יום שבת, 30 בדצמבר 2017

50 לא ודי

השנה שוב רבנו בגלל האירוויזיון, התחלנו לריב בחצי הגמר ואני לא מעז לחשוב מה יהיה בגמר. דווקא הפעם הייתי זהיר מאוד. השארתי את כולם לחגוג בסלון מול הטלוויזיה הגדולה והלכתי לחדר השינה לסדר את ארון הבגדים לקראת הקיץ. זרקתי בגדים שפג תוקפם, ניגבתי מדפים, קשקשתי תוך כדי כך במסנג'ר, ומידי פעם פזלתי לעבר הטלוויזיה שדלקה בלי קול רק כדי לראות מה הן לובשות. ראיתי מחזות מדהימים של בנות בביריות לבנות מקפצות סביב זמרת דשנת חמוקיים בשמלה שחורה, ואחר כך גברים במחוכים שחורים מדלגים סביב זמרת, דקה דווקא, עם חצאית שסועה עד המותן כדי שאיש מהצופים לא יחמיץ חלילה את מראה רגליה היפות, ואז הופיע הזמר מאלבניה - עלם חמודות עם חיוך מתוק שאפילו שר באמת ולא צרח כמו כל השאר.

בתום השידור של חצי הגמר כשהחבר'ה קמו להיפרד אחרי שיחת הסיכום ואחרי שקבעו למוצאי שבת - שוב אצלנו, אלא מה? - הערתי בתום לב שהזמר האלבני היה ממש חמוד. כמו טיפש אמרתי שלדעתי הוא בחור יפה ומתוק ונדמה לי שהוא אפילו יודע לשיר. לשמע חוות דעתי המנומקת פניו של רוני התכרכמו ועוד לפני שאחרון האורחים עזב הוא התנפל עלי בכעס והדגים לי התקף קנאה מרהיב עין שנגמר אתם יודעים איך. "תגיד, אתה מפגר או מה?" כעסתי אחרי שהצלחתי שוב לנשום - בגילי לוקח כמה דקות להתאושש מההתקפות שלו – "אמרתי מילה טובה על איזה ילד אחד שהופיע בטלוויזיה ואין לי מושג אפילו מה שמו, זו סיבה להתרגז כל כך?"

"גם אתה כעסת בגלל שירי מימון." הזכיר לי רוני.

"אבל זה היה משהו אחר, היא בכלל בחורה. להתפעל לידי מהמחשוף שלה היה ממש לא לעניין וגם גסות רוח."

"כמו שלהתפעל לידי מיפיוף בלונדיני זה לא לעניין וגם מעליב."

"טוב, בסדר. אני מתנצל אם נעלבת, וחוץ מזה שתדע שאתה פשוט מפגר וזהו."

"מי שמדבר."

אני נשכב עליו ומועך אותו במטרה לשים קץ לוויכוח הטיפשי הזה ואז, בלי שום אזהרה מראש, הוא שואל אותי פתאום, "אז עם מי באמת היה לך טוב יותר, איתי או עם מיצי?"

"די כבר רוני, אותך אני אוהב, אתה הבן זוג שלי, החבר שלי, השותף שלי לחיים, ומיצי... מיצי הוא... הוא לא ודי."

"כן, אבל הוא מתלהב לקבל את הזין שלך בתחת שלו, ואני... אני לא כל כך."

"בטח שגם אתה מתלהב, רק שקשה לך להודות שאתה מת על זה. זה הכל."

"וזה לא מפריע לך שאתה צריך להיאבק איתי כל פעם מחדש?"

"ולך?"

"לפעמים, קצת."

"אז לך למיצי, הוא מה זה אוהב לשבת לך על הזין."

"לא רוצה, אל תגיד לי מה לעשות."

"בסדר, אז לא."

אם השיחה הזו נשמעת לכם מפגרת לגמרי זה בגלל שהיא כזו, ובכל זאת, מאחורי המשפטים הקטועים הללו יש פוליטיקה שלמה של סקס הומואי שאני רוצה להסביר למרות שאני חושש שאחטוף כהוגן על הראש בגלל גילוי הלב שלי. הקטע הוא שזה לא נחשב לכבוד כל כך גדול לקבל זין בתחת למרות שזה נעים מאוד, וכל מי שאומר שהוא לא אוהב את זה ומעדיף לוותר פשוט משקר בלי בושה. איך אני יודע? כי גם אני כזה, ככה אני יודע.

הרוב יצהירו בגאווה שהם אקטיביים לגמרי, ומה פתאום? אף אחד לא יזיין את סחבק בתחת. אבל כמאמר הפתגם - לכל אקטיבי יש את האקטיבי שלו. יש כאלו שלא יעזור בית דין, הם בחיים לא יתרגלו להיות פסיביים, אולי זה קטע נפשי של מצ'ואיזם ואולי לא, קטונתי מלפסוק הלכה בתחום הזה. לעומתם יש אחרים שכמה שתבקש ותתחנן הם יסרבו להיות אקטיביים ותתפלאו, אבל קשה מאוד לדעת מי זה מי לפי הופעה חיצונית. הרבה פעמים שרירים ולוק מסוקס מחפים על תאווה בלתי נשלטת לזין ארוך עבה שיקרע אותך, ולעומת זאת אוחצ'ות עדינות וצפצפניות מגלות לפתע אסרטיביות מפתיעה ואפילו חושפות שרירים כשמנסים להשכיב אותן על הבטן. יש ויש, כל אחד והשריטה שלו.

אני לא יודע למה, אבל עובדה שהאקט המאוד מענג של קבלת זין בתחת נחשב השפלה ויש כאלו שפשוט לא מוכנים לסבול את זה, או שמוכנים לסבול רק זין שמחובר לגבר מסוים מאוד. כאמור איש איש לשיטתו ולכן באתרי ההכרות אחת השאלות הראשונות שתשאל תהיה - מה מחפש?

יש גם הרבה שפשוט עוקפים את הבעיה ומוותרים לגמרי על כל הקטע של החדירה. יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בלי להסתבך עם זה. לעומתם יש אחרים שבלי חדירה ירגישו מרומים ומקופחים. העובדה היא שנורא קשה להומואים למצוא מישהו שיתאים לך בדיוק. גברים ונשים נועדו פיזית להשלים זה את זה, ורוב הנשים אוהבות ובנויות להכיל זין בגוף שלהן ולא רואות בכך שום רע, נהפוך הוא, אבל כשמדובר בשני גברים... נו, אז זה נעשה מסובך וקשה ולפעמים אפילו טראגי. קורה שאתה מוצא מישהו שאתה ממש בראש שלו, ונורא מחבב אותו - אפילו אוהב - ונהנה להיות איתו בכל צורה ומובן חוץ מאשר במיטה. שם זה נתקע מאיזה סיבה ודווקא הקטע "הפעוט" הזה מחרבש הכל. אני יכול לספר לכם סיפורים מפה ועד סוף המילניום על בעיות מסוג זה שהרסו קשרים מבטיחים וגרמו לפירוד, אבל מעדיף להתרכז בי ובחבר העקשן שלי. הסיבה האמיתית לכך שמיצי הצליח לפתות אותנו שוב ושוב להכניס אותו למיטה שלנו היא שאיתו הסקס היה טוב ומתאים לשנינו, ובגלל שהיינו שם יחד הוא גם היה נטול רגשות אשמה. למרבה הצער בגלל המבנה הנפשי הדפוק שלנו שנינו מעדיפים להיות אקטיביים, ואין לאקטיבי כיף גדול יותר מאשר למצוא אחד שממש נהנה להיות פסיבי ולא נבהל משני גברים שמתים לזיין אותו, ביחד או לחוד.

זו הסיבה האמיתית למה שקרה עם מיצי. בגלל החרמנות שכחנו שהוא בן אדם, לא חתיכת בשר. ראינו שהוא מסטול רוב הזמן ושאי אפשר בכלל לתקשר איתו - אני מודה שגם לא ניסינו – ובכל זאת התעלמנו מהמצב הנפשי המבולבל והדפוק שלו והתרכזנו בסקס. לא אילצנו אותו חלילה, הכל קרה ביוזמתו, הוא נהנה מאוד ובכל זאת אני יודע שזה לא היה בסדר, אסור היה לנו לעשות את זה. זיינו אותו בשתיקה מעיקה, בלי חיוך ובלי ליטוף ולא דיברנו על זה, לא קודם ולא אחר כך. זהו, זה מה שהיה שם ויותר אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה.

 לוויה בצהרים

מהרגע שהוא אמר לי שאנחנו נוסעים לשלושה ימי חופש התחלתי לחשוד. רוני אף פעם לא יזם יציאה איתי לאיזה מקום חוץ מאשר לחברים שמכירים טוב את שנינו, ומעולם לא הציע שנצא יחד לנופש. אז מה קרה פתאום ומה השמחה? ולמה דווקא עכשיו, אחרי שבקושי התאוששתי מהטיול לחו"ל?

"חשוד מאוד." כמו שהיה אומר גשש בלש ובצדק, (רק תראו איפה הוא עכשיו) וחוץ מזה אני לא מצליח לכתוב כלום מאז הטיול לחו"ל וזה מדאיג ומדכדך מאוד.

"אולי זה בגלל שתמיד אתה נעשה מדוכא לקראת הקיץ." העלה בוריס השערה.

"לא נכון, אני סתם שונא קיץ, אבל לא נעשה מדוכא בגללו." מחיתי, "זה שהקיץ של השנה שעברה היה נוראי לא אומר כלום בוריס. תפסיק לדבר שטויות."

"בסדר, ותפסיק לכעוס עלי שלא סיפרתי לך שולאדי הולך לצינתור."

"אני לא כועס."

"אתה כן."

"אני לא." צעקתי בזעם, אבל כן כעסתי, לא כי הוא לא סיפר לי אלא כי הוא אמר שאני נעשה עצבני ולחוץ בבתי חולים ולכן הוא מעדיף שאני לא אבוא איתו ואשגע אותו. בסדר, אני מודה שהוא צדק, אבל בכל זאת נעלבתי. כך או אחרת הגעתי לשבת במצב רוח רע מאוד. יש לי ימים רעים כאלו שבהם כל האנרגיה שלי מתבזבזת על הידוק מסכת אופטימיות מזויפת על פני, ימים שבהם אני משקיע את רוב מרצי בעצירת הדמעות המאיימות לזלוג בגלל כל הערה חסרת חשיבות שמישהו שאני בקושי מכיר זורק לעברי. בבוקר רוני קם, עליז ונמרץ, הזכיר לי שבמוצאי שבת מתקיים האירוויזיון ויהיו לנו המון אורחים, והודיע לי שארגון הכיבוד של הערב החשוב הזה מוטל על כתפי. "למה אני?" התמרמרתי.

"כי אני עסוק נורא." הוא פסק, "וחוץ מזה, מה אתה מקטר? כל מה שאתה צריך לעשות זה לקפוץ להאני (הסופר בכפר הערבי שפתוח בשבת) ולקנות קצת בירות, בורקס, פיצות, עוגות ואל תשכח קולות וספרייט. את הבידור אתה מקבל חינם מהטלוויזיה."

"מצחיק מאוד." התרגזתי, אבל הוא כבר הסתלק לו, משאיר אותי לכעוס שתמיד הוא תוקע אותי עם כל הסידורים המשעממים במטבח, ושתמיד העיסוקים שלו חשובים יותר והזמן שלו שווה יותר, ותמיד אני זה שעושה את כל העבודות המאוסות, וכמה נמאס לי מזה, והרי אני בכלל לא אוהב את האירוויזיון. בסוף כמובן נסעתי לסופר האני ועשיתי קניות, ואחר כך חזרתי דרך צומת אלונים כי זו דרך יפה יותר למרות שהיא ארוכה יותר. להפתעתי נתקעתי שם בפקק תנועה מאוד לא צפוי ולא אפייני במקום היפה והמרוחק הזה.

פתאום היו המון מכוניות חונות בצד הדרך הכפרית הצרה שמתפתלת בין הגבעות המעוגלות המכוסות באלונים שבין בסמת טבעון לצומת אלונים. הדרך נחסמה בהמון מכוניות ובני אדם שהלכו בנחת בין המכוניות ומידי פעם לחצו ידיים למכר שפגשו בדרך. האווירה הזכירה טיול נינוח של קבוצת מטיילים, ובהתחלה באמת חשבתי שזה טיול, אבל אז שמתי לב שיש רק גברים, ופה ושם נערים צעירים, ואחר כך קלטתי שכולם ערבים.

בסוף העזתי ושאלתי מישהו מה קורה פה והוא ענה לי בחביבות שזו הלוויה. רק אז נזכרתי שאתמול נהרג בתאונת דרכים מחרידה בחור צעיר מבוסמת טבעון ושיש בית קברות מוסלמי קצת לפני קיבוץ אלונים. הייתי תקוע בפקק איזה חצי שעה ובחיים לא הייתי בפקק כל כך רגוע ונעים. איש לא צפר, כולם היו נינוחים מאוד, אנשים אמרו שלום זה לזה, לחצו ידיים, חייכו קצת, אבל אף אחד לא צחק או כעס, או הלך מהר, כולם היו נינוחים ואיטיים חוץ מאישה אחת צעירה ונחושה שצעדה מהר לכיוון אלוני אבא, ילד קטן תלוי על גבה במנשא. חוץ ממנה כל הנוכחים היו גברים. זו הייתה חוויה מוזרה לשהות זמן רב כל כך בין המוני אנשים שכולם, בלי יוצא מהכלל, היו גברים. לרגע חשתי כאילו המין הנשי פס מהעולם.

אחרי זחילה איטית להחריד והרבה עצירות הפקק השתחרר לאיטו והגעתי הביתה בשלום. משום מה החוויה המוזרה הזו הרגיעה אותי ושוב לא חשתי יותר מקופח וממורמר ואפילו הצלחתי, אחרי יובש ממושך, לכתוב משהו, טיפשי קצת, אבל לפחות דמוי סיפור.  זהו, אני הולך לישון. אני אדע רק מחר בבוקר מי זכה במקום הראשון ואין לי שום בעיה עם זה. 

פראג

לפני שיצאנו לחופשה התחלתי סיפור. זה הלך טוב ומפה לשם מצאתי את עצמי הולך למיטה אחרי חצות - שזה מאוחר מאוד בשבילי - בלי שום טרוניות מצד רוני. הייתי מופתע מהסלחנות שהוא גילה ומהנדיבות שלו כשאמר שאין בעיה, הוא כבר יארוז לבד ושלא אפריע לעצמי. התגובה הלא אופיינית הזו התווספה לעוד שלל התנהגויות מוזרות שהבחנתי בהן אצלו לאחרונה. לתדהמתי אפילו גיליתי אותו גולש באינטרנט באתר מסתורי שהוא הקפיד לסגור ברגע שהופעתי. אם הסיפור שכתבתי לא היה מעסיק אותי מאוד בטח הייתי חוקר קצת יותר בנושא, אבל היה מאוחר, והיה הסיפור, רק אחרי חצות צנחתי למיטה כדי להיות מטולטל ממנה בשעת בוקר מוקדמת בצורה לא סבירה בעליל. "למה בחמש בבוקר?" נאנחתי.

"כדי שנגיע מוקדם. נו, בוא כבר." הוא הושיב אותי ממש בכוח, דחף לי כוס קפה ליד והחיש אותי החוצה לפני שהספקתי לאכול משהו. לתדהמתי גיליתי שהמזוודות כבר באוטו ושהכל מוכן, כל מה שנדרש ממני זה לשבת בשקט ולנמנם עד שנגיע. נמנמתי בשלווה עד ש... פתאום התעוררתי וגיליתי שאני קצת לפני הרצליה.

דבר ראשון שעלה בדעתי זה שרוני החליף את החופשה בצימר שקט ברמת הגולן בבילוי במלון בתל אביב, ובמקום לטייל בנופי הצפון השלווים אני אמצא את עצמי מחפש חנייה בתל אביב. אחרי חילופי צעקות מביכים ("היית היסטרי לגמרי." אמר רוני אחר כך בעליזות מרושעת) הוא הצליח להרגיע אותי ולהסביר שהחליט לעשות לי הפתעה ולהעניק לי חוויה מתקנת לטיול המאכזב בחו"ל.

"מה, שוב לאוסטריה?" נדהמתי, כי אמנם אוסטריה יפה, אבל חד גונית קצת לטעמי.

"לא, אנחנו טסים לפראג." בישר לי החבר המפתיע שלי. "השגתי דיל משגע לאמצע השבוע וצפוי לנו מזג אוויר אביבי מדהים."

"למה פראג?"

"כי כשהיה המשחק של מכבי אמרת שאם אתה היית טס לפראג לא היית מבזבז את הזמן על ספורט אלא מטייל בעיר ומבקר בבית הקברות היהודי ובבית של קפקא וכל זה." אמר רוני בעליזות והניח בחיקי ספר הדרכה לפראג - היפה בערי אירופה. כל פעם שענן הסתיר לי את הנוף הנהדר שטסנו מעליו, או שסתם תפסתי פחד כי הכנפיים של המטוס רעדו קצת, הייתי דוחף את האף לספר הזה, וכשגם זה לא עזר הייתי מגניב את היד מעבר למעקה שהפריד בין הכיסאות שלנו ונותן לו יד. מזל שהדוס שישב לצידנו התעניין יותר באשתו ובילדים שישבו בצד השני של המעבר ולא שם לב.

הנוף אגב היה באמת נהדר. הרים ויערות, נהרות ואגמים שביניהם פזורות ערים מקסימות וכפרי צעצוע חמודים, פסגות מכוסות שלג לבן ויערות עבותים וירוקים להפליא... ממש נוף מהאגדות. כל פעם שהצלחתי לשכוח שאני תקוע באוטובוס מכונף נהניתי הנאה רבה. נחתנו ושוב כאבו לי נורא האוזניים, אבל הגענו בשלום לאדמה ולמלון שלנו ושוב גיליתי שהקטע האוסטרי הזה של שתי מיטות נפרדות שמתחבאות בערמומיות מתחת לכיסוי מיטה אחד גדול הגיע גם לפה. כשחלקתי חדר עם הסגן זה היה ממש בסדר, אבל עכשיו?

"מה אכפת לך מהמיטה? באת לכאן לישון? יאללה, בוא לטייל." האיץ בי רוני, וזה מה שעשינו - במשך שלושה ימים תמימים. הלכנו והלכנו והלכנו, וכל הזמן הסתכלנו ימינה ושמאלה, למטה ובעיקר למעלה, ועינינו לא שבעו מהיופי המדהים הזה. רוב הזמן נסענו ברכבת התחתית, חוץ מערב אחד כשהלכנו לראות את התיאטרון השחור ואז הזמנו לנו מונית כי פחדנו ללכת לאיבוד בעיר.

התיאטרון היה מדהים. אנשים מוכשרים להפליא. יפים מאוד, אתלטיים, רקדנים ושחקנים מדהימים ובעלי חוש הומור נפלא, והכל התרחש בחדר לא גדול שמסתתר מאחורי פאב צנוע. הצופים יושבים על כיסאות מתקפלים, הכל נראה חובבני ומסכן עד שמכבים את האור והשחקנים מתחילים להפליא בלהטוטיהם. חוץ מהשחקנים המקסימים רוב הצ'כים לא נראים משהו. אנשים חיוורים וארוכים עם פרצופים מלפפוניים וכולם נראים כמו בני דודים, דומים זה לזה עד דיכאון. איפה הם ואיפה הגיוון האתני המדהים שיש בארץ? עם כל הכבוד לאירופים - לנוף היפה שלהם, לתרבות ולעושר, לשפע המים והירק - כשזה מגיע לנוף אנושי אין כמו הגברים והנשים היפים של ישראל.

אז טיילנו והלכנו וחזרנו, ונסענו אפילו לעיר הנופש הציורית והמקסימה קרלו-ויוארי. עלינו ברכבל במעלה דיאנה התלול וראינו שפע של בניינים מצויצים וכלי זכוכית נפלאים ופערנו עיניים כמו עגלים למראה כל היופי הזה, אבל מה שהכי נחרט בזיכרוני הן השיחות שלנו שבעצם יכולנו לנהל במטבח שלנו, בחדר השינה או בנסיעה, ומשום מה ניהלנו אותן דווקא בפראג. זה התחיל כשחזרנו מהתיאטרון ברכבת התחתית היעילה והמפחידה קצת של פראג. היה מאוחר והרבה בני נוער שתויים חזרו הביתה, וכדרכם של צעירים הם התגפפו והתחבקו וצחקו המון, ובין כל הזוגות היה גם זוג של בנים צעירים שנפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות לוהטות. הם היו די מכוערים - כמו רוב הצ'כים - ולא היה בהם שום דבר מיוחד חוץ מזה שהם היו שני בנים.

לטשתי בהם מבטים וכמעט שצילמתי אותם, אבל רוני חטף ממני את המצלמה וכעס עלי שאני מתנהג בצורה לא תרבותית. בסוף יצא שבגלל שרבנו משכנו יותר תשומת לב מאשר שני הצעירים המאוהבים הללו למרות שלא נגענו כלל זה בזה. האמת שרוני משך תשומת לב בכל אשר הלך. בארץ הוא נראה כמו כולם, לא משהו מיוחד, אבל שם הוא בלט בצבע הכהה והאקזוטי שלו וכשהוא התרגז והרים את הקול אפילו הצ'כים המנומסים היו חייבים להביט. בארץ אף אחד לא היה שם לב בכלל לוויכוח שלנו, אבל בפראג האנשים נורא שקטים ומאופקים, רק כשהם בפאב וטיפה שתויים הם קצת פחות מעומלנים. רק אצלנו אנשים מרשים לעצמם להתבטא חופשי, לצעוק ולצחוק ולכעוס בלי מעצורים. מהוויכוח על הזוג ההוא בתחתית עברנו לדבר פתאום על עצמנו - הוא התלונן על השעות הארוכות שאני מקדיש לכתיבה ולמה שהוא מכנה בריחה מהמציאות, ואני כמובן עניתי לו בטענות משלי ואמרתי שמזלו שיש לי מחשב כי הוא תמיד עובד או מבלה עם חברים ומשפחה, וטוב שיש לי משהו במקום. בשלב הזה כבר היינו במיטה ולא רבנו, דיברנו בשקט, כל אחד אמר מה שהוא חושב והוריד את כל העומס מהלב ובסוף נרדמנו מחובקים למרות הרווח בין המיטות.

במשך שאר הטיול המשכנו לדבר מידי פעם על עצמנו אם כי רוב הזמן הוקדש כמובן לפראג הנפלאה ולנופים המדהימים שראינו. היה בוקר אחד בראש המצודה המשקיפה על העיר, היה קריר ומעורפל. אני והוא מגיעים לגן פסלים ענקי, משוטטים בין פסלים גדולים ממידת אדם מאבדים זה את זה בנוף הסוריאליסטי צועקים אחד אל השני עד שאנחנו מתאחדים ומתחבקים בשמחה. מעמידים פנים שהכל בצחוק אבל בכל זאת... הפסלים הענקיים הללו והערפל הזה... אחר כך יושבים חבוקים על החומה משקיפים מלמעלה על העיר ועל האיים הקטנים והיפים בנהר תוהים איך זה לגור במקום מדהים כזה ומתרחקים זה מזה במבוכה כשמתקרבים אלינו כמה אנשים המתגלים כתיירים בריטים קשישים ונחמדים ששוהים איתנו באותו מלון.

המלון עצמו - מלון נשיונל - הוא מגדל ענקי. מודרני מאוד, עומד מחוץ לעיר העתיקה, שומר סף לבוש מדי גנרל מהאופרה שומר על פתחו. הוא קרוב לתחנת הרכבת שמוליכה אותנו ישר לעיר העתיקה. המלון נוח מאוד נקי ומסודר ומגיש לנו ארוחות בוקר וערב מדהימות של אוכל טעים להפליא, אבל כמובן לא כשר. אנחנו משתדלים לא לגעת בבשר אלא אם כן הוא בפירוש עוף, צוחקים ממראה ערמת עשבים המכונה סלט ומתענגים על שפע הגבינות, הלחמניות והלחמים, שלא לדבר על עוגות, קוראסונים וכיוצא בזה מטעמים בשפע.

הזמן עובר מהר ורוב הזמן אני מרגיש כמו בחלום צבעוני אם כי אנחנו ישנים מעט מאוד. חבל לנו על כל דקה ואנחנו מנסים לחטוף ולבלוע הרבה ככל האפשר לפני שהזמן ייגמר. רוני מתמכר לבירה פילזנר (שזולה שם יותר ממים מינראליים) ואני מתמכר למיץ תפוחי עץ טעים להפליא. אני לא יכול לשבוע ממראה הבתים המעוצבים שהם בעצם ארמונות וכל אחד ואחד מהם ראוי לבדיקה וחקירה. השעון המפורסם בכיכר העיר מאכזב אותנו קצת, הוא קטן מאוד וגבוה מידי לטעמנו, אבל המראה של עשרות תיירים ממתינים בסבלנות שקטה לדמויות המסתובבות שיוצאות ונכנסות מקסים אותנו. כמובן שיש בפראג גם המון חנויות לתיירים עם שפע צבעוני ומפתה של צעצועים ומזכרות ואנחנו מבזבזים שם המון יורו וקונים מתנות לכולם. בדרך הביתה לשנינו יש כאבי רגליים וצוואר ואנחנו מרגישים רוויים בחוויות, צבעים, מראות, טעמים ונופים.

במטוס אנחנו נרדמים וישנים כל הדרך הביתה ומתעוררים רק כשהמטוס מנמיך מעל לקו החוף של תל אביב. אחרי שאנחנו יוצאים ברכב לכיוון צפון אני מציע שנכנס לתל אביב. רוני נדהם. הוא יודע מעט מאוד על מה שעבר עלי בתל אביב וחושש לחקור. אולי הוא מעדיף לא לדעת? כך או כך ההצעה שלי מדהימה את שנינו.

"אני רק רוצה לעבור ברחוב הירקון, לראות מה חדש שם, לחנות ליד מלון הילטון, לעשות סיבוב קטן בגן העצמאות ואולי להשקיף מרחוק על חוף הילטון. חונים ליד הילטון, חוצים את הכביש ונכנסים לגן העצמאות. רוני לא היה שם מימיו ואין לו מושג מה טיבם של הזיכרונות שמתעוררים בי למראה הציפור ושער השלום. "זה גן העצמאות המפורסם?" הוא מעיר באכזבה, נכנס בסקרנות לתוך הפסל של שער השלום ובורח משם מהר. "נורא מלוכלך פה ויש מלא קונדומים משומשים." הוא מעיר בסלידה ומשקיף לעבר החוף למטה, "ומה זה הציפור העקומה הזו?"

"סתם ציפור עקומה." אני אומר.

"הגן הזה מעפן לגמרי." הוא מתלונן, "יבש ומגעיל, אבל החוף נראה נחמד."

"רק מלמעלה, כשיורדים רואים שגם הוא מגעיל." אני אומר ומוליך אותו חזרה לאוטו. "אתה מוכן לנהוג הביתה, אני הרוס מעייפות."

כמובן שהוא מוכן, הוא חולה הגה, וככה אני יכול להשעין את הראש בשקט, לעצום עיניים ולהתפלא על עצמי שתוך חודש אחד טסתי פעמיים לחו"ל, ולהתפלא עוד יותר שפתאום היה לי אומץ לעשות סיבוב ברחוב הירקון ובגן העצמאות בלי שאחטוף התקף חרדה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה