יום שבת, 30 בדצמבר 2017

13. ט"ו בשבט

"יותר טוב ככה," הוא אמר כשדברנו בבוקר יום שלישי – היום שלנו, "יש לך עוד שני מבחנים השבוע. אתה צריך ללמוד ואני רק אפריע לך."

"אבל אני... אולי בכל זאת תוכל להגיע יותר מאוחר? לא אכפת לי שתבוא ממש מאוחר אבל..." בלעתי בשקט את שארית המשפט כדי לא להישמע כמו נקבה מתחננת, אבל בלב חשבתי שזה לא פייר, אני ממתין כבר מיום ראשון ליום שלישי - היום היחיד שהוא יכול להקדיש לי וזה לא צודק שהוא נוסע דווקא היום למסיבה של האחיין שלו.

רוני הבין אותי, אבל לא נשמע שהוא ממש מצטער. "אני לא יודע אם אני אצליח להתחמק, עדיף שאני אשאר לישון אצל הדודה שלי, זה לא כל כך חשוב, נכון?"

"בסדר." אמרתי, מרגיש שהלב שלי מתכווץ מצער, כי זה כן חשוב, חשוב לי שהוא ישן איתי, ועצוב לי שהוא מוותר על לילה איתי בקלות כזו בגלל שהבן דוד שלו הזמין אותו לטקס  שעורכים אצלו בבית הספר לכבוד קבלת תעודת זהות.

"למה הם צריכים לחגוג דווקא ביום שלישי? אין עוד ימים בשבוע? שיחגגו ביום שישי כמו כולם." התמרמרתי.

"כי היום ט"ו בשבט וכל כיתות י' מקבלים ביחד את תעודות הזהות שלהם. זה חלק מלימודי האזרחות שלהם." הסביר לי רוני באורך רוח, ואז התנצל שהוא חייב לרוץ, הבטיח שעוד נדבר, ובכל מקרה ניפגש ביום שישי, וניתק. בכלל שכחתי שט"ו בשבט היום. בגיל שש עשרה הלכתי לבד למשרד הפנים, עמדתי המון זמן בתור וקיבלתי תעודת זהות בלי שום טקס. הילדים היום פשוט מפונקים, כל דבר זה סיבה למסיבה אצלם.

כשליאור הגיע כמה דקות אחר כך וראה את פני החמוצות הוא חייך אלי חיוך נחמד, הגיש לי את הכריך שלי, ואפילו אמר לי, "ט"ו בשבט שמח!" דבר שדיכא אותי עוד יותר. למזלי גם עובדי המסגרייה ממול הלכו לנוח והיו לי כמה דקות שקט אחרי שכל הבוקר הם השחיזו משהו שקודם הלחימו וזה היה מסריח ורועש להחריד. ליאור נראה צבעוני ועליז מהרגיל. ישבנו הקטן הדוק בג'ינס שחור והכובע הסרוג שעל ראשו עשוי במין דוגמא צבעונית עם דשים קטנים ועגולים שמכסים את האוזניים. חמוד מאוד אם אתה ילדה בת שלוש, אבל מצד שני, מה אני מבין באופנה?

התפעלתי מהכובע והוא סיפר לי שהכובע הזה הוא מתנה מחבר שהיה בפראג, ומפה לשם דיברנו והוא סיפר לי קצת על עצמו. הוא כבר גמר את התיכון, אבל ביטלו לו את הגיוס בגלל המצב שלו, (הוא לא פירט ולא שאלתי) ואת הכריכים מכינה דודה שלו במעדנייה המשפחתית שגם אביו ואחיו הגדול עובדים בה. בבקרים הוא מרוויח קצת כסף בתור שליח, ובערבים הוא לומד עיצוב במכללת ויצ"ו.

בינתיים בא הטורקי שכאילו הריח את נוכחותו של ליאור ולקח אותו אתו, לא לפני שסיפר לי שרק בזכותו לא פיטרו אותי, כי הרעיון של השאלתי למר מיכאלוב היה שלו. אמרתי תודה רבה ותהיה בריא, והוא חייך, מחמיץ את הנימה האירונית שבדברי ונעלם עם ליאור.

אחרי הצהרים שוב הוזעקתי למחסן וביליתי שעתיים עם התוויות ועם אריאל שלא ניסה אפילו להעמיד פנים שהוא עובד. סתם ישב ובהה באוויר, מתעלם מכל ניסיונותיי לפתח שיחה. לפני שהלכנו הביתה הוא אמר פתאום, "אתמול אבא שלי בא לארץ לביקור, הוא גר אצל הדודה שלי בתל אביב, אבל היום הוא בא לבקר אותי."

היה לי ברור שמשהו לא טוב עובר עליו וידי קצרה מהושיע. הייתי אומלל ומתוח מידי בגלל רוני וחוץ מזה יש לי שתי בחינות ביום חמישי, ועוד לא התחלתי לחפש דירה חדשה, והאוטו שלי משמיע רעשים מוזרים, ואם לא די בכך כל הזמן מדברים ברדיו על אונס ומעשים מגונים, ומידי פעם מגוונים בדיבורים על אושוויץ שהיום חוגגים שישים שנה לשחרורה.

בערב ישבתי ולמדתי במרץ, אוסר על עצמי לגלוש באינטרנט, למדתי כל הערב עד שהתעייפתי והלכתי לישון. באחת עשרה וחצי בלילה המפתח הרעיש במנעול ורוני נכנס. "אל תדליק את האור." אמר בקול חנוק, וכל התרעומת שהייתה בליבי עליו נעלמה בבת אחת.

הוא התפשט מהר והחליק למיטה, מתכרבל בתוך החיבוק שלי, מסרב לענות לשאלות. "היה בסדר, מסיבה נחמדה מאוד." אמר קצרות, "אני עייף, בוא נישן."

בשתיקה החלקתי על עור הקטיפה של גבו, מנשק את עורפו, נושם את שערותיו וכל הטענות ההגיוניות שלי על האופי שלו, על ההתנהלות שלו, על מה שהוא עושה או לא עושה כמו שצריך, הכל התנדף נוכח הנוכחות שלו לצידי. הגוף שלי ושלו חכמים יותר משנינו. בלי מילים הם משתלבים זה בזה, מנחמים זה את זה, מתעלמים מכל ההסברים והתירוצים. אין להם זיכרון, אין להם שכל, הם פשוט נוכחים, קיימים אחד לצד השני ואחר כך אחד בתוך השני, ודי בכך.

אחר כך הוא סיפר לי מה קרה, "הם עשו לי אמבוש. חזרנו מהטקס הדבילי הזה וכולם היו שם, התנפלו עלי, ניסו לחנוק אותי עם המשפחתיות שלהם. בסוף הכל נגמר בוויכוח דבילי ועלוב אם המחשב שקיבלתי מהם שייך לי או להם."

"המחשב לא חשוב בכלל." מיהרתי להרגיע אותו, "תשאיר אותו להם, חבל לריב על דברים כאלו."

"עוד מעט גם לא תהיה לנו דירה." הוא המשיך לדאוג.

"מהשבוע הבא אני בחופש ואנחנו נמצא דירה, אל תדאג, לא נגור ברחוב." הבטחתי לו בקול בוגר ורגוע.

"לדעתם זה סתם בזבוז לשלם שכר דירה, עדיף כבר לשלם משכנתא." המפתיע אותי רוני באמירה שכמו יצאה מהפה של הורי.

"יש בזה משהו." שחתי, "אולי אני אקח משכנתא ואקנה דירה. נמאס לי מדירות שכורות." הרעיון שאני, שקיומי הכלכלי כל כך רופף וחסר בטחון, אלך ואקנה דירה הוא די מופרך, אבל משום מה דברי הרגיעו אותו.

"תוכל לרשום את הדירה על שמך ונשלם עליה ביחד." אמר, נשמע מפויס יותר, "זה יהיה נחמד, נכון?"

"נחמד מאוד." הסכמתי אתו והידקתי את גופו הדק והחלק אל גופי. הוא נרדם בזרועותיי מחייך, ואני נשארתי ער עוד זמן רב, חושב מה יהיה בסופי, איפה אגור, ואיך יראו חיי בעוד כמה שנים. 

למחרת הלכתי לטורקי כדי לחתום על ביטוח המנהלים שעושים לי ועל הדרך שוחחנו על השאיפות שלי בחיים. הטורקי ייעץ לי להחזיק מעמד בחדר הלייזר כי הוא יודע שמר מיכאלוב עומד להרחיב את העסק והם צריכים אדם מהימן ומסודר שיוכל לעבוד לבד בלי להזעיק עזרה כל פעם שהמחשב נתקע. מסתבר שהם שבעי רצון ממני וכדאי לי להמשיך ככה. הרגשתי די מרוצה לשמוע את המידע הפנימי הזה ממנו גם אם הייתי צריך לשלם עליו בסירחון של עשן הסיגריות שלו ובחוסר הנוחות העמום הזה שאני חש תמיד כשהוא נוגע בי ועומד קרוב מידי אלי.

מפה לשם סיפרתי לו על הדירה שאני עומד לאבד, והוא סיפר לי בנוסטלגיה על השכונה המוזנחת שבה אני גר, כמה יפה הייתה פעם עיר גנים ואיזה אנשים נהדרים גרו בה, וכמה חבל שכעת היא נראית כמו מחנה פליטים נטוש, דיבורים ששמעתי כבר מהרבה אנשים שגרו שם עוד לפני שלושים שנה.

"אולי עדיף שתחשוב על קניית דירה." ייעץ לי.

נשים שרוצות להיכנס להריון מדווחות שהן רואות תינוקות בכל מקום וכנראה שזה המצב אצלי, פתאום כולם מייעצים לי לקנות דירה. אולי יש בזה משהו, אבל איך אני יכול להתחייב למשכנתא? מצד שני, איך אני יכול להמשיך לחיות כמו חורני ולנדוד מדירה שכורה אחת לשנייה?

אין לי יותר מידי אשליות בקשר לרוני, הוא זקוק לי כעת לצידו כי הוא עדיין לא בטוח בעצמו אחרי המרד שמרד בהוריו, אבל מהר מאוד הוא יתאושש ויגלה את העולם הגדול ואז הוא ישתעמם ממני וירצה משהו יותר מסעיר. כבר עכשיו הוא מקטר שאני כל הזמן לומד או כותב סיפורים ושאנחנו לא הולכים לשום מקום, ולא עושים שום דבר, ומה עם הטיול שהוא רוצה לעשות בחו"ל? ולמה אני רציני כזה תמיד? באמת, למה אני כבד כזה תמיד? כי אני כזה, ואף פעם לא הייתי אחר, אני לא מסוגל להתנהג בקלילות ובעליזות, או להפסיק לחשוב על הסיפורים שלי שגם אם אין לי די סבלנות וזמן לכתוב אותם ממשיכים לזמזם לי במוח.

בשבוע שעבר הוא גילה שאני אוהב לקרוא את הדפים של המוסף הספרותי ונחנק מצחוק. לאט לאט הוא מגלה שאני חנון שרק במקרה, במין טעות טבע כזו, נראה טוב יחסית. בינתיים זה עדיין משעשע אותו, אבל בקרוב אני חושש שהוא יחטוף עצבים עלי ועל ההתנהגות הכבדה שלי.  ועד שזה יקרה אני רוצה להעתיק לבלוג שלי את העצות שנתנה המשוררת והסופרת לאה גולדברג לסופר אהרן אפלפלד כשהוא היה תלמיד שלה.

שמחתי מאוד לקרוא את הדברים הללו מפני שאני מסכים עם כל מילה, ושמח לגלות שתמיד חשבתי ככה אם כי מעולם לא הייתי מצליח לנסח את הרעיונות הפשוטים והמצוינים הללו בצורה כה מאירת עיניים. מצטער, אני יודע שזה לא מעניין כמעט אף אחד. כל מי שמשתעמם רשאי לפרוש כעת. זה הכיף שבבלוג פרטי אתה יכול לטרחן ולשעמם ואף אחד לא יכול לעשות לך שום דבר.

1.       לא חייבים להיות מקוריים בכל מחיר. הנטייה להדהים היא לא תמיד לטובתו של הסיפור. לפעמים אירוע יומיומי מוכר או בנאלי, אוצר בתוכו חיים שלמים. אנו יונקים מהיומיומי את התחושות ואת המחשבות שלנו. היוצא דופן והמדהים שובה לרגע את העין אבל חולף כלעומת שבא.

2.       סופרים נוטים להרבות מילים ודימויים. מילים אמורות להעלות את התחושות והמחשבות ולא לכסות אותן. גודש מילים הוא מטר אבנים שסוקל את התחושות ואת המחשבות. סופרים שוכחים לעיתים כי השפה אינה ערך לעצמה, היא משרתת. סופר אינו מילון, הסיפור התנכ"י אינו מבקש להמס אותך, ואוצר המילים שלו הוא כמעט מינימאלי.

3.       ההסברים הם האויב של הסיפור. הסברים סוציולוגיים ופסיכולוגיים כבודם במקומם. אנו מחפשים בסיפור את התנוחה, את מבע הפנים, את הפעולה ואת המלה שמוכרחה להיאמר, שבאמצעותם אני מבינים את האופי ואת המניעים. בקיצור : יש לתת לגוף להביע את רחשיו.

4.       הבלתי אמור הוא לא פחות חשוב מהאמור. יש להקצות לו מקום נכבד. האמור מטבע ברייתו מלא פניות, רצון להרשים, מוכלל ופגום בניסוחו. הבלתי אמור הוא מעבר לכל אלה. הבלתי אמור הוא השתיקה, שבה נכללים התמיהה, הפליאה, ומה שאי אפשר להלביש במילים.

הטיפים הללו ניתנו בשנות החמישים של המאה שעברה וכוחם יפה גם היום. כל הכבוד ללאה גולדברג וחבל שלא זכיתי ליצוק מים על ידיה ולהיות תלמיד שלה. 


השפעה סביבתית

הבחינות עברו בקלות רבה. היו לי היום שתיים בבת אחת כי אחת החמצתי בגלל העבודה. עשיתי מועד ב' ותרשו לי להשתחצן קצת - למרות שלא למדתי מי יודע מה עברתי, ולדעתי בציון גבוה. בוריס שנסע איתי חזרה התלוצץ קצת ואמר שאם תהיה בעיה עם הציון שלי הוא יתקן אותו בקלות לפי דרישתי בתנאי שאשלם לו לפי התעריף.

"תעריף של מה?" שאלתי.

"של מציצות כמובן." הוא ענה ושנינו צחקנו. או. קי. אולי זו לא הייתה הבדיחה הכי מעודנת בעולם, אבל היום היה יום מקסים וחמים, והיה לנו מצב רוח מצוין. לפנינו נמתחו שלושה שבועות של חופש מהלימודים וכבר מתחילים להריח את האביב, היינו מרוצים מעצמנו ואז... תמיד יש ואז, כאילו שאף פעם לא יכול לקרות לי משהו נחמד בלי שמיד יתרחש דבר גועלי לאיזון. מיד כשיצאתי מהרכב שמעתי את הצעקות של ג'קי ואליס ונכנסתי ללחץ. אני לא כותב עליהם הרבה בזמן האחרון כי הכל אצלם רגיל ושקט.

אפילו דני שבהתחלה די התנגד לנוכחות של ג'קי במיטה של אימא שלו (הוא בן שתים עשרה וכל הקטע של אימא שיוצאת עם חבר מביך אותו כמובן) התרגל עם הזמן, ואפילו למד לחבב את ג'קי שהוא סך הכל בחור טוב. לא שמעתי אותם רבים אף פעם, ופתאום הצעקות הללו.

"אני הולך להביא בירה מהמזנון של יאיר." אמר בוריס (המזנון של יאיר כשמו כן הוא - קיוסק שנמצא ליד הבלוק שלנו ומשמש מקור למשקאות וממתקים) "ואתה, אל תתערב. לך לדירה שלך ותחכה לי, אם תהיה ילד טוב אני אביא לך קרמבו."

"אבל הוא צועק עליה." נלחצתי.

"בחיים אל תתערב בין בני זוג." יעץ לי בוריס עצה נבונה והלך. לא שלא הסכמתי עם העצה של בוריס. נהפוך הוא, ידעתי שזו עצה טובה, אבל אליס בכתה וג'קי צרח וברגע ששמעתי שמדובר על הפלה כל הדם עלה לי לראש.

הפלה בעיני זה רצח! נכון, יש מקרים יוצאי דופן כמו אונס, או קטינה מאוד צעירה שנכנסת להריון, או סיכון לחיי האם, או מחלה מאוד קשה של העובר, אבל להפיל סתם ככה כי זה לא נוח לך שיהיה לך תינוק, זה רצח, ואם אני נשמע דוס שמרן ומפגר אז בסדר, אני דוס בקטע הזה.

נכנסתי לדירה של אליס והתנפלתי על ג'קי בצעקות שיניח לאליס בשקט, מניח כמובן מאליו שהוא הכניס אותה להריון וכעת הוא דורש ממנה להפיל.

אליס מבוגרת ממנו ובגילה הפלה זה לא צחוק (האמת, זה לא צחוק בשום גיל) ואני יודע שהיא תמיד רצתה עוד ילד ובאיזו זכות הוא דורש ממנה להסתכן בהפלה אחרי שהוא חי אצלה כמה חודשים וברור שזה הילד שלו ו..."תירגע דביל." דחף אותי ג'קי מעליו, "זו היא שרוצה לעשות הפלה, מה אתה מתערב?"

"אל תצעק עליו ג'קי." המשיכה אליס לבכות, "ואם היית מבקש ממני שנתחתן לא הייתי מדברת על הפלה." הוסיפה בהגיון מוזר שרק נשים מסוגלות להבין.

ואז הם התחילו לריב. הוא התלונן שהיא לא נותנת לו לפתוח את הפה, והיא אמרה שהוא לא יודע איך לחזר אחרי אישה ולא מבין כלום ו... האמת, שניהם צדקו, אבל אחרי שהם התחילו להתחבק ולהתנשק לי מול הפרצוף זה באמת כבר לא היה משנה.

עפתי משם כמו טיל חזרה לדירה שלי ומצאתי את בוריס שותה בירה ישר מהבקבוק ומדבר בטלפון. "כן, בטח, תבוא, יהיה בסדר." אמר, "בטח שהוא יסכים, הוא בחור טוב, בוא." וסגר, ואז פנה אלי. "היית חייב ללכת להתערב טמבל," כעס, "הרי אמרתי לך שאסור להתערב בריב של בני זוג."

"הכל בסדר, לא תהיה הפלה והם הולכים להתחתן." נחפזתי לבשר לו בשמחה.

"יופי." לגם בוריס מהבקבוק ונתן לי פחית סיידר תפוחים לא מוגז, שתיתי ושאלתי עם מי הוא דיבר בטלפון.

"דבר ראשון תירגע." אמר בוריס בקול מרגיע שמיד הלחיץ אותי.

"ודבר שני?" שאלתי בחשדנות.

"תירגע עוד יותר ותכין את הספה כי אריאל יבוא לישון אצלך עד שאבא שלו יחזור לחו"ל."

לשמע הבשורה הקדמתי קנה לוושט וביליתי כמה דקות לא נעימות כשאני משתעל ונחנק. "השתגעת!" צרחתי על בוריס אחרי שקולי חזר אלי, "רוני אמור לצאת היום לחמשוש, הוא יחתוך לי את הביצים אם הוא יראה פה את אריאל!"

"תרגיע כבר דרמה קווין היסטרית שכמוך." סינן בוריס בבוז, "הילד צריך עזרה, ומצידי רוני שלך יכול ל..." לא חשוב.

בסוף נכנעתי לרוע הגזירה, אבל קודם היה לנו ויכוח קצר ולא סימפטי שבמהלכו התבררו לי כמה עובדות לא נעימות – אבא של אריאל הוא טיפוס ממש לא חביב, מאפיה וכאלו, ואם לא די בכך הוא כנראה התעלל מינית באריאל כשהיה קטן, וזו הסיבה האמיתית לפרידת הוריו. נכון שהוא גם שתה המון, אבל כמעט כל הרוסים שותים המון, ואף אחד לא מתגרש אצלם בגלל דבר כזה.

בוריס ציין בקשיחות שאם אני אהיה אגואיסט ואסרב לתת לו מפלט הילד עלול לנסות שוב להתאבד, והפעם זה יהיה על מצפוני. שאלתי למה אם ככה בוריס לא לוקח את אריאל אליו, והתשובה הייתה שבוריס החליט שאצלי יהיה לו יותר טוב וזהו.

לחצתי על תירוץ יותר ממשי ואז בוריס הודה בחצי פה שלדעתו אריאל איבד את האמון בו (באמת? מעניין למה?) ולכן עדיף שבמצבו הנפשי הרעוע הוא יישאר אצלי, וחוץ מזה לבוריס יש תכניות לסוף השבוע.

"גם לי יש." התעצבנתי, "והן לא כוללות אקס מופרע עם נטיות אובדניות." 

התווכחנו ורבנו אבל זה היה חסר טעם כי פתאום אריאל הופיע, נראה אומלל ופרוע ואבוד, וגיליתי שקל לי יותר לעשות קפיצת בנג'י מראש מגדל עזריאלי מאשר להגיד לו ללכת.

כל הזיכרונות מהקיץ שעבר התנפלו עלי בבת אחת, נושכים אותי כמו כלבים רעבים ופתאום הצטערתי שלא סילקתי את הווילונות הירקרקים הללו שבוריס נתן לי בזמנו. דווקא היום היה אור חזק שעבר דרך הווילונות וצבע את הקירות הלבנים של חדר השינה בצבע מימי חלומי וכשהילד היפה הזה שעדיין מתפתל תחת גופי בחלומות הכי רטובים שלי יצא מהמקלחת ורק מגבת סביב מותניו... הלכתי מהר למרפסת להשקות את השרך שלי ולשים מים במיכל המים של פחיסטון, ואחר כך יצאתי לשפוך את הזבל והתרוצצתי בכל הבית, מנסה להעסיק את עצמי עד שהוא יכנס למיטה ויירדם. 

תכננתי שהוא ילך לישון על הספה, אבל עד שחזרתי הביתה מהמזנון של יאיר עם עוגות וחבילת גלידה הוא כבר ישן במיטה שלי, יפה כמו מלאך בלונדיני. השערות הבהירות, המתולתלות והארוכות מידי שלו מפוזרות בחן על הכרית שלי, והריסים הארוכים מידי שלו רוטטים מעל הצללים הסגולים והענוגים המותווים מתחת לעיניו, הנשימה הקלילה שלו מרעידה את הצלקת הוורודה על החזה הלבן שלו והפטמות הקטנות והוורודות שלו... ברחתי לסלון והתקשרתי בדחיפות לרוני שבדיוק גמר לארוז את חפציו לקראת החמשוש שקיבל בגלל הציונים המעולים שהוציא כל השבוע. ככה זה הולך אצלם בקורס - אתה רוצה יציאות טובות, תביא ציונים טובים.

"מתי אתה בא?" התנפלתי עליו.

"מה הבעיה חמוד?" הוא שאל בתמימות, גורם לי להרגיש אשם ומגעיל.

הסברתי לו בקצרה מה הבעיה והוא נאנח. "למה כל אחד שעבר אצלך במיטה נוחת אצלך מתי שבא לו?"

"זה לא בדיוק ככה רוני, זה רק... מתי אתה בא?"

רוני נאנח שוב ושאל אם לא עדיף שהוא יישאר בסוף השבוע הזה אצל אחותו.

"חס וחלילה!" נבהלתי, "אתה בא או שאני נוסע לשם וגורר אותך בכוח." זה דווקא מצא חן בעיניו, האיום המטופש שלי. הוא צחק והבטיח להגיע, וביקש שלא אלחץ ואפילו שאל מה אני רוצה שהוא יבשל בשבילי השבת.

"מה שתרצה בתנאי שזה לא יהיה חריף מידי." אמרתי.

"טוב חמוד." צחק רוני, "אתה ממש מתוק כשאתה לחוץ כל כך, תרגיע, הכל יהיה בסדר."

הבטחתי להירגע והלכתי לראות את אריאל. הוא עדיין ישן, השמיכה נשמטה מעט מעליו וחשפה את הצלקת שעל חזהו והוא נאנח מתוך שינה ומלמל משהו לא ברור ברוסית והבנתי שבסוף השבוע הזה אני הולך לבלות שלושה ימים עם שני בחורים יפים מאוד שאת שניהם אני אוהב מאוד, ומוכן לעשות הכל כדי לא לפגוע באף אחד מהם, ואין לי מושג איך אצא מזה בשלום.

***

בבוקר יום שישי התעוררתי לשמע צלצול טורדני של הטלפון, מגלה את עצמי על הספה לבוש בכל בגדי וסובל מכאב ראש קטלני. המטלפן היה הסגן של מר מיכאלוב שדרש ממני בתוקף להגיע מיד לעבודה מפני שהגיע משלוח חירום של חלקים מתע"ש - מן קופסאות פלסטיק שכבר סומנו בעבר, אבל התברר שמישהו טעה והמספרים לא נכונים וצריך לרסס בצבע שחור את המספרים הישנים ולסמן חדשים.

"אבל יום שישי היום," יבבתי, "וכואב לי הראש."

"זה דחוף מאוד." אמר הסגן בקול תקיף, "ותקבל שכר של שעות נוספות." הוסיף.

"אני כבר בא." הבטחתי ונגררתי למקלחת מגלה את השניים ישנים בנחת במיטה שלי, שוכבים גב אל גב, עטופים כל אחד מהם בשמיכה נפרדת. אף עטיפה של קונדום לא התגוללה על הרצפה ושלושתנו היינו לבושים. הם בפיז'מות ואני בבגדים שבהם נרדמתי אחרי ששתיתי את היין.

בקבוק היין הלבן ששתינו הלילה - אני שתיתי בקושי כוס - היה מונח על שידת הלילה שלי. עזבתי אותם לנפשם ונכנסתי למקלחת. כדור נגד כאב ראש, מקלחת מהירה עם מים קרים מידי, תגלחת זריזה, כוס קפה ופרוסת עוגה, ולעבודה.

חזרתי רק אחרי הצהרים, כמה דקות לפני כניסת השבת. היה מוזר לעבוד ביום שישי, רוב בתי המלאכה היו סגורים. היה שקט מאוד, המסגרייה נעולה, הנגרייה פתוחה, אבל רק עד שתים עשרה. הרגשת עזובה מסביב. רק אני והסגן עובדים מהר ובזריזות, הרדיו מנגן מנגינות שקטות של יום שישי ואנחנו משוחחים, נפתחים קצת אחד אל השני. הוא מספר לי על החברה שלו, על החתונה שהם מארגנים, (גם אני מוזמן) ועל המשפחה שלו – אבא, אימא, אח שעדיין גר בבית למרות שהוא כמעט בן ארבעים, ובסוף מגיעים לדבר על ליאור, השליח של הכריכים.

"אתה יודע שהוא הומו?" גילה לי הסגן את אמריקה.

"כן, חשדתי בזה." התאפקתי לא לחייך.

"רק רציתי שתדע שהוא לא תמיד היה כזה... כזה... כזה סיסי." אמר הסגן, "אני מכיר אותו מתנועת הנוער ופעם הוא היה כמו כולם, רגיל כזה, אבל מאז שאימא שלו נהרגה הוא ירד מהפסים. הוא החליט שהיא התאבדה בגלל שאבא שלו בגד בה עם מישהי ונעשה הומו."

"אני לא חושב שבן אדם נעשה הומו בגלל דבר כזה." חיוויתי בזהירות את דעתי, אבל הסגן שבדרך כלל מתנהג כמו אדם הגיוני התעלם ממני והמשיך לספר איך ליאור עשה בושות בלוויה של אימא שלו שנכנסה בעץ כשנסעה ערב גשום אחד הביתה, והאשים את אביו שאמלל אותה עד שהיא שמה קץ לחייה, ואחר כך אושפז במחלקה פסיכיאטרית בגלל שניסה לחתוך את עצמו בסכין יפנית וכמעט שמת מזה.

"המון צעירים חותכים את עצמם, זה לא אומר שהוא ניסה להתאבד." הערתי, אבל הסגן התעלם והמשיך לדבר.

"אחרי שהוא יצא מבית החולים הוא התחיל להתלבש ככה, כמו הומו כזה, וללכת בצורה כזו, הכל בשביל לעצבן את המשפחה שלו." הכריז הסגן בשביעות רצון קודרת, "כולם יודעים שהוא הולך בלילות לגן העצמאות ומזדיין עם גברים." הוסיף בסיפוק, "הכל כדי לעשות בושות לאבא שלו, כאילו שהמסכן הזה לא סבל מספיק בחיים."

"טוב, משפחות זה דבר מאוד מסובך, אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל אנשים בבית." אמרתי בפייסנות, "איתי הוא תמיד היה בסדר."

"אני במקומך הייתי נזהר לא להפנות אליו את הגב." הצטחק הסגן.

"למה?" התרעמתי, מרגיש שפני מסמיקות. כל החיבה שעורר בי הסגן קודם כשדיבר על משפחתו וארוסתו התפוגגה באחת.

"נו, אל תלחץ. אתה בחור יפה והוא אוכל אותך בעיניים. כולם שמו לב לזה." אמר הסגן וצחק למראה מבוכתי.

מזל שהשליח של מוניות אביב בא לקחת את המכסים ושם קץ לשיחה המביכה הזו.

חזרתי הביתה ומצאתי את השניים עומדים בנחת במטבח שלי, מבשלים ומשוחחים, ודי מרוצים זה מזה. גם דני ופחיסטון היו שם - אחד מול הטלוויזיה והשני מול המחשב. (כן, החתול המוזר הזה צופה בטלוויזיה, הוא אוהב בעיקר סרטים מצוירים). והרגשתי קצת מיותר בתוך האידיליה הזו.

"הולך להיות לי אח קטן." הודיע לי דני בקול עגום, "וג'קי אמר שנעבור בקרוב דירה."

"כן, אני יודע חמוד, גם אני אעבור בקרוב, עד הקיץ אף אחד כבר לא יגור בשכונה שלנו."

"אני רוצה שתמיד תהיה שכן שלנו." אמר דני והביט בי במבט מלא תקווה.

"טוב, עוד נראה." התחמקתי, לא היה לי כוח להסביר לילד שבקרוב כל העולם שהוא מכיר יעלם והוא יאלץ להסתגל לבית חדש, ומשפחה חדשה, ושכנים חדשים. כדי להעביר נושא שאלתי אותו מה יקרה אם האח שהוא רוצה יתגלה כאחות.

דני נחרד, "לא רוצה תינוקת מגעילה, רוצה אח!" אמר בתוקף.

מזל שהוא לא שאל איך התינוק מגיע לבטן של אימא. את זה נדמה לי שכבר לימדו אותו בבית ספר, או שאולי הוא ראה את זה בטלוויזיה או משהו. חינוך מיני לנוער זה ממש לא התחום שלי בחיים.

התחלתי לספר לדני איך ההורים שלי נורא רצו ילדה והתעקשו להביא עוד ועוד ילדים עד שנולדה אחותי. אני שואל את עצמי אם יצאתי הומו בגלל שאימא שלי רצתה בעצם שאהיה בת? האם זה מה שנקרא השפעה סביבתית? אולי היה טוב יותר אם הייתי נולד בת ואז היינו פחות ילדים בבית, והיה פחות לחץ כספי ויותר מקום לכולם? כל ילדותי ישנתי בחדר קטן וצפוף עם שני אחים וחלקתי אתם מיטת קומתיים. הייתה לי רק ארונית פצפונית אחת בשביל החפצים האישיים שלי ואת השיעורים הכנתי על שולחן בחדר האוכל.

אני לא רוצה להתבכיין, לא הלכתי רעב ותמיד היה לי מה ללבוש, אבל הכל היה דחוק ומכוער, וכל הזמן דיברו אצלנו על הכסף שאין. חנוך לוין עשה מצורת הקיום העלובה הזו אמנות גדולה, אבל אני שחוויתי אותה על בשרי מנסה לחיות אחרת. לא כל כך מצליח, אבל מנסה.

סוף השבוע עבר בסדר גמור ולא קרה שום דבר יוצא דופן חוץ מהמריבות של אריאל עם אימא שלו שנורא נפגעה שהוא ברח מהבית, ולא התפייס עם אבא שלו במין התפייסות דרמטית סטייל טלנובלה כמו שהיא כנראה חזתה בעיני רוחה.

מקטעי השיחות שלהם הבנתי שהאבא חולה. יש לו בעיות בכבד (בעיה מוכרת של שתיינים) והיא סידרה לו שיקבל טיפול רפואי בארץ ובגלל זה הוא בא לישראל. אולי היא עדיין מאוהבת בו או משהו כזה, לא יודע, לא רוצה להיכנס לצרות הללו, אבל מהמעט שהבנתי לא פלא שאריאל יצא דפוק כזה.

"אתה מבין מה הם אומרים?" לחש לי רוני בעוד אריאל עומד במרפסת שלי עם הנייד, צועק ברוסית על אימא שלו ובוכה.

"לא... כן... אולי... קצת.." גמגמתי, נקרע בין הרצון להגן על אריאל מצד אחד ולא לשמור סודות מרוני מצד שני, רוצה לצאת בסדר עם כולם ויודע שזה בלתי אפשרי. בסוף לא יכולתי לסבול יותר את השיחה הזו, לקחתי ממנו את הטלפון, שלחתי אותו לנגב את הדמעות ודיברתי עם אימא שלו ואחר כך עם בעלה. הסברתי שאנחנו מטפלים בו יפה, שהוא לוקח תרופות ואוכל טוב, שלא ידאגו יותר ושיעזבו אותו בשקט עד יום ראשון. ביום ראשון אבא שלו מתאשפז בהדסה - יש שם מרכז מיוחד לטיפול בבעיות כבד - והכל יירגע, אולי.

בשישי בערב בוריס התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא לבקר. הוא נשמע קצת מדוכא ומובן שמיד הזמנתי אותו לבוא ולאכול אתנו ארוחת שבת. "ולאן נעלמה התכנית שלך?" שאלתי בעוקצנות כשהוא הופיע בגפו, נושא בקבוק יין יקר.

"התכנית נעלמה אחרי שהוא הבין שסקס לא יהיה פה." אמר בוריס בעגמומיות, והודה לפני שהבחור שהוא תכנן לבלות אתו את סוף השבוע הסתלק במפתיע בגלל תקלה מביכה שקרתה לבוריס במיטה.

בוריס תירץ את הבעיה בכך שהוא היה נורא לחוץ בגלל אריאל. במקום להתרכז בבחור שהיה אתו הוא כל הזמן התעסק במחשבות על מה עלול לקרות אצלנו, מעלה בדמיונו תסריטים מחרידים של מריבות ומכות בין שלושתנו, וזה הקשה עליו לתפקד במיטה. 

המציאות כמובן התבררה כעולה על כל דמיון. רוני ואריאל דווקא מצאו חן אחד בעיני השני וכמעט שהתיידדו - עד כמה שאפשר להתיידד עם בן אדם מעופף כמו אריאל - ואפילו בישלו יחד את ארוחת הערב, נעזרים בדני שעשה חיים משוגעים עם שני הבחורים הללו שפינקו אותו בלי גבול.

"אז זהו, מעכשיו אתה אימפוטנט? אני לא צריך לדאוג יותר בקשר אליך?" עקצתי אותו, ובוריס גיחך ברשעות, תפס לי את היד ולחץ אותה בכוח אל הרוכסן של הג'ינס שלו. "לא הייתי בונה על זה במקומך." אמר בלחש ישר לאוזן שלי.

חשתי זין גדול וקשה לוהט מתחת  לג'ינס שלו, צורב בבשרי כמכוות אש ומיד עמד גם לי. החלפנו מבט קצר ומחשמל ואם היינו באותו רגע לבד... אבל לא היינו ושום דבר לא קרה.

מיד אחר כך אליס וג'קי באו עם עוגה נהדרת וכולנו התיישבנו לאכול יחד, מרגישים כמו משפחה אחת גדולה. להפתעתי הרבה ג'קי הציע שאריאל יבוא לישון אצלם כדי שדני לא יישאר לבד מפני שהם יוצאים הערב לבלות במועדון, וככה רוני ואני נשארנו לבד בדירה ולא היינו צריכים להיות מאופקים מידי כשהתנפלנו זה על זה.

אחר כך דברנו קצת על המצב ורוני הודה שאריאל נחמד ובאמת בחור יפה, אבל מרחף קצת. "אין לו מושג מה קורה בארץ, הוא חי בעולם אחר לגמרי. הוא תמיד היה כזה? איך הצלחת להסתדר אתו?" שאל בפליאה.

פה המקום לציין שרוני ואני חלוקים מאוד בדעות הפוליטיות שלנו. הוא די ימני וחושב שהנסיגה מעזה תהיה אסון, ועד היום מצטער שעזבנו את לבנון.

אני לעומתו שמאלני, עוכר ישראל כמו שהוא קורא לי, מאושר שעזבנו את לבנון, (בדיוק אז הייתי בסוף השירות שלי ואני שמח שיותר אין לנו שם חיילים) ואשמח מאוד לראות אותנו יוצאים מעזה וגם מעוד שטחים.

בסוף כל הוויכוחים הפוליטיים שלנו נגמרים במיטה, אני ממליץ מאוד על הדרך הזו לקירוב לבבות ולאיחוד השורות בעם ישראל.

היה עלי להודות בבושת פנים שחוץ מסקס לא היו לי ולאריאל הרבה נושאים משותפים. לאריאל לא ממש אכפת מה קורה פה ותמיד הרגשתי שהוא חי על מזוודות, ולא ממש מרגיש בבית במדינה שלנו. האמת, קשה להתערות בארץ הדפוקה הזו, אבל בכל זאת, הוא מהאנשים שהתייאשו מראש ואפילו לא ניסה להכות פה שורש.

"מחר נלך לחפש דירה," אמר רוני בתוקף לפני שנרדמנו, "סימנתי לך בעיתון דירות שבאות בחשבון וממחר..."

כמובן שהתחלתי לקטר ולהתלונן שלפחות יום אחד בשבוע אני רוצה לנוח קצת, ולא בא לי להתרוצץ בכל הקריות דווקא בשבת, ושיעזוב אותי, יש עוד זמן, אבל הוא כזה עקשן, הכל צריך להיות איך שהוא רוצה.

זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מחפש דירה והוא חושב שזה יהיה נורא כיף ושמיד נמצא דירה מגניבה, אני קצת יותר מציאותי ואני יודע מניסיון שכל דירה מתקבלת על הדעת היא תמיד יקרה מידי, ושהדירות שנוכל להרשות לעצמנו יהיו איומות ומוזנחות, וכל המעבר דירה הזה יהיה כאב תחת אחד גדול. 

אין תגובות:

פרסום תגובה