יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

החג של החגים

הכול קרה בגלל הילד, וגם בגלל שלחמי - חבר הדביל שלי - יש חוש טכני מפותח מידי והוא מניח לכל אחד להתעלק לו על החיים. נכון, גם הרתחנות שלי משחקת תפקיד חשוב במה שקרה לנו בחנוכה האחרון שנפל בצורה כל כך מושלמת על חג המולד ועל הסילבסטר כאחת.

כמה נחמד להתחיל את השנה החדשה בהדלקת שמונה נרות בחנוכייה חשבתי לעצמי בסיפוק כשבדקתי את לוח השנה. "החנוכה הזה עומד להיות מושלם." אמרתי לו בשמחה, "השנה הוא באמת יהיה החג של החגים." ניבאתי, ובסופו של דבר אולי צדקתי, אבל כמה דמעות נשפכו לפני שנבואתי התגשמה. הנה, תשמעו בעצמכם מה קרה לנו השנה בחג של החגים.

הכל התחיל כמה שבועות קודם כשהחבר האהוב, היקר והנחמד שלי התנדב לתלות לפרח, השכנה ממול, את הוילונות שהיא קנתה בשוק רמלה לוד. פרח היא אם חד הורית פעמיים, והבן הגדול שלה ניצן הוא הומו, וכולם יודעים את זה חוץ מפרח כמובן.

ככה זה, ההורים הם האחרונים שיודעים שהילד הוא כבר בדרך להיות גבר, וגם כשהם קולטים את זה סוף סוף (ובמקרה של ניצן שבגיל שבע עשרה מתמר לגובה מטר שמונים וחמש, ושוקל איזה תשעים ק"ג בלי נעלים קשה לפספס דבר כזה) הם תמיד מניחים שהוא נמשך לנשים, גם אם כל ההוכחות בשטח אומרות ההפך.

ככה היה עם ההורים שלי שעד היום מקווים לראות אותי עומד מתחת לחופה, ועם ההורים של חמי ששמו המקורי הוא מנחם, וככה זה גם עם ניצן. אנחנו גרים בדירה שלנו פחות משנה, וזו הייתה הפעם הראשונה שחמי נכנס לדירה של פרח ופגש את ניצן. באותו יום היה חם מהרגיל לעונה והוא עבד קשה והזיע, וכמו דביל הוריד את החולצה.

אני לא אומר שניצן לא היה נדלק עליו אם הוא היה נשאר עם חולצה, אבל ברגע שהוא חשף את הגוף היפה שלו, ואת החזה השעיר והשרירי שלו לניצן לא הייתה ברירה (פה אני באמת מבין את הילד) אלא להתקף בקראש היסטרי על חמי שבכלל לא שם לב לכך. כל מה שעניין אותו באותו רגע היה לתלות ישר ויפה את הווילונות הארורים ההם.

כמו כל הומו ממוצע ברגע שניצן התאהב הוא טס לראי לבדוק את עצמו ואחרי שראה שם מישהו שיכול להגיש את מועמדותו לנבחרת מתאבקי סומו פצח מיד בדיאטה. מצחיק, הוא היה יכול לחסוך לעצמו את ייסורי הרעב אם היה יודע שחמי דווקא מחבב טיפוסים מלאי גוף. הוא מכחיש את זה כי אני שחיף (אבא תימני מה לעשות?) והוא תמיד אומר שהוא מת עלי בדיוק כפי שאני, אבל אני רואה איך הוא מסתכל על כל השמנים האלה ואוכל את הלב. בתור בחור צעיר כל כך ניצן גילה תושייה מדהימה ומיד שלף איזה לונג סמרטוטי - אתם יודעים, הבד הזה שצעירים תולים על הקיר בתור קישוט - וביקש מחמי שיסור לחדרו ויתלה את הדבר הדבילי הזה מעל מיטתו.

מאחר וחמי כבר היה שם עם ארגז הכלים המפואר שלו ומקדחה שלופה בידו הוא ניגש מיד לחדרו של ניצן והחל במלאכה בעוד פרח מתעסקת בווילונות שלה בסלון ומניחה לבנה לזמום את מזימותיו בלי הפרעה. עד שהלונג היה תלוי כראוי ניצן וחמי נעשו חברים טובים. חמי התנדב לתת לילד עצות בקשר לשיפור הכושר הגופני, והציע לו לקנות יחד איתו משקולות, ולרוץ איתו בערב – זה חמי, תמיד מוכן לעזור, לייעץ, לתת מהזמן שלו לאחרים. ראה ילד בלי אבא שמחפש מישהו לדבר איתו ולהתייעץ איתו, ומודאג בקשר לצבא בשנה הבאה, ומיד התנדב.

דביל! אחרי שלוש שנים בגולני עוד לא למדת שאסור להתנדב? אפילו אני שמשרת בחיל אוויר (כיום אני בקבע) למדתי את זה עוד לפני שהטירונות נגמרה. כמה ימים אחר כך חמי הלך עם הילד לקנות משקולות, ואפילו הלווה לו חלק מהכסף, לקח אותו לרוץ בערב כדי לשפר את הכושר שלו, נתן לו עצות על דיאטה נכונה (חמי נשא איידס ותזונה נכונה היא דבר חשוב מאוד במצבו) וסיפר לו על הצבא ואיך זה באמת להיות לוחם בצה"ל ובכלל, התנהג כמו אח בוגר של הילד.

הוא אפילו לקח אותו למספרה שלנו שכל מי שבאמת חשוב לו איך הוא נראה הולך אליה - המספרה האגדית של קוקו וז'וז'ו.

הם נתנו מבט אחד בילד ומיד התקשרו אלי וסיפרו לי שלחבר שלי יש מעריץ חדש. "וכמובן שהוא בכלל לא מבין מה קורה, הטיפש החמוד שלך." אמר קוקו במבטא הצרפתי המתוק שלו.

אז עוד הייתי תמים ואמרתי מיד שחמי מתייחס אל ניצן כמו אח בוגר ובעיניו הוא רק ילד.

"הילד הזה גבוה וכבד יותר ממנחם." אמר ז'וז'ו ביובש, "ועושה רושם שעוד שנייה הוא יתנפל עליו ויטרוף אותו."

"אבל... אבל זה לא יכול להיות, בעיני חמי הוא רק ילד." נחפזתי להגן על החבר שלי.

"אני יודע מון שרי, חמי מתייחס אליו כמו אל אח קטן, בדיוק כמו האח הבוגר שהיה לניצן לפני כמה שנים, לפני כמה שנים בדיוק זה היה קוקו?"

"בת כמה אחותו הקטנה של ניצן?" נענה לו קוקו, "תוסיף עוד תשעה חודשים ותדע."

"אתה רוצה להגיד לי שפרח... שהאבא של הקטנה של פרח היה האח הבוגר של ניצן?"

"כן." אמרו שניהם ביחד - הם תמיד מדברים בטלפון ביחד – "העובדת הסוציאלית שלחה לניצן סטודנט שיהיה לו אח בוגר, ובמקום זה הוא נעשה אבא, ושים לב עד כמה ניצן דומה לאימא שלו."

טוב, אני לא יודע בקשר לזה, פרח די מלאה וגוצה, בעוד שהילד שלה צמח לגובה של עוג מלך הבשן, ודי מהר הוריד את הצמיגים והתחיל לפתח שרירים פה ושם. בשבוע האחרון הוא כל הזמן שרץ אצלנו בדירה, או בדירה למטה, אצל ליאור השכן שלנו שמשכיר חדר למיצי ומחליף חברים כמו גרביים.

עובדה היא שהומואים אוהבים להתקבץ יחד. אנחנו מביכים סטרייטים והם מביכים אותנו, נוח לנו יותר זה בחברת זה, בלי להעמיד פנים שאנחנו מתלהבים מנשים, ובלי להתבייש במה שאנחנו. יש לנו בדיחות משלנו והווי משלנו ועדיף לכולם שנבלה בנפרד.

הבעיה היא שאחרי שמקבצים יחד כמה הומואים מיד נוצרת ביצה. גם אם בהתחלה כולם מסדרים בזוגות כמו בתיבת נוח אחרי כמה זמן נוצר מצב שכולם שכבו עם כולם, וכולם יודעים על כולם דברים שעדיף היה שיישארו מוצנעים, בקיצור ביצה.

אפילו חמי המתוק והביישן שלי הספיק להיות במשך כמה ימים עם מיצי. אני מתרתח ברגע שאני נזכר בזה למרות שהכל קרה באשמתי.

בראש השנה האחרון ניסיתי לעשות עוד ניסיון אחד קטן למען הורי, נפרדתי מחמי וביקשתי מטניה המולדבית להיות בת זוגי. הכרתי אותה עוד בקורס שעשיתי בקיץ בארה"ב (הפרידה הכי ארוכה שלי ושל חמי) ופתאום נעשה לי נורא חשוב לשבת עם בחורה לשולחן החג של אימא שלי (העיראקית הכי פולנייה בקריות קורא לה חמי).

אני מתכווץ כולי מבושה כשאני נזכר איך עשיתי לו שיחת - זה לא אתה זה אני - והתחלתי לצאת עם טניה. זה לא עבד כמובן, התגעגעתי אליו בטירוף, ולמרות שכאילו הייתי איתה, דיברתי איתו כל הזמן בטלפון, באתי לבקר אותו כל יום, ובסוף אפילו טניה הבינה שהוא יותר מסתם שותף שלי בדירה (בצבא אני לגמרי ולחלוטין בארון) ונפרדנו כידידים. חמי קיבל אותי חזרה בלי היסוס, מעיר בצדק שלמעשה הוא לא הרגיש כמעט שנפרדנו, אבל בכל זאת הוא הספיק להיות עם מיצי, וגם אם היה מדובר רק בסוף שבוע אחד קטן אני לא יכול לשכוח את זה ועדיין אוכל את הלב. כן, אני יודע, זו אשמתי ואשמת מיצי כמובן שניצל את ההזדמנות להתלבש על חמי שנייה אחרי שעזבתי ובכל זאת... אתם יודעים איך זה בביצה.

***

בערב הראשון של חנוכה נחפזתי להגיע הביתה להדליק נר ראשון, אבל כשהגעתי מצאתי בלגן. חמי ישב לבד קודר וזועף ובהה בקיר והבית היה ריק למרות שהזמנו את ליאור ומיצי ועוד כמה חברים שחוגגים היום את הכריסמס לבוא לאכול סופגניות.

"איפה כולם?" נדהמתי והנחתי את שקית הסופגניות שקניתי על השיש.

"רד למטה ותשאל אותם." אמר חמי בקול שטוח ומבשר רעות.

"מה קרה חמוד? רבתם? מה הבעיה?" נבהלתי. ברור היה לי שמשהו לא נעים קרה. חמי לא היה הטיפוס שיריב עם השכנים. הוא נחמד מידי. כולם אוהבים אותו כי הוא בחור סבלני ושקט כל כך.

זה שהוא סירב לדבר ושלח אותי לשכנים היה בהחלט מבשר רעות. רצתי למטה ושם כבר סיפרו לי מה קרה – מיד אחרי שחמי חזר מהעבודה (הוא עובד בבית מלאכה) פרח הופיעה על סף דלתנו, רותחת מזעם אחרי שחיטטה בחדרו של ניצן וגילתה שהוא אוהב גברים, ובמיוחד הוא דלוק על גבר מסוים אחד, על חמי, הגבר הפרטי שלי.

כמו שחמי אמר אחר כך בציניות - הדבר היחיד שמפחיד יותר מאימא שפגעו לה בילד היא אימא מרוקאית שפגעו לה בילד.

לפי מה שסיפרו לי החברים הפחדנים שלי היא צרחה וצווחה בקולי קולות על חמי. בטח שמעו אותה עד צ'ק פוסט מכנה אותו פדופיל וסוטה מין, ומאשימה אותו שדרדר את הבן שלה, וגרם לו להיות קוקסינל, ושבגללו הילד הפסיק לאכול ומתעסק רק בפורנוגרפיה הומואית רחמנא לצלן.

מה שהכי מצחיק זה שחמי סולד בכל ליבו מפורנוגרפיה, ויעדיף לחתוך לעצמו את הביצים מאשר לגעת בקטין. שלא לדבר על זה שהוא מהמחמירים ובעיניו מישהו מתחת לגיל עשרים ואחת נחשב לקטין.

אפילו אני, שהגעתי אליו במדים, הייתי חייב להראות לו תעודת זהות לפני שהסכים לגעת בי, וכמובן שהוא סיפר לי קודם שהוא נשא (ידעתי את זה מהחבר שהכיר לי אותו, ובכל זאת לא נרתעתי. ראיתי תמונה שלו ונדלקתי עליו, וכשראיתי אותו במציאות נדלקתי עוד יותר, וככל שאני מכיר אותו יותר זמן אני אוהב אותו יותר ולא אכפת לי שהוא חיובי).

מה שבאמת עצבן אותו הייתה ההערה שלה שהיא תתלונן עליו במשטרה ולא יעזור לו שהאחים שלו שוטרים. לפי מה שסיפרו לי החברים חמי הקשיב בשתיקה לצעקות שלה, ניסה פה ושם להגיד שזה לא נכון, ושהוא בחיים לא נגע בבן שלה, ובכלל לא ידע שהוא הומו, אבל בעיקר שתק ונתן לה לצרוח, ורק כשהיא העלתה את עניין האחים השוטרים שלו הוא התעורר והצליח להכניס משפט שלם לשטף הדיבור של פרח הזועמת.

הוא אמר שאם אפילו חצי מההאשמות שלה היו נכונות אז האחים שלו היו הראשונים להכניס אותו לכלא, ובדרך הם עוד היו מרביצים לו. זה נכון, אני מכיר את האחים שלו, הם מתעבים את ההומואיות שלו למרות שאותו הם אוהבים מאוד. הוא לא מאמין בזה, אבל הם אוהבים אותו למרות הסלידה שלהם מצורת החיים שלו ולמרבה הפלא, שלהם ושלי, הם מחבבים גם אותי.

ליאור סיפר לי שחמי שמר על קור רוח כל הזמן, דיבר בשקט, בלי להתרגש, ואפילו הציע לה לפנות לעובדת סוציאלית שתייעץ לה מה לעשות עם ניצן. השלווה שלו הרגיעה אותה והיא הפסיקה לצרוח והלכה, ורק אז הם העזו לצאת מהדירה וניסו לגשת לחמי, אבל הוא סירב לדבר איתם.

אמר להם שילכו הביתה ופשוט ישב וחיכה לי.

חזרתי לחמי רותח מזעם על כל האירוע. מה שלגמרי הוריד אותי מהפסים היה שהוא אמר לי – "כשהיא צעקה עלי ככה הרגשתי באמת אשם רוני, הרגשתי שאני לא בסדר למרות שבחיים לא נגעתי ולא הייתי נוגע בילד."

ואני, דביל שכמוני, כשראיתי אותו יושב מובס ואשם כזה, התחרפנתי. במקום לעשות מה שבאמת רציתי לעשות - לחבק אותו ולנחם אותו - חטפתי קריזה והתחלתי לצעוק עליו שהוא באמת אשם שלא ראה שהילד דלוק עליו, ושהכל באמת בגללו, ושהוא צריך להפסיק להתנהג כמו אבא של כולם! ונזפתי בו שלנסות להיות אח בוגר של החרמן הקטן הייתה טעות חמורה והוא דביל וסתום.

ברגע שאמרתי את זה ידעתי שאני טועה. חמי קם בפנים מאובנות והסתגר בחדר שלו, נתקע כמובן מול המחשב המחורבן שלו. אני שונא את המחשב הזה, שונא את העיסוק שלו באינטרנט, ואת הכתיבה שלו, ואת החברים הוירטואליים המחורבנים שלו ששונאים אותי.

הכי אני שונא זה לראות אותו קורא מה שהחכמולוגים האלו כותבים לו ומתפוצץ מצחוק, מחליף אתם דאחקות בתגובות של הבלוגים ומדבר אתם במסנג'ר וזה אחרי שהבטחנו זה לזה לא לדבר עם אף זר במסנג'ר ולא להתפתות לקשרים ברשת. נכון, הוא מדבר רק עם יונתן וטל שמחבבים אותי (למרות שכמובן מעולם לא נפגשנו), אבל בכל זאת.

אחרי שהוא כתב משהו למישהו הוא סגר את המחשב ופשוט נכנס למיטה, מתעלם מזה שחנוכה היום דחף את הראש שלו מתחת לכרית ונרדם, או העמיד פנים שהוא ישן, לא יודע. לא ניסיתי לברר. כשהוא שם כרית על הראש זה סימן שהוא רוצה שיעזבו אותו. ידעתי שהוא מרוגז ועדיף שאניח לו.

הלכתי והדלקתי את החנוכייה, אכלתי סופגנייה שנתקעה לי בגרון וניסיתי לחשוב מה לעשות ומה להגיד לו כשהוא יקום סוף סוף מהמיטה. שום דבר לא עלה לי בראש חוץ מהזיכרון של הפעם הקודמת שבה נפרדנו. זה קרה בקיץ, אחרי שחזרתי מצפייה באירוויזיון כולי מלא התלהבות מהמחשוף של שירי מימון.

הוא כל כך התרגז (הוא שונא את הקטע הבי סקסואלי אצלי) עד שפשוט הודיע לי שגמרנו ושאנחנו לא חברים יותר.

עברו עלי כמה ימים איומים עד ששכנעתי אותו לחזור אלי. אני חושב שפשוט התשתי אותו במחוות רומנטיות דביקות שהוא שונא. הכל היה בחצי צחוק כזה, אבל האמת שבעצם נורא פחדתי שהוא ייפרד ממני, שימצא מישהו אחר.

פחדתי וקינאתי ודאגתי. עד שהוא לא אמר שכן, חזרנו ואנחנו באמת יחד, הייתה לי מין מערבולת קטנה של פאניקה בתחתית הבטן. משום מה ארשת פניו של חמי אחרי שצעקתי עליו גרם למערבולת הזו להתכרבל שוב בתחתית בטני, מזהירה אותי שמשהו רע עומד לקרות.

ואז צלצל הטלפון, ועל הקו היה ניצן. האזנתי לשיחה שלהם בטלפון שבמטבח. ניצן סיפר לו איך אימא שלו לקחה אותו למשטרה, ואיך הוא סיפר לשוטרים שחמי בחיים לא נגע בו וכל הסיפורים והשירים שפרח מצאה במחשב שלו הם רק פנטזיות, ובעצם הוא מעולם לא עשה שום דבר עם אף אחד.

הוא אפילו התנצל בשם אימא שלו שנרגעה והבינה שהגזימה מעל ומעבר, אבל חמי לא התרכך ורק אמר לו בקור רוח שיפה מצידו להתנצל, והוא מקבל את ההתנצלות, אבל מבקש שניצן ישמור מרחק ממנו ויחפש לו חברים בגיל שלו. ניצן התחיל לבכות וחמי, בצורה מאוד לא אופיינית לו, התעלם ממנו וניתק את השיחה.

אחר כך הוא יצא אלי למטבח, וכשניסיתי לחייך ולהגיד שהנה הכל בסדר, הוא אמר שלא נכון, אני טועה, וזרק אותי. "לך ממני, אני לא רוצה אותך יותר, אתה בוגד." הוא אמר.

שום דבר לא עזר - לא התנצלות, לא בקשת סליחה, לא דמעות ולא תחנונים. הוא פשוט לא רצה אותי יותר בחיים שלו. מהיום אני בוגד שאי אפשר לסמוך עליו. "אבל לאן אתה רוצה שאני אלך עכשיו?" איבדתי את עשתונותיי והמערבולת בבטני הפכה להוריקן פאניקה.

הוא לקח את הבגדים שלי מחדר הארונות, זרק אותם לחדר האורחים ואמר לי שבינתיים אני אגור שם, והוא מצפה שבקרוב אשיג לי דירה משלי, ואז תלה על דלת חדר השינה שעד לאותו רגע היה של שנינו פתק ובו כתב באדום - מחוץ לתחום - והוסיף ציור של תמרור אין כניסה.

ישבתי על המיטה בתוך ערמה של בגדים ורעדתי, מנסה לשלוט בפאניקה שהשתוללה בתוכי ולגבש תכנית פעולה. שמעתי את ליאור ומיצי מנסים לשכנע את חמי להירגע ולא לעשות שטויות, אבל הוא אמר להם שימשיכו לשתוק עכשיו כמו שהם שתקו כשפרח באה וצעקה עליו. הם התביישו והלכו לדירה שלהם, משאירים אותי עם הזר הכועס והקר הזה שעד לפני פחות מיום היה אהובי, בן זוגי והחבר הכי טוב שלי. 

אחרי שמיצי וליאור הסתלקו לדירה שלהם נעשיתי פתאום נורא עייף. מותש מכדי לבכות התמוטטתי על הספה האדמדמת הישנה שהבאתי בזמנו מבית הורי, ופשוט נרדמתי. התעוררתי בשתיים לפנות בוקר עם פה יבש וזקפה אכזרית ובראשי קרעים של חלום ישן שמזמן לא חלמתי – אני נודד במדבר רחב וריק של קרח או חול, לא ברור, אבל אני לבד וקר לי ואני מפחד.

הסתובבתי לחפש את חמי שיחמם אותי וגיליתי שאני לבד בחדר האורחים, ובבת אחת נזכרתי בהכל וידעתי שאני חייב, אבל פשוט חייב אותו, אני חייב להחזיר אותו אלי או שאמות. דבר ראשון הלכתי לשתות מים במטבח, אחר כך עשיתי פיפי בשירותי אורחים, ואז התגנבתי חרש לחדר השינה שלנו, כובש את הדחף לתלוש את הפתק המרגיז שהוא תלה על הקיר ולקרוע אותו לגזרים.

חמי ישן על הצד, מחבק את הכרית שלי במקום לחבק אותי. קודם צחצחתי שיניים בחושך - כל הדברים שלי נשארו במקלחת של חדר השינה כמובן - ואחר כך החלקתי חרש לצידו, משכתי בזהירות את הכרית מידיו ונצמדתי אליו.

הוא התעורר לשנייה אחת, מלמל משהו שנשמע כמו, "הנה אתה כושי." ונרדם שוב, רגליו שלובות בנועם ברגלי, וידו מונחת על גבי, כמו בכל לילה.

הקרבה הגופנית שלו, הריח שלו, החמימות ששפעה ממנו, הרגיעו אותי בצורה מופלאה ומערבולת הבהלה שבתוכי הצטמקה מיד בחצי. אם הוא היה ער היא הייתה נעלמת לגמרי, אבל למרבה הצער ידעתי שהוא לא מודע לנוכחות שלי לצידו ואין לחיבוק המרגיע שלו שום משמעות, ובכל זאת חשתי מנוחם ורגוע, ודקה אחר כך כבר נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר הוא כבר היה במקלחת, מתגלח. בשתיקה הגיש לי את מברשת השיניים וכלי הגילוח שלי, מתעלם מהבוקר טוב ההססני שלי.

התאפקתי לא לבכות ונסוגותי לחדר האורחים לגבש תכנית פעולה. כל אותו יום חשבתי וחשבתי ולא הצלחתי להעלות במוחי רעיון טוב יותר מאשר להמשיך לנהוג כרגיל ולקוות שאיכשהו חמי ישכח את הפשלה שלי ונוכל להמשיך הלאה כרגיל. כן, אני יודע, זה נקרא לטמון את הראש בחול ולנהוג כבת יענה, אבל שום דבר מוצלח יותר לא עלה בדעתי.

חזרתי מהעבודה מוקדם יחסית ומיד הכנתי לו ארוחה, וכמו בכל יום בדקתי אם הוא לקח את התרופות שלו. משטר תרופות קפדני זה אחד הדברים הכי חשובים אצל נשאי איידס, וחמי די רשלני בקטע הזה. לפני שנפגשנו הוא היה מחפף ומתרשל בצורה ממש פושעת. מאז שאני איתו אני משגיח עליו כל הזמן, מתעלם מהרטינות שלו שאני קרצייה מתעלקת.

הוא אפילו פיתח תיאוריה מרגיזה לפיה לקחתי על עצמי להשגיח על בריאותו מפני שככה התרגלתי בבית . מאז שאני זוכר את עצמי אימא שלי תמיד הייתה חולה ודיבורים על מחלות ותרופות הם עניין של קבע בבית הורי. החרדה לשלומה של אימא ריחפה מעלי מאז ילדותי. אולי בגלל זה אני לא נבהל לראות את מלאי הכדורים והמרשמים שחמי נאלץ להתמודד אתם כל יום, ונוח לי עם הקטע המעצבן של תרופות ומרשמים ותופעות לוואי של תרופות.

אין לי מושג אם הוא צודק או טועה, ולדעתי זה חסר חשיבות. כל מה שאני יודע זה שיש לי נקיפות מצפון איומות בגלל אימא. אני מודע לכך שהתקפות האסטמה שלה החמירו מאוד מאז שעזבתי את הבית ולא יודע מה לעשות. היא בטח תרגיש טוב יותר אם אחיה עם אישה, או לכל הפחות אגור בבית ואתנתק מחמי, אבל אני לא יכול. יש לי את החיים שלי לחיות אותם והחיים שלי הם איתו, ככה זה.

***

חברים צלצלו לשאול איפה אני בסילבסטר ושיתפו אותי בהתלבטות שלהם איפה לחגוג, ובלי לחשוב הרבה אמרתי מיד שהשנה אני לא רוצה לחגוג. אין לי ראש למסיבות, והשנה, בגלל שהסילבסטר יוצא במוצאי שבת ואני עובד ביום ראשון אני לא אחגוג. אני דווקא מאוד אוהב לרקוד ולשתות לפעמים, אבל רק אם אפשר לישון למחרת כל היום. חמי בדיוק הפוך ממני, לשתות הוא בכלל לא יכול - לא בגלל התרופות, סתם לא יכול ודי - מוזיקה רעשנית מרגיזה אותו ולרקוד הוא מתבייש.

לפעמים מרגיז אותי שכשמדובר בבילויים הוא מתנהג כמו חנון משעמם ויבש, אבל הוא אומר שהוא כבר בילה די והותר כשגר בתל אביב, ובכלל לא אכפת לו שאני יוצא בלעדיו, בתנאי שלא אחזור שיכור. שיכורים הוא שונא, והוא מתעקש שאחזור במונית או שאקרא לו לבוא לקחת אותי כדי שלא אנהג שיכור. אני הייתי מתפוצץ אם הוא היה יוצא בלעדי, אבל הוא שונה ממני לגמרי בקטע הזה וזו עוד סיבה למה אני אוהב אותו כל כך. אחרי שהוא נרדם ירדתי לדירה של ליאור והפרעתי להם באמצע הויכוח המשעמם והנדוש - איפה לבלות השנה את מסיבת הסילבסטר.

הודעתי להם שמי שיעז לנצל את ההזדמנות שאני וחמי בפסק זמן קצר... ואז הבטתי במבט מאיים במיוחד על מיצי שהסמיק והשפיל את עיניו, אני גומר עליו. למחרת תפסתי בחדר האוכל את דדי שמשרת איתי באותו בסיס. הוא החבר שהכיר לי את חמי והוא וחמי היו יחד כמה ימים לפני שהוא החליט שהוא רוצה בחור עשיר יותר ולא נשא.

אחר כך הוא התחרט, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, אני נכנסתי לתמונה.

אנחנו כאילו חברים, אבל הוא תמיד מנסה לסכסך ביני לבין חמי ולהלשין עלי כשאני נדלק על מישהו או מישהי, כאילו שלחמי איכפת. חמי יודע שבלב אני רק שלו והוא מבין שלפעמים בא לי קצת... לא אכפת לו. אני כמובן הייתי מתפקע מכעס אם הוא היה מזיין מהצד, אבל חמי אחר. זו עוד סיבה שאני כל כך אוהב אותו.

איימתי על דדי שלא יחלום בכלל לנסות משהו עם החבר שלי, ואחר כך התקשרתי לאקס המיתולוגי של חמי, לבוריס. הוא אמנם מבוגר מחמי בעשרים שנה, אבל חמי מאוד קשור אליו ומעריך אותו מאוד. סיפרתי לבוריס הכל וגם אותו הזהרתי לא לנצל את ההזדמנות.

"טיפש אחד." אמר בוריס בלגלוג, "ילד טיפש שכמוך, וולאדי חזר מברלין ואין לי ראש לדרמות שלכם."

איזה מזל! בוריס היה די שבור אחרי שוולאדי נסע וחמי ישב אצלו המון זמן, ניחם אותו ודאג לו והקדיש לו זמן רב. זה כל כך הרגיז אותי בזמנו עד שתפסתי דיבור עם בוריס ונתתי לו נאום שלם על זה שהוא מבוגר מידי לחמי, ושהוא צריך להיזהר לא להסתבך איתו שוב. אני מקווה שזה עזר, אצל טיפוס עקשן כמו בוריס קשה לדעת.

אחרי שהדלקנו יחד נר שלישי חמי שוב הסתגר בחדר שלו עם המחשב ואני אכלתי את הלב בסלון, ממתין שהוא ילך לישון. הוא רק נרדם ומיד התגנבתי לחדר שלו ונרדמתי צמוד אליו. בבוקר הוא העיר אותי וגירש אותי, אבל בעדינות. יכול להיות שהוא מתרכך?

 ***

כשהדלקנו נר רביעי הוא אמר ששמע שדיברתי עם חברים ואיימתי עליהם שיתרחקו ממני, והוא מבקש שאפסיק עם זה ואתנהג כמו בן אדם הגיוני, ואז הוא שלף פתאום מפתח ונעל את הדלת של חדר השינה שלו.

הופתעתי כל כך עד שהמילים נעתקו מפי. הלכתי לישון מיואש והתעוררתי בשלוש לפנות בוקר לשמע קולות יבבה חנוקים שבקעו מהחדר שלו. רצתי לשם ולא הצלחתי לפתוח את הדלת, נרגז מאוד בעטתי בה ושקשקתי בכעס בידית. הוא פתח מיד, עיניו אדומות מבכי ונזף בי.

"מה קרה חמי?" שאלתי, מתעלם מדבריו.

"זה לא עניינך, לך לישון." ניסה לגרש אותי.

סירבתי ללכת. התיישבתי על המיטה ואמרתי שאני לא זז עד שלא נדבר.

"אין על מה לדבר אהרון." הוא אמר בעייפות ונשכב לצידי, "זה לא הולך ודי. אתה לא רואה לבד שאנחנו לא מתאימים? שאנחנו הפוכים לגמרי?"

"זה לא אומר כלום." מחיתי, "אנחנו כן מתאימים, ואנחנו גם אוהבים. נכון שאתה אוהב אותי מנחם?"

"אהבה זה לא מספיק." הוא נאנח.

"לא נכון. אהבה זה כן מספיק!" צעקתי.

"לך כבר." הוא אמר, "אני עייף." והתכרבל מתחת לשמיכה, גבו אלי.

זחלתי גם אני מתחת לפוך ונשכבתי בגבי אליו, נהנה לחוש את החמימות של גבו כנגד גבי. בבוקר התעוררנו, כמו תמיד, אחד בזרועות השני.

 ***

"זה חייב להיפסק." הוא אמר כשהדלקנו את הנר החמישי, "אני רוצה שניפרד, אתה לא מבין את זה? אתה חייב לעזוב."

"בסדר, אני עוזב!" צעקתי, ונסעתי להורי שגרים די קרוב לדירה שלנו.

ביליתי שם ערב מתוח ולא נהניתי בכלל. הם ניסו לא להגיד כלום, אבל לא הצליחו. אני תמיד אשאר התינוק שלהם, הילד הקטן שצריך לגונן עליו. זה שאני רזה ולא גבוה במיוחד בטח לא מוסיף כלום.

האמת שלא חשוב מה גילי וגובהי, הם פשוט לא משלימים עם זה שאני הומו. הם לא מכירים את חמי, אבל הם שונאים אותו כי אני אוהב אותו. חבל שהם יודעים שהוא נשא, חבל שאני הומו, חבל שאני אוהב אותו, חבל שאני לא יכול לחיות בלעדיו.

לא ישנתי כל הלילה. היה לי חם מידי ואחר כך קר מידי, והסופגניות שטחנתי הכבידו על בטני.

שמחתי שהגיע הזמן ללכת לעבודה. 

בקושי החזקתי מעמד עד לצהרים, כל כך רציתי לראות אותו כבר ולשמוע מה אמרו לו בקבוצת התמיכה שלו. הם נפגשים כל יום שישי והייתה לי מין פנטזיה כזו שכולם צועקים עליו שהוא טועה ופוקדים עליו שיתפייס איתי מיד.

דמיינתי את המעמד הזה בפרטי פרטים בהסעה הביתה, אבל כשחזרתי סוף סוף הוא אמר שרוב הזמן הוקדש לדיון על החבר החדש של דובי ולתכניות למסיבת הסילבסטר שהם עומדים לערוך בבית של המנחה שלהם.

"מתי המסיבה?" חקרתי, מתבייש לשאול אם גם אני הוזמנתי.

"לא משנה, אני לא הולך."

נדהמתי, הוא מאוד מכבד ומחבב את המנחה של הקבוצה. קשה היה לי להאמין שהוא סירב להזמנה שלו.

"לא בא לי לחגוג." הוא אמר בקול קודר, "אפילו לא אתם."

"חבל. מתי תספר להם עלינו?"

"לא יודע, אולי בשבוע הבא. הנה, יש כאן המון דירות להשכרה." הגיש לי את העיתון, "תסתכל פה ופה ו..."

מאוכזב מתגובתו לקחתי את העיתון, הלכתי למטבח וזרקתי אותו לפח. כעסי עליו התגבר כשראיתי שהוא לא לקח את התרופות של הצהרים.

"למה לא לקחת את התרופות בצהרים?" התרגזתי.

"למה זרקת את העיתון?" הוא החזיר לי בזעם.

במקום להתווכח התחלתי לשיר את 'מי אוהב אותך יותר ממני?' מתעלם ממנו.

הוא יצא בזעף והלך לחדר שלו, וכשרדפתי אחריו ושאלתי שוב למה לא לקח את התרופות שלו בזמן הוא החזיר לי כגמולי ובמקום לענות שר גם כן בקולי קולות את 'יונתן הקטן' - ממש בוגר מצידו!

מרוב כעס התנפלתי עליו ודחפתי אותו, והוא אותי, ופתאום היינו על המיטה, נאבקים זה בזה כמו שני פראי אדם. רק אחרי שהוא שכב עלי והרגשתי את הגוף שלו עלי הבנתי למה אני כל כך כועס. פשוט הייתי נורא נורא חרמן, לא זיינתי כבר כמה ימים ולעשות ביד זה פתרון כל כך מדכא... כשהוא נצמד אלי הרגשתי את הזין שלו דוקר אותי דרך הבגדים, ובטח הוא הרגיש את שלי.

התפתלנו ונאבקנו והתחככנו זה בזה, ובהדרגה ההאבקות הפכה למעין... מעין התעלסות יבשה עם בגדים. נכון ששנינו גמרנו בסוף, אבל מבחינתי זה היה נורא יותר מלעשות ביד. יצאתי מחדר השינה, קרעתי את הפתק הטיפשי מהדלת שלו, ברחתי למקלחת ובכיתי שם כמו ילד.

הוא באמת לא רוצה אותי קלטתי פתאום, באמת באמת לא רוצה אותי. לא מנסה ללמד אותי לקח, ולא מתעקש סתם ככה, אלא פשוט לא רוצה אותי.

כשהעובדה הזאת נקלטה אצלי סוף סוף נשברתי לגמרי.

חזרתי לחדר האורחים והתחלתי לסדר את הבגדים שלי בארון, מנגב את הדמעות בשרוול ומתאפק לא לילל בקולי קולות.

שמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהו ואחר כך הוא נעמד בפתח והביט בי בשתיקה.

"וולאדי חזר לבוריס." אמר, נשמע קצת עצוב וקצת מופתע. כולם היו בטוחים שוולאדי יישאר בברלין ויותר לא נראה אותו והנה הם חזרו זה לזה.

"לא נורא." אמרתי, מאלץ את עצמי להישמע רגוע, "בוריס בין כה וכה היה זקן מידי בשבילך, בקלי קלות תמצא אחד אחר."

"לא רוצה אף אחד אחר, לא רוצה אף אחד בכלל." ענה חמי והתיישב על המיטה שלי, "אני רוצה להיות לבד, ככה הכי טוב לי."

הוא שם את הראש בין הידיים והתחיל להתבכיין שהוא מתגעגע לדירה הישנה שלו (חורבה מתפוררת ומגעילה משנות החמישים), ולתקופה שבה הוא חי לבד ולא היה לו אינטרנט (כאילו שמישהו מאלץ אותו להתחבר לאינטרנט).

"מצידי אתה יכול להתנתק מהאינטרנט כבר מחר." אמרתי בקנטרנות - אני יודע שהוא מכור ושהוא בחיים לא יעשה את זה, "ומתי תפסיק להתגעגע לחור ההוא בעיר גנים? זו הייתה הדירה הכי מסכנה שראיתי בחיים שלי, הבלטות היו עקומות והקירות התפוררו. כל יומיים היו הפסקות מים וקצרים, הביוב נזל ובחוץ היה ג'ונגל שורץ נחשים ואני לא יודע מה עוד."

"פחיסטון אהב לגור שם." אמר חמי בקול עצוב ששבר את לבי.

פחיסטון המסכן שלנו מת מאיידס חתולים כמה ימים לפני חנוכה ומאז חמי לא חזר לעצמו. אני טיפלתי לבד בהרדמה שלו כדי למנוע מחמי את הטראומה, אבל זה לא עזר. הוא לא הפסיק לחשוב עליו ולדמיין שגם הוא יגמור ככה את חייו – חולה אנוש שטוב מותו מחייו.

התיישבתי לידו וכרכתי יד על צווארו בניסיון לנחם אותו. לשמחתי הוא נשען עלי והניח לי לחבק אותו ולנשום אותו.

"אני חושב שאתה כן צריך ללכת למסיבת סילבסטר רוני." הוא אמר פתאום.

"וגם אתה." החזרתי לו.

"לא בא לי."

"גם לי לא."

"אם אתה תצא למסיבה עם החברים שלך אני אלך למסיבה של הקבוצת תמיכה." הבטיח חמי.

"למה אני לא יכול לבוא אתך?"

"כי אנחנו כבר לא יחד." הוא אמר בעדינות, וכשהתחלתי לבכות מרוב אכזבה (החיבוק הזה עורר בי תקוות), הוא נאנח והלך.

 ***

בליל שישי נשארתי בחדרי ולא התגנבתי יותר אליו. החלטתי להפסיק לרדוף אחריו ולכפות את עצמי עליו. לאט לאט התחלתי להשלים עם העובדה שהוא לא רוצה בי עוד, שמאס בי, שהוא מעדיף להיות בודד מאשר איתי.

קמנו בשבת מאוחר, היה מזג אוויר נחמד ומעין נועם מסוים השתרר ביני לבינו, שלווה של אחרי קרב. אכלנו יחד ארוחת בוקר ואחר כך עבדנו יחד בגינה, משוחחים על דברים של מה בכך - פוליטיקה ומאמר מעניין שקראנו בעיתון וכיוצא באלו - עניינים לא אישיים.

אחרי האוכל הוא הודיע לי שהוא כן הולך למסיבת הסילבסטר של הקבוצה שתיערך בשעה מוקדמת יחסית ותסתיים מיד אחרי הנשיקה המפורסמת בחצות כי כולם הרי עובדים ביום ראשון.

"גם אתה מוזמן." אמר, "כולם ביקשו שתבוא, הם מחבבים אותך מאוד."

"אני אחשוב על זה." הבטחתי למרות שלא היה לי ראש למסיבות. אחרי ארוחת צהרים הוא הזמין אותי לבוא לשכב לצידו במיטה ולנוח כדי לצבור כוח לערב.

נשכבתי לידו, אבל לא נגעתי בו והוא לא בי. שכבנו פנים אל פנים, ורק דיברנו על עצמנו.

הוא חזר על כל הדברים שאמר לי לא פעם בשנה האחרונה - שאני צעיר מידי להיתקע עם גבר אחד, שהוא חש אשמה בגלל שהוא גרם לי להסתכסך עם הורי, שהוא לא חושב שיש לו זכות לסכן את חיי, שנטל העבר המפוקפק שלו מעיק עליו מאוד (הוא עבד זמן מה בזנות כשחי בתל אביב וככה חלה באיידס), שהוא מאמין שעדיף שיחיה לבד ולא יסכן אף אחד, וחוץ מזה שאנחנו פשוט לא מתאימים. האופי שלנו שונה מאוד, הטמפרמנט שלנו מנוגד, הטעמים, השאיפות והמוצא, הכל אצלנו הפוך.

"אפילו בצבעים אנחנו מנוגדים." אמר בצחוק קל - עורו לבן מאוד ואני שחום, עיניו בהירות ועיני כהות, שערו חלק ושלי מסולסל – "שלא לדבר על זה ששנינו אקטיביים." הוסיף בעצב. 

שמעתי את הטענות הללו פעמים רבות בעבר ומעולם לא ידעתי איך להגיב עליהן, אבל היום נעשה לי מעין נס חנוכה ונחתה עלי השראה אלוהית שהורתה לי איך לענות לו. "בסדר," אמרתי, "אני מבין הכל ואתה צודק, אבל אתה גם לגמרי טועה. חמי, תקשיב לי בבקשה בסבלנות ותנסה פעם אחת בחייך לשמוע גם אותי, לא רק את עצמך."

הוא ניסה למחות שהוא תמיד מקשיב לי ו...

"לא, אתה לא מקשיב לי אף פעם. החלטת שאני ילד סקסי ולא יותר מידי חכם, ואתה שומע אותי, אבל לא מקשיב." התעקשתי.

"אולי זו אשמתי, אני לא אוהב לקשקש ולהתפלסף כמוך, אני מעדיף לעשות, לא לדבר, אבל הפעם זה חשוב. אתה מבטיח להקשיב לי חמי?"

הוא עשה כן עם הראש ואני נשמתי עמוק מאוד והפרכתי אחת לאחת את כל טענותיו. "אנחנו לא מנוגדים, אנחנו משלימים זה את זה. אתה מאזן אותי ומרגיע אותי, ואני שומר עליך שלא תשקע יותר מידי בפלספנות ובמחשב. גם זה שאתה נשא איידס זה לא חשוב, זו לא סיבה להיפרד. אתה חזק ובריא ובקרוב ימצאו תרופה לווירוס הארור הזה, וגם אם לא, אני אוהב לטפל בך ולדאוג לך. אתה לא זוכר איך חיית לפני שבאתי אליך? אכלת אוכל קפוא, גרת בדירה מוזנחת וטיפלת בחתול יותר טוב מאשר בעצמך. אתה צריך אותי."

"לא מרגיז אותך שאתה צריך לטפל בי?" חקר חמי.

"לא, וחוץ מזה גם אתה מטפל בי, ואל תדאג בגלל הסכסוך שלי עם הורי. הם לא היו מרוצים מאף אחד שהייתי מביא הביתה. בעיני אימא שלי אף אחד לא טוב מספיק בשבילי, לא משנה מה המין או המוצא שלו. בזכותך הפסקתי להיות התינוק של אימא ונעשיתי עצמאי ובוגר. עשית ממני גבר חמי, ולדעתי גם אני שיניתי אותך לטובה ו... אתה כל הזמן מקטר שאני מסיח את דעתך מהכתיבה שלך, אבל תראה כמה סיפורים כתבת מאז שאנחנו יחד?"

לא יכולתי לדבר יותר, הצער חנק אותי, "אני לא רוצה להתווכח איתך יותר חמי, רק תדע שאני בחיים לא אפסיק לאהוב אותך, ואני אוהב את זה ששנינו אקטיביים, לדעתי זה נהדר איך אנחנו מוותרים זה לזה ו... זהו, תעשה מה שאתה מבין." סיימתי את נאום ההגנה שלי והפכתי אליו את גבי כדי שלא יראה אותי בוכה כמו ילד קטן.

הוא חיבק אותי מאחור ונישק את עורפי. "בבקשה חמוד, אל תבכה." לחש, נשמע קרוב בעצמו לדמעות.

לחצתי אל בטנו את גבי, הידקתי את כף ידו הגדולה והחמה אל חזי וסוף סוף, אחרי שבוע מתיש של נדודי שינה, ישנתי שינה ערבה ורגועה. 

התעוררנו בשמונה בערב מטלפון של דובי - אחד החברים של חמי בקבוצת התמיכה - דובי נשמע בדרך כלל מדוכא ועצוב, אבל היום הוא היה עליז עד להפתיע. הוא פגש בחור חדש, "מדהים ויפה וחמוד ומקסים", אמר וצחקק כנער מתבגר למרות שהוא כבר כמעט בן ארבעים, "ואני מת שכולם יראו אותו, גם אתה רוני, בבקשה תבוא."

"בסדר." אמרתי, "אני בא." וככה נסענו יחד למסיבה.

זו הייתה מסיבה נחמדה מאוד - הכל היה ביתי ונעים, מוזיקה שקטה, בלי סיגריות (באמת עישנתי יותר מידי בזמן האחרון), והיה המון אוכל (לא אכלתי כמו בן אדם לאחרונה וגם חמי לא), אבל בערב הסילבסטר הזה אכלנו טוב וחוץ מקצת יין אדום לא נגעתי באלכוהול. רקדתי ושמחתי ודיברתי עם אנשים, מציין לעצמי שזה תענוג כשהמוזיקה לא חזקה מידי ואפשר פשוט לדבר.

איך לא חשבו על זה קודם?

ואז הדליקו את הטלוויזיה לראות מה קורה בכל העולם, ובדקה לחצות כולנו התחלנו לספור מעשר עד אחת.

חמי עמד ודיבר עם מישהו בקצה השני של החדר וכשהחלה הספירה הוא החל לפלס אלי את דרכו, תחילה באיטיות ואחר כך מהר יותר ובנחישות רבה יותר, מזיז אנשים שחסמו את דרכו, עוקף שולחנות וכסאות, עד שבשתיים הוא הגיע אלי, ובאחת כבר היה פיו צמוד לשלי.

"ועכשיו בוא כבר הביתה." אמר אחרי שכולם גמרו להתנשק ולמחוא כפיים, "כי אני מתפוצץ כבר."

"רק רגע," עצרתי אותו, "אז חזרנו?"

"בטח."

"למה?" חקרתי.

"מה למה? כי... כי... זה לא מה שרצית אהרון?"

"כן, אבל אתה לא רצית."

"ועכשיו אני כן רוצה."

"למה?"

"כי אני אוהב אותך נודניק, עכשיו טוב לך?"

"כן, עכשיו טוב לי, מתי נלך הביתה?" לקחתי את ידו בידי.

"כבר הלכנו." שילב חמי את אצבעותיו בשלי ומשך אותי לכיוון הפתח.

ופה נגמר הסיפור ואני מאחל חג שמח לכולם, לא חשוב איזה חג אתם חוגגים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה