הזין שלי עשה מעשה והוכיח לי באותות ומופתים שאני טועה ובגדול. "אתה לא חושב שזה חולני לבוא לבכות לי שאתה לא מצליח לזיין בחורה?" ניסה חמי להתרגז, אבל לא התאפק וצחק. כיום אני רואה שזה באמת היה קצת מגוחך, אבל אז בכיתי. הוא השתתף בצערי, ניחם אותי ואהב אותי והיה לנו כל כך טוב יחד עד שפשוט עזבנו את הנושא ולא דיברנו יותר על הבחורה ההיא.

אחריה היו עוד בנות, לפעמים אפילו הצלחתי לא לאכזב אותן, אבל זה אף פעם לא היה טוב ונכון כמו שאני מרגיש עם חמי. אפשר היה לחשוב שבסוף אני אקלוט שטעיתי ואני צריך להשלים עם מה שאני, אבל לא, עדיין אני ממשיך לנסות למצוא מישהי שאיתה אני אצליח להגשים את החלום שלי להיות נשוי ואבא כמו כולם. עד היום כל מה שהצלחתי לעשות זה להתבאס מעצמי, להעליב אותן ולפגוע בחמי - שתמיד מגלה בסוף מה עוללתי - ובכל זאת אני מתעקש לא להבין את הרמז וממשיך לנסות גם עם נשים. 

אין תגובות:

פרסום תגובה