יום שבת, 30 בדצמבר 2017

57. אבל למה אני?

נרות באמבטיה

אימא של דני ובעלה לקחו את הקטנה ונסעו לבלות באילת. דני נשאר איתי. הוא כבר כמעט בן ארבע עשרה ומסתדר לבד יפה מאוד. יש לו חברים, יש לו אימון בברכה כמעט כל יום ואנחנו מסתדרים מצוין, או שאולי רק נדמה לי שאנחנו מסתדרים מצוין? אתמול אחרי הצהרים הוא מודיע לי שבא לו לעשות אמבטיה ופתאום אני רואה שהוא מדליק שני נרות עגלגלים אדומים כאלו עם ריח רומנטי שעושה לי כאב ראש.

"מה זה?"

"בא לי לעשות אמבטיה לאור נרות."

מרוב תדהמה אני נאלם דום וממשיך להתאפק ולא להגיד כלום כשהוא מדליק את הנרות באחד מעשרות המצתים שיש לו באוסף (כן, הוא אוסף מצתים. חלק גדול מהם אני עצמי קניתי לו בטיול בחו"ל) ונושא אותם לאמבטיה. יש לנו שני חדרי שירותים בבית - הגדול עם אמבטיה והקטן שבחדר השינה שלי רק עם טוש. הילד מתפשט ומתעסק בענייניו ואני הולך למחשב כדי להיווכח שוב שאני לא מסוגל לכתוב כשאני מדוכא. הסיבות לדיכאוני הן סבוכות מאוד ואין לי חשק להיכנס אליהן. די אם אציין שהן כוללות צרור מפתחות מסתורי שנפל כנראה מכיס המדים של רוני כשתליתי אותם לייבוש, ושיחת טלפון מאוסה מטיפוס אחד עם קול מרגיז ונימוסים מתועבים שאני אכנה פה סיסי כיאה לו. על המריבה שפרצה אחרי אותה תקרית נתעבת עדיף לא להרחיב את הדיבור, אבל עובדה שאני לבד כעת ורק דני מארח לי חברה.

עד שאני מגלה שיש בבית ריח מתקתק מוזר ושהילד איננו חלפו בטח שעתיים, אם לא יותר. אני חש לאמבטיה ומגלה שני נרות דולקים על קרקעית האמבטיה וסביבם מתפשטת שלולית של שעווה אדומה. הרצפה רטובה, המגבת מושלכת בצד, רטובה גם כן, והילד איננו. מכבה את הנרות, מקרצף בעזרת סכין את השעווה, ומנסה לא לחשוב מה זה אומר שנער מתבגר מגלה חיבה לאמבטיות ולנרות ריחניים.

דני חוזר בערב, מקבל נזיפה על הבלגן שעשה ואחוז חרטה הוא מקרצף את שאריות השעווה בעזרת ספוג וכלור. אחר כך מתגנדר לו בבגדים יפים, לוקח לי את הנייד, כי שלו הרוס, מבטיח שישוב עד חצות והולך. אני ממתין לו מודאג וחסר יכולת לישון עד שתיים לפנות בוקר. כשהוא שב סוף סוף הוא מתרץ את האיחור בכך שהשעון בנייד שלי אשם כי הוא לא מכוון כראוי. מה יש לילד בגילו להתרוצץ בחוץ בשעות הללו נשאר בבחינת תעלומה, בערך כמו הדרך שבה הגיע צרור מפתחותיו של סיסי המתועב למדים של רוני. לא פלא שאני חושש שאני מהווה תחליף עלוב להורה בשביל דני וכנראה שגם בקטע של הזוגיות אני לא ממש מצליח.

הפעם זה סופי

"אז מה? שוב נפרדתם?" שאל בוריס, מזג לי מיץ מנגו, הציע לחזק אותו בוודקה וחייך לנפשו כשסירבתי בבהלה.

"אני חושב שהפעם זה סופי." אמרתי, והוא גיחך ולגם מהבירה שלו. "תזכיר לי כמה פעמים שמעתי את זה מאז שאתם יחד?"

"אני יודע שאמרתי את זה אלף פעמים לפחות, אבל הפעם..."

"נו, מה הוא עשה הפעם, התימני הנוראי שלך?" הוא שאל בלאות.

"ידעתי שהוא ישתולל בתל אביב, אבל הפעם הוא ממש הגזים." התעלמתי מהלעג שבקולו.

בוריס ניסה להפסיק לחייך והעלה הבעה אוהדת על פניו. "נו, ספר לי מה קרה דוצ'ינקה?"

"מצאתי צרור מפתחות," התחלתי בסיפורי ושוב השתתקתי. בוריס חבר מאוד ותיק, אין לי חבר קרוב יותר ממנו, אבל אפילו ממנו התביישתי הפעם.

"נו, מה קרה חמוד? ספר לבוריס." הפעם האהדה שבקולו הייתה אמיתית לגמרי.

"מצאתי את המפתחות על הרחבה מתחת לחבלי הכביסה שלנו. למפתחות היה מחובר מחזיק מצועצע, צבעוני כזה וחשבתי... הייתי בטוח שדבר כזה שייך לאחד האוחצ'ות של ליאור וכמו טיפש הלכתי ושאלתי אותם אחד אחד אם זה שלהם.

"וזה לא היה?"

"לא. כולם אמרו שזה לא שלהם ואז צלצל הטלפון ואיזה אחד... טיפוס מגעיל אחד, קוקיצה תל אביבית כזו עם קול מאנפף, מעצבן כזה, מדושן עונג כזה."

"אחד כזה שמדבר במבטא צפוני ושם סימן שאלה בסוף כל משפט?" חידד בוריס את התיאור.

"כן, אחד כזה." הסכמתי, "והוא שאל אם המפתחות שלו אצלנו כי הוא חושב שהוא שכח אותם בכיס המכנסים של רונני."

"רונני?" גיחך בוריס.

"כן, ככה הוא קרא לו, תיאר את המחזיק המגעיל שלו ואמר שהוא בטח בכיס של המדים של רוני החמוד."

"ומה אמרת?"

"שצרור המפתחות שלו פה ואני אתן אותו לרוני ברגע שהוא יגיע הביתה, וסגרתי."

"אתה יודע," אמר בוריס אחרי שתיקה קצרה ועגומה, "יכול להיות בהחלט שיש לזה איזה הסבר תמים לגמרי ואתה סתם כועס."

"גם אני חשבתי ככה למרות שאם היית שומע את הסיסי הזה היית מסכים איתי שהוא הפסיק להיות תמים דקה אחרי שהוא יצא מהחיתולים, ובכל זאת הייתי מוכן לתת לרוני ליהנות מהספק, אבל כששאלתי אותו הוא בכלל לא הכחיש שהוא וסיסי מסתובבים יחד לאחרונה, ושסיסי מראה לו את חיי הלילה של תל אביב ומלמד אותו דברים."

"דברים, אה?" המהם בוריס ומזג עוד וודקה לבירה שלו.

"כן, דברים, ושאני סתם מנפח כל שטות ועושה עניין מלא עניין, ומה זה כבר מציצה קטנה פה ושם בין חברים, ושלא צריך לעשות סיפור מכל סטוץ פעוט."

"יש בזה משהו." אמר בוריס בנחת, "אתה הרי יודע איך הוא, ואתה זה שתמיד אמר ש..."

"לא אכפת לי מה אמרתי פעם! נמאס לי כבר בוריס! אם הוא דורש ממני נאמנות אז שיפסיק לבגוד בי כל הזמן!" התרתחתי, "ומה שהכי הרגיז אותי," המשכתי לכעוס כאילו אני עדיין באמצע הוויכוח עם רוני, "זה הביטוי הזה סטוץ פעוט, מה הוא היה אומר אם הייתי מספר לו שהיה לי סטוץ פעוט עם מישהו?"

"אני חושב שדברים כאלה עדיף לא לספר." שמר בוריס על ניטראליות זהירה.

"ואני חושב שדברים כאלו עדיף לא לעשות!" צעקתי, "וגם אמרתי לו את זה, ורתחתי מכעס בגלל הבושות שהוא עושה לי. כולם בטח ידעו של מי המפתחות האלה, ובגלל החבר המאוס שלו עשיתי צחוק מעצמי לפני כל החבר'ה, ואחר כך גם הסיסי הזה צחק עלי ו..."

"אז מה מפריע לך יותר, הבגידה שלו או זה שכולם יודעים?" ניסה בוריס למקד את זעמי המשתולל.

"גם וגם." הודיתי.

"ואחרי שצעקתם וצרחתם בטח הלכתם למיטה והכל נרגע, נכון?"

"לא. הפעם זה לא נגמר במיטה. הפעם הוא כעס עלי בחזרה ואמר שאני פרובינציאלי ושמרן, שאין לי ראש טוב, שנמאס לו ושאני חונק אותו ולא נותן לו ספייס ושהוא הולך, ואחר כך הוא הלך וזהו."

"וזהו?"

"כן, זהו. הלך וכבר יומיים לא שמעתי ממנו כלום."

"הוא יחזור כמו טאטל'ה חמי. אחרי כמה ימים ימאס לו הראש התל אביבי הטוב. אני מכיר אותו, מהר מאוד הוא יבין כמה בדידות יש בספייס הזה והוא יחזור אליך."

"אני לא בטוח, וגם אם הוא יחזור אני לא יודע אם אני עוד רוצה אותו."

"אל תדבר שטויות, אתה אוהב אותו, ואל תדאג, גם הוא אוהב אותך מאוד. הוא פשוט נורא צעיר וחרמן. תהיה סבלני ותראה שעוד מעט הוא יחזור על ארבע."

"לא רוצה, נמאס לי להיות סבלני. תגיד בוריס, בא לך איזה סטוץ פעוט איתי?"

בוריס פרץ בצחוק, אמר שבגילו כבר לא עושים סטוצים, אבל מחמיא לו שבחור צעיר ויפה כמוני מציע לו הצעה כזו, ואז חיבק אותי חזק, נישק אותי על פי ושלח אותי הביתה. טוב, סטוץ לא יצא לי ממנו, אבל לפחות שפכתי קצת את הלב, גם זה משהו. 

יש לי אחות

יש לי אחות צעירה ממני בשנה. גדלנו יחד כמעט כמו תאומים ובילדותנו היינו קרובים מאוד, אבל מאז גיל ההתבגרות התרחקנו זה מזה. כשאני יצאתי מהארון היא חזרה בתשובה ומיד אחרי שמלאו לה שמונה עשרה התחתנה עם איזה חוזר בתשובה ששידכו לה. אחרי שיצאתי מהארון הפכתי בעיניה מוקצה מחמת מיאוס. לא הייתי בחתונה שלה וגם לברית של הבן לא הוזמנתי. אימא ניסתה מידי פעם לספר לי על הבעיות שלה, אבל מעולם לא הפגנתי התעניינות. היו לי את הצרות שלי והחריקות בחיי הנישואים של אחותי נראו לי כעונש הולם על היחס המתנכר שלה כלפי כל המשפחה. ידעתי באופן מעורפל שבשנים האחרונות המצב בינה ובין בעלה נעשה בלתי נסבל ושהיא רצתה להתגרש עוד לפני שהילדה האחרונה שלהם נולדה, אבל הוא כל הזמן ביקש שלום בית והעסק נסחב שוב ושוב. בחודשים האחרונים סיפרה לי אימא בשיחת טלפון בהולה - שבאה כמה ימים אחרי הפרידה מרוני - הגיעו מים עד נפש ואחותי ליאת (ששם החיבה המשפחתי שלה הוא ללי) החליטה שהיא נפרדת ממנו ויהי מה. בהמלצת מנהלת בית הספר שבו היא מלמדת ילדים כבדי שמיעה היא מצאה משרה בלונדון בבית ספר דתי רפורמי שמחפש מורה דתייה דוברת עברית. עקרונית היא כבר התקבלה ללימודים ואחרי שהיא תסדר את כל הניירות והבירוקרטיה עם הגט המתמהמה ורישיון העבודה באנגליה היא תוכל לנסוע ולהתחיל חיים טובים יותר בחו"ל. ברגע שבועז בעלה שמע על התכניות שלה הוא כעס מאוד, קרא לה מורדת ואיים עליה שבחיים היא לא תקבל גט ושהוא ייקח לה את הילדים. ללי נבהלה לקחה את הילדים – ילד בן שש ושתי בנות קטנות בנות ארבע ושנתיים – וברחה להורים.

הורי החליטו שהפתרון הכי טוב למצב הוא שללי על שלושת צאצאיה יעברו לגור בדירה של סבתא ז"ל שטרם נמכרה ושמיקומה לא היה ידוע לבועז. מאחר והיה עליה גם לעבוד וגם ללמוד הוחלט שאבא יקפוץ לדירה שלה אחרי שהילדים יחזרו מהקייטנה וישמור עליהם, אבל לרוע המזל אבא שלי הלך כדרכו לשחק לו טניס בקאנטרי, חטף מכה בעין מכדור, וכמו גבר אמיתי פשוט התעלם מזה והמשיך הלאה עד שגילה שהוא לא רואה כלום בעין החבולה. רק אחרי יומיים הוא הגיע סוף סוף לרופא שכעס עליו מאוד כי מסתבר שיש לו שריטה ברשתית ועליו לשכב במנוחה ולהתפלל שלא יאבד את ראייתו. עשו לו איזה טיפול בלייזר לתקן מה שאפשר ומעכשיו הוא מרותק למיטה. כל הצרות המשפחתיות הללו נפלו עלי בבת אחת ובהפתעה גמורה במוצאי שבת כשאימא התקשרה והודיעה לי שהוחלט שאני זה שישמור על הקטנים ויעזור לה להסתדר עד שהיא תיסע בשעה טובה לחו"ל. "אבל למה אני?" ייללתי.

"כי אין אף אחד אחר חמי." אמרה אימא בקוצר רוח, "אבא מרותק למיטה ואני צריכה לטפל בו, והבנים - סמי ומשה, אחי הגדולים - עסוקים ויש להם ילדים משלהם. רק אתה פנוי, במיוחד עכשיו כשרוני עזב..."

לא היה צורך להמשיך. לכולם היו בני זוג להיות איתם ולטפל בהם ורק אני, ההומו חסר המשפחה, היה פנוי להובלה. "אבל אני עובד עד הצהרים." ניסיתי לדחות את רוע הגזירה

"עד הצהרים הקטנים בקייטנה. ללי צריכה מישהו שיהיה איתם עד שהיא תחזור מההשתלמות. המסכנה חייבת לעבור את ההשתלמות הזו כי המעסיקים שלה בלונדון מתעקשים על זה. בקושי יש לה זמן לטפל בגט ובנסיעה." חשבתי מהר ושאלתי את אימא אם יש מצב שאני אגור אצל ללי עד ספטמבר. אימא כמובן התחילה לחפור נמרצות והייתי חייב לספר לה שאחרי שנפרדתי מרוני קיבלתי הצעה להשכיר את הבית שלי לאיזה חבר של חבר (סיפור מסובך שאין צורך להיכנס אליו כעת) שרוצה את כל הבית לעצמו, לא רק חדר אחד. רק לפני כשעתיים אמרתי לו שאני לא מעוניין – הוא נראה לי טיפוס מוזר ולא אמין - ופתאום כן הייתי מעוניין. הוא שמח מאוד ששיניתי את דעתי והיה מוכן לשלם לי סכום שיפתור את בעיית המשכנתא (רוני הלך עם המשכורת שלו כמובן) עד ספטמבר וככה גם לא אגור בדירה המשותפת שחלקנו יחד מעל שנה ולא אצטרך להיזכר בו כל הזמן.

התכנית שלי נשמעה מושלמת עד שדיברתי עם ללי. היא שמחה מאוד שאני אבוא לגור אתה והודתה שהיא די פוחדת מהלילות לבד עם שלושה ילדים קטנים, אבל היו לה תנאים – בלי אינטרנט, בלי טלוויזיה, "ובלי כל הלכלוכים שלמדת בתל אביב. יש לי פה שלוש נשמות זכות (נשבע לכם שככה היא אמרה) ואני לא רוצה שהם ילמדו ממך את כל הטינופת החילונית."

פתאום הצטערתי שמיהרתי להבטיח לבחור ההוא את הבית שלי לחודשים הבאים, ובכל זאת הבטחתי שאני לא אתחבר לאינטרנט ואמרתי לעצמי שאולי מעז יצא מתוק – אני אתנתק מהאינטרנט ואתרכז רק בכתיבה נטו, אם יהיה לי כוח וזמן. אחר כך הכל קרה מהר מאוד ותוך סוף שבוע אחד עברתי לגור בחיפה, בדירה הישנה של סבתא שהייתה קטנה וצפופה עוד יותר מכפי שזכרתי. גם השכונה הישנה התחרדה מאוד ונעשתה מכוערת ומלוכלכת עוד יותר מתמיד. לקח לי פחות מיומיים להבין שאני לא מסוגל לא לכתוב בבלוג שלי ושההתנתקות מהעולם הווירטואלי האהוב עלי מוציאה אותי מדעתי.

ידעתי שהמגיבים הקבועים שלי דואגים לי וחסרה לי מאוד הכתיבה שהקלה עלי את העצב של הפרידה מרוני והניתוק מהבית. הסברתי הכל לללי ורק דבר אחד לא סיפרתי לה – שרוני קורא לפעמים בבלוג שלי ושהכתיבה בבלוג מהווה מעין קשר ביני לבינו, קשר שלא יכולתי לוותר עליו למרות כל הצהרותיי התקיפות שהסיפור שלנו נגמר. היא בחנה אותי בחשדנות, סיפרה לי עוד פעם מה דעתה על גברים - רעה מאוד מאוד, ועל אינטרנט - מכשיר שטני ומיותר, ובסוף הסכימה בתנאי שאגלוש רק בלילה כשהילדים ישנים וחזרה והזכירה תמונות מלוכלכות שאסור בשום פנים ואופן ש...

"ללי בחיים לא גלשתי באתרי פורנו וגם לא בצ'אטים ובפורומים. אני לא עושה סקס וירטואלי, אין לי מצלמת רשת, כל מה שאני עושה זה לגלוש קצת באתרים מהוגנים לגמרי של הקהילה ולכתוב בלוג ומידי פעם קצת סיפורים. יש לי כמה חברים וירטואליים שהקשר שלי איתם הוא חברי ווירטואלי בלבד. באמת, אין לך מה לחשוש מהאינטרנט." 

חברים מתקשרים ושואלים מה קרה ואני לא יכול לספר להם. כואב לי לדבר על זה. במקום לדבר על הפרידה ממנו אני מספר להם על אחותי והילדים שלה ועל האקס שלה לעתיד שהיא מתארת כבן אדם לא יציב בנפשו. רוב הזמן אני נמצא עם הילדים לבד בעוד היא מתרוצצת כל היום – בבקרים עובדת בקייטנה, ואחרי הצהרים עושה השתלמות, ובין לבין מתעסקת בסידור העבודה בלונדון, וכל הזמן דואגת. דואגת לילדים, לאבא שחולה, לאימא שכל הנטל נפל עליה, דואגת אפילו לאקס שלה שלמרות כל מה שעשה ואמר הוא עדיין האבא של הילדים שלהם. יש לה זמן לדאוג אפילו לי, ולהצטער שנגזר עלי להיות בודד ונטול משפחה - לא, היא לא יודעת שאני נשא, היא חושבת שזה שאני הומו זו מחלה ואימא הזהירה אותי שאוי ואבוי אם היא תדע. גם ככה קשה לה עם הנטייה שלי.

מדהים שאחרי כל מה שעבר עליה היא עדיין דתייה ומקפידה על קלה כחמורה. קשה לי להסתגל לחיים בבית דתי, קשה לי לחיות פתאום עם שלוש נשים - שתיים קטנות, אבל בכל זאת מאוד נשיות, ואחת גדולה וכועסת - בעיקר על גברים, אבל גם על עצמה ועל מה שקרה לה בחיים ובכלל. צריך המון טקט במצב הזה. הילדים מתגעגעים לאבא שלהם ומרגישים שאימא מודאגת ולא מבינים מה קורה ולמה.

הכי קשה לי עם שאולי – ילד בן רבע לשבע בערך, שובב וסקרן שלא מפסיק לשאול שאלות מטרידות. היא ישנה עם הקטנות במיטה הזוגית הישנה של סבא וסבתא ואני ישן עם הילד על ספה נפתחת בחדר השני שאנחנו קוראים לו חדר הבנים. אין לי רגע של פרטיות וזה מעיק מאוד אחרי שחייתי לבד כל כך הרבה זמן. הכל קשה ומרגיז וכל צלצול טלפון מקפיץ אותי בתקווה שאולי רוני בכל זאת מתקשר אלי. אני יודע שזה טיפשי וחבל על הזמן, אבל לא יכול להתאפק וממשיך לקוות. חוץ מזה המצב פשוט מבאס - החייל החטוף המסכן הזה, וההתנגדות הנבזית למצעד הגאווה, וקאסמים על אשקלון.

שאולי שאל אותי הערב אחרי ששמענו חדשות ברדיו איפה נפלו הקאסמים. הראיתי לו מפה של ישראל שמצאתי באיזה ספר ושקעתי בהסברים מסובכים על מפות וניווטים. לתימהוני הוא הקשיב בסבלנות רבה והבין הכל. תליתי את מפת ישראל מעל הספה שלנו ואמרתי לו שישאל אותי כל מה שהוא לא מבין. עכשיו הילדון הולך אחרי לכל מקום ושואל שאלות כמו שרק ילד סקרן בגיל הזה מסוגל לשאול.

אני מנסה להעסיק אותו (הבנות מעסיקות את עצמן יפה מאוד לבד) אבל אין לנו טלוויזיה ומעט הספרים שיש פה הם ספרי קודש ומוסר משעממים להחריד. מחר אקח אותו לספריה ואנסה לגרום לו להתמכר לקריאת ספרים. אולי זה ישתיק אותו קצת. 

אני אוהב אותך מנחם

יצאתי היום מהעבודה, אספתי את הילדים מהקייטנה ולקחתי אותם לביקור אצל סבא וסבתא. משם אחי אסף את הבנות אליו ואני ושאולי המשכנו לספריה. בספריה שמחו עלי שמחה גדולה כי מזמן לא באתי לבקר, והספרנית הובילה את שאולי למדור של הילדים, גילתה שהוא לא ממש מתלהב מספרים עם יותר ציורים מכתוב, צחקה ולקחה אותו למדור הנוער. נהניתי מאוד לראות איך הוא עובר בין המדפים, דוגם מפה ומשם, מתלבט בין הסדרות הישראליות של גלילה לבין הבריטיות של אניד בלייטון ולא מצליח להחליט. בסוף לקחנו גם וגם ואז הוא נתקע מוקסם מול פינת המחשב - יש כזה בספריה שלנו - והביט בי במבט מתחנן. "מה אימא שלך תגיד?" נזפתי בו.

"תפסיק להיות כזה רשע עם הילד מנחם." אמר קול מאוד מוכר מאחורי גבי, ויד שמגעה מוכר עד כאב נחתה על כתפי.

"מי זה חמי?" שאל שאולי בסקרנות, הילד הזה סקרן בצורה חולנית ממש.

"אני רוני, אני חבר של חמי." אמר רוני ולחץ את ידו של שאולי ברצינות חביבה שכבשה את ליבו של הילד מיד, ואחר כך אמר לו לשחק קצת בשקט במחשב כי הוא וחמי הולכים רגע לשירותים. במצב רגיל לא הייתי מסכים לרעיון הזה, אבל זה לא היה מצב רגיל, וחוץ מזה השירותים של הספרייה נמצאים בקומת המרתף והם מבודדים, שקטים, נקיים ומאוד מאוד מרווחים. ירדתי איתו בצייתנות ובשקט למטה, אומר לעצמי שאני הולך איתו רק כדי להגיד לו שיפסיק לקרוא לי בבלוג (ככה הוא ידע שאני אהיה היום בספרייה) ושיחזור בבקשה לתל אביב ויניח לי לנפשי.

בסוף לא הספקתי להגיד כלום. ברגע שנכנסנו פנימה הוא התנפל עלי ונישק אותי, לקח לי די הרבה זמן להחזיר לעצמי את כושר הדיבור. הוא התאושש ראשון מהנשיקה ומיד פצח בשורה של טענות ומענות - למה בן אדם זר גר בבית שלנו? למה נעלמתי ככה? למה אני לא זמין בנייד? ולמה אני נראה זוועה? היו לי המון תשובות לשאלות הללו, יכולתי לנאום נאומים שלמים על כל שאלה, אבל הסתפקתי במשפט אחד קצר -  "בגלל שעזבת אותי."

"לא עזבתי אותך, זו סך הכל הייתה עוד מריבה אחת קטנה שאתה ניפחת בלי שום סיבה." הוא ענה לי, עושה כדרכו שיפוץ קוסמטי למציאות. "לא יכולת לחכות כמה ימים לפני שברחת?" נזף בי.

"אני אולי כן, אבל אחותי לא. החופש הגדול התחיל והיא הייתה חייבת לעזוב כי הילדים כבר היו רשומים בקייטנה בחיפה."

"ומי זה הטיפוס הזה שגר אצלנו?"

"אחד שהסתבך וצריך מקום שקט לכמה שבועות."

"לא היית צריך להכניס אותו אלינו, אתה יודע שהייתי ממשיך לתת לך כסף בשביל המשכנתא."

"אני מעדיף להחזיר את הבית לבנק ולא לקחת ממך גרוש אחד."

"מנחם."

"כן רוני."

"עשיתי שטות איומה, נסחפתי בגלל סיסי, אבל כבר אחרי יומיים הבנתי שזו הייתה טעות."

"אל תדאג, מהר מאוד תמצא אחר שיבוא במקומו."

"אבל אני רוצה אותך."

"חבל מאוד כי אני לא רוצה אותך יותר." אמרתי, מסתכל במבט חודר מאוד בפיסת הקיר שמעל לראשו. לא יכולתי להביט בפניו כשאמרתי שאני לא רוצה אותו יותר, אני לא שקרן טוב עד כדי כך.

"אתה שקרן." אמר רוני בביטחון גמור ונישק אותי שוב, מוכיח בלי מילים את טענתו שאני שקרן.

"בסדר." אמרתי אחר כך, (הרבה מאוד אחר כך) "אז יכול להיות שפה ושם אני עדיין כן רוצה אותך אבל..."

"אין אבל, זה פשוט עוד פעם כל הסיפור של הקיץ שעבר שחוזר על עצמו, אין לי כוח לעבור את זה שוב."

"לך אין כוח? אתה באמת חוצפן, אתה יודע את זה?"

"יש לך מישהו חדש."

"תפסיק לדבר שטויות."

"כן או לא?"

"בטח שלא, החלטתי להתנזר מסקס עד לשנת 2020."

הוא חייך חיוך שחצני ויפה ושאל אם אני אוהב אותו, לא חיכה לתשובה והודיע לי שהוא אוהב אותי, שכל הדברים האחרים לא חשובים ואני סתם מנפח כל מיני קטעים חסרי משמעות, ובגלל שאני כזה דראמה קווין לחוץ אין לנו יותר בית, ואיך נוכל לישון יחד?

"אתה לא מבין שאני לא רוצה אותך יותר? תקלוט, אני לא רוצה לישון אתך יותר, אין יותר אנחנו!" הצהרתי בתוקף מתכנן להמשיך ולהרחיב בנושא, אבל הזין שלי נכנס לפה שלו וכל טענותיי נסתתמו.

אחר כך הגיע שאולי, התלונן שחבורת פרחחים סילקה אותו מהמחשב ושהוא רעב ורוצה הביתה. הסתלקתי מהספרייה, משאיר את רוני שעון על קיר השירותים בעיניים עצומות, מנסה לחסום את הדמעות מלזלוג על לחייו. הגעתי הביתה עם שלישייה מותשת ועצבנית של אחיינים וגיליתי שליח של חנות פרחים מידפק על הדלת. הוא שמח מאוד לקראתי, תקע בידי זר וורדים גדול ויקר מידי לקח בתודה את הטיפ והסתלק. רק אחרי שהילדים התפזרו לעיסוקיהם העזתי לפתוח את הכרטיס המצורף לזר. הכרטיס התמציתי היה כתוב בכתב היד המוכר שלו - אני אוהב אותך מנחם ואם לא תחזיק את הטלפון שלך פתוח כל הזמן אני אבעט לך בתחת.

רוני, החבר האוהב שלך

אין תגובות:

פרסום תגובה