יום שבת, 30 בדצמבר 2017

38. כוכב

כשחזרתי אתמול מקבוצת התמיכה גיליתי להפתעתי שהרמקולים של המחשב שלי - אלו מהעץ שקיבלתי מתנה מבוריס - נעלמו פתאום. ידעתי מיד מי לקח אותם – כוכב. הוא כבר שאל אותי אתמול בשביל מה אחד כמוני שכמעט לא מאזין למוזיקה צריך רמקולים כל כך טובים, ומה דעתי... "אלו הרמקולים שקבלתי מחבר והם נשארים פה." אמרתי בתוקף, "תבקש מהוריך שיקנו לך רמקולים אם אתה צריך חדשים, או יותר טוב, תרוויח לבד את הכסף."

כוכב הוא השותף החדש של ליאור. בחור צעיר, דק חלק ויפה עיניים, שמתנהג במין צורה אוחצ'ית מרגיזה. מאלו שחושבים שהעולם צריך לעמוד דום ולהתפעל מכל חיוך שלו. אני בטוח שגם אם הוא היה בחורה הוא היה מעצבן אותי, הוא פשוט בן אדם מרגיז, ואני לא אומר את זה בגלל שהוא לא מיצי, הוא מרגיז בזכות עצמו. הוא נכנס לחדר של מיצי כמה ימים אחרי שמיצי הלך ומיד לא סבלתי אותו. הוא בחור נאה, אפילו יפה, ולי יש לי בעיה עם בחורים יפים שנורא מודעים ליופי שלהם ומנצלים אותו בלי בושה. אז כן, הוא נראה כמו שמיצי היה מת להראות אם היה יכול, אבל איפה מיצי המתוק, החכם והמצחיק עם העדינות השנונה והביישנות המתוקה שלו, ואיפה הטיפוס הזה?

הלכתי לדירה למטה ושאלתי את ליאור איפה הרמקולים שלי וראיתי מיד שהוא משקר כשאמר שהוא לא יודע. "אני הולך לנוח קצת," אמרתי בקול רם מאוד, "וכשאקום מהשינה אני מקווה שיקרה איזה נס והרמקולים יחזרו לדירה שלי. אני מאוד מאוד מקווה שזה יקרה עוד היום." הוספתי בקול לא נעים. כדי לדבר בצורה מאיימת כזו אני צריך לדמיין שאני אחי הגדול, זה תמיד מצליח למרות שהוא כבד ממני באיזה שלושים קילוגרם ורשע אמיתי ואני סך הכל בן אדם נחמד, אבל לא סובל שלוקחים ממני חפצים בלי רשות. כשקמתי משנת הצהרים הרמקולים היו על השולחן במטבח. החזרתי אותם למקומם והלכתי לחפש מפתח לדלת חדר השינה שלנו.

"אולי ניקח מליאור את המפתחות של הדירה שלנו?" שאל רוני אחרי ששמע את הסיפור, "ואם יום אחד יהיה מקרה חירום ודני יצטרך להיכנס או שיהיה פיצוץ בצינור או משהו?" התנגדתי לרעיון, "וחוץ מזה אני לא רוצה להעליב אותו למרות שהוא טיפש שהכניס את היפיוף הזה לדירה שלו."

"אתה חושב שכוכב יפה?" נפלו פניו של רוני, "יש לו עיניים כחולות נורא יפות, נכון?" אמר בעצב. לרוני יש אובססיה לעיניים כחולות, הוא מעריץ את המראה האירופי הבהיר ומרגיש קנאה עזה באנשים בהירי עור ושיער. כל החברות שלו היו רוסיות בהירות שהתפעלו מאוד מהמראה האקזוטי שלו. לפעמים אני שואל את עצמי מה הוא עושה איתי, הרי יש לי שער שחור ועיניים חומות?

כששאלתי אותו למה הוא איתי למרות שאני רחוק ממה שהוא רואה כאידיאל היופי הוא אמר לי להפסיק לדבר שטויות, וחוץ מזה הרי הבל החן ושקר היופי.

"נכון." הסכמתי, "שקר היופי, בהחלט." ואחר כך הייתי צריך לבקש סליחה ערב שלם כי לטענתו השתמע מדברי שאני חושב שהוא לא יפה.

"אבל אתה אמרת את זה קודם." מחיתי, והצטערתי שבכלל התחלתי לדבר על הנושא הרגיש הזה. "אני זה שצריך להיעלב לא?"

"אתה?" צחק רוני, "נו באמת? אל תדבר שטויות."

"כוכב יפה?" נחפזתי להגיב בביטול כשהוא העלה את הנושא של כוכב היפיוף (מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים), "אל תצחיק אותי. ברור שהבלונד שלו בא מבקבוק, ואני די בטוח שהעיניים שלו כחולות בזכות עדשות מגע צבעוניות, וחוץ מזה הוא שחצן בצורה בלתי נסבלת ועל כוכבית, הכלבה המעצבנת שלו, אני בכלל לא רוצה לדבר."

כוכבית היא מין יצור עכברי מרגיז וצווחני שנובח ללא הרף - מן הסתם מפחד שמישהו ירמוס אותה בלי משים - כוכב כל הזמן מלטף אותה, מפנק אותה, תולה עליה קישוטים מגוחכים ומדבר אליה בלשון תינוקות מרגיזה. "הייתי מעדיף להיות שוב הומלס ולא לגור עם שותף כזה." אמרתי לרוני שהתמלא שמחה לשמע דברי והסכים לוותר על עישון הסיגריה היומית שלו כדי ללכת איתי לטיול רגלי שבא כתחליף לשיעורי הפילאטיס שלי ז"ל.

בדרך סיפרתי לו בזהירות על הבחור הזה שאני משוחח איתו לפעמים במסנג'ר – אחד, לא חשוב מה שמו - שנהנה לקשקש איתי קצת פה ושם בלי שום מטרות לא מהוגנות חלילה, סתם בשביל להעביר את הזמן. "נו, אז מה? פתאום אתה מבקש ממני רשות לדבר במסנג'ר?"

"לא. אבל..." לקח לי קצת זמן להסביר שאותו אחד - לא חשוב שמו - מתעקש שאדבר איתו בטלפון לפחות פעם אחת כדי להיות בטוח שאני קיים.

"אבל אתה יכול לשקר לו בטלפון בדיוק כמו במסנג'ר?" התפלא רוני.

"כן, אבל... לטענתו ככה הוא ידע שאני לפחות גבר."

"ואחר כך הוא ירצה להיפגש אתך כי ככה הוא ידע שאתה נראה כמו התמונות שלך, ואל תגיד שלא שלחת תמונות, אני מכיר אותך." התרגז רוני.

שתקתי במבוכה כי הוא צדק, אבל רוני לא הפסיק לכעוס. "ואחר כך הוא ירצה שתוריד את המכנסים כדי לבדוק שבאמת יש לך זין באורך שאמרת, ואחר כך הוא ירצה לבדוק שאתה באמת אקטיבי או שאולי בכל זאת אתה..."

"נו, די. שתוק כבר."

"שתוק אתה בעצמך." התרגז רוני.

הלכנו בשתיקה כמה דקות ואז הוא התפוצץ בבת אחת ושוב רבנו בגלל החברים הווירטואליים שלי, והוא שוב הזכיר לי שהבטחתי למעט בזמן מסנג'ר ולא לדבר עם אף אחד בטלפון, ולא לשלוח תמונות ולא... "למה אני לא מספיק לך? למה אתה צריך את כל החוכמולוגים האלו?" שאל בכאב שצבט את לבי והתיישב על ספסל, בוהה בין ברכיו אל המדרכה שהייתה מלוכלכת בקליפות גרעינים. התיישבתי לצידו וניסיתי ללטף לו את הגב, אבל הוא העיף לי את היד בזעם. הרגשתי אשם ועצוב כי באמת, מה יש לי? למה הוא לא מספיק לי? הרי הוא כל כך אוהב אותי? למה אני צריך לסבך את החיים שלי עם קשרים וירטואליים שדורשים ממני זמן ואנרגיות והתלבטויות מוסריות מסובכות?

"אני אוהב אותך," אמרתי לו, "באמת, אבל... גם לך יש את מאור וכל מיני חברות, זה בערך אותו דבר, למה אתה לא מבין?"

"זה לא בדיוק אותו דבר." הוא אמר, אבל הרגשתי לפי הקול שלו שהוא מתחיל להתרצות קצת, "אל תחשוב שאני לא מבין אותך חמי, אני מבין למה אתה רוצה לדבר עם מישהו מלומד, אחד שהוא לא טיפש כמוני, אבל זו לא אשמתי שאני עילג."

ניסיתי למחות שהוא לא עילג, אבל הוא התעלם, מודע בצורה מופרזת לקשיים שיש לו בכתיבה ובקריאה ולחשיבות שאני מייחס לצחות ביטוי, וביקש רק שלא ארחיב את הקשר ליותר משיחה במיילים ובמסנג'ר. אחוז רגשות אשמה בגלל הצער שהסבתי לו שבתי והבטחתי לשמור על וירטואליות מוחלטת עם האנשים הספורים שקוראים את סיפורי ואת הבלוג שלי וכותבים לי ואני מקווה שאצליח לשמור על ההבטחה הזו. 

 חרדת נטישה

קשה לי עם פרידות. אפילו יציאתו של דני לטיול שנתי של שלושה ימים מזעזעת את עולמי. ליד הילד אני מתנהג בצורה בוגרת, עוזר לו לארגן את הציוד לפי הרשימה, משאיל לו את הצ'ימידן שלי, מסדר את רצועות התרמיל על גבו הדקיק - מתי הילד הזה יגדל קצת? - ומלמד אותו שוב איך להשתמש במצלמה.

הוא מחליט אחרי מחשבה מעמיקה לא לקחת את הנייד החדש ושוב אנחנו מחליפים את כרטיסי הסים ואני שוב בעליו הגאה של צביקה פיק, רק לשלושה ימים, אבל בכל זאת. אחר כך אנחנו מחליטים שהוא יישן אצלנו ביום שלפני היציאה ככה שבבוקר אני אקום מוקדם ואסיע אותו לבית הספר עם הציוד ולא נפריע לאליס לישון.

הוא אמנם לא אומר את זה, אבל אני יודע שהוא לא ממש סומך על אימו שתעיר אותו בזמן. דני כל כך חרד שנאחר והאוטובוס ייסע בלעדיו עד שהוא מדביק גם אותי. בלילה לפני הטיול יש לי חלומות מבולבלים שבהם אני רודף אחרי אוטובוסים מלאי ילדים לועגים ומאבד ללא הרף תיקים ומזוודות. בבוקר אני קם עוד לפני השעון המעורר, מכבה אותו לפני שיעיר את רוני והולך להעיר את דני. הוא כבר ער, מתלבש בזריזות וצוחק כשאני שואל למה הוא לא יכול להתנהג ככה גם ביום לימודים רגיל. בדרך אנחנו משוחחים שיחה קצרה ומאלפת. "אני אתקשר אם אני אוכל, לא בטוח שתהיה קליטה." אומר דני, "אז אל תלחץ."

"אני לא נלחץ. מתי ראית אותי נלחץ?" אני נחפז להגן על כבודי.

הילד צוחק ומלטף את ברכי. "בסדר, מה אתה קופץ כמו קשישון? יהיה בסדר."

"אני מאוד מקווה שיהיה בסדר ולא תאבד כלום. כובע לקחת? יש לך פלסטרים? אתה בטוח שיש לך מספיק גרביים? מה עם נייר טואלט?"

"די כבר, יא אורן." הוא צועק עלי וצוחק. (לא יודע למה דווקא אורן ואני מתנצל לפני כל מי ששמו אורן וחש נפגע).

"אורן אחותך." אני אומר והפעם שנינו צוחקים כי לכולם ידועה החולשה שלי לאחותו התינוקת.

"אני אחזור ביום רביעי בערב, תבוא לקחת אותי בשבע מבית ספר?" הוא ספק בודק, ספק מזכיר לי לפני שהוא יוצא מהרכב.

"נראה, אולי, אם אני לא אשכח." אני מחייך ופורע את שערו, מתאפק לא לפדח אותו בנשיקות כמו שאר האימהות והאבות סביבנו הנפרדים מילדיהם בהתרגשות.

"אתה לא תשכח." הוא אומר בביטחון גמור שמועך לי את הלב, "אני מכיר אותך, אתה אף פעם לא שוכח." רגע אנחנו יושבים בשקט ואז הוא מעיר כמה טוב שהוא חוזר בדיוק ביום שרוני יוצא לקורס ההוא, וככה אני לא אשאר לבד אפילו יום אחד.

"אין לי בעיה להישאר לבד." אני מודיע לו באומץ.

אבל לרוני יש." מפתיע אותי הילד באמירה בוגרת מכפי גילו, ואחר כך הוא בכל זאת נותן לי נשיקה קצרה על הלחי, אבל מתעקש לקחת לבד את חפציו מתא המטען.

בבית רוני ממתין לי עם קפה ועוגה, מנחת פיוס אחרי המריבה של אתמול. כעסתי כי הוא חיכה עד הרגע האחרון לספר לי שהוא בכל זאת יוצא להדריך בקורס ההוא למרות שקודם הבוס שלו התעקש שאי אפשר לוותר עליו. התנהל ויכוח גדול בין מחלקת ההדרכה לבוס של רוני. כל אחד רצה אותו לעצמו, ולבסוף מחלקת ההדרכה זכתה כי הקצין שהיה אמור למלא את מקומו התברר כמדריך איום ונורא. "באמצע המצגת התברר שהוא לוקה בחרדת ביצוע." צחק רוני באכזריות, ונראה מרוצה מאוד.

"יש אנשים שקשה להם עם קהל." הבנתי לנפשו של אותו קצין ביש גדא, מקלל אותו ואת פחד הקהל שלו בליבי. אנחנו מחליפים מבט ואני שואל מתי נודע לו שהוא נוסע להדריך, ורק אז מתברר שהוא יודע על כך כבר מתחילת השבוע. "לקחת את הזמן שלך עד שסיפרת לי."

"לא רציתי להלחיץ אותך עד שזה יהיה בטוח במאה אחוז." הוא מושך בכתפיו כאילו זה דבר של מה בכך, ואז הוא קולט כמה אני פגוע וממהר להרגיע אותי שזה לא יהיה כמו בפעם הקודמת בטקסס, זה רק לשלושה שבועות והוא ידבר איתי כל יום ויבוא לחופשות. הכל יחלוף עוד לפני שנרגיש בכך הוא מבטיח.

"בסדר." אני רוטן בזעף, "די כבר, אז אתה יוצא להדריך בחצרים, אפשר לחשוב שזה בסוף העולם. תרגיע כבר, פסח מלחיץ אותי הרבה יותר."

"אני אצטרך להיות אצל הורי השנה." מודיע לי רוני, "והכי טוב שאתה תהיה אצל הוריך."

"אני שונא להיות אצלם, הם תמיד קוראים את ההגדה עד הסוף ושרים את כל השירים האיומים האלו, ואם אחותי תבוא עם כל הדרדסים שלה... אולי נעשה גם השנה סדר חלופי עם כל החבר'ה?" (בשנה שעברה היה מוצלח למרות שהוא הבריז מהסדר שלנו ובא רק בסוף).

"עם איזה חבר'ה? מיצי בטח יהיה עם החבר שלו וארקאדי... מי יודע אם הוא בכלל חי? ועם הכוכב הזה לא בא לי אפילו לשתות קפה."

כשאנחנו הולכים לישון הוא מתפלא למה אני לא כותב כדרכי בבלוג לפני שאני נכנס למיטה. "לא בא לי יותר על הבלוג הזה, נמאס לי ממנו." אני אומר ופותח ספר, "וגם מהמחשב נמאס לי, כבר כואבת לי היד הימנית מהעכבר הזה."

"יום אחד ימאס לך גם ממני, תגיד שלא בא לך עלי יותר, כואבות לך הביציות ממני ותזרוק אותי." הוא מתנבא, ומיד מצטחק מעצם הרעיון המופרך.

"אני בטוח שלך ימאס קודם."

"בחיים לא." הוא אומר בתקיפות, ובתנועה זריזה מושך מידי את הספר, מכבה את האור ואת הטלוויזיה ומחבק אותי חזק. " אל תהיה עצוב, גם אני אתגעגע אליך נורא."

"בסדר אני מבטיח להיות שמח." אני אומר, ומרגיש דמעות מדגדגות בקצות העפעפיים.

"ולדעתי אתה צריך להמשיך לכתוב." הוא מפתיע אותי.

"אבל לא בא לי, אין לי חשק."

"עוד יבוא לך," הוא מבצע חיקוי מפתיע של אורי זוהר ב'מציצים' ודוחף את ידו בין רגלי, "תראה שעוד יבוא לך."

ולמרבה הפלא הוא צדק.

***

את האריזה הוא עושה לבד. ככה הוא רגיל ואוהב. הוא לא רוצה עזרה, יש לו את הדרך שלו להניח כל דבר במזוודה, לסדר הכל לפי ההיגיון שלו. אני יודע את זה ולא מציע לעזור, יושב ליד המחשב בגבי אליו, אבל מודע לכל תנועה שלו. כמה זמן נמשכת אריזת מזוודה של מדים ותיק עם בגדים לשבוע? אולי חצי שעה. בזמן הזה הנייד שלו מצלצל ללא הרף. למרות שאני שומע רק מחצית מכל שיחה אני ישר יודע עם מי הוא מדבר. די לי לשמוע את נימת קולו ואת הדרך בה הוא עונה לכל אחד מהמתקשרים - הלו גברי, לבבי וחברמני אם זה חבר מהבסיס או אחד מידידי הילדות שלו. היי אינטימי וחסר פוזות כשהוא מדבר עם ידיד משותף שיודע עלינו, שלום עליז ומזויף עד גועל כשהוא משוחח עם מישהו מהמשפחה שלו.

לאימא שלו הוא שומר צורת דיבור שהוא מייחד רק בשבילה. כשהוא מדבר איתה נימת קולו נעשית חרדה קצת, מתוחה, מלאת רכות מודאגת. באותה רכות בדיוק הוא פונה גם אלי כשהוא חוקר אותי בטלפון אם אכלתי כמו שצריך ואם לקחתי את כל התרופות ותוספי המזון שלי. אני שונא את נימת הקול הזו ותמיד מגייס נגדה ציניות מזלזלת. הוא נפגע ממני כל פעם מחדש ואני לא מסוגל להסביר לו למה אני מתנהג ככה, אולי יום אחד הוא יבין לבד. אחרי השיחה השלישית מאימו הוא נאנח, רוכס את המזוודה, לוקח מהמקלחת את תיק כלי הרחצה עם מברשת השיניים וכלי הגילוח ונושא הכל לאוטו. אני מבין לבד והולך אחריו עם התיק שלו. "זה חשוב לה." הוא אומר ולא יכול להביט לי בעיניים. במקום זה הוא מתעסק עם המגבים, רוטן שהמגב הימני דפוק לגמרי ומבטיח להחליף אותו.

"זה בסדר." אני אומר, "אין בעיות, יהיה לי זמן לעבוד על משהו שחשבתי עליו הבוקר."

"אם הייתי חוזר בשבת אז לא הייתי מוותר לה, אבל אני אוכל לחזור רק ביום שלישי הבא, וגם זה לא בטוח." הוא ממשיך להסביר את המובן מאליו.

פתאום אני קולט שהוא פיתח גם בשבילי נימת קול מיוחדת שיש בה התנצלות ותחינה להבנה, ואלי גם קצת רחמים? "אתה לא צריך לבקש ממני רשות, אני יודע שההורים שלך צריכים אותך יותר ממני." אני אומר. אנחנו מחליפים חיבוק חטוף ונשיקה על הלחי ואז הוא נוסע.

עובר ושב

אני מנסה לכתוב ולא מצליח. מדבר הרבה במסנג'ר, כותב מכתבים, קורא בלוגים, מנתק. מנסה לישון ולא מצליח, נזכר שאני רעב ומכין חביתה, שם בה יותר מידי מלח ושורף אותה מתוך פיזור נפש כשמישהו נכנס ומסיח את דעתי. אחר כך, בעודי אוכל את הזוועה הזו, מנסה לעודד חבר במסנג'ר, ואולי מצליח קצת, מכבה את המחשב ומתמוטט מותש במיטה, כמעט נרדם כשהדלת נפתחת והוא נכנס. "חמי?" הוא אומר, "חזרתי בכל זאת לישון בבית, אתה ישן?"

"כן, אל תשכח לנעול."

הוא נועל ודקה אחר כך הוא כבר ערום לצידי, מושך מעלי בפראות את הטריקו המהוה מרוב כביסות שמשמש לי מעין פיז'מה. "תפסיק כבר, מה קרה לך? די להיות פרא אדם." אני נוזף.

"שתוק." הוא אומר בזעם, "היה לי מספיק, עדיף שתסתום." הוא נשכב עלי, ידיו על כתפי ופיו מונח על פי. הנשיקה שלו קשה ופוצעת, ברכו הנדחקת בין רגלי מכאיבה לי, הוא רועד. "אני רוצה עכשיו." הוא אומר, "אני צריך את זה, אתה יודע מה."

כן, אני יודע. "אין לי קונדומים." אני נזכר לפתע. היו שניים, אבל ג'ורג'י הופיע כשטיגנתי את החביתה שלי והתחנן שאציל את המצב. המצב שלו ושל ליאור ניצל, החביתה נשרפה וכעת אנחנו בלי הגנה.

"זה בסדר, לי יש." הוא שולח יד מחוץ לשמיכה, דג מתוך כיס המכנסים שהשליך על הרצפה ריבוע אלומיניום קטן, פותח אותו מהר בעזרת שיניו ומגלגל אותו במיומנות על אברי והפעם בלי הנדנוד הרגיל של תור מי היום. "בוא." הוא דורש, "ותפסיק להיות עדין כזה, אין לי זין לזה עכשיו."

"אבל חכה רגע, לא בוער כלום, רק תסביר לי מה קרה ו..."

אצלו משהו כן בוער והוא לא רוצה להסביר ולא רוצה לחכות, "יאללה אתך." הוא מתפרץ במין צורה פרחית מכוערת שהוא יודע שאני מתעב, וליתר תוקף מנסה לנשוך את כף ידי. הצליח לו, עכשיו גם אני כועס. פחות מכפי שנדמה לו, אבל די והותר כדי לגייס מתוכי מרץ שמתגבר על העייפות ולתת לו מה שהוא צריך כדי לכבות את השריפה שבוערת בתוכו. אחרי שהכל נרגע הוא מתכרבל בתוכי, ממלמל משהו שנשמע כמו תודה ונרדם.

אני שוכב לצידו, מחבק אותו, מנסה לנחש מה קרה הפעם, מודאג מהדרך בה הוא פותר בעיות, שואל את עצמי כמה זמן הוא יוכל להחזיק את החבל משני קצותיו. איך הוא לא רואה עד כמה המאמץ לחיות חיים כפולים מתיש ושוחק אותו? מה אני יכול לעשות כדי לעזור? לא יודע. עייף מכדי לחשוב על פתרונות אני נרדם בלי תשובות.

בבוקר אנחנו קמים בזריזות בזמן, שותים יחד קפה. הוא שתקן, מכונס בעצמו, ממעט בדברים, מצמיד למקרר דף עם הוראות מחולק בקפידה לנושאים – כספים, חשבונות, תרופות ושונות. משועשע קצת מהדאגנות שלו אני מחייך ומשבח אותו על היסודיות. הוא מזעיף אלי פנים ומסרב לחייך חזרה. לפני שהוא מוריד אותי בצומת קרית אתא הוא אומר פתאום, "יכול להיות שיהיה אצל אימא מצב חירום והם יתקשרו אליך. אל תשאל שאלות ואל תתחכם, פשוט תעשה מה שיגידו לך וזהו."

"בסדר," אני מבטיח, "אם הם יצטרכו משהו שיקראו לי בלי להתבייש, גם אם זה לא מצב חירום אני אשמח לעזור."

הוא מניד בראשו כאילו אמר לעצמו – ידעתי - אבל נשאר חמור סבר. "אני סומך עליך." הוא אומר ועוצר לי ברמזור מול הבית הירוק. אני יורד מהר, נחפז לעלות למדרכה לפני שהרמזור יתחלף ולא מספיק אפילו ללחוץ את ידו, ואז יש כתום ומישהו כבר צופר מאחוריו. הוא ממשיך לנסוע ואני נשאר לבדי.  

 למה ככה? 

דיברתי לא מזמן במסנג'ר עם קונקורד. היה מאוחר, היה שקט, הוא היה נחמד ואמפתי, שאל שאלות רגישות וגילה עניין במה שהיה לי להגיד. זרמנו (הכל היה וירטואלי כמובן) ואיכשהו השיחה נסבה על העבר שלי. הוא התחיל לחקור אותי איך, למה ומה היה בעצם? וזה לא שהוא לחץ עלי לספר, הוא התעניין בכנות במה שקרה לי ושאל שאלות מתוך ידידות וחיבה כלפי. כל כך רציתי לספר לו הכל, לפרוק את המועקה הזו מעצמי אחת ולתמיד, אבל ברגע שחזרתי ברוחי לעבר והתחלתי לספר על התקופה ההיא ראשי כאילו התמלא באוויר חם, התנפח והתנתק מהגוף, והאצבעות שלי שבדרך כלל מקלידות במהירות ומבלי משים נעשו מגושמות כמו חתיכות עץ. כל הזמן היו לי טעויות בהקלדה, הזעתי והבטן התכווצה בכאב. המשפטים המעטים שכן הצלחתי לפלוט היו מקוטעים וחסרי קשר, ובסוף הייתי חייב להתנצל שאני לא יכול יותר ולנתק. למחרת שוחחתי עם הבחור שוב. ניסיתי להסביר מה קרה ולא הצלחתי. התגובה שלו הייתה ספקנית מאוד. הוא האשים אותי שאני מאכיל אותו בסיפורים בסגנון סרט טורקי ונפנף אותי בביטול. אני בטוח שאם הייתי ממציא בשבילו איזה סיפור שלא היה ולא נברא הייתי נשמע אמין. כמה אירוני שדווקא כשאני מספר מה שבאמת קרה לי המשפטים שלי יוצאים שבורים ומרוסקים ואני מאבד את כוחי לשכנע. 

תותית

היום עבדנו בלייזר על סימון של חלק מוזר מפלסטיק שנקרא בפי היצרן וופל - משהו גדול מלא זיזים וחורים ששרט אותי ללא הרף - לי זה נראה יותר כמו המסכה של דארת' ווידר ממלחמת הכוכבים מאשר כוופל. גרוע מהוופל הזה הייתה האריזה שבה הוא הגיע - שני ארגזי קרטון ענקיים ועמוקים. כדי שהעבודה תתקדם מהר קיבלתי עזרה מאחת העובדות אצלנו בדרך כלל בגרפיקה, אישה צעירה יחסית ששמה נגיד תותית. היא גרושה עם שתי בנות ומחפשת במרץ את בעל מס' שתיים. לא מזמן נפרדה מגבר שפגע בה מאוד, נכנסה לדיכאון, וכעת היא מטופלת בתרופות נגד דיכאון וחרדה. מאחר והיא בחורה קטנת קומה ולא מסוגלת להגיע לתחתית הארגז הענקי הטלתי עליה את המלאכה הקלה יחסית של סימון הוופלים ולקחתי על עצמי את הוצאת הוופלים הלא מסומנים וסידורם. הבאתם לתותית ואחר כך סידורם מחדש בארגז הייתה מלאכה מעייפת מאוד שלא לדבר על השריטות בידיים.

פתאום הנייד של תותית צלצל ועל הקו היה בחור שהיא הגדירה - מחזר שלי - היא אמרה לי שהוא קופצת לרגע החוצה להגיד לו שלום ומיד חוזרת. אחרי כמה דקות היא חזרה נרעשת ונרגשת, צנחה על הכיסא וביקשה כוס תה עם הרבה סוכר כדי להתאושש. מסתבר שהיא באמת פגשה את הבחור המחזר אחריה במגרש החנייה. הם שוחחו קצרות ולפרידה הוא נישק על לחייה, ובדיוק אז נכנסה מכוניתו של הבוס למגרש החנייה והיא חוששת שהוא ראה אותה, אבל לא בטוחה. אחרי ששתתה קצת תה היא סיפרה לנו שלמראה המכונית של הבוס היא נתקפה בפחד נורא ולא רציונאלי, החווירה כסיד והבהילה את הבחור שלא הבין מה קרה לה. "אני רועדת עד עכשיו." אמרה לי ומשכה בעצבנות את צווארון חולצתה.

אני מודה שלא ממש הבנתי למה היא נבהלה עד כדי כך. "אם הוא בכלל ראה אותך זה אולי קצת פדיחה, אבל למה לפחד? מה הוא כבר יכול לעשות לך? הוא לא יפטר אותך בגלל דבר כזה קטן."

היא ניסתה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להסביר למה היא נאחזה פחד גדול כזה. "בזמן האחרון יש לי פחדים." אמרה במבוכה, "קשה לי. אני לבד, אני לא סומכת יותר על גברים, הבחור הזה כל כך פגע בי. התרופה החדשה עוד לא עובדת וכל כך קשה לי לקום כל בוקר ולהתארגן לעבודה."

"ומה עם הבחור החדש? אולי הוא דווקא בסדר?"

היא מושכת כתפיים, "לא סומכת יותר על אף אחד. כבר חודשים הוא מחזר אחרי, מנסה לשכנע אותי, מזמין אותי לבילויים, אבל חוץ מנשיקה על הלחי עוד לא יצא לו מזה."

"בגלל זה הוא ממשיך לחזר אחריך." פסק ההודי שרואה את עצמו מומחה בנושא יחסי גברים ונשים וצחק. "את אתגר בשבילו, כמה שתסחבי אותו יותר ככה הוא יעריך אותך יותר."

היא מרטה שוב את צווארון החולצה. "לא סומכת יותר על גברים." אמרה והמשיכה לסמן את הוופלים דמויי המסכה של מלחמת הכוכבים.

כשהוא לא נמצא אני ישן מעט ורע. חוץ מזה אני גם מצונן קצת, וקצת סובל מאלרגיה – הכל ביחד מצטרף למין ענן של עייפות וכבדות שאופף אותי לאחרונה. הבוקר התעוררתי מוקדם מידי, קמתי, הסתובבתי קצת בבית, הגעתי למסקנה שנורא מאובק ולא בזין שלי לנקות השבוע, וחזרתי למיטה לעוד כמה דקות מתוקות של פינוק. כנראה שנרדמתי כי חלמתי אותו שוכב לצידי, ראשו על הכר, פניו הרגועות יפות מאוד בעיני, ואני יושב לידו, יודע שצריך להעיר אותו, אבל חבל לי לקלקל את השלווה הנדירה כל כך הנסוכה על פניו. לבסוף אני חופן בזהירות את לחיו, נהנה מהמגע בעור הרך, מלטף בעדינות בקצה האגודל את גבותיו המשורטטות בחן, הוא פוקח עיניים שחורות נהדרות, מחייך ושוב שוקע בשינה, ואז הטלפון מצלצל ואני מתעורר בבהלה, ראשי מונח על הכר שלו. "קמת כבר?" הוא שואל, מתמלא בדאגה לשמע קולי המנומנם, "נורא מאוחר, מה קורה לך? קום כבר!"

"אני קם, אני קם, אל תדאג. אתה יודע שבדיוק עכשיו חלמתי עליך?"

הוא צוחק. "גם אני חלמתי עליך הבוקר, והייתי צריך לטוס להתרחץ אחרי החלום הזה, ולשים את הסדין בכביסה. גם אתה קמת רטוב?" אני צוחק יחד איתו, שנינו הרי יודעים איך הוא קם בבקרים, וכשהוא איתי גם אני כמוהו, רוצה ונהנה, אבל כשהוא לא כאן פשוט אין טעם ואין לי חשק אפילו בבוקר.

אני ממהר כל כך עד שאני שוכח את הכדורים של הבוקר (לא נורא אשלים בצהרים) ובדרך לעבודה שוב מציקה ודוקרת אותה שאלה שלא מפסיקה לנקר במוחי מאז אתמול בלילה – איך זה שפתאום היו לו קונדומים במכנסים? הרי הוא חשב שיישאר לישון אצל הוריו ומשם ייסע ישר לקורס, אז איך זה ש..."

ואז אני רואה עץ כליל חורש קטן ועקום שכל השנה נחבא אל הכלים ונעלם בין האלונים הגבוהים ממנו, והיום, בבת אחת, הוא פורח כולו בסגול לילכי, לוהט בלי בושה. העץ הקטן והמעוקם הזה שאני חולף על פניו מבלי משים פעמיים ביום נראה כל כך מדהים עד שלשבריר שנייה אני שוכח שאני לבד באוטו וכמעט אומר לו, "תראה איזה יפה כליל החורש." אבל מיד אני נזכר שהוא לא פה, ויודע שעד שהוא יחזור הפריחה המדהימה הזו תעלם ותנשור. מוזר שדווקא הפריחה הכי יפה היא הקצרה ביותר, מעניין למה זה ככה?

***

כל פעם שאנחנו לא יחד אנחנו רבים. המרחק הפיזי מחדד את ההבדלים ביני לבינו, מעלה את הקשיים, מזכיר את חוסר האמון שהצלחנו לצבור במשך החודשים שלנו יחד. כשהוא שם ואני פה אי אפשר לגעת, לחבר, לרכך את הנזיפה בנשיקה, להתפייס בלי מילים במיטה. פתאום צצים הזיכרונות של כל המריבות וחילוקי הדעות, כל הדברים הקשים שאמרנו ועשינו זה לזה במשך השנה וחצי שלנו יחד עולים באוב וחוצצים בינינו, מפריעים וחוסמים את האהבה שגם היא קיימת. נכון, אני יודע ששוב רבנו, אבל אני יודע שהיא קיימת וכשניפגש ואני אגע בו והוא בי נפסיק לכעוס כל כך והכל יהיה בסדר.

בעצם הוא צלצל לוודא שאני בסדר, לא לריב, אבל הייתי נרגז כי הוא שלח חברים שיבואו לבדוק שאני בסדר. הרגיז אותי שספירית בדקה במטבח מה אכלתי (קצת מקרונים ודי, לא הייתי ממש רעב) והעירה שהכל הפוך. נו, אז מה? מה, את אימא שלי? אחרי שהן הלכו (היא באה עם החברה שלה שדווקא סתמה את הפה וסחבה אותה מהר החוצה) הוא התקשר ואני כעסתי שהוא שולח אחרי מרגלים, והוא כעס שאני כועס, וכמובן שלא קיימתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי ושאלתי על הקונדומים שהיו לו בכיס, ובמקום תשובה הוא שאל בעוקצנות מי מרגל עכשיו אחרי מי, והודיע לי שהשאלה שלי מעליבה. יכול להיות, אבל זו לא תשובה. בסוף הוא היה צריך ללכת והכל נשאר ככה, כועס ולא פתור.

עוד לילה של שינה גרועה עומד לעבור עלי, זה בטוח, ומחר עלי לנקות לבד את כל הבית מהאבק הצהוב והמאוס הזה שמכסה כל פינה, וללכת לקבוצת התמיכה לשמוע קיטורים משעממים, ולהרגיע את כולם שאני בסדר ושוב לחזור לבית ריק... אולי אני אלך להורים לאכול או שאזמין את פזי וגולן שיבואו אלי בערב? נראה, ועכשיו אני הולך לישון.

אין תגובות:

פרסום תגובה