יום שבת, 30 בדצמבר 2017

4. זה ייגמר בבכי

העמדתי פנים שאני מאמין לו, אבל זה היה מתוך נימוס בלבד. בלב הייתי בטוח שהוא לא יתקשר ושהוא פשוט נוהג בנימוס, מצוות אנשים מלומדה. נכון שחוץ מסקס גם דיברנו וצחקנו וסיפרנו זה לזה בדיחות וסיפורים, ובישלנו יחד ובכלל, בילינו נהדר. הוא באמת חמוד מאוד והייתה לי שבת נהדרת אתו, אבל כשנפרדנו לשלום הייתי בטוח שהוא, כמו עודד, יישאר חבר טוב שלי שתמיד יזכור אותי לטובה בתור מי שלימד אותו כמה דברים, ובילה אתו כמה שעות יפות, ותו לא. בטח עד מחר הוא כבר ימצא מישהו חדש.

מאז שאריאל עזב אותי בקלות כזו נשבר לי האמון בבני אדם. גם לעודד לא היה קשה מידי להיפרד ממני והשלמתי עם זה שאותי מזיינים ועוזבים, ובעצם ככה נהוג בעדות ההומואים, ומה אני מתלונן? ככה עושים כולם.

להפתעתי הוא התקשר מיד כשהגיע לבסיס שלו ואפילו מסר ד"ש מעודד. הם בטח מחליפים חוויות וצוחקים עלי חשבתי לעצמי כשעניתי בנימוס ואיחלתי לו שבוע טוב. הוא בטח מספר שהסכמתי שהוא יזיין אותי והם צוחקים מכמה זמן שלקח לו לפתוח אותי חשבתי, מגייס בתוכי מרירות וציניות שיעזרו לי לעבור את השבוע הבודד הבא. מוזר איך בן אדם יכול להיות עסוק ומוקף כל הזמן באנשים ובכל זאת להרגיש בודד ומיותם.

בצהרים הוא שוב התקשר להגיד לי בתאבון, ובערב שוב, להגיד לי לילה טוב, ולשאול אם הוא יכול לבוא ביום שלישי. הייתי המום משפע תשומת הלב שניחתה עלי פתאום. "בטח שאתה יכול לבוא." אמרתי בנימוס, "אני אשמח מאוד, ואם אני לא אהיה תבקש מפתחות מאליס, השכנה שמתחתי. (היא כל הזמן מנסה לבדוק אם אני מעוניין ומסתובבת סביבי לבושה בבגדים מינימאליים, אבל חוץ מזה היא בחורה טובה ותמיד יש לה כוס סוכר או קצת חלב אם חסר לי).

"למה שלא תהיה בבית?" שאל רוני בחשדנות שהפליאה אותי.

"לא יודע. אולי אקפוץ למכללה להגיש עבודה, או שסתם אלך לקניות." עניתי, קצת משתומם. האם הוא מקנא? שאלתי את עצמי, מופתע.

כן רבותיי, הוא קינא, ודווקא לי. התברר לי שרוני לא רק שנדלק עלי וחשב שאני שייך לו, הוא גם קנאי מאוד ורכושני בצורה מדהימה. אני לא יודע אם לצחוק מזה או להתרגז. רוב הזמן אני מתנודד בין שתי התחושות הללו. מאחר והוא כבר בסוף השירות ויש לו דרגת סמל יש לו המון אפטרים, ואת כולם הוא מבלה אצלי ומתמלא אכזבה כשאני לא מסכים להקדיש כל דקה פנויה לבילוי במיטה. מה לעשות, אבל אני עובד ולומד, וצריך לדאוג לעוד כמה עניינים, ואין לי פנאי לשעשע אותו בלי הרף.

כבר בשבוע הראשון להכרות שלנו הוא בא אלי שלוש פעמים, ואת סוף השבוע האחרון הוא בילה אצלי. התחלתי להרגיש נשוי לבחור הזה, ועוד לא החלטתי אם זה טוב או רע.

הנה, תשפטו לבד - בשבוע שעבר הוא הגיע לחמשוש ולא מצא אותי בבית. הייתי בלימודים ועמדתי לחזור ממש מאוחר. ככה זה אצלי. בימי חמישי ושישי אני לומד. כשחזרתי עייף ועם כאב ראש מהמכללה מצאתי אותו יושב מול המחשב שלי וקורא את הבלוג שלי. הוא בכלל לא התבייש לעבור בקפידה על כל אחד מהפוסטים ולבדוק את התגובות שקיבלתי. רק אחרי שכיביתי את המחשב הוא סתם סוף סוף את הפה, ורק אז שמתי לב שהוא שטף את הרצפה, הכין אוכל, ואפילו הביא לי במתנה כלי מיטה חדשים עם ציורים של חמניות צהובות.

הודיתי לו וחיבקתי אותו, ואחרי שאכלתי מה שהוא בישל – טעים, אבל נורא חריף - חנכנו את כלי המיטה החדשים ונרדמנו עייפים ומרוצים. למחרת בבוקר כשרציתי לצאת ללימודים הוא עשה לי סצנה שלמה ורצה שאשאר בבית, אבל לא ויתרתי. הלימודים האלו עולים לי המון כסף ואני נחוש להפיק מהם את מירב התועלת.

כשחזרתי הוא חיכה לי בפרצוף חמוץ וסיפר לי ששני הספרים הצרפתים המגעילים באו לבקר אותי ושוב היה עלי לעבור חקירה מעייפת בקשר לז'וז'ו וקוקו. הבחור היה נחוש בדעתו לגלות את הכול על שני הספרים שלי. הדרך היחידה לסתום לו את הפה היא לקחת אותו למיטה ולדחוף לו זין לפה. זה משתיק אותו לכמה דקות, אבל אחר כך הוא שוב מנג'ס.

למרבה הפלא אני מצליח לסבול את זה ואפילו ליהנות קצת מנוכחותו, בעיקר כשהוא ישן. סך הכל אני מחבב אותו ומבין את הסיבות לחרדה ולקנאה שלו ולא לוקח את ההתנהגות שלו באופן אישי, אבל לפעמים אני מרגיש מותש. אני יודע שהוא בודד בדיוק כמוני והוא מרגיש שאין לו יותר את הגב של המשפחה שלו והוא רק ילד מבוהל, וככה הוא מבטא את עצמו.

כל הקנאה והלחץ נובעים מחוסר בטחון, אני מנסה להסביר לילד הזה שדווקא ההדבקות הזו אלי גורמת לי לרצות להתרחק ממנו בתקווה שהוא יירגע. הוא מקשיב לי בעיניים גדולות ואחר כך, כאילו לא אמרתי כלום, חוזר ואומר, "אבל אני כל כך אוהב אותך נמרוד, אתה אוהב אותי גם?"

אני רוצה להגיד לו שגם אני אוהב אותו ושיירגע, אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. לא שאני צדיק כזה שלא מסוגל לשקר, ולא שזה שקר כל כך גדול הרי אני ממש ממש מחבב אותו, אבל... לא יודע. המילים לא יוצאות לי מהפה. היחיד שאמרתי לו שאני אוהב אותו היה אריאל ותראו מה קרה אז?

אולי בגלל זה אני לא מצליח לבטא את המשפט הקטן הזה, למרות שאני ממש רוצה להרגיע את רוני החמוד והמבוהל, אז אני מסביר לו שאהבה זה דבר שמתפתח לאט לאט, שאין אהבה ממבט ראשון, (שקר וכזב. הרי התאהבתי באריאל ברגע שראיתי את פניו, אבל עדיף שלא להיזכר בזה עכשיו), ונואם לו נאומים שלמים על יחסים ואהבות, נשמע כמו איזה יועצת מדופלמת למערכות יחסים, ובסוף, כשנמאס לי לשמוע את השטויות שיוצאות לי מהפה אני מנשק אותו חזק חזק ושואל אותו אם הוא רוצה שאני אראה לו איך עושים טיול לגן עדן?

הוא רוצה, בטח שכן. אני מעמיד אותו על ארבע, מלטף את התחת החלק שלו, נשכב לידו מפשק את הישבנים העגלגלים שלו ומלקק את החור הקטן הכהה והמתוק שלו, נהנה לשמוע איך הוא מתנשם וגונח ומייבב ומתחנן שאני אבוא לזיין אותו. אני מזיין אותו ואחר כך הוא אותי ואז אנחנו נרדמים.

מאז כל פעם שהוא מתחיל להגזים עם הדיבורים והקנאה שלו אני מזמין אותו לטיול לגן עדן. זה מספק לנו עיסוק לשעה שעתיים הקרובות ועוזר לנו לא לדבר יותר על אהבה ומה עוד צריכים שני בחורים מבוהלים ובודדים כמונו?  


מחר יהיו אצלי שניהם. גם עודד הנודד אשר כשמו כן הוא - הולך ושב ולא יכול להחליט מה ואיפה ורוני, שנתקע במשך שלושה ימים בבסיס ובוער לו להיות איתי. אני מניח שזה אמור להחמיא לי, אבל אני קצת לחוץ מכל הקטע הזה. עודד ביקש להתארח אצלי בסוף השבוע אחרי שחקר אותי ממושכות על היחסים שלי עם רוני והתאכזב מאוד מהתגובות הדי מעורפלות שלי. בסוף אמרתי לו גלויות, "הרי אתם משרתים יחד באותו בסיס, לך תשאל אותו ואל תבזבז זמן שיחה יקר מהנייד שלך עלי כי אני לא אמסור לך שום פרטים. זה לא הסגנון שלי ואתה יודע את זה." יש לי הרגשה שהוא מתחיל להתחרט שעזב אותי בקלות כזו ועכשיו הוא רוצה לחזור, ואולי הוא פשוט מקנא שמצאתי לו תחליף כל כך מהר? עייפתי מהמשחקים הללו. אני מרגיש מבוגר מידי לזה. אריאל חזר והבטיח לי שהוא בא לארץ בחופש חנוכה שהשנה נופל על הכריסמס ושהוא יבוא לבקר אותי. אני פוחד ומתרגש וחושש ו... לא יודע. בכל מקרה אני אשתדל מאוד לנסות לא לגעת בו. אם הייתי חזק מספיק הייתי אומר לו שלא יבוא לבקר אותי, אבל אני לא חזק. אני משתוקק לראות אותו שוב ופוחד שאחר כך שוב אפול לדיכאון. לקח לי המון זמן לצאת מההתאהבות בו, בעצם אני עדיין עובד על ההתגברות עליו. לפעמים אני כל כך מיואש מעצמי שבא לי למחוק את הבלוג הזה ודי. 

מכה בלב

איזו שבת עברה עלי, ביליתי כמעט כל היום במיטה ורק עכשיו זחלתי מהפוך כדי לכתוב את הפוסט הזה ולא. זה לא מה שאתם חושבים, פשוט הייתה לי שפעת, לא כל כך מקורי בעונה הזו, אבל זה המצב. עוד אתמול התחלתי להרגיש חרא, ובכל זאת התכוננתי לצאת למכללה כמו תמיד, אבל אז צלצלו והודיעו לי ששני מרצים חולים וגם המון תלמידים הודיעו שיעדרו ולכן הם החליטו לבטל היום את הלימודים.

נורא שמחתי. מיד דהרתי לסופר לעשות קניות - חולה או לא, הייתי צריך להאכיל שני בחורים צעירים, ובגיל הזה הם תמיד רעבים וגם אני אוהב לאכול טוב, בעיקר בחורף, כשקר. עד שחזרתי הביתה כבר הרגשתי ממש חרא. ידעתי שאני הולך לקבל חום כי העור כאב לי וחוץ מזה גם העצמות כאבו, והראש והאוזניים הציקו לי, והגרון שרף, ובכלל, הרגשתי הרוס, עייף ומותש. ממש לא במצב רוח לאורחים, ובטח שלא לסקס.

נשכבתי במיטה ונמנמתי מותש מכדי לקחת לעצמי אוכל או שתייה. הם הגיעו בצהרים ועודד ישר התנפל על הטלפון כדי לברר בקשר לאיזו מסיבה או משהו. שכבתי מנומנם מתחת לפוך ואמרתי להם שידאגו לעצמם ושיעזבו אותי לגסוס בשקט. כמה דקות אחר כך רוני הגיש לי כוס תה חם ואקמול, ואחר כך הדהים אותי בכך שנשכב לידי וחימם ברגליו את רגלי הקפואות.

אחר כך נרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה לצידו של רוני שישן בשקט ולא שמע את הצחקוקים והגניחות שבקעו מהסלון. הלכתי להשתין, ולמרות שידעתי כמה זה גועלי מצידי לא התאפקתי והצצתי. זה היה עודד עם איזה בחור צעיר ובלונדיני. הם היו על הספה בסלון, הבחור שעודד הביא שכב על הצד עם הגב אלי והדבר הראשון שחשבתי היה שאריאל חזר ומיד הרגשתי כזו מכה בלב, ואז הבחור הפנה מעט את ראשו וזה כמובן לא היה אריאל. אם לא הייתי כל כך מטושטש מחום בטח הייתי קולט את זה מיד, אבל בגלל השעה המאוחרת ומצבי הבריאותי והנפשי...

ברחתי משם לפני שהם ירגישו בי וכעסתי על עצמי גם בגלל שנעשיתי מציצן כזה ועוד יותר בגלל שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. המקרה הקטן הזה הבהיר לי בפרוש שלא התגברתי על אריאל ושאני עדיין חולה עליו בדיוק כמו קודם.

מה אני יכול לעשות כדי להפסיק לחשוב עליו ולרצות אותו? לא יודע. בואו נעזוב את זה. אני לא רוצה לקטר פה על הרגשות שלי וכל זה, מה בכלל יש לי לחדש בנושא הזה שנעשה לעוס עד לזרא? שום דבר. חזרתי למיטה, התחבקתי עם רוני המתוק וטוב הלב ונרדמתי עד למחרת בבוקר. רוב השבת עברה עלי במיטה. עודד והחבר המסתורי שלו קמו בעשר בבוקר והסתלקו לאי שם, משאירים אותי עם רוני שטיפל בי במסירות של אחות רחמנייה.

"למה שלא תצא גם אתה לבלות?" הצעתי, "בטח נמאס לך להישאר בבית כל היום."

"לא. לא נמאס לי. אני אוהב להיות אתך." הוא ענה והגיש לי טוסט פיצה חם.

"תראה, הגשם נפסק והרוח כבר לא כל כך חזקה. אולי תצא לטייל קצת או..."

הוא קפץ על המיטה ונשכב עלי, מנסה לנשק אותי בעוד אני מסב את פני ממנו, מוחה שאני חושש להדביק אותו. "לא אכפת לי!" אמר בלהט ונישק אותי בכל זאת. "אני אוהב אותך נורא." הכריז, העיף מעליו את הטרנינג והתרפק עלי למרות שהייתי מזיע ולא מגולח, וממש לא מעורר תאבון אחרי כל השעות הללו ששכבתי לוהט מחום במיטה.

הלוואי והייתי יכול להיענות לו באותו להט... הלכתי להתקלח והוא החליף בינתיים את כלי המיטה ואפילו עשה כביסה, רחץ כלים, ושטף את המטבח. אחר כך חזר לשכב לידי עם עיתון השבת, נהנה כמוני מהשירים הישנים שמשמיעים ברשת ב' בשעות אחרי הצהרים. אחרי המקלחת כבר הרגשתי הרבה יותר אנושי. התחלתי ללטף את רוני בעדינות בקצות אצבעותיי, מחליק קלות על החזה החלק שלו ומשם אל הבטן השטוחה והחלקה שלו ואחר כך למטה, אל הסבך המתולתל של ערוותו. אברו שכב, תמים ורך, על מצע התלתלים הצפופים, ואני השתעשעתי בו בעדינות, מלטף אותו מקצה הכיפה החלקה עד למטה, אל הקצה העבה המשורג ורידים עבים ובולטים.

לאט לאט, כאילו מבלי משים, החל האבר הרך להתקשות, להזדקף, להתנפח, ושוב לא היה תמים כל כך. בעליו של הזין המפואר הזה המשיך כל אותו הזמן לקרוא את העיתון, מתעלם בשלוות נפש מהאוהל שהזדקף בין ירכיו. צללתי מתחת לשמיכה ושאבתי לפי את מוט האוהל העבה ומעורר התיאבון שלו, ורק אז הוא העיף את העיתון ולפת את כתפי בגניחה. "אתה מטריף אותי." נאנח, "זה כל כך טוב, אני אוהב אותך כל כך."

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ מרוב הזדהות עם הרגשות שלו. לא יכולתי להיות שותף להם, אבל הבנתי אותם כל כך טוב. אחרי שגמרנו הוא שאל אותי מאוד בהיסוס, ותוך התנצלויות על החטטנות שלו אם אני עומד להיפגש עם אריאל כשהוא יבוא לארץ.

זה היה כל כך מביך, חבל שהוא יודע על הבלוג שלי, חבל שהנחתי לו לגעת במחשב שלי, חבל שהתאהבתי באריאל, חבל ש... המון חבלים התעופפו במוחי לשמע השאלה הביישנית שלו. "רוני..." התחלתי לגמגם, "תשמע רוני..."

"לא חשוב, זה לא חשוב." הוא אמר מהר וברח מהמיטה, מסרב לדבר יותר על הנושא. הלכתי אחריו למרות ששרירי הדואבים התחננו למנוחה, ישבתי אתו במטבח וביקשתי שיפסיק להסתכל בבלוג שלי ושיפסיק לדאוג בקשר לאריאל.

הוא נשבע שיותר לא יציץ במה שאני כותב, הבטחה שאני לוקח בעירבון מאוד מוגבל, והבטיח לא לדבר יותר על אריאל.

אני באמת מאוד מחבב אותו וחושב שאני מבין אותו. זה לא משנה הרבה את המצב, אבל אני מבין מה הוא מרגיש. גם אני הייתי מאוהב כמו אידיוט בבחור שלא אהב אותי, ועכשיו גם רוני עובר את החוויה הלא נעימה הזו.

זה נורא כואב לאהוב מישהו שלא אוהב אותך חזרה. אני מניח שכל אחד צריך לעבור דבר כזה לפחות פעם בחיים. אני לכל הפחות מקווה שאכאיב לו פחות ממה שאריאל הכאיב לי, ואולי, עם הזמן, אלמד לאהוב אותו? לא יודע. אני כנראה מטושטש מהשפעת, אחרת לא הייתי כותב שטויות רגשניות כאלו. עכשיו הוא הלך להתקלח ואחר כך יראה חדשות בטלוויזיה בסלון ויחזור לישון. מחר הוא צריך לצאת מאוד מוקדם.

אחרי שחשבתי על זה כל הלילה שלחתי לאריאל מייל ארוך ובקשתי ממנו שלא ייצור איתי קשר כשהוא מגיע לארץ מפני שזה רק יכאיב לי וירגיז את החבר שלי ואחר כך התקשרתי לרוני, סיפרתי לו מה עשיתי והצעתי לו שננסה להתחיל לחיות יחד כמו זוג, בלי בגידות ובלי סטוצים. הוא לא חשב אפילו שנייה לפני שאמר כן, ולמרות שלא ראיתי אותו אני חושב שהיו לו דמעות בעיניים, וגם לי. הבטחתי לו שאני מפסיק עם הטיולים הליליים בגן, נפגש עם קוקו וז'וז'ו רק לצרכיי תספורת, והחלטנו שאנחנו הולכים על מערכת יחסים מונוגאמית עם אמון מלא זה בזה. בקרוב הוא משתחרר וגם הוא רוצה ללמוד. הוא יעבור לגור איתי ונתחיל לחיות יחד ואולי אפילו ננסה להתפייס עם המשפחות שלנו. למרות שהוא מזרחי ואני אשכנזי הרקע המסורתי שמרני שגדלנו בו דומה, אנחנו מבינים זה את זה וסך הכל טוב לנו יחד. הסברתי לרוני כמה הכתיבה בבלוג חשובה לי ומנחמת אותי והוא הבין ורק ביקש שאתאר אותו בצורה יותר מציאותית.

"עד עכשיו אפשר היה לחשוב ממה שכתבת שאני רק זין על רגלים." עקץ אותי.

"אבל כשרק נפגשנו לא ממש ידעתי מי אתה, לקח לי זמן להירגע מהזיון ולהכיר אותך בתור בן אדם." ניסיתי להתנצל.

"ואני מיד ידעתי שאני רוצה אותך, רוצה את כולך בלי לבדוק קודם מה יש לך בתחתונים." הצטחק רוני, "רק תפסיק לכתוב כל הזמן על הזין שלי."

"בסדר. אני מבטיח." הבטחתי לו והלכתי למחשב לכתוב על היום המגעיל שעבר עלי.

היה לי יום גועלי היום והדבר היחיד שעזר לי הייתה הידיעה שבסוף היום אני אשב בשקט ליד המחשב שלי, אכתוב על כל מה שקרה לי ואפקיד את הפוסט למשמרת בבלוג שלי.

בעבודה, כמו שסיפרתי, אנחנו שומעים רדיו כל הזמן. היום חזרו כל חצי שעה על הסיפור של קצין המשטרה שניצל מינית איזה נער, ואתמול היה עוד סיפור על מישהו בן ארבעים שתקף גבר בן עשרים. ככה זה כל הזמן, משמיעים בלי הרף סיפורים איומים על דברים נוראיים שאנשים - בדרך כלל גברים - עושים לחלשים מהם, בדרך כלל נשים, או מה שנורא יותר – נערות, ואפילו ילדות, ואפילו קרובות משפחה שלהן. מידי פעם יש גם סיפורים על התעללות מינית בנערים או בילדים צעירים.

אני חושב שכמו שיש סוטים סטרייטים יש גם סוטים ופדופילים הומואים. זה די הגיוני אם רק חושבים על זה, אבל כמובן שהאנשים בעבודה שלי, ובעצם בכל מקום אחר, לא חושבים ככה, מיד אחרי שפרסמו את הידיעה הזו ביומן הבוקר כולם התחילו להעיר הערות על הסוטים האלו, החולי נפש ההומואים האלו שצריך להרוג את כולם כי הם מסוכנים.

ואני עומד ושומע הכל ושותק כמו איזה פחדן עלוב נפש, ואפילו לא מעז לשאול למה הם לא אומרים כלום נגד כל הגברים הלא הומואים שאונסים כל מיני נערות וילדות ולפעמים גם את הבנות שלהן, או אפילו את הנכדות, וקופצים רק כשמדובר בהומואים?

הרגשתי כל כך חרא עם הפחדנות שלי שרציתי למות, ובכל זאת לא אמרתי כלום כי אני צריך את העבודה הזו, צריך אותה מאוד ואני אף פעם לא שוכח שאני לבד, שאין לי גב של משפחה תומכת ושאני צריך לדאוג לעצמי כי אין לי למי לפנות. הזמנים קשים והאבטלה חוגגת ואם אני אשאר בלי עבודה אני פשוט אהיה גמור. אני לא אוכל ללמוד וכל העתיד שלי ילך לכל הרוחות. זה התירוץ שלי לפחדנות – הוא תירוץ סביר מאוד אבל אני עדיין מרגיש רע עם עצמי ששתקתי.

ברגע שחזרתי הביתה התקשרתי לרוני. רציתי לספר לו על מה שקרה ואיך התביישתי בעצמי ולקבל ממנו כמה מילות עידוד, אבל הוא לא היה זמין בנייד. במקום זה קבלתי שיחה מדכאת מעודד שהתנפל עלי והודיע לי שאני אידיוט ושאני מכיר את רוני רק שלושה שבועות - זה מעט מידי זמן, אני מודה – ואיך אני הולך ועושה דבר כזה?

"איזה דבר בדיוק? מה אתה מתעצבן כל כך?" ניסיתי להרגיע אותו.

"מה פתאום אתה מחליט שהוא אהבת חייך, ומכניס אותו לדירה שלך, ונשבע לו שיותר לא תזיין אף אחד אחר וכל זה?" התפרץ עודד בזעם.

"תראה, שנינו בודדים ושנינו רוצים..." התחלתי להסביר בקול מתנצל. (רק עכשיו אני שואל את עצמי למה בעצם הרגשתי צורך להתנצל?), אבל הוא לא נתן לי להסביר והתפרץ לדברי בזעם נוראי אומר דברים איומים שממש נעשה לי רע מלחזור עליהם.

הוא אמר שרוני מנצל אותי, מנצל את זה שיש לי עבודה ודירה, שהוא מבטיח לי סתם הבטחות כדי שיהיה לו איפה לשים את הראש בחופשות מהצבא, שהוא בכלל לא מתכוון לקיים את ההבטחות שלו, ששוב יחזור כל הסיפור של אריאל ואני אשאר עם לב שבור, שאני תמים שכל אחד יכול לנצל אותו, ומה אני הולך ומתאהב בכל אחד שאומר לי מילה טובה... וכן הלאה וכן הלאה, זרם עכור ושוצף של האשמות חסרות ביסוס וחשדות מכוערים ולא כל כך הגיוניים.

"אבל עודד, הדירה המסכנה שלי היא בטח לא סיבה בשביל רוני להעמיד פנים שהוא אוהב אותי." ניסיתי להרגיע את עודד ההיסטרי.

"אוהב אותך? אל תהיה דביל, הוא בקושי מכיר אותך." שצף עודד בבוז, "ובכלל, ממתי הומואים מתאהבים? הוא מורח אותך בשטויות שלו רק כדי שהוא לא יצטרך לחזור להורים שלו כשהוא יוצא מהבסיס, אחרי שהוא יסתדר באיזה מקום הוא יעיף אותך כמו טיל."

"אתה מדבר שטויות עודד!" צעקתי, "ואתה סתם... סתם... אתה פשוט פסיכי!" טרקתי את השפופרת.

כמה דקות אחר כך הופיע רוני ומצא אותי נרגז וסמוק, מדיח כלים ברעש נוראי, ומתעלם מפחיסטון שילל ליד הדלת ורצה להיכנס לאכול ארוחת ערב.

אחרי שהוא נתן לחתול לאכול הוא הושיב אותי על הספה וביקש שאירגע ואספר לו מה עובר עלי, ואז הכל התפרץ ממני - ההערות המכוערות של הקולגים שלי בעבודה, ההשתפנות שלי, ואחר כך השיחה הזוועתית עם עודד.

כשגמרתי לדבר כבר היו לי דמעות בעיניים והמשך השיחה עם רוני לא הועילה.

"כן." הוא אמר, מהורהר, "אולי יש בזה משהו, אולי באמת אנחנו ממהרים מידי. אולי בגלל שאני לא רוצה לחזור להורי אני..."

עכשיו כבר התחלתי ממש לבכות. התביישתי נורא בדמעות שלי. הרגשתי כזה טיפש, אבל לא יכולתי להתאפק. "חשבתי שאתה אוהב אותי." אמרתי כמו איזה כוסית פתטית, ומיד הצטערתי על המשפט הזה. אם הייתי יכול הייתי מחזיר את המילים הללו חזרה, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי.

"אני אוהב אותך מאוד." מיהר רוני לחבק אותי, "אבל אולי עודד צודק ואני לא אוהב אותך  מהסיבות הנכונות."

"חשבתי שאם אוהבים אז פשוט אוהבים. מה זה משנה מאיזו סיבות?"

הוא נאנח והשתתק, חושב על מה שאמרתי. לא הפרעתי לו לחשוב. ישבתי לידו והסתכלתי עליו, מתפלא איך הפנים שלו שבהתחלה לא התרשמתי מהם, נעשו בעיני, אחרי שהכרתי אותו טוב יותר, יפים כל כך.

יש לו פרצוף שדוני, רזה, עם עצמות לחיים גבוהות, גבות משולשות שובבות ומלאות הבעה, אף חמוד ושפתיים כהות מאוד, כמעט סגולות. הוא פיקח ויש לו חוש הומור, שמחת חיים והמון מרץ.

אני מרגיש ממש טוב אתו. מרגיש נוח כאילו הכרתי אותו שנים, יכול להגיד לו כל דבר, לספר לו על כל מה שאני חושב. מרגיש שהוא חבר שלי, שהוא לטובתי תמיד. אני לא מתבייש לבכות לידו, עם אריאל זה היה לגמרי אחרת. נכון, גם אתו הייתי מאושר מאוד, אבל בצורה שונה, עם אריאל הייתי מתוח, לא רגוע, תמיד חרדתי להגיד משהו או לעשות משהו שיעליב אותו וחששתי שבעוד רגע הוא ימצא משהו מוצלח יותר ממני, מה שבאמת קרה.

חוץ מזה עם אריאל לא יכולתי ממש לדבר. היינו מתחכמים המון, מספרים בדיחות שנונות, אבל לא ממש מדברים, בטח שלא על העתיד, הוא פשוט היה צעיר מידי וחשב רק על ההווה ולא עשה תכניות קדימה.

כנראה שההתאהבות שלי בו היא דוגמא לאהבה מהסיבות הלא נכונות, אבל את זה אני רואה רק עכשיו. אז הייתי מסוחרר כל כך ממנו. עם אריאל הייתי לא מאופס מרוב אהבה בעוד שעם רוני אני רגוע והראש שלי עובד בצלילות.

"מה הבעיה? מה מטריד אותך חמוד?" שאלתי אחרי שהוא המשיך ושתק המון זמן.

"נמרוד, מתוק שלי." הוא נאנח שוב, ואז הפיל עלי את ההפתעה הכי גועלית של היום הגועלי הזה.

בקיצור, הוא קיבל הצעה לחתום קבע ולעבור לשרת באיזה מתקן סודי שאסור לי לספר עליו כלום, אבל אם הוא יסכים עליו לחתום לעשות קורס ואחר כך לחתום לעוד שנה, וזה אומר שהוא ירוויח מצוין, אבל ידחה את הלימודים ומה שיותר גרוע - יעבוד במשמרות ויצא הביתה הרבה פחות.

"זה אומר שאני אוכל לחסוך כסף, אבל מצד שני נתראה רק פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה." אמר והביט בי במבט אבוד, מתחנן כזה. "אז מה דעתך?"

"אני לא יכול להגיד לך מה לעשות עם החיים שלך אהרון."

"אבל מה דעתך שאני אשרת עוד שנה וארוויח הרבה כסף ואחסוך ו..."

"אני חושב שזה רעיון טוב בתנאי שאתה אוהב את העבודה הזו ולא אכפת לך לעבוד משמרות." התעקשתי להיות ניטראלי, כמו האו"ם.

"אני אוהב את העבודה הזו, ומשמרות זו לא בעיה, הבעיה היא אתה." אמר רוני.

"אני? למה אתה מתכוון?" התפלאתי.

"השאלה היא אם תמשיך להיות איתי ותסכים לחכות לי גם כשאני אעבוד המון שעות ואחזור הביתה מעט מאוד, וכל שבת שנייה תישאר בלעדי."

"כן. אני אחכה." הבטחתי, והתכוונתי לזה. 

הוא חיבק אותי ומשך אותי למיטה, ונשבע לי שהוא לא חושב שאני שפן ופחדן כי שתקתי בעבודה, ואז פיהק ונרדם, ועוד כמה דקות אני עומד להצטרף אליו.

אז אולי בסופו של דבר היום הזה לא היה גועלי כל כך?

כמו עיוור בשדה מוקשים

"אוף! מה קורה פה?" התעצבנתי על המחשב שלי שסירב להתחבר לאינטרנט.

"מה כל כך בוער לך המחשב הזה, אתה לא יכול לחיות בלי לכתוב?" קינטר אותי רוני.

"זה עניין של תקופות." התגוננתי, "לפעמים ממש בא לי לכתוב ולפעמים לא כל כך. אתה יודע שעודד התקשר אלי לעבודה והתנצל על הצעקות שלו?"

"כן, אני יודע." רוני התיישב והביט בי במבט שאני כבר מזהה ולא אוהב, מבט שאמר - יש לי בשורות שלא תאהב.

"מה הבעיה רוני?" לקחתי את ידו בידי, מופתע לחוש כמה היא קרה. "קר לך? אתה חולה?" נגעתי במצחו.

הוא טלטל את ראשו בקוצר רוח. "לא, אני סתם מת מפחד."

"למה? מה קרה?" נבהלתי. הוא באמת נראה קצת... חיוור? לא, יש לו עור שחום מידי בשביל להיות חיוור, אבל הוא נראה אפור ומודאג. "מה קרה אהרון?"

"אני צריך לעבור תחקיר בטחוני בשביל העבודה החדשה."

"נו, אז מה? הרי זה מתקן סודי. בטח שאתה צריך."

"ומה אם הם ישאלו אם אני הומו?"

"אז תגיד להם את האמת."

"הם ירצו לדעת אם יש לי חבר ועם מי אני גר."

"נו, אז מה?"

"ומה אם זה יגיע להורי ולאחים שלי? מה אם הם ידעו שאני... שאני כזה?" הוא בקושי נשם מרוב מתח כשחשב על משפחתו. קמתי והלכתי להביט באיקליפטוס הענק שעומד מול חלון הסלון שלי, מרגיש מין הרגשה לא נעימה בבטן, מין מועקה כזו שמשכה אותי למטה. חיפשתי בין הענפים את פחיסטון שנהנה לטפס על העץ הזה והחלטתי שאין מצב שמישהו יחזיר אותי שוב לארון, מספיק רע לי שאני צריך לשתוק בעבודה.

רוני ניגש אלי ונעמד לידי, נראה קטן ומכווץ וצעיר מאוד. חיבקתי אותו והוא נמס בין זרועותיי ורעד, מחביא את פניו בחזי. "אתה שונא אותי?" שאל בקול עמום.

"לא אהרון, אני לא שונא אותך, אבל אני לא מבין, למה אתה פוחד כל כך?"

"ואם הם יזרקו אותי מהבית כמו שזרקו אותך?" הוא לחש.

אני שוכח לפעמים כמה הוא צעיר ושהוא לא כמוני שרגיל מגיל צעיר לקבל פרצופים חמוצים בגלל החלל שהוא תופס בעולם, הוא רק בן עשרים ואחת, בן זקונים של הורים מפנקים וחמים ו... הנה, אני כבר מתחיל לחפש בשבילו תירוצים, מנסה לעשות לו הנחות ו... לא, בחיים אני לא חוזר להיות בארון, אין מצב!

"יש מעט מאוד סיכוי שהמידע של התחקיר הביטחוני יעבור להורים שלך, וגם אם כן, אז מה? הרי בסוף הם יבינו שאתה חי איתי. מה, הם לא שמו לב עד היום שאין לך חברות?"

הוא השפיל את מבטו והתרחק ממני ושוב הרגשתי שאבן כבדה מונחת לי בבטן והמילים האכזריות של עודד חזרו אלי – אתה בקושי מכיר אותו. אתה לא יודע עליו כלום. אתה הולך כמו עיוור בשדה מוקשים.

"נו, ילד, תענה לי, אל תפחד. אני לא אכעס."

הכל נשפך ממנו בבלגאן מרוסק של מילים ודמעות. הנתק עם הוריו הוא רק חלקי, הוא קופץ מידי פעם לבקר אצלם, בעיקר כשאבא שלו לא בבית, וכשהוא שם הוא הולך לבקר גם את הבת של השכנים ממול שהיא מעין חברה שלו. בעדה שלה זה כמעט אירוסין, וכמובן שהוא לא נגע בה, אבל היא חושבת שזה בגלל הכבוד שהוא רוחש לה ולאמונה הדתית שלה ולא בגלל... הוא מטיל את עצמו על המיטה ובוכה חרש.

אני נשכב לצידו, מנחם אותו בדרך היחידה שאני מכיר -  חיבוקים, נשיקות ואחר כך סקס. זה לא פתרון אני יודע, אבל זה כל כך נעים... אחר כך הוא נרדם בבת אחת, נופל כמו ילד עייף, מחייך, מחבק את הכרית. הריסים הצפופים שלו עדיין לחים מדמעות, בורח לעולם החלומות ומשאיר אותי לבד עם המחשב.

***

בבוקר רצתי כרגיל למחשב ושם מצאתי תגובה מאחד מקוראי שנחפז להסביר שסתם רוני נלחץ, בראיון הביטחוני לא ישאלו אותו על הנטיות המיניות שלו. בישרתי לו בששון ובשמחה את הבשורה, אבל הוא בכלל לא שמח. "אני יודע שהם לא ישאלו אותי ישירות אם אני הומו," אמר, "אבל הם ישאלו למה אני לא גר אצל הורי, ואיך אני יכול לשקר להם?"

"רוני, כפרה עליך, פשוט תגיד שזה לא עניינם, או שתסביר שלא נוח לך לגור עם אבא ואימא כי הם שמרנים ובגילך אתה צריך פרטיות. מה הבעיה?"

הוא מסמיק ובמקום לענות מכסה את פניו בקצף גילוח. הבעיה היא שיש לו המון כבוד למפקדים שלו ולצבא בכלל וזה שהוא מעז להיות הומו נראה לו כמו מרידה בסמכות, חוסר כבוד כלפי הרשויות העליונות או משהו כזה. בטח יש חכמים ובקיאים ממני שידעו לתת לזה הסבר פסיכולוגי, אני יכול להגיד על זה רק דבר אחד - אסור להגזים בשום דבר, וגם להיות ילד טוב מידי זה לא טוב.

למחרת נסעתי לי, שמח וטוב לב, למכללה, מרוצה מזה שהיום יום שמש בהיר וחמים, ושגמרתי להכין את כל העבודות לסוף הסמסטר, ובכלל, מרוצה מהחיים באופן כללי.

בדרך התקשר אלי רוני והודיע לי שהוא החליט לקפוץ להוריו ולספר להם על התכניות שלו להמשיך לשרת בקבע, וגם כדי לגלות להם שהוא שכר דירה עם חבר שגר קרוב לבסיס - הכוונה אלי – והכי חשוב, הוא עומד לדבר עם הבחורה ההיא, כולה ילדונת בת שבע עשרה, ולהגיד לה שהוא רוצה שהיא תתחיל לצאת עם אחרים ותשכח ממנו.

"תיזהר רק שהאחים שלה לא יכניסו לך מכות." התלוצצתי, וכמובן שהוא נורא נפגע כי הוא לוקח את כל הקטע עם הילדונת ההיא ברצינות עצומה וחוץ מזה הוא גם קצת נעלב שאני לא מקנא.

"כשאתה תקנא באליס – זו השכנה הגרושה שלי מלמטה – אני אקנא בבחורינה שלך." התבדחתי, "ותפסיק לדאוג כל כך, תראה איזה יום יפה. תן חיוך, הכל יהיה בסדר."

הגעתי למכללה ובין השיעורים הלכתי, כמו כולם, לשכב על הדשא ולתפוס קצת שמש. יש לי חלון זמן פנוי בין עשר לאחת עשרה ובזמן הזה אני אוכל וקורא וסתם מתחרדן לי בשמש. בקיץ אני בורח לצל, אבל בחורף זה תענוג לשכב על הגב ולהרגיש את השמש על הפנים. יש פינה חבויה בחצר האחורית והיום היה שם נעים מאוד. שכבתי והתנמנמתי לי בנחת ופתאום הופיע מקס - אחד התלמידים הבוגרים יותר במכללה, בן ארבעים בערך, עולה מרוסיה, אבל מהוותיקים שבא כילד ומדבר עברית טובה עם טיפונת מבטא. מקס הוא איש גבוה, בהיר, עם פנים רזות, שיער קצוץ בתספורת מרינס ועיניים כחולות צרות. נראה ספורטיבי כזה וקשוח. האחרון שהייתם אומרים עליו שהוא הומו. מצד שני גם עלי לא הייתם אומרים שאני...  טוב, אי אפשר לדעת כלום לפי הצורה של הבן אדם.

הוא התיישב לידי והתחיל לשוחח איתי. דיברנו על הלימודים, על מזג האוויר היפה ועל החיים בכלל, ומתחת לפטפוטי הסרק שלנו התחבא לו הסאבטקסט של השיחה שלנו שהלך בערך ככה:  

מקס - אני חרמן ואתה מוצא חן בעיני, אז מה בנוגע? 

אני – גם אתה מאוד מוצא חן בעיני (הוא באמת מוצא חן בעיני), אבל אני לא יכול כי אני לא פנוי. או כמו שניסחתי את זה בלשון הפז שלי, "מחכים לי בבית."  

"מי? אימא או החברה?" חייך מקס חיוך מפתה שהבליט מניפת קמטים סקסית סביב עיניו הכחולות. 

"לא. אני כבר מזמן לא גר עם ההורים ואין לי חברה אלא חבר." הרשיתי לאמת הסמויה לפרוץ מבין השיטין.  

"גם לי יש חבר." צחק מקס מלוא פיו, "אז מה? הוא ישמח להכיר אותך." הוסיף בחביבות. 

"וואלה!" פלטתי, קצת נדהם. למה זה קורה דווקא לי? למה תמיד אני נופל על זוגות ותיקים שמעוניינים בצעצוע לגיוון הסקס שלהם? (ראה מקרה ז'וזו' וקוקו).

"תראה," התחלתי, נבוך קצת, "אני והחבר שלי... זאת אומרת, הוא ואני..." 

"גם הוא ילד טוב כמוך?" הצטחק מקס שהמבוכה שלי שעשעה אותו. 

"הוא הרבה יותר טוב ממני, הוא ממש מלאך קטן."

"יופי, אני אוהב מלאכים קטנים, אבל מצד שני, מה שהוא לא ידע לא יזיק לו." אמר מקס חרש, וידו הגדולה והמחוספסת נחה על ידי. 

"אבל אני כן אדע מקס." אמרתי בצער ומשכתי את כף ידי מתחת לכפו. 

"אני רואה שאתה באמת ילד טוב." נאנח מקס והעביר אצבע אחת שחרכה את עורי בתוך מפתח הצוואר של חולצתי. אם לא היו מופיעות פתאום כמה בנות קשקשניות וצחקקניות שפלשו לפינה הנסתרת שלנו אני לא יודע כמה זמן הייתי ממשיך להיות ילד טוב. 

***

אתם יודעים מה הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה? כן, נכון. עשיתי ביד ופנטזתי על מקס ועל רוני, ועל עוד כמה ששמם יישאר חסוי, ושאלתי את עצמי למה כשאני ליד גברים כמו מקס, או בוריס, או אותם אנשי משפחה למופת שמתירים את הרסן רק לכמה דקות מתוקות בגן חשוך, אני מרגיש כמו ילד צייתן, ואילו כשאני עם צעירים ממני כמו רוני, או כמו אריאל, או עודד, אני נעשה מאצ'ו שמחלק להם פקודות ועושה טובה כשאני נשכב פעם ביובל על הבטן? ומה בעצם עדיף, ומה אני אוהב, ולמה צריך לבחור בכלל, ומתי הבלגן הזה בראש שלי ובתוך התחתונים יירגע קצת?

ולמה רוני לא מתקשר עדיין?

הוא התקשר רק בערב, לחוץ ומתוח, נשמע רשמי כזה וקר מאוד, ואמר שהוא לא חוזר הלילה לדירה.

מיד הבנתי שהוא לא לבד ושאלתי בשקט מה הבעיה ואם אני יכול לעזור במשהו.

"יש כל מיני סיבוכים משפחתיים שקשה לי להסביר בטלפון." ענה לי במין טון דיפלומטי קריר ומתנכר שהעלה את חמתי להשחית, "אני אצור אתך קשר בקרוב. לילה טוב נמרוד." איחל לי וסגר.

"לילה טוב רוני." עניתי לטלפון השותק וטרקתי את השפופרת בכוח רב מידי, מרגיש טיפש ודפוק ותמים ועלוב.

אולי עודד צדק ואני עיוור בשדה מוקשים? שאלתי את עצמי והלכתי ללמוד קצת. בחוץ נעשה קר ולא נעים, פחיסטוני יילל ליד הדלת, הכנסתי אותו, נתתי לו לאכול והוא סירב. לא רצה לאכול, לא רצה החוצה, הסתובב סביבי, עלה על שולחן האוכל שמשמש לי גם שולחן כתיבה והפריע לי לכתוב. הלכתי למחשב והוא אחרי, נכרך סביבי, מנסה לחדד את הציפורניים שלו על המכנס שלי. אוי! זה כואב! העפתי אותו והוא התעקש, קפץ על השולחן, טייל סביב המסך, ירד מהמקלדת לברכיי, חיכך את ראשו בחזי, מדגדג אותי עם השפם שלו.

מה אתה רוצה פחיסטוני? למה אתה לא רגוע? נדבקת ממני? גם אתה מחכה למישהו ולא יודע אם הוא יחזור? אני קופץ מכל צלצול טלפון ודווקא היום יש המון טלפונים. קוקו מתקשר לשאול מה שלומי ולמה לא רואים אותי בזמן האחרון?

"אני עם מישהו חדש." עניתי בחוסר בטחון שהוא קלט מיד.

"מי? הבחור הגבוה הזה, העודד הזה?" שאל בנימה שהעידה שהוא לא מתלהב מעודד.

"לא. זה מישהו חדש. אתה לא מכיר."

"אהה! זה החבר שלו, התימני הזה עם הפרצוף החמוד והשערות ליפה." מצחיק הקוקו הזה, דבר ראשון הוא תמיד מסתכל על השערות של הבן אדם. מין קטע מקצועי כזה כנראה.

"כן." הודיתי, מתפלא איך הוא יודע.

"ספרים יודעים הכל על כולם." השוויץ קוקו, "בעיקר במקום הקטן הזה, מגיע לך מזל טוב, הוא מתוק. למה אתה עצוב?"

"כי הוא הלך לספר להורים שהוא עובר לגור איתי ואני... אני לא עצוב."

קוקו גיחך במבטא צרפתי. "אם תרצה לקפוץ אלינו אנחנו בבית."

"בסדר קוקו. תודה וד"ש לז'וז'ו."

"תהיה סבלני רודי (ככה הוא קורא לי לפעמים) ותזכור ששני גברים יחד זה לא קל כמו גבר ואישה, תנסה להבין את זה."

"בסדר." הבטחתי, ולמרות שהעברית של קוקו היא לא משהו והוא לא הסביר את עצמו בצורה ברורה אני חושב שהבנתי את כוונתו.

כמה דקות אחר כך הטלפון שוב צלצל. התנפלתי עליו וזה שוב לא היה הוא אלא עודד. "הוא אצלך?" שאל בבהילות, "אני יכול לבוא לביקור?"

"כן, בטח, והוא לא אצלי, הוא אצל הוריו."

עודד בא עם עוגה, קופסת נס קפה וחבילת לחמניות. למה הוא תמיד מביא לי אוכל?

אמרתי תודה, הכנתי תה ואכלנו יחד את הלחמניות עם קוטג' וגבינה צהובה. עודד חיסל את רוב האוכל כי אני לא הצלחתי לבלוע כלום. הגרון שלי היה חנוק, רק תה עבר דרכו.

עודד התנצל על ההתפרצות שלו בטלפון ואמר שהוא כעס כי הוא חבר שלי, והוא מעריך אותי ודואג בגללי.

"אני יודע על רוני דברים שאתה לא יודע." הכריז במסתוריות מעצבנת.

"גם אני יודע עליו דברים שאתה לא יודע, אני למשל יודע שכשהייתה לי שפעת הוא טיפל בי בזמן שאתה היית עסוק בזיונים." הטחתי בכעס, ומיד התחרטתי מפני שעודד נראה אומלל ונבוך נורא.

"הייתי מטפל בך אם רוני לא היה שם." מחה עודד, "אבל אתה יודע שאני לא טוב בדברים כאלו."

"בסדר עודד, עזוב את זה. לא חשוב."

"אני רק לא מבין איך אתם מסתדרים במיטה," המשיך עודד להציק, "הרי שניכם אקטיביים, והוא עם הזין הענקי שלו..."

הביס של הלחמנייה נתקע לי בגרון, השתעלתי וכמעט שנחנקתי. "איך אתה יודע בכלל ש..."

איזה אידיוט! הרי הם בטח... למה לא הבנתי עוד קודם שעודד, החרמן הבלתי נלאה, ניסה ובטח גם הצליח עם רוני. "זה היה לפני שהוא פגש אותך." אמר עודד, "ברגע שהוא ראה אותך הוא כבר לא שם עלי יותר, וגם אתה... נדלקתם אחד על השני כאילו... בבת אחת נעשיתם זוג ואני..."

פתאום הבנתי את הכעס שלו ואת ההתנגדות שלו לקשר שלי ושל רוני.

"עודד למה בכלל הבאת אלי את רוני? איך זה שהוא הגיע לכאן?" שאלתי בחשדנות ועד היום אני מצטער שעשיתי את זה. מסתבר שרוני ראה את התמונות הטיפשית שאני ועודד צלמנו בתא אוטומטי כזה שמצלמים בו תמונות פספורט. נדחפנו אליו יחד ועשינו פרצופים מטורפים וצחקנו כמו ילדים. עשינו את זה סתם, בשביל הצחוק. זה היה רק לפני חודשים אם כי כיום נדמה לי שמאז עברו שנים, אבל כשרוני ראה את התמונות אצל עודד הוא נדלק ורצה לפגוש אותי, והשאר הוא היסטוריה.

"הוא השוויץ שהוא יכניס אותך למיטה עוד בערב הראשון והתערבנו על מנת פלאפל." שקע עודד בנוסטלגיה, "זה היה בצחוק, לא ברצינות." הוסיף, נבהל למראה פני הזועפות, "אל תכעס."

"אני לא כועס. אם זו הייתה חצי מנה אז הייתי נעלב, אבל מנה שלמה? מה יש לי לכעוס?" ניסיתי לא לקחת את העניין קשה מידי.

השעה כבר הייתה עשר בלילה. רוני עדיין לא התקשר והייתי מתוח ומודאג. למה הוא לא מתקשר?

"מה אריאל אמר כשבקשת שלא יבוא לבקר אותך בחנוכה?" חקר עודד בסקרנות חסרת בושה.

"כלום. לא שמעתי ממנו מילה מאז." הודיתי, זה קצת הפליא אותי, אבל הבעיות עם רוני הטרידו אותי יותר. עודד הסתכל על כפות ידיו וגיחך לעצמו במין צורה מסתורית שעלתה על עצבי. ברור היה שהוא מת לספר לי משהו, אבל מתאפק.

"נו, מה?" התרתחתי, "תגיד כבר!"

"רוני חסם את לך המיילים מהכתובת של אריאל." גילה לי עודד, "הוא סיפר לי את זה לפני כמה ימים כשחזרנו יחד מהבסיס."

הלכתי למחשב ובדקתי וראיתי שהוא צודק ומאחר ואני לא חסמתי את המיילים של אריאל כנראה שרוני עשה את זה. שחררתי את החסימה ושלחתי לאריאל מייל קצר, הסברתי שבגלל תקלה במחשב לא קבלתי ממנו כלום בימים האחרונים, ושאלתי מה חדש אצלו? מופתע שאני לא כועס בגלל התעלול של רוני, אפילו טיפה מוחמא ובעיקר לחוץ לדעת מה קורה אצלו ולמה הוא לא מתקשר.

אחר כך אחותו של עודד ביקשה שהוא יעשה טובה ויבוא לשמור לה על הילד כי היא ובעלה רוצים לצאת לחברים. הוא הסתלק אחרי שחזר וביקש שלא אכעס עליו. הרגעתי אותו ואפילו הנחתי לו לחבק אותי חיבוק חברי. פחיסטון יצא אחריו ואני נשארתי לבד עם הטלפון השותק.

באחד עשרה בלילה רוני התקשר סוף סוף.

"סיפרת להם?" שאלתי מיד.

הוא נאנח. "ניסיתי, אבל זה לא פשוט נמרוד. הם עוד לא עכלו את זה שאני הולך לחתום קבע. אני לא יכול להפיל עליהם באותו יום שאני גם עוזב את הבית."

"אבל אתה בין כה וכה לא ישן בבית כבר שבועיים, אז..."

"הם חושבים שאני ישן בבסיס, אל תלחץ עלי. זה ייקח זמן. תראה, אם אני אגיד להם שאני הולך לשכור דירה הם יחשבו שזה בזבוז כסף, והם ירצו לראות את הדירה ולהכיר את השותף שלי ו..."

"ולהתנהג כאילו שאתה בן שש ולא בן עשרים ואחת." איבדתי את הסבלנות.

"בבקשה נמרוד, תן לי זמן." התחנן רוני, "בבקשה, אל תלחץ עלי."

"ואל תשכח שאתה עוד חייב לעודד מנה פלאפל על זה שזיינת אותי כבר ביום הראשון שנפגשנו." אמרתי ברשעות, והוא שב ונאנח. "זה היה סתם בצחוק נמרוד, אל תהיה כזה."

"כתבתי לאריאל שהמחשב שלי היה מקולקל כמה ימים כדי להסביר למה לא קיבלתי ממנו מיילים." המשכתי להיות רשע.

"לעודד יש פה גדול מידי." אמר רוני בעצב, ופתאום נורא בא לי לחבק אותו. "הוא סיפר לך גם שאנחנו... שאני והוא..."

"כן, הוא סיפר לי. הוא מתפלא איך אנחנו מסתדרים במיטה."

"שילך להזדיין." סינן רוני בזעף.

"אני בטוח שהוא היה שמח מאוד לעשות את זה." עניתי ואחר כך שנינו שתקנו קצת ואז הוא אמר לי ברכות, "אני אוהב אותך נמרוד, אני דביל ואני עושה שטויות לפעמים, אבל אני באמת אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך רוני."

"טוב לך איתי?" שאל רוני, "תגיד את האמת נמרוד, לא מפריע לך ששנינו... שגם אני ואתה..."

"די רוני, אתה יודע שזה שטויות. תעזוב את זה. אנחנו נתגבר על כל הדברים הללו, נהיה גמישים וסבלניים ונאהב אחד את השני והכל יהיה בסדר, ועכשיו לך לישון כבר או שתהיה הרוס בבוקר."

"לילה טוב נמרוד, חמוד שלי." אמר רוני ולשמחתי היה חיוך בקולו.

"לילה טוב רוני." עניתי והלכתי לישון בידיעה שהלילה אישן לבד, אבל מחר הוא יחזור.

נהיה יחד כל השבת ניחמתי את עצמי, כיביתי את המחשב והלכתי לישון.

אין תגובות:

פרסום תגובה