יום שבת, 30 בדצמבר 2017

16. יום עצבן

יש ימים כאלו - ימים של עצבים ורוגז - בדרך כלל הם ימי ראשון, בדרך כלל הם אפורים וגשומים. בדרך כלל קודם לאותו יום מר ונמהר ליל נדודים שבא בעקבות סוף שבוע איום. יום ראשון הזה לא סטה מאף אחת ממאפייניו הקלאסיים. ישנתי רע והפרידה מרוני הייתה קרה ומאופקת. בדרך לעבודה ירד ברד איום, וכמעט שעשיתי תאונה, ועוד לפני שנכנסתי למחסן אמרתי לעצמי שהיום הזה נועד לבלותו במיטה, מכורבל בפוך, וצדקתי. אני צודק יותר מידי בזמן האחרון, אתם לא חושבים ככה? בא לי לטעות פה ושם. נמאס לי להיות זה שתמיד אומר - אמרתי לכם!

דבר ראשון על הבוקר עמדתי והסרתי את כל התוויות שהדבקתי כמה ימים קודם לכן. זה קרה בגלל טעות טיפשית של החברה שהזמינה מדללים לא נכונים וגם הגדילה לעשות והדביקה עליהם תוויות צהובות מכוערות, ואז נזכר מי שנזכר שהם בכלל צריכים משהו אחר, כל הכבוד! אין דבר שמעודד יותר את רוחי מאשר להסיר את כל התוויות שהדבקתי בשבוע שעבר ולהדביק חדשות.

אחר כך זומנתי לסמן מקשים בלייזר, ושם נפלה עלי צרה חדשה. המקשים לא הסתמנו כראוי. כלומר, חלקם הסתמנו היטב, אבל חלקם יצאו מטושטשים בגלל שהציפוי לא אוהב את מגע קרן הלייזר שלנו. הבעיה היא שאי אפשר לנבא איזה מקש יתנהג כראוי, ואיזה יראה כאילו נמרח בפיח. בפעם הקודמת שהצרה הזו נפלה עלינו יכולנו להבדיל בין הבעייתיים לטובים לפי צורת האותיות של הכתובת 'נוקיה' שמופיעה מאחור, אבל כיום הכל נראה אותו דבר והתחלנו לצבור יותר מידי פסולים. הגירוד של הפיח נאסר באיסור חמור, ואחרי 15 פסולים נאלצנו להפסיק את העבודה. הסגן היה מורט את שערות ראשו אם לא היה קירח כביצה. הוא נלחץ כל כך עד שהתחלתי לרחם עליו.

"אם לא נמצא פתרון לבעיה הזו נאבד את הלקוח." שח לי בקול נכאים, וברוב ייאושו ניסה פתרונות שונים ומשונים לבעיה - חלקם היו מופרכים לחלוטין כמו רחיצת המקשים באלכוהול, או שינוי הגרפיקה של האותיות, ברוב ייאושו הוא אפילו ניסה להקפיא את המקשים בפריז'ר. דבר לא עזר. למרבה תסכולו הציפוי הכסוף של חלק מהמקשים התפייח ברגע שקרן הלייזר נגעה בהם, בעוד שחלקם, כמו להכעיס, נצרבו כיאות.

בשתיים בצהרים עזבתי את בית המלאכה, משאיר את הסגן ואת מר מיכאלוב במצב של קדם אולקוס, והלכתי למחסן. גם שם לא היו זקוקים לי, וליאור בחר לא לבוא היום עם הכריכים שלו כך שהייתי רעב מאוד. הפתרון היחיד שעלה בדעתי היה לחתום כרטיס ולפרוש הביתה, וכך עשיתי. בבית המתין לי פחיסטון רעב וממורמר. מפחד שיברח מהבית בגלל השינויים שחלו בתפאורה הביתית (העלמות כל רהיטי הסלון) נעלתי אותו במרפסת.

נכון, הוא נשאר עם ארגז חול משובח ושפע של אוכל ומים, וכמובן שהשארתי למענו סלסלת קש מרופדת היטב בכרית ישנה שלי ובחולצת פלנל שהקרבתי למענו, אבל לא חתול כמוהו נועד להיות נעול במרפסת בחברת שרך אילם. הוא כעס עלי ולא התבייש להודיע לי בקולי קולות שלדעתו אני אידיוט. עד שאכלתי משהו - שיירי מקרוני קרים שלא התחשק לי לחמם - והרגעתי את הנמר הזועם שלי, ובדקתי מה חדש באתרים החביבים עלי, כבר הייתה השעה חמש, ופתאום התמוטטתי עייף מאוד על המיטה ונרדמתי בבגדי.

שעתיים אחר כך התעוררתי והופתעתי לגלות את רוני עומד ומבשל מרק במטבח. הרדיו ניגן משהו של עידן רייכל, ופחיסטון התמתח מעדנות לצידי ויילל חרש. רוני הרגיש שהתעוררתי והביא לי ספל תה עם עוגה, מתחמק משאלותיי.

הייתי מבולבל מהשינה, והיד כאבה לי כי שכבתי עליה ומעכתי אותה תחתי, ולא הבנתי איך זה שהוא כאן למרות שהיום רק יום ראשון. "מה זה חשוב?" השתמט, "בין כה הקורס כבר נגמר, נשארו רק המבחנים. ג'קי ראה אותי בסופר ואמר שאתה יכול לוותר על המשמרת שלך בקרטונים היום כי הורידו לסשה את הגבס. עשיתי לך קניות כדי שלא תחייה רק על במבה ופיצות, רוצה תפוח? אתה לא אוכל מספיק פירות, מה דעתך על סלט?"

רוני אוחז בדעה שאני לא אוכל כראוי ומאז שתפס אותי מחסל בהיסח הדעת שקית במבה שדני השאיר אצלי הוא מתנהג כמו אימא פולניה שעברה קורס תזונה טבעונית. הוא לא מפסיק לעשות לי סלטים ולהאכיל אותי בתפוחי עץ ובתפוזים כדי שלא אסבול ממחסור בוויטמינים.

"ברחת דרך הפרצה?" כעסתי עליו. הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, ניסה לנשק אותי ונפגע כשהשתמטתי ממנו. מאז שראיתי אותו מתנשק עם ליאור לא בא לי להתנשק אתו יותר ולמרות כל תמרוניו התחמקתי מלנשק אותו. אחר כך אכלנו והתקלחנו יחד בעוד הוא עושה כמיטב יכולתו לגרור אותי לסקס ואני לא מפסיק להתחמק. בסוף הוא התייאש ושאל אותי בגלוי אם אני רוצה שהוא ילך.   

"לא. תישאר." עניתי, "אני נהנה להיות אתך ולדבר אתך, אבל בבקשה, תפסיק ללחוץ עלי עם הסקס. פשוט לא בא לי."

זה פגע בו, ראיתי את זה עליו, אבל הוא קיבל את הבקשה שלי כמו גבר, ומרגע זה ואילך התנהגנו כמו סתם חברים. אין לי מושג למה לא הייתי מסוגל לגעת בו, זו לא הייתה רק הנשיקה הטיפשית ההיא, זה היה כל המצב שלנו שפתאום כאילו התפוצץ לי בפרצוף. כל השקרים להורים שלו, לחברים בעבודה, כל המצב הזה ש... לא יודע, הרגשתי שאני פשוט לא יכול ודי, ולא בגלל שהפסקתי לאהוב אותו. אני בטוח שאני כן אוהב אותו. אני יודע שאני מעריך אותו ומבין אותו, ויודע כמה אומץ הוא צריך רק בשביל לעזוב את הבית וללכת לגור איתי. כמה קשה לו לוותר על הפנטזיה של חיים עם אישה והקמת בית בישראל, כמה הוא חרד לאכזב את הוריו. אני באמת מבין הכל, אבל מאז המסיבה הרגשתי שכאילו יש בתוכי מחסום שגורם לי לקפוא כשאני מנסה לגעת בו.

אותו דבר הרגשתי גם אחרי שאריאל חזר וניסה לגרור אותי שוב ליחסים שהיו לנו פעם. כבר לא כעסתי עליו יותר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לגעת בו שוב.

אמרתי לעצמי שזה לא אותו הדבר, אריאל עזב אותי וחי עם גבר אחר, ואילו רוני רק הניח לליאור לנשק אותו, ובכל זאת התגובה שלי הייתה זהה.

לא אהבתי את מה שגיליתי על עצמי הערב, ממש לא. הבנתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. אני לא סלחן, וטוב לב ומבין כמו שרוני חושב. האמת היא שאני די חרא. אני אגואיסט, ואני מכאיב לו, ומשום מה אני לא יכול להתנהג אחרת.                      

דיברנו על פסק הדין של הרב שרלו שקובע שגבר הומו צריך לספר לארוסתו על הנטייה שלו. שנינו חשבנו שהרב צודק. לדעתי אישה שתתחתן עם גבר כזה היא טיפשה, או שונאת סקס, רוני אומר שיש נשים שזה אולי ייחשב אצלן כיתרון. אולי הוא צודק, מה אני כבר מבין בנשים?

התרגזתי שדווקא אני, ששומע באדיקות את המילה האחרונה בגל"צ - אורי אורבך ואברי גלעד החביב עלי במיוחד דנו היום בפסק הדין הזה - החמצתי היום את התכנית באשמת הסגן העצבני שכיבה את הרדיו בטענה שהפטפוט הזה מפריע לו לחשוב.

רוני סיפר לי מה אמר כל אחד מהם, ואחר כך פלט כבדרך אגב שהוא שמע את התכנית עם כמה חבר'ה מהקורס. הם בדיוק עשו הפסקה מהחזרה להצגת הסיום וכולם שמעו את התכנית והעירו הערות מאוד מכוערות על הומואים.

"חשבתי שאם אתה היית שם כבר היית פותח עליהם פה ומראה להם." אמר וחייך אלי באמון תמים.

התכווצתי מבושה לשמע דבריו. במה זכיתי שתהיה לו דעה כל כך טובה עלי? הרי אני בכלל לא כזה. "לא נכון, לא הייתי אומר כלום, גם אני פחדן." התעצבתי.

"אתה לא פחדן." מחה רוני, "אל תדבר ככה על החבר שלי." הוא ניסה לחייך, אבל דמעות צצו בעיניו. "בוא נראה את 'עמוק באדמה', אני רוצה לראות אם הם יתפייסו."

הוא התכוון לזוג ההומואי שבתכנית שהוא צופה בה באדיקות בדיוק כמוני. ישבנו יחד וראינו את הפרק הזה שהיה רצוף מסרים נוצריים של אהבה סליחה נוצרית. לא התלהבתי מקטע הביקור בגן עדן עם האבא המת שכלל דיבור עם מתים מאושרים מידי לטעמי. צחקנו מזה קצת, אבל שנינו התרגשנו לראות שהזוג החביב עלינו הצליח להיפגש ולהגיד אחד לשני כמה הם אוהבים זה את זה. אז מה אם זה קרה בכנסיה? מה זה חשוב? העיקר שהם התפייסו.

"ראית שהכושי סלח לו בלי שום בעיות?" אמר רוני בהפסקת הפרסומות, "ואצלו זה היה יותר מסתם נשיקה."

"נו, טוב. זה רק סרט, וחוץ מזה הם היו בכנסיה, אולי זה השפיע עליהם?" צחקתי, אבל בכל זאת, הסצינה הזו של שני גברים שמדברים בפשטות כזו על איך הם נפגשו, וכמה הם אוהבים זה את זה, נגעה לליבי. בדרך כלל אני לא רגשן כל כך, בטח שלא בסדרות אמריקאיות מתקתקות, אבל היה כל כך טוב לצפות אתו בטלוויזיה, ובמיוחד בתכנית הזו. רוב הזמן אני רואה טלוויזיה לבד, או עם אנשים שלא יודעים עלי, ואני צריך להתאפק ולא להגיד מה אני באמת חושב כשיש זוג של הומואים. השינוי היה מרענן. משכתי אותו אלי והיה לי נעים להרגיש איך הוא נשען עלי ומשלב את אצבעותיו בשלי.

ככה נגמר היום הגועלי הזה, ובחצות התחיל יום חדש והכל נראה יותר טוב. שכבנו במיטה וליטפנו קצת אחד את השני, נזכרנו איך נפגשנו, מה עשינו והרגשנו בהתחלה, ורוני אמר שהוא התאהב בי ברגע שראה את הפנים שלי למרות שזה היה בתמונה של פוטו רצח, והייתי מחובק אז עם עודד.

"רק כשראיתי אותך הבנתי שזו הייתה תמונה איומה ושאתה הרבה יותר יפה במציאות." אמר, והעביר אצבעות מרפרפות על בטני.

"ומה אם יום אחד תפגוש בחור יותר יפה?" שאלתי.

"זה לא חשוב, אף אחד לא יהיה כמוך. רק לך יש סבלנות אלי, רק אתה מבין אותי וסובל אותי עם כל השטויות שלי."

"אתה לא כל כך נוראי, אני לא ממש סובל." אמרתי והתחלתי ללטף אותו ליטופים עדינים רק בקצות האצבעות.

"אני חושב שאנחנו מתאימים." אמר רוני ברצינות, "אנחנו ממש מתאימים נמרוד. אני יודע שלקח לך זמן להחליט שאתה רוצה אותי, ושקשה לך עם זה שאני עוד בארון והכל, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את הסבלנות שלך ואת ה..."

"ואני חושב שראיתי יותר מידי טלוויזיה אמריקאית." סתמתי לו את הפה בנשיקה.

התנשקנו שוב ושוב, ואז הוא שאל אם בכל זאת... אולי... " אני נורא רוצה אותך נמרוד, אולי בכל זאת אנחנו יכולים..." הניח יד על הזין שלי. עמד לי כהוגן אם תהיתם, וגם לו.

"בסדר, אבל רק בתנאי אחד."

"אני מוותר על התור שלי." נחפז רוני להגיד.

"יפה מצדך רוני, במיוחד שזה התור שלי, אבל התנאי שלי הוא שיותר לא תסתכל על הבלוג שלי, בסדר?"

"בסדר, בסדר." נחפז רוני להבטיח, וכרך את רגליו סביב מתני.

לא האמנתי לו. כולם יודעים שגברים יבטיחו הכל לפני הזיון, ואני חושש שהחבר שלי לא שונה מאחרים בתחום הזה, אבל בכל זאת זה היה התור שלי ו... נו, טוב. העיקר שעברנו את היום העצבן הזה בשלום.

***

התעוררתי ברבע לחמש בבוקר לקול רעם חזק נמוך ומתגלגל שהקפיץ את פחיסטון ממקומו והפעיל אזעקה של מכונית. רוני נכרך סביבי והידק חזק את כף ידי אל לוח ליבו. "אתה רואה, טוב שבאתי, תראה איך נבהלת מהרעם." אמר וחייך בשביעות רצון, מרוצה שהמילה האחרונה בוויכוח שהחל עוד אתמול היא שלו. הוא נרדם מיד אחר כך, מרוצה שהוכיח לי שהוא צדק וטוב שברח שוב מהבסיס כדי להיות איתי. אני לא יכולתי יותר להירדם, רעש הגשם היה חזק מידי, אז קמתי לכתוב עוד פוסט. כל אחד עם השיטות שלו להירגע.

כמו פעמון אילם

אתמול היה לי יום מוזר. לכאורה הכל התנהל כרגיל. הסגן ומר מיכאלוב מצאו פתרון, חלקי אמנם, אבל סביר, לבעיית המקשים - שינוי בגרפיקה של האותיות אם דחוף למישהו לדעת. (ביטלו להן את הקונטור וככה... עזבו, לא חשוב). עדיין יש פסולים, אבל הרבה פחות. על הבוקר התיישבתי בכיסא החורק שלי והתחלתי לעבוד במרץ, מקשיב לרדיו, ואז ראיין רפי רשף איש אחד שישב עם אשתו במכונית בחוף השונית בבת ים, (מעולם לא הייתי שם, אבל לפי התיאור שלו הטופוגרפיה של המקום מזכירה את החוף בנתניה שאני כן מכיר). האישה, גלית שמה, בחודש שישי להריון ניסתה לעבור למושב האחורי בלי לצאת מהאוטו, ותוך כדי כך הפעילה בטעות את ההילוכים. האוטו עף למטה בעוד הוא עומד מחוץ לרכב ורואה חסר אונים איך היא נופלת מהצוק לים. הוא מיד הזעיק את מד"א ואחר כך זינק למטה ומצא אותה, פצועה, אבל חיה. היא הייתה לכודה במכונית והוא הצליח לחלץ אותה תוך שהוא נאבק בגלי הים, והחזיק אותה במים הסוערים שהגיעו בשעה הזו עד לשפת המצוק. הוא החזיק בקושי מעמד ולמזלו בא אמבולנס וחילץ אותם לפני שהם טבעו.

אולי בגלל שהבחור היה חובש קרבי כמוני, אולי בגלל הצורה המרגשת שבה הוא סיפר את הסיפור, לא יודע למה בדיוק, אבל התרגשתי נורא מדבריו. יכולת לשמוע בקול שלו איך הוא חוזר לרגעים האיומים ההם, ואיך הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להציל את אשתו ואת התינוק שלהם שעוד לא נולד. לפי איך שהוא דיבר היה ברור שהוא היה מוכן למות כדי להציל אותה. משום מה זה ריגש אותי נורא. העיניים שלי התמלאו דמעות ושמחתי שאני לבד כי ממש בכיתי. וכמובן, כמו שתמיד קורה במקרים מביכים כאלו, נכנס ליאור.

"מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" התפלאתי.

"באתי לראות איך מתקדמת העבודה על המטבח." אמר ליאור. (הנגרייה נמצאת ממש ליד חדר הלייזר), ורציתי לדעת מה שלומך? למה העיניים שלך אדומות? אתה חולה?"

"אני אלרגי. יש לי אלרגיה לנודניקים." אמרתי באנטיפטיות, וכמובן שהוא נעלב, ובסוף אני עוד הייתי צריך לפייס אותו. לא חשוב, העיקר שהתפייסנו. רק אחרי שהוא הלך התחלתי לקלוט מכמה הערות שלו שכנראה גם הוא עיין בבלוג שלי.

אני יודע שבוריס קורא בו, (זו הסיבה שאני לא מזכיר אותו יותר ולא מספר לכם שנהיה לו פתאום חבר. רוסי אחד עם המון קעקועים על הגוף), ועכשיו גם ליאור כנראה גילה שאני כותב בלוג. מי עוד מהמכרים שלי יקרא מה אני כותב? אולי החבר'ה במחסן? אולי אימא שלי? למה לא? שכולם יקראו עלי הכל!

טיפשי מצידי, נכון? הרי אף אחד לא מאלץ אותי לכתוב, אבל משום מה כשהתחלתי את הבלוג חשבתי שכל הקוראים שלי גרים רחוק ובחיים הם לא ידעו מי אני באמת ובכלל כתבתי כדי להקל על עצמי בגלל הסיפור של אריאל, אבל בינתיים התגברתי עליו ועל כאב הלב שנגרם לי, אז מה הטעם להמשיך לכתוב?

בצהרים הבטיחה יעל דן כתבה על מדינת ההומואים, ומובן שאוזני הזדקפו והמתנתי בקוצר רוח לכתבה, אבל כמה דקות לפני התחלת הכתבה הסגן נכנס לחדר ושוב נזף בי על הבלאגן. כאילו שאפשר לעבוד בלי להזיז שום דבר מהמקום, במיוחד כשכל פעם מכניסים עוד חבילה של מקשים, וכל פעם הוא משנה את דעתו לגבי סדר העדיפויות של העבודה. ברגע שהוא שמע את המילים "מדינת ההומואים" הוא כיבה לי את הרדיו ואמר בגסות שאת מי זה מעניין, השטויות של הסוטים ה... עזבו, אתם כבר מתארים לעצמכם מה הוא אמר.

שתקתי כמו שאני שותק תמיד במקרים כאלו, אבל מבפנים הרגשתי שאני מתחיל לרעוד כולי. הרגשתי כאילו פעמון ענקי מהדהד בתוכי. כל הדברים הרעים שאומרים על הומואים, וכל הדברים שיכולתי לענות ולא העזתי, כל השתיקות ששתקתי כל השנים, הן רעדו בתוכי מבפנים כמו פעמון אילם. לא יכולתי יותר לשבת שם, קמתי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לשתות משהו חם כי כואב לי הגרון, וברחתי למטבח וככה יצא ששמעתי רק את סוף הכתבה.

זה לא חשוב, אחר כך קראתי על זה בגו גאי, אבל עד סוף היום לא יכולתי להפסיק לרעוד למרות שמבחוץ לא ראו כלום. כשחזרתי לחדר הלייזר עם הקפה שלי הרדיו שוב עבד והסגן היה נורא חביב אלי. תמיד אחרי שהוא צועק ומתעצבן הוא מנסה אחר כך להיות סופר נחמד. 

גמרתי לעבוד, נסעתי הביתה, אכלתי קצת מרק ונרדמתי כשהחתול המשונה שלי שוכב לצידי, פרוותו החלקה והקרירה מדגדגת לי בגב. כשהתעוררתי היה לי חום, לא גבוה, אבל בכל זאת הרגשתי רע. כנראה שאני עומד לחלות, ובגלל זה הרגשתי כל כך מוזר כל היום.

רוני התקשר והייתי מספיק טיפש להגיד לו שנדמה לי שאני מתחיל להיות חולה. שעה אחר כך הוא כבר היה אצלי, ולא עוד אלא שהוא התעקש ללכת במקומי לאסוף קרטונים. אחרי שהוא חזר מאיסוף הקרטונים - מספר מעשיות זוועה על חולדות ענקיות שהיו יכולות לטרוף אפילו את פחיסטון - שוב רבנו על זה שהוא בורח מהבסיס ובסוף הוא יסתבך. בסדיר ביליתי חודש בכלא צבאי ואני לא רוצה שגם הוא יעבור את החוויה הלא סימפטית הזו, אבל הוא כזה עקשן! הוא פשוט מתעלם ממני ועושה כל מה שמתחשק לו. "לפי הקול שלך בטלפון הרגשתי שאתה צריך אותי אז באתי." אמר בשביעות רצון לפני שנרדם, מחזיק את ידי צמודה לחזה שלו. 

אבו ארבע

במשך כמה חודשים האשמתי בכאבי הראש התכופים שלי כל דבר שזז - את כאבי הלב, את הבעיות עם החבר שלא מצליח להחליט מה נסגר אתו, את הבעיות הכספיות שלי, ואפילו את קרן הלייזר המסנוורת ואת המקשים הארורים הללו עם האותיות הקטנטנות שלהם. במשך זמן רב חייתי בהכחשה, סירבתי להכיר בעובדות, ונהגתי כבת יענה. "והרעלת את עצמך בתרופות מזיקות במקום להביט לאמת בעיניים." הוסיף רוני בכעס. סוף סוף היה עלי להודות באמת, יש לי בעיה ויש רק דבר אחד שיכול לפתור אותה.

"ביקור אצל הרופא ומהר." קבע רוני שנחרד לראות כמה אקמולים אני לוקח, ובלי לשעות למחאותיי קבע לי תור אצל רופא עיניים, שבלי היסוס תקע אותי מול לוח טיפשי עם המון אותיות, פקד עלי לכסות פעם עין אחת, ואחר כך את השנייה, וציווה עלי לקרוא שורות של אותיות פעוטות עד לגיחוך, וכדי להוסיף חטא על פשע גם החשיך את החדר כאילו היינו באיזה בר אפלולי ולא אצל רופא עיניים מכובד.

"אני לא מבין איך הצלחת להסתדר עד היום בלי משקפיים?" השתאה הרופא שנמאס לו להקשיב איך אני מנחש את האותיות, והדליק את האור.

"הוא כתב במחשב בפונט גדול, והחזיק את הספרים שלו ככה." הלשין עלי רוני, ופשט את ידיו לכל אורכן כדי להדגים עד כמה הדרדר מצבי.

"בעין אחת הראיה חלשה מאוד, בשנייה טובה יותר, אבל אימצת אותה יותר מידי." פסק הרופא, "ובגלל זה אתה סובל מכאבי ראש."

אחרי ששמע על עבודתי עם הלייזר החמירו פניו והוא הודיע לי שעלי לעבוד אך ורק מאחורי מגן זכוכית, או עם משקפים מיוחדות, אחרת אני עלול להתעוור.

"בסדר, אני מבטיח להיזהר." הבטחתי, "אבל קשה לי רק עם אותיות קטנות. זה לא אומר שאני צריך להיות מעכשיו אבו ארבע, נכון?" הבטתי בו בתחינה.

"אתה צריך משקפי ראייה." אמר הרופא בפסקנות, ושילח אותי ואת רוני לאופטומטריסט להזמין משקפי ראיה.

עוד באותו יום מצאתי את עצמי מחפש מסגרת הולמת בין מאות מסגרות שתלו על קירות חדר ההמתנה של האופטומטריסט השכונתי שלנו. השפע הרב בלבל אותי ודיכא אותי. "אני לא רוצה משקפיים." החלטתי, ופניתי לדלת. "שיניתי את דעתי, בוא נלך מפה."

"הייתי מת." משך אותי רוני חזרה, תקע אותי בפינה, פקד עלי לסתום, לעמוד בשקט, ולהפסיק להיות ילד, והתחיל לסקור ביסודיות מפחידה את כל המשקפים שהיו בחנות, והיו שם המוני זוגות משקפיים.  

"תנסה את אלו, ואלו, וגם את זה, וגם את..."

"רוני, אני לא סובל משקפיים. לא סובל שתולים עלי דברים. אפילו עם שעון אני לא הולך. בגלל זה גם אין עלי שום תכשיטים. אני פשוט לא בנוי לזה. תעזוב אותי."

"אי אפשר, אתה חייב משקפיים. הנה, תנסה את הזוג בלי המסגרת. תראה כמה הן עדינות, רק עדשות עם חיבור דק, נכון שאתה בקושי מרגיש אותן?"

נכון, הן בקושי הורגשו על פני, אבל... "אני נראה כמו דביל וחנון." יללתי.

"לא נכון, עכשיו אתה נראה לא רק סקסי אלא גם חכם." החניף לי רוני ובדק את תווית המחיר של המשקפיים שעלו הרבה למרות שהיו מורכבות רק מעדשות ומכמה חוטי מתכת דקים וקלילים מאוד.

"כנראה שמשקפיים זה כמו בגדי ים של נשים, כמה שיש בהם פחות חומר ככה הן עולות יותר." התבדח רוני בעליזות, ולפני שהספקתי לגעת בארנק שלי שילם על המשקפיים שלי בכרטיס האשראי החדש שלו. כשמחיתי הוא אמר שאני מעליב אותו, וזו המתנה שלו בשבילי לכבוד יום האהבה הממשמש ובא.

כל האירוע הטראומתי הזה התרחש לפני שבוע, והיום רוני הגיע והאיץ בי לגשת מיד לאופטומטריסט ולאסוף את המשקפיים החדשים.

"היום יום שלישי, בטח סגור שם." השתדלתי לדחות את רוע הגזירה.

"לא, פתוח שם. צלצלתי עוד הבוקר. בוא ניקח אותם ואחר כך נלך להסתפר."

"אני לא צריך להסתפר, תרגיע.  איך היה היום הראשון בעבודה?"

"בדיוק כמו בשבוע שעבר (בסוף הקורס הם עבדו כמתלמדים במקום העבודה החדש שכל מה שמותר לי לספר עליו זה שהוא מעין מעבדה). הבנים חמודים והבנות כוניפות." צחק רוני, "נו, בוא כבר." משך אותי החוצה, תראה כמה טוב תרגיש אחרי שתתחיל לראות הכל ברור."

"אני רואה הכל ברור כבר עכשיו." התרעמתי, "זה שקשה לי לראות כמה אותיות קטנטנות בחדר חשוך לא אומר שאני..."

"בסדר, בסדר, אז תוותר על המשקפיים, תסבול מכאבי ראש ולא תוכל לקרוא אותיות קטנות." איבד רוני את סבלנותו, "כולה משקפי קריאה, למה אתה מתרגש כל כך?"

"כי המשקפים הן סימן שאני מתחיל להזדקן." ניסיתי להסביר לו מה מסמלות עבורי המשקפיים, "זה מתחיל עם משקפיים, ואחר כך ינשרו לי השערות והשיניים, ואני אצטרך מקל הליכה וויאגרה ובסוף אני אמאס עליך ותזרוק אותי בשביל מודל צעיר יותר."

רוני התגלגל מצחוק לשמע התחזית הקודרת. "אבל עד שזה יקרה גם אני אהיה זקן." ניחם אותי וליטף את ברכי בעידוד, "וחוץ מזה אין שום קשר בין משקפים לגיל. יש המון צעירים שמרכיבים משקפיים. יש אפילו ילדים שצריכים משקפיים."

"אבל עד היום ראיתי מצוין ופתאום... זה כמו מכה מתחת לחגורה שהגוף שלי נותן לי."

"אבל מצד שני תחשוב מה היה קורה אם היית חי לפני שהמציאו את המשקפיים? היית צריך לחיות עד סוף חייך בעולם מטושטש, זה לא יותר גרוע?"

"כן, אני מניח שאתה צודק." נאלצתי להודות והחניתי את המכונית מול חנותו של האופטומטריסט.

ברגע שהרכבתי את משקפי החדשות כאילו הסיט מישהו וילון מלמלה שקוף וקליל מעל עיני והכל נעשה פתאום חד וברור ו... כל כך מכוער. פתאום ראיתי את כל הפגמים הקטנים שעד היום נעלמו מעיני. מיהרתי להביט בעצמי וגיליתי מזועזע שאני דומה לאבא שלי הרבה יותר מכפי שחשבתי. הבחנתי פתאום שיש לי מעט קמטים סביב העיניים, ושאני צריך להסתפר דחוף, ולא יזיק לי להתגלח בצורה יותר יסודית.

מבוהל מעט הבטתי ברוני. תודה לאל. הוא עדיין נראה חמוד, צעיר, שחום ומעורר תאבון. מה יש לו לחפש עם קסוקר אבו ארבע כמוני?

"אתה נראה כמו פרופסור סקסי." הודיע לי רוני בשביעות רצון וקרץ אל הפקידה שנמסה אל מול חיוכו העליז. "ואם אנחנו כבר פה אז בוא נלך להסתפר."

לשם שינוי לא התווכחתי אתו והלכתי למספרה כשאני חובש את משקפי על חוטמי ובוחן את הכל כמו תייר, מגלה כל מיני פרטים קטנים ומכוערים שעד היום לא שמתי לב לקיומם. בכל מקום גיליתי קילופי צבע ופגמי זמן. אנשים, בתים, מכוניות, עצים, הכל נראה שחוק ומכוער מכפי שזכרתי.

אולי הראש לא יכאב לי יותר, אבל הלב כאב לי כשהבחנתי בכל הקמטים והחריצים בפניהם של מכרים ותיקים. כשהגענו למספרה של ז'וז'ו וקוקו הורדתי את המשקפיים ושמתי אותם בכיסי, פוקד על רוני לא לספר להם שמהיום אני אבו ארבע.

"מה, אף פעם לא תגלה להם שיש לך משקפיים?" השתומם רוני שחשב שאני מסתיר את משקפי מחשש לקנטור. לא טרחתי לתקן אותו. רק בבלוג שלי אני יכול לספר שמה שהפחיד אותי הוא לא תגובתם של ידידי הוותיקים למראה משקפי, אלא המראה שילבשו פניהם המוכרות כשאביט בהם דרך העדשות חסרות הרחמים הללו שמהיום אני נידון לראות דרכם את העולם. בסוף אני אעשה את זה כמובן, עם הזמן אתרגל למראה העולם כפי שהוא במציאות, ולא כפי שדמיינתי אותו עד היום, אבל עוד לא היום, תנו לי עוד כמה ימים להתרגל. 


שיחת נפש עם חתול

 אני מגלה את זה למעט מאוד אנשים, אתם יודעים איך זה, לא נעים והכל, אבל לעיתים אני מנהל שיחות עם החתול שלי. אני יודע שהוא לא מדבר, רק מיילל, אבל בשבילי זה מספיק. בעזרת מעט טלפתיה חתולית וקצת שכל ישר אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים העומדים ברומו של עולם.

היום למשל ניהלנו שיחה ממושכת ונוקבת, שיחת נפש ממש. בדרך כלל פחיסטון לא פטפטן גדול, אבל לפעמים הוא חש צורך להביע את דעתו ואז הוא עושה זאת בלא כחל ושרק. מאחר והוא חתול מנומס הוא המתין בסבלנות עד שאגמור לאכול ולהתקלח, ופצח את פיו רק כשראה שבמקום ללכת לנוח, כדרכי אחרי העבודה, אני מעמיד ארגז קרטון גדול במרכז החדר ומתחיל להעמיס אותו בבגדים.

"אפשר לדעת מה אתה עושה?" שאל בפליאה.

"אני אורז את בגדי הקיץ, רוני חושב שזה רעיון טוב להתחיל לארוז כבר עכשיו." הסברתי.

"ואני חושב שזה רעיון טוב שתיתן לי לצאת קצת החוצה. נמאס לי להיות סגור בבית נמרוד."

"אבל קר וגשם, וזה עלול להזיק לך, ומה אם לא תחזור הביתה?"

"ומה אם תפסיק להתנהג כמו פולניה מעצבנת, ותיתן לי לנשום אוויר צח?"

"האוויר אצלנו לא צח. כמה שתנשום ממנו פחות ככה יהיה יותר טוב."

"אני רואה שלמדת מהחבר שלך, יש לך תשובה לכל דבר." התחיל פחי להתרגז, "אני כלוא בבית כבר שבוע. נמאס לי! רוצה קצת לטייל, רוצה הרפתקאות! רוצה לראות מה התחדש בגן. אולי יש חתולות חדשות שעוד לא פגשתי?"

"אני לא חושב שזה רעיון טוב פחיסטון, רוני לא יאהב את זה."

"רוני מסתובב בבסיס מלא חיילים וחיילות, פוגש כל הזמן אנשים חדשים, ישן איפה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, ואנחנו כלואים בדירה הזו וצריכים לחכות להוד מעלתו שמגיע רק כשבא לו להתפנק קצת."

"זה לא הוגן פחי, הוא לא כזה. הוא חייל, ואתה יודע שהוא בקורס ו..."

"אולי אתה יכול להסביר לי מה היה הקטע הזה בבוקר? שנתת לו את מספר חשבון הבנק שלך?"

"רוני חושב שזה יהיה יעיל יותר אם יהיה לנו חשבון משותף. נחתום ייפוי כוח אחד לשני והמשכורות שלו יכנסו לחשבון אחד וככה..."

"וככה הוא ידע על מה אתה מוציא כסף, וכמה אתה מרוויח, ותאבד עוד קצת מהעצמאות שלך." הוא סוקר אותי בבוז חתולי, "רק תקשיב לעצמך, רוני אומר, רוני חושב, ורוני פה ורוני שם, וחוץ מזה, למה אתה לא הולך להסתפר?"

"כי..." אני לא יכול להישיר מבט אל עיניו הצהבהבות לועגות של פחיסטון. "החלטנו שנלך להסתפר ביחד, אולי היום, אם הוא יחזור מספיק מוקדם."

"עד היום הלכת להסתפר לבד ולא קרה לך כלום. מה יום מיומיים?" צחקק פחיסטון בלעג, יודע היטב את התשובה, אבל מתענג שוב על מבוכתי.

"אם אתה יודע למה אתה שואל? נודניק שחור שכמוך!" אני מתעצבן ופותח לו את הדלת, "הנה, לך! תתרוצץ לך בחוץ בקור, ואל תבוא לבכות לי אם תחזור מקורר ורטוב."

הוא פוסע בנחת לעבר הדלת הפתוחה ועל הסף הופך אלי את ראשו ומביט בי בלגלוג, "הוא פוחד שאם תלך לשם לבד ז'וז'ו שוב יעשה לך חפיפה ארוטית, נכון?"

"אל תהיה דביל כזה פחיסטון, עוף מפה!" אני זורק עליו נעל בית ומחטיא כמובן.

הוא מסתלק לדרכו בזנב זקוף שמתחתיו מתנודדים שני אשכים חצופים. כמה דקות אחר כך אני שומע יללות ייחום חתוליות בוקעות מתוך סבך הקוצים שבין עצי הדקלים הננסיים מתחת לחלון המטבח.

מיד אחרי שהוא יוצא רוני נכנס בלי לדפוק, מחייך אלי חיוך ממיס ומנשק אותי. אחר כך הוא מוציא מידי את החולצה שאני מנסה לקפל, פורש אותה ומביט בה בעיון, ואז מחליט שעבר זמנה וזורק אותה לפח המחזור - אה, כן, שכחתי. מהיום אנחנו לא סתם זורקים זבל, אנחנו ממחזרים.

"אבל אני אוהב את החולצת טריקו הזו," אני מוחה, "קבלתי אותה בסיום קורס חובשים."

"כן, וזה היה לפני שבע או שמונה שנים." צוחק רוני, "היא כבר שקופה מרוב כביסות." הוא עובר בזריזות על כל הקרטון שארזתי וחצי מהדברים עפים לפח. את מחאותיי הוא משתיק בנשיקה.

שוב נשמעת היללה המפחידה של החתולים בחוץ. רוני נבהל כשאני אומר לו שפחיסטון לא בבית. "למה נתת לו לצאת בחושך ובקור הזה?"

"הוא חתול רוני, לא קר לו, יש לו פרווה, והוא רואה מצוין בחושך. הוא אמר לי שנמאס לו להיות סגור במרפסת, הוא צריך קצת אקשן לפעמים."

רוני מעווה את פניו ומזכיר לי שהווטרינר המליץ לסרס את פחיסטון כדי לשפר את איכות חייו. "קודם שהווטרינר יוריד לעצמו את הביצים!" אני מתרגז.

"אבל נמרוד, ככה הוא יחיה יותר זמן ויסתבך פחות בצרות. אם נסרס אותו הוא יהיה רגוע יותר, יישאר ברצון בבית ויהיה נחמד יותר."

"אני לא רוצה חתול נחמד ורגוע שחי הרבה זמן חיים של פוחלץ שמן." אני מצהיר בזעם, "ושלא תעז אפילו לדבר על זה לידו, הוא לא יסלח לנו על הרעיון הזה לעולם."

"יותר טוב שהוא ירוץ כל הזמן אחרי חתולות ויסתבך בקרבות חתולים, ויסכן את עצמו?" מוחה רוני.

"כן! ככה יותר טוב לו, אתה רוצה לקחת ממנו את טעם החיים ולעשות ממנו סריס עלוב?"

"לא נכון, אני רק רוצה להגן עליו, אני רוצה שהוא יחיה ויהיה מאושר."

"המושגים שלך על אושר שונים מאוד משלו רוני, פחיסטון הוא צייד! הוא חיית טרף, לפעמים הוא מרגיש צורך להסתובב בחוץ. הוא צריך חופש להחליט לבד מתי הוא הולך ומתי הוא חוזר."

"ומה אם הוא לא יחזור?" עיניו של רוני מתמלאות דמעות, והוא בורח למטבח ומתחיל להדיח את הכלים, נוזף בי שאני בלגניסט. מתי הוא הפך להיות עקרת בית חולת ניקיון? כשהכרתי אותו הוא לא ידע מאיזה צד מחזיקים מטאטא.

"מישהו צריך לדאוג לניקיון ולבישול ואתה אדיש לגמרי, אם זה היה תלוי בך היית אוכל מקופסאות שימורים כמו החתול שלך." הוא רוטן, "הנה, תראה, שוב יורד גשם והוא יירטב."

"אז שיירטב, הוא לא עשוי מסוכר והוא לא יימס במים. ברגע שיתחשק לו הוא יחזור. תפסיק להיות סבתא כזו." אני מחבק את כתפיו, נצמד אליו מאחור, מנשק את עורפו. "עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא אלי, תנשק אותי כמו שצריך."

אנחנו מתנשקים שוב ושוב והולכים למיטה. אחר כך הוא שואל אם הוא מעצבן אותי? אם לא נמאס לי שהוא בא אלי כל יום? אם אני לא משתעמם ממנו? אם אני לא כועס שהוא לא מזמין אותי למסיבת הסיום? אם אני בטוח שאני מסכים שיהיה לנו חשבון בנק משותף?

"כל כך הרבה שאלות בבת אחת." אני צוחק, "מה קרה לך? מה אתה מודאג כל כך היום?"

"דברתי עם ספירית (היא היחידה בבסיס שיודעת עלינו) והיא חושבת שאני מגזים וחונק אותך מרוב תשומת לב. היא אמרה ש..." הוא תלה בי עיני במבי כהות ומודאגות, "אתה מרגיש חנוק מרוב תשומת לב נמרוד."

"לא טיפשון. אני אוהב שאתה דואג לי. רק אל תחתוך לי את הביצים מרוב דאגה."

"דביל אחד." צוחק רוני ומתנפל עלי, "אתה כזה מפגר!"

"מסכים אתך בהחלט, בזמן האחרון הוא ממש טמבל." אמר פחיסטון שנכנס מהחלון וקפץ על המיטה שלנו בדרכו לשטיח שלו שפרוס מול התנור הבוער. "אתה צריך לראות איך הוא מחכה לך, כל פעם שעוברת מכונית הוא קופץ לחלון כדי לראות אם הגעת כבר. אני ממש מתבייש להגיד שהוא הבן אדם שלי, הוא מתנהג כמו חתול בית, ממש גועל נפש."

אין תגובות:

פרסום תגובה