יום שבת, 30 בדצמבר 2017

13. איזה חיים נפלאים

אתמול ישנתי לבד כי אימא של רוני שוב עשתה התקפת אסטמה (ככה אבא שלו אומר - אימא שוב עושה התקפה, אני מבקש שתישן הלילה בבית) והוא כמובן רץ להיות אתם. אני שונא לישון בלעדיו, אבל מה אני יכול להגיד? היה לי עצוב וקר והייתי נורא עייף וכאב לי הראש. אני מרגיש שהוא נקרע ביני למשפחה שלו וזה מדכא אותי. מזל שהיה היום פילאטיס. כן, אני יודע, כהומו אני אמור ללכת למכון כושר סקסי ולעבור שם הרפתקאות מסעירות, אבל לא בא לי. לא רוצה לדחוק משקלות עם כל מיני גברים מזיעים ולנסות לנחש מי בקטע ומי סתם בוהה בי ומפנטז על כוסיות. פילאטיס מתאים לי יותר. אני מתעמל בקבוצה קטנה של נשים שכולן בערך בגיל של אימא שלי, אם לא יותר, ואני הגבר היחיד שם. עובדים הרבה על שרירי בטן וחיזוק הגב, הרבה על גמישות ויציבה. אני זקוק לסוג הזה של התעמלות כי אני יושב הרבה ליד המחשב, ומרים דברים כבדים בעבודה.

הפילאטיס מתאים לי ומיטיב עם הגב שלי ואני גם אוהב מאוד את המורה, היא צעירה וחמודה ונראית כמו בובת ברבי עם שערות שחורות מתולתלות. יש לה ריח של נקי של סבון וחיוך נחמד, אני מרגיש נוח איתה. מה שאני עוד אוהב אצלה זה שהיא תמיד שמה לנו דיסקים של מוזיקת ג'ז שקטה כזו, או של שירים בצרפתית או פורטוגזית. אף פעם אני לא יודע איזה מוזיקה תהיה בשיעור, וגם זה נחמד. בשיעורים הראשונים התביישתי ממנה קצת, בעיקר כשהיא הייתה מורה לנו לסגור סוגרים ולכווץ את האגן וכאלה, אבל עבר לי, התרגלתי. היום עבדנו עם גומיות ומשקולות. הגומיות היו בצבע ורוד מסטיק וגם המשקולות - רק קילוגרם כל אחת - מצופות במין קטיפה ורודה. אחת הבנות העירה שצריך להשיג בשבילי גומי ומשקולות בצבע של בנים אחרת יהיו לי תסביכים. כולן צחקו ואני הסמקתי כמו דביל ואמרתי שאני דווקא אוהב ורוד. בזמנו התלבטתי אם לספר למורה שאני נשא והחלטתי שלא. לאנשים יש המון דעות קדומות ופחדים משונים, חששתי שיירתעו ממני למרות שאין שום סיבה לחשוש מנשאים, ובכל זאת, כל פעם שאני הולך למקום חדש אני שוקל אם לספר. עד היום סיפרתי רק לגברים שעשיתי אתם סקס ולרופא השיניים. השאר לדעתי לא צריכים לדעת, אם אני לא מסכן אנשים אני מעדיף לשתוק. ובכלל, בחיי היום היום שלי אני מדבר מעט מאוד רק פה בבלוג אני קשקשן. אני שומר כל כך הרבה דברים בבטן, לא פלא שיש לי כאבי בטן כל פעם שאני מתעצבן.

הסיבה היא החינוך שלי והסביבה שבה גדלתי. בבית שחונכתי בו כל גילוי רגשות גרר תגובה לעגנית. גבר היה אמור להיות קשוח ולא להתרגש מכלום גם אם היה מדובר בילד בן שש שנבהל מסרט מפחיד, או ממראה של חתול דרוס. כל פעם שהתבכיינתי, היו גוערים בי להפסיק להיות בכיין, הומו, נקבה, רכרוכי ויוצא בזה. למדתי להסתיר את הסלידה שלי מאגרוף או מסצנות אלימות בסרטים, ורק פה אני מעז לספר שאני נעשה חולה כל פעם שאני שומע על עוד מבוגר שניצל מינית ילד, ושאני מקבל סיוטים וכאבי בטן מ"אוז". בחיים הלא וירטואליים אני מרגיש שאני כמו קרחון שתשעים אחוז ממנו חבויים מתחת למים ורק קצהו מבצבץ החוצה. רק פה בבלוג אני חושף את החלק החבוי. לא אכפת לי אם אף אחד לא יקרא, אני צריך לשפוך את מה שאני מרגיש, זה חיוני בשבילי. 

מיד אחרי ארוחת צהרים התקשר אלי דני מהטלפון של השכנה האמריקאית הרזה שיש לה רק ילדה אחת ושרבה כל הזמן עם בעלה כי הוא מעדיף לרחף על הגלשן אוויר במקום להיות בבית והודיע לי שהוא שכח את המפתחות והוא נעול בחוץ. "מה עוד שכחת?" אני כועס עליו, "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים." (אני יודע, אני נשמע בדיוק כמו אימא).

"שכחתי תלבושת בית ספר." אומר דני בשלוות נפש.

"איך אפשר לשכוח ללבוש חולצת בית ספר?" אני מתעצבן בקולי קולות. הסגן אומר לי להרגיע כבר וללכת מהר הביתה כי בין כה וכה היום אין מה לעשות. יש ימים כאלו, לפעמים אנחנו טובעים בהזמנות ולפעמים יבש. נוסע הביתה ומוצא את דני בתוך הבית, יושב לו על הכיסא מחשב שלי, לפני המחשב הדלוק שלי, ומשני צדדיו שתי בנות נחמדות לועסות מסטיק ומביטות בהתפעלות איך הוא בונה להן עיר שלמה של סימס. "מולי הכניס אותי ואלו הבנות שלו, הוא יחזור עוד מעט." מעדכן אותי דני בקיצור נמרץ וחוזר לעיסוקיו.

אם היינו לבד הייתי נוזף בו שדבר ראשון עליו לאכול ולהכין שיעורי בית, אבל לא נעים לי לפדח אותו והוא ומנצל את זה היטב, הפרחח הקטן הזה.

"יש משהו לאכול?" מתעניינת הקטנה.

אני לא יכול לעמוד בפני ילדים רעבים. כאחרונת עקרות הבית אני ממהר ומחמם לילדים שניצלים של מאמא עוף ואורז שנשאר מאתמול. הם מכסים הכל בשכבה עבה של קטשופ ואחרי שאכלו הכל הם מחליטים פה אחד שהם חייבים קרמבו לקינוח, אני נותן להם כסף והם הולכים לסופר לקנות אותו.

עוד אני מנגב נתזי קטשופ מהקירות מולי חוזר עצבני עם שלוש פיצות משפחתיות ענקיות. "מה עם הדיאטה?" אני שואל.

"מה עם הבנות שלי?" הוא עונה חזרה.

"אכלו כל מה שהיה לי בבית והלכו עם דני לקנות קרמבו."

הוא נאנח, מתיישב ומתחיל לבלוס פיצות ולתנות באוזני את צרות הנדל"ן שלו. מחירי הדירות ירדו, חבל לו למכור את הדירה שלו ושל אשתו שבכלל מתנגדת למכירה כי זה לא טוב נפשית לילדות.

"אז תשכיר." אני אומר.

שוב בא נאום ארוך ומבאס על זוועות שוק הדירות השכורות בקריות – אתם ממש לא רוצים לדעת. "מולי תרגיע." אני אומר, "אף אחד לא זורק אותך מפה. לא בוער כלום, תחפש בנחת עד שתמצא דירה מתאימה."

"אתה מותק." הוא מצהיר ומגיש לי משולש פיצה, "אבל אני צריך דירה עם לפחות שלושה חדרי שינה כדי שהבנות יוכלו לישון אצלי ובגלל שמחיר הדולר בשמיים..." בלי שום התחשבות במחיר הדולר הילדים מתפרצים פנימה ומתחילים לבלוס את הפיצה כאילו לא אכלו כבר שלושה ימים.

אליס מגיעה מטיפת חלב עייפה ועצבנית אחרי שפגשה את המורה של דני בדרך הביתה ומתרגזת על דני ששכח ללבוש את החולצת בית ספר ולכן ישב בחוץ כל היום ולא למד. דני מתעלם ממנה ולוקח את שתי המעריצות הקטנות שלו לחדרו להראות להם את המחשב המעולה שלו (בניגוד לטרנטה העייפה שלי).

באמצע סיפור התלאות של אליס בטיפת חלב (גם את זה אתם ממש לא רוצים לדעת) מתקשר רוני ומבשר לי שגם היום הוא חייב להישאר אצל הוריו. נורא בא לי להגיד לו מה דעתי על אימא שלו שתמיד מצליחה לחלות בעיתוי הכי לא מוצלח ולהרוס לנו את סוף השבוע, אבל לא נעים לי לריב איתו לפני כולם.

למולי אין עכבות כאלו. הוא רב חופשי עם אשתו שמתקשרת לנייד שלו. הוא מתעקש שהיא תיקח את הילדות הערב, בעוד שהיא רוצה שהן תישארנה אצלו עד מחר בבוקר - מזל שהן לא שומעות איך ההורים שלהן מנסים להעביר אותן זה לזו. מרוב כעס אשתו של מולי מנתקת לו את הטלפון בפרצוף. הוא זורק אותו על השולחן בזעם ואומר שהעלוקה כבר מחפשת קורבן חדש לזיין, לוקח את הנייד ומסתגר בחדרו. שנייה אחר כך ג'קי מתקשר ושואל בזעם למה הטלפון בבית תפוס כל הזמן ואז התברר שהבנות של מולי לא סגרו טוב את השפופרת.

בינתיים ליאור עומד בחצר וצורח דרך הנייד שלו על איזה לקוח שלא שילם לו על עיצוב שהוא עשה לו כבר לפני שלושה חודשים. אני מנסה להרגיע אותו, אבל גם הנייד שלי מצלצל וזה שוב רוני, מזכיר לי לקנות חלב ולא לשכוח את התרופה של אחרי הצהרים. אני דוהר לסופר, קונה חלב ועוד כמה דברים ומשתרך הביתה עמוס שקיות. בדרך חזרה אני פוגש את מיצי שלוקח ממני שקית אחת ובתמורה מספר לי על הדייט מהגיהינום שהיה לו אתמול (ממתי הומואים יוצאים לדייטים?) תוך התעלמות מוחלטת מכך שאנחנו הולכים באמצע הרחוב וסביבנו המון ילדים קטנים שבדיוק עכשיו גמרו את הגן וחוזרים הביתה. סוף סוף אני שוב בבית. המטבח שלי נראה כמו אחרי פוגרום. כולם הלכו ורק פחיסטון נשאר בבית, יושב על השולחן ומלקט את הטונה מעל פרוסת הפיצה היחידה שנותרה שלמה. אני מעיף אותו החוצה, שוטף את המטבח, מטעין את המדיח, צונח מול המחשב ומדווח לקוראי המוקסמים על חיי הסקסיים ומלאי ההרפתקאות.

***

מיד אחרי ארוחת הערב ליאור נכנס ושאל איפה רוני. עניתי בשוויון נפש מעושה שגם היום הוא לא ישן בבית. "יש כוננות בבסיס?" הוא שואל באהדה - רוני סמל בקבע בחיל אויר ולפעמים הוא צריך להישאר בבסיס.

"לא." אני מרגיש מעט מבוכה, "זו אימא שלו, היא שוב... יש לה אסטמה, אתה יודע איך זה."

"לא, אני לא יודע, אימא שלי מתה." אומר ליאור בחוסר טקט אופייני.

"טוב, אימא של רוני חיה והיא חולה ו..."

"תמיד היא חולה בסוף שבוע." מעיר ליאור, "ותמיד הוא רץ להחזיק לה את היד, לא ידעתי שהוא רופא."

"הוא לא רופא," אני מתחיל להתעצבן, "אבל הוריו מבוגרים והוא היחיד מכל האחים והאחיות שלו שפנוי. הם כולם נשואים ורק הוא... די עם הפרצופים האלו ליאור, הם פוחדים שאם הם יצטרכו לנסוע לבית חולים... הם מרגישים יותר טוב שיש מישהו עם רכב בבית."

"אני בטוח שאם הוא היה חי עם בחורה הם היו מוצאים פתרון אחר." אומר ליאור בנבזות. מתיישב מולי ואומר לי שרוני מקדיש יותר מידי זמן למשפחה שלו, מתייחס אלי כמובן מאליו, נותן לאימא שלו לרדות בו ומתעלם מהצרכים שלי. כשהוא נוכח שאני מקשיב באדישות לדבריו (מבפנים אני רותח כולי, אבל לא מרשה לעצמי להראות דבר מרגשותיי) הוא מתייאש ופונה לצאת, לא לפני שהוא מפטיר ברגע האחרון, "ומאין לך שהוא באמת אצלם? הרי הוא לא מרשה לך להתקשר אליו, אתה צריך לשבת כמו לוזר בבית ולחכות שהוא יואיל בטובו להתקשר."

זה נכון, לפי ההסכם שלנו אני אף פעם לא מתקשר אליו. לא לבסיס, לא הביתה, ואפילו לא לנייד כי הוא חושש שישמעו את השיחה שלנו. אני לא יודע מה מדאיג אותו יותר - החיילים שהוא משרת איתם, או קרובי משפחתו שכל אזכור של קיומי מרגיז אותם וגורר אחריו שטף של תוכחות על העקשנות המטורפת שלו לגור באותו בית עם הומו חולה איידס, בן אדם שלילי ומזיק מכל בחינה. כל פעם שמצבה של אימו מחמיר הם מאשימים אותו, ואולי בצדק, כי הרי אסטמה נובעת מלחץ נפשי, וברור שהידיעה שבנה הצעיר והאהוב חי עם גבר, ועוד אחד שחולה במחלה מסוכנת, הורס את בריאותה של אימו. העובדה שניסינו להיפרד כמה וכמה פעמים ותמיד חזרנו כי לא עמדנו בפרידות לא נזקפת לטובתנו, נהפוך הוא. המשפחה של רוני לא סבלה אותי ממבט ראשון וככל שהם העמיקו את היכרותם איתי ככה הם סבלו אותי פחות. האמת היא שאני לא מאשים אותם. גם אני חושב שהקשר שלו איתי לא מוסיף לו בריאות ועדיף שיפסק, אבל הוא מתעקש ואני לא חזק מספיק להתנגד לרצונו. מדהים איך בגוף הדק והשחום הזה שוכנת נפש כל כך עיקשת ובטוחה שלא מוכנה לתת לשום דבר להסיט אותה ממסלולה.

אחרי שליאור הלך ניסיתי להילחם בדחף, העסקתי את עצמי בכל מיני עיסוקים, דחיתי והדפתי את הרצון הזה שהציק לי כמו גירוד מעצבן ובסוף נכנעתי. לקחתי את הטלפון והתקשרתי להוריו של רוני, מכין את עצמי נפשית לשמוע שהיום הוא לא בבית - הם ממשיכים להתעקש שהוא בעצם גר אתם למרות שרוב הזמן הוא איתי.

אחרי שני צלצולים הייתה תשובה. "הלו." אמר מישהו בקול מוכר, וזה היה רוני.

כל כך שמחתי לשמוע את הקול שלו, שמחתי והתביישתי, אבל בעיקר שמחתי. "את אהרון בשרי בבקשה." אמרתי בקול רשמי, כי אולי יש עוד מישהו על הקו.

"אתה כזה דביל מנחם." הוא אמר וניסה לכעוס, אבל שמעתי בקול שלו שהוא שמח.

"מנחם תקרא לאחותך." אמרתי והוא צחק ואז שאל למה לא התקשרתי לנייד שלו.

גמגמתי משהו לא ברור והוא קלט ונאנח. "אתה כזה דביל חמי," אמר, "מי חימם אותך?"

"לא חשוב." אמרתי, "זה לא משנה, זה בכלל לא חשוב. כל הדברים האלו לא משנים, אתה לא חייב לי כלום."

אני תמיד אומר את זה. אני מקווה שהוא מבין שאני מתכוון לזה שאני רוצה שהוא יהיה איתי כי זה מה שהוא רוצה, ולא בגלל שלא נעים לו ממני, או שהוא מרגיש שהוא חייב לי. את החרא הזה יש לו די והותר מההורים שלו.

אמרתי שאני מתנצל שבדקתי אותו ושאני אוהב אותו, והוא אמר, "גם אני." ואז מישהו התחיל לנדנד לו ברקע ונפרדנו. לא אמרתי שאני שונא לישון בלעדיו ושעצוב לי במיטה כשהוא לא איתי, אני חושב שהוא יודע את זה לבד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה