יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

1. המבוגר האחראי

כיפור תש"ע 2010
"אז מה, גם השנה אתה לא צם?" שאל דני בדאגה.
"דני, אתה מכיר אותי כל כך הרבה שנים, ראית אותי צם אפילו פעם אחת?"
"לא," התעצב דני אל ליבו, "אתה ממש אפיקורס."
"נכון, אבל לפחות אני עקבי בזה." חייכתי אליו בתקווה שהוא יחזיר לי חיוך, אבל הוא סרב, המשיך להביט בי ברצינות מודאגת ושאל אם אני לא פוחד מאלוהים.
"אין אלוהים דני."
"ואם יש?"
"אין, וגם אם יש אני לא חושב שהוא מתייחס לשטויות כאלה כמו צום ותפילה, וכשרות וכל זה."
"אבל אתה שומר כשרות."
"נו, כן, הרי אמרתי לך, כשרות זו סוג של הפרעת אכילה."
דני לא אהב את הבדיחה העבשה שלי ושאל אם יש מצב שאני אכין לו מקרוני עם רוטב בשר לפני הצום.
"בטח, השנה אני לא אשכח, ויהיה גם עוף צלוי ותפוחי אדמה, אל תדאג, סולי הבטיח
להכין הכל."
"למה סולי ולא אתה?"
"כי הוא האחראי כל הבישול בבית, אני מנקה והוא מבשל."
"ומה רוני עושה?"
"מאין לי לדעת? עושה מה שבראש שלו, כמו תמיד."
"אז זהו, אתם כבר לא יחד?"
"אני עם סולי עכשיו דני, אתה יודע."
"אז למה..."
"דני די, ובמופלא ממך אל תחקור."
"אל תבלבל לי את המוח מנחם." התיז דני בעצבנות תוקפנית, וליבי נצבט בעצב על הבלגן שהכנסתי לחייו הצעירים שלא חסרו בהן בעיות גם ככה.
"דני, תבין... אני ורוני... זה מסובך ילד, אל תכעס עלי, עשיתי מה שיכולתי, אבל ככה יצא, וסולי גם נחמד, לא?"
"כן, והוא גם יודע לבשל טוב, לא כמוך." לא החמיץ דני הזדמנות לעקוץ אותי.
"אני עושה הכי טוב שאני יודע דני, יותר מזה אי אפשר לבקש."
"כן, בסדר, סליחה חמי, לא התכוונתי, אני יכול לעשות אצלכם את הצום?"
"בטח חמוד, אין בעיות."
"ומה עם אנחל? הוא צם?"
"אני לא יודע, אני לא חושב, עד כמה שידוע לי הוא בכלל לא יהודי, אבל סולי צם, אני לא חושב שהוא הולך לבית כנסת, אבל הוא צם."
"ומה יהיה עם התאומים?"
"מה צריך להיות אתם? בשבילם זה סתם עוד שבת, הכנו להם המון דיסקים עם סרטים, ואנחל ייקח אותם לרכב על אופניים בגן ובערב אחרי הצום נכין בשבילם סוכה, הם יהיו בסדר, מתי אתה בא?"
"עוד מעט, ביי חמי."
"ביי דנדוש."
אחרי השיחה עם דני הלכתי לחפש את סולי, הוא עמד ובחש משהו במחבת, משהו אדום שהדיף ריח טוב של שום ובשר, והקשיב לרדיו. מישהו סיפר חוויות על מלחמת יום כיפור, משהו מרגש על קרב חסר סיכוי, מוות של חברים, פציעה ונפילה בשבי. סולי הקשיב מרותק ומחה דמעה, ואז הבחין בי וחייך במבוכה, כיבה מהר את הרדיו ואמר שהשנה יום כיפור נופל בשבת, בדיוק כמו במלחמת יום כיפור.
"כן, אני יודע, מה אתה מבשל סולי?"
"רוטב בולונז, ועוף עם שום ותבלינים, והוספתי גם תפוחי אדמה, אני מקווה שהם יתרככו מספיק. אתה בטוח שאתה לא צם חמי?"
"בטוח לגמרי."
"אהרון כן צם."
"אני יודע, אבל הוא יהיה אצל הוריו, אתה לא צריך לדאוג בגללו."
סולי כיבה את הגז, בדק מה שבדק בתנור האפייה, התיישב באנחה קלה ותלה בי מבט ביישני, "אבל אני כן דואג." אמר בקול חרישי.
"אין צורך סולי, באמת שלא."
"בטוח חמי?"
"לגמרי, ואם הוא מפריע לך אני אבקש ממנו לא לבוא אלינו יותר למיטה."
סולי שקל את דברי, חושב על מה שאמרתי וכמעט שענה, אבל אז הילדים ואנחל התפרצו פנימה והוא קם לקבל אותם, להאכיל ולהשקות, לטפל ולדאוג, ושכח אותי. דני הגיע בדיוק בזמן לאכול אתנו את הסעודה המפסקת, ואחר כך הלך לבית הכנסת הסמוך. סולי סירב ללכת איתו בטענה שהוא לא רוצה להשאיר את הילדים לבד, זה היה רק תירוץ, אני ואנחל יכולנו לטפל בהם בלי בעיות והוא ידע את זה.
רק אחרי שהם נרדמו הוא הודה שהוא לא מרגיש נוח בבית הכנסת כי רוב המתפללים שם יודעים שהוא חי עם גבר ומביך אותו לעמוד עם טלית בין כולם כשידוע שהוא עובר על איסור מפורש של משכב זכר.
"אני חושב שאתה מגזים, הרוב לא יודעים, וגם מי שיודע לא מתרגש, בכל מקרה אין פה דתיים קיצוניים, אף אחד לא יגיד לך כלום."
"אני יודע חמי, אבל אני לא מרגיש נוח עם הקטע הזה."
"אני לא מבין למה אתה צם בכלל."
"כי אני יהודי, גם אבא שלי צם תמיד, אם הוא עדיין חי הוא בטח צם גם היום."
"נו, אז... זו סיבה לצום?"
הוא גיחך, משך בכתפיו והתחמק מתשובה.
ישבנו קצת בסלון וקראנו בעיתוני סוף השבוע עד שנמאס לנו. סולי הלך לישון, ואני החלטתי לעשות טיול בחוץ עם הכלב. הסתובבתי ברחובות, מתחמק מהתנגשות באופניים של ילדים צוהלים, וכמעט מבלי משים מצאתי את עצמי אצל בוריס.
היחסים שלי ושלו די התקררו לאחרונה, לא שרבנו, אבל מאז שהיו לנו חילופי דברים עוקצניים בגלל אנחל הוא התרחק ממני, התעסק בענייני הבריאות שלו והשקיע הרבה זמן בעבודה החדש שלו.
מידי פעם היינו מדברים בטלפון, אבל איכשהו, מאז שסולי ואני התחברנו כמעט שלא נפגשנו יותר. לאחרונה התחלתי להתגעגע אליו, אל נקודת ההשקפה המפוכחת והצינית שלו, אל קולו הרוסי החם, ואל מגע ידיו הגדולות שהיטיבו איתי כל כך...
לידו יכולתי להפסיק להיות המבוגר האחראי, ולחזור להיות שוב אני עצמי הטיפש והמבולבל ולא הגרסא המזויפת שלי שהייתי צריך לעטות על עצמי כדי להרשים את הבוסים החדשים שלי, ואת סולי ואנחל הצעירים ממני.
דפקתי ונכנסתי, ומצאתי אותו יושב מול הטלוויזיה בתחתונים, נהנה מהרוח הסתווית הנעימה שנשבה מהמרפסת, שותה בירה ורואה איזה ערוץ נידח שהקרין קליפים של שירי רוק קלאסיים.
"דוצ'ינקה." חייך אלי את חיוכו הטוב, "כמה זמן לא ביקרת אצלי, התגעגעתי."
"גם אני, מה שלומך בוריס?"
"לא רע, רוצה לשתות משהו?"
"כן, אל תקום, אני אקח לבד."
המטבח שלו היה נקי ומסודר, והמקרר היה מלא אוכל. גם הדירה הייתה נקייה ודי מסודרת. סולק התקמר בפינה, ונהם באיום על חץ שהתיישב בהכנעה ליד דלת הכניסה וניסה להיראות לא מזיק. לקחתי לי כוס גדולה של מים עם קרח והתיישבתי ליד בוריס, בוחן את גופו שרזה מאז הניתוח שעבר לפני שנה. הבחנתי ששער החזה שלו האפיר כמעט לגמרי, וזיפי זקנו הלא מגולחים הלבינו לגמרי, אבל חוץ מזה הוא נראה ממש טוב - נמרץ ורחב כתפיים, שערו הצפוף והמלא היה מסופר יפה, ועיניו היו נבונות וערניות כרגיל.
"אתה נראה טוב." הנחתי יד על ברכו ורכנתי אליו בוחן את הצלקת הדקה על בטנו, היא נראתה בקושי ואם לא הייתי יודע שהיא שם לא הייתי מבחין בה.
הוא חייך, ולפת את פרק ידי בכף ידו הגדולה החמה, "גם אתה חמי, איך אתה מסתדר עם כל הילדים האלה?"
"לא רע, הם ילדים טובים, חמודים כאלה, וחוץ מזה מי שבאמת מטפל בהם זה סולי, אני רק עוזר קצת."
"אני לא מדבר על התאומים, היתומים המסכנים האלה, הם רק תינוקות נחמדים, אני מתכוון לשאר הילדים."
"הם צעירים, אבל כבר לא ילדים בוריס, אפילו דני כבר נחשב מבוגר."
"דני?" הוא גיחך, "נו, באמת, הבנדיט הזה, מתי הוא מתגייס?"
"בשנה הבאה, יש לו עוד שנה בתיכון, יכול להיות שאבא שלו יבוא לבקר בארץ, הם בקשר טלפוני, הוא קצת לחוץ בגללו."
"אפשר להבין, הוא באמת היה בכלא כל הזמן?"
"אני חושב ככה, אליס לא אוהבת לדבר על הנושא הזה ולא נעים לי לחקור אותה,
תגיד בוריס, אתה ואנחל..."
"אל תדאג בקשר אליו, הוא יודע לדאוג לעצמו יפה מאוד."
"זה הוא שמנקה ומבשל בשבילך?"
"כן, ואני משלם לו על זה ככה שאל תתחיל שוב..."
"גם על הסקס אתה משלם לו?"
"סקס?" גיחך בוריס, "תזכיר לי מה זה סקס?"
"מצחיק מאוד."
"תשמע ילד, אתה יודע איזה ניתוח עברתי, סקס כבר לא מעניין אותי יותר."
"שקרן."
"לא יפה לדבר ככה דוצ'ינקה, ועוד ביום כיפור, איזה מין חינוך קיבלת?" מצטחק בוריס, מלטף את ראשי ומניח לי להתרפק עליו מעט, אבל לא יותר מזה, במקום לעשות הוא מעדיף לדבר. הוא שואל אותי עלי ועל רוני, ומזהיר אותי לא להיסחף שוב אחרי התעלולים של הצייגענר המשוגע, ולדבוק בסולי שהוא נשמה טובה ואוהב אותי בכנות, ולא להסתבך בגלל הזין שלי.
"מי שמדבר."
"אני יודע חמוד, אני האחרון שיכול לתת עצות, אבל אם יש מישהו שמבין בסיבוכים זה אני, תשמע ממני, אף אחד לא שווה את זה, אתה מאמין לי?
"לגמרי."
אחר כך אני מספר לו על העבודה החדשה שלי שכמו הקודמת היא לא כל כך משתלמת כספית, ודי מעייפת, אבל לפחות בסביבה נעימה יותר ועם אנשים נחמדים ותרבותיים יותר מאשר בבית המלאכה, והוא מספר לי על העבודה החדשה שלו במכללה למדעי המחשב, עבודה שהוא נהנה ממנה מאוד ומרוצה גם מהשכר שהוא מקבל, צוחק בטוב לב כשאני מקנטר אותו שהוא מבזבז הכל על ילדים כמו אנחל, ואומר שעדיף לממן לאנחל את הלימודים מאשר לבזבז על קלפים, נשים וודקה, ואז נעשה מאוחר, חץ מתחיל ליבב ורוצה החוצה, ובוריס מפהק ואומר שהוא עייף, ואני הולך הביתה, נשכב ליד סולי המנומנם, מחבק אותו ונרדם.
יום כיפור הזה הוא שקט מאוד קריר מעט ונטול אירועים. סולי ישן המון, ובין לבין קורא ספר. גם אני מנמנם מעט, קורא, עורך כמה דברים ישנים שלי, גולש קצת פה ושם, ובעיקר נח.
דני שחזר רק לפנות בוקר ישן עד הצהרים, קם והולך לחברים, חוזר לקחת כיפה ושוב הולך לבית כנסת ואז תקיעת צופר ועוד יום כיפור עבר. "שנה טובה לכולנו." מברך סולי בפנים מאירות אותי, את דני ואת אנחל, ולוקח את הילדים להתחיל לבנות סוכה בחצר. על פי בקשתו הכנתי הכל מבעוד מועד, ואנחנו מקימים בזריזות את השלד, מותחים סדינים, ומראים לילדים המאושרים איך לעשות שרשרות ניר צבעוניות לקישוט.
הזוג הצעיר עם הילד הקטן מהבית הצמוד אלינו מצטרפים, מכבדים אותנו בעוגת דבש ובמיץ, ואנחנו מדברים על הבאת סכך מנקודות החלוקה של המועצה, ותוהים אם כדאי לישון בסוכה או שאולי הילדים צעירים מידי?
השכונה מסביב מתעוררת לאיטה לחיים - מוזיקה נשמעת מרחוק, ומישהו מתניע מכונית, ילד בוכה ואימא מרגיעה, ופתאום טלפון מצלצל.
אני רץ למעלה ומספיק לענות וזה רוני. "אפשר לבוא לישון אצלכם." הוא שואל בקול חנוק שממלא אותי בדאגה ישנה.
"כן, בטח, הרי אתה גר פה."
"כן, אבל דני אצלכם ו..."
"זה בסדר, בוא."
הוא מגיע עם האופנוע של בן דודו. התיק הישן והמוכר שלו תלוי על כתפו והצללים הסגולים, המוכרים לי, מכתימים את העור העדין המתוח מתחת לעיניו הכהות.
הילדים קופצים עליו בשמחה, והוא מחבק ומשבח אותם על הקישוטים היפים שהכינו, לוחץ בחמימות את ידו של דני - ופתאום אני מבחין שהילד גבוה יותר ממנו - מתנצל בפני סולי ואנחל המופתעים, ועולה הביתה.
"תעלה אחריו." אומר סולי, מודאג, "הוא נראה לא טוב."
"רק אם תבוא איתי." אני מתנה.
סולי נבוך, מתלבט, ובסוף משתכנע ובא איתי. רוני שוכב במיטה הזוגית שלנו, ידיו שלובות מתחת לעורפו, מבטו תקוע בתקרה, פניו אטומות וריסיו לחים מדמעות.
"מה קרה?" מתיישב סולי לצידו, מניח יד על בטנו.
רוני מושך כתפיים, "כלום, סתם, רע לי, אני שונא את החיים שלי."
האומללות שלו, המוכרת כל כך, גורמת לי לחוש זעם חסר אונים שאני מוציא דווקא עליו, "די כבר רוני, אל תדבר ככה, החיים שלך בסדר גמור, יש מיליוני אנשים שהיו שמחים להתחלף אתך."
"כן, בטח." הוא נשבר ובוכה. סולי נחרד ונשכב לידו, מחבק ומנסה לנחם ואני עומד ומביט בהם חסר ישע, מתנודד בין כעס ורחמים.
בינתיים הילדים עולים הביתה, רעבים, וקוראים לסולי שהולך אליהם, משאיר אותי לבד עם רוני.
ברגע שאנחנו נשארים לבד הוא מושך אותי אליו, מחבק, נצמד אלי בייאוש, מבקש את סליחתי, מספר ששוב משפחתו מציקה לו ויורדת לחייו. מדבר על אימו החולה שליבה שבור בגללו, על אביו והגיסים שלו שהולכים ומתחרדים משנה לשנה, מתלונן שכולם מציקים לו, מנסים לשנות אותו, לתקן אותו, והוא מנסה להשתנות ולהיות אחר ומצליח רק לגרום לעצמו ולי סבל, ואין לו כוח יותר... הוא מדבר בשטף, בוכה, מתמכר לאומללות, מתפרק מצערו בזרועותיי, ופתאום נרדם בבת אחת, כמו ילד עייף, וישן בשלווה עד שסולי חוזר.
"עזוב, תן לו לישון." אומר סולי בטוב לב, אבל אני מסרב, מעיר אותו ומוליך אותו לחדר השני, משכיב אותו לישון על הספה, וחוזר לישון עם סולי.
בעיטה בתחת
יש חברים שמנחמים אותך כשאתה עצוב, מלטפים ועוטפים ועושים לך נעים בגב, ויש כאלה שבועטים לך בתחת ומכסחים אותך.
תשאלו - בשביל מה אתה צריך חברים שיבעטו בך? אלה חברים אלה?
ואני אומר כן, בפירוש כן. כי מי יגיד לך את האמת בפנים ויטרח לאפס אותך אם לא חבר אמיתי?
ללטף ולהחמיא יכול כל אחד, זה קל ונעים, אבל מזיק כמו לאכול יותר מידי ממתקים, ומיד פעם אתה צריך מישהו שישים לך מראה מול הפנים, ינזוף וישאל אותך מה לעזאזל נסגר אתך? ולמה אתה מתנהג כמו איזה זבל?
זה בדיוק מה שקרה לי עם ביטון שהוא חבר ותיק מאוד שלי, והרבה פעמים עצבן אותי והכעיס אותי, אבל תמיד אמר לי את האמת ביושר ובלי משוא פנים.
מאז שהוא נסע לאיטליה ללמוד להיות וטרינר קצת אבדנו קשר, הוא חזר לארץ לעיתים מאוד רחוקות, ותמיד התרוצץ בין קרובי משפחה והיה עסוק ולחוץ, והאמת, מאז שהוא וארקאדי כבר לא היו יחד הוא גם לא ממש התאמץ להיפגש איתי. נדמה לי שהוא הרגיש קצת לא נעים ממני כי בזמנו ביקשתי ממנו להשגיח טוב על ארקאדי -האקס המלאכי שלי - והוא לא הצליח לעשות את זה, ארקאדי נעלם אי שם באירופה, ואני מניח שביטון האשים את עצמו וסבר שאם הוא היה משגיח עליו יותר טוב, משקיע בו יותר, שומר עליו כמו שצריך, ארקאדי לא היה נעלם.
זה שטויות כמובן, אף אחד, חוץ מארקאדי, לא היה מצליח להציל אותו מעצמו. אני אף פעם לא אדע למה ארקאדי המסכן סירב להיאבק ביצר ההרס העצמי שלו ולטפל בעצמו, והיום זה כבר מאוחר מידי - רוב הסיכויים שהוא כבר מת, או אבוד לנצח, תקוע באיזה מוסד לאלכוהוליסטים או מסוממים ולא זוכר אפילו מי הוא.
עם ביטון נפגשתי במקרה לפני ראש השנה כשלקחתי את הכלב לעשות חיסון שנתי נגד כלבת, והופתעתי לגלות שהוא עובד כעוזר הווטרינר של קרית עמל.
"ביטון, חזרת, מה אתה עושה פה?"
"אני עובד, ואני גם גר פה, ואתה?"
"אותו דבר." אמרתי, ושנינו צחקנו, לחצנו ידיים וקבענו להיפגש אחרי הצהרים בספרייה. בעיקרון אני עובד מהצהרים עד הערב, אלא אם כן יש משהו מיוחד, אבל באותו יום הכל היה בסדר, רגוע ושקט, והיה לי זמן לשבת במשרד הקטן שלי ולשוחח עם ביטון בשקט, לשמוע מה חדש אצלו, ולספר לו קצת על עצמי. הוא נדהם לשמוע שאני ורוני כבר לא יחד, אבל גרים באותו בית, והרים את גבותיו בפליאה כששמע את הסיפור של סולי.
"מוזר מאוד העניין הזה." אמר, "איזה מין אבא זה שמסתלק לחו"ל נותן לאנשים אחרים לגדל את הילדים שלו?"
התירוצים שתירצתי בשמו של ארי - האקס המוזר של סולי - לא שכנעו אותו, "אז מה אם הוא רק תרם זרע ולא תכנן לגדל את הילדים? גם אימא שלהם לא תכננה למות כל כך צעירה, וזו עוד בת דודה שלו? ממש סיפור משונה... הילדים בסדר?"
"הילדים מקסימים, חכמים ובריאים, ויפים מאוד, אוצר ממש." נחפזתי לגונן על הקטנים שעוררו אצלי את היצר האבהי שתמיד קינן בי, "וחוץ מזה הוא ואימא שלהם היו רק חצאי בני דודים ו... טוב, זה סיפור מוזר, אני יודע, אבל סולי קשור אליהם מאוד וממש אוהב אותם, גם אבא שלהם אוהב אותם מאוד רק שהוא לא טיפוס משפחתי, הוא מין יקה קר כזה שאין לו סבלנות לבלגנים של ילדים, אתה מבין?"
"לא." הודה ביטון, "אני, אם הייתי מצליח למצוא מישהי שתעשה איתי ילדים אז..." הוא נאנח, "ברגע שאני אתבסס קצת כלכלית ואמצא בן זוג אני אתחיל לחפש מישהי שרוצה לעשות ילד, ואני אהיה אחלה אבא." הבטיח.
"אני בטוח בזה." הצטחקתי, ופתאום עלה בדעתי שסולי וביטון היו מסתדרים מצוין, שניהם היו טיפוסים חמים וביתיים כאלה, חרוצים וטובי לב ומשפחתיים מאוד...
"אז איך קרה שאתה חי במן שלישייה משונה כזו?" שאל ביטון בלי לטרוח להסתיר את מורת הרוח שלו.
"אני לא חי בשלישייה, זאת אומרת אני עם סולי, ורוני רק...."
ביטון הציץ בי וגיחך, ואני הסמקתי, ומזל שהטלפון צלצל והייתי צריך ללכת להביא משהו למישהי. נפרדנו בלחיצת יד, והוא הבטיח שאחרי החגים הוא יגיע לבקר, והיום הוא באמת הגיע, נפגש עם סולי שבדיוק עמד ובישל, ומיד התחבר איתו.
הם החליפו מתכונים, משווים בין המטבח המרוקאי לטוניסאי, צוחקים ונהנים, וכשרוני נכנס, רעב מאוד, והוסיף עוד כמה רעיונות שליקט מהאימא העיראקית שלו, ומהסבתא התימנייה היה בכלל שמח וטעים, ואז חזר אנחל עם הילדים, וכל העניין של ביטון בבישול התפוגג באחת.
ראיתי איך הוא טורף את אנחל בעיניים, ונזכרתי, המום מהמהירות בה חלפו השנים, שבפעם הקודמת ראיתי אותו מסתכל ככה על גבר לפני חמש שנים, בערב פסח. ביטון נדלק אז על ארקאדי שהיה בתקופה טובה יחסית, ונראה כמו מלאך בלונדי יפה תואר ובתולי. רק אלוהים יודע איך הוא נראה היום ואם הוא בכלל חי... גם אנחל, כמו ארקאדי, הוא בחור דק ועדין ובעל מראה תמים ובתולי - כנראה שזה הטיפוס שמדליק את ביטון.
אחרי שסיימנו לאכול ביטון ירד עם אנחל לחדר שלו בטענה שהוא רוצה לראות מה הוא לומד לפסיכומטרי, ונשאר שם זמן רב מאוד. לא הלכתי לבדוק מה קורה איתם, אנחל רק נראה ילד, אבל הוא יודע לדאוג לעצמו, וחוץ מזה הייתי עסוק בעשיית חשבון - לא חשבון נפש, חשבון כספי.
לאחרונה התברר לי שלמרות שאנחנו גרים בבית יפה ומרווח, ולא משלמים שכר דירה, המצב הכספי שלנו לא ממש מזהיר. ניצלתי את העובדה שהילדים יושבים בשקט ומשחקים מול הטלוויזיה, וכינסתי את שלושתנו כדי לעבור על החשבונות ולתכנן את החודש הבא.
אחרי עיון מעמיק במצב חשבון הבנק של סולי, שגם המשכורת שלי נכנסה אליו, התברר שארי משלם כסף רק על הילדים, ואנחנו אמורים לכסות מכספינו על המשכנתא שהוא לקח על הבית, וכמובן לשלם ארנונה, מים, חשמל ומיסים.
גם לי הייתה משכנתא לשלם על הבית שקניתי כשגרתי עם רוני בקריות, ולמזלי הדייר שגר בו שילם אותה, ועוד נשאר קצת עודף שחסכתי בחשבון חיסכון צנוע ששמרתי בבנק אחר.
היינו מסתדרים לא רע אם לא היה מתברר פתאום שיש לנו חוב על ארנונה ומים מהשנה שעברה - קיבלנו תזכורת מודפסת על דף אדום ומבשר רע, והיו תשלומים דחופים לגן של הילדים, ועוד מעט צריך לשלם חשבון חשמל שיצא החודש גבוה להחריד בגלל המזגנים שעבדו ללא הרף...
"אם נשלם חשמל לא יהיה לנו כסף לקנות אוכל." נחרד סולי והביט בי במבט חסר ישע, ורוני הניח יד מרגיעה על שכמו ואמר לו להפסיק להיות לחוץ, הוא ישלם עוד אלף ₪ לשכר דירה.
"אבל רוני..." התחיל סולי למחות במבוכה - הוא בכלל לא רצה לקחת מרוני שכר דירה, "וגם אנחל צריך להתחיל לשלם את ההוצאות שלו." הוסיף רוני בקור רוח. "מאיפה שיהיה לו כסף." התנגד סולי, "הרי אני לא משלם לו על הטיפול בילדים, והוא גם רוצה להתחיל ללמוד באוקטובר, אני לא יודע איך הוא יסתדר, רציתי לעזור לו ופתאום אני רואה שאין לי כסף לכלום."
"כי אתה עובד משרה חלקית ומרוויח גרושים, וארי הקמצן לא משלם לך מספיק על הטיפול בילדים שלו." פסק רוני בקשיחות.
"אבל הוא נותן לי לגור פה חינם." הביט בו סולי במבט אומלל.
"מה חינם? איזה חינם? אנחנו משלמים את כל ההוצאות על הבית, ומטפלים בילדים שלו במקומו, וכל מה שהוא מעביר לנו תמורת העבודה הזו זה אלפיים חמש מאות ₪ מסכנים שבקושי מספיקים לכסות את התשלום על הגן ועל הבגדים שלהם, אתה חייב לדבר איתו סולי, לבקש שיגדיל את המזונות לילדים, או שישלם את המשכנתא על הבית, משהו... מה שהוא נותן פשוט לא מספיק, אלה הילדים שלו, הוא לא יכול לצפות שנפרנס אותם במקומו." התלונן רוני, "אתה חייב להסביר לו את המצב סולי."
סולי התכווץ ואמר שהוא לא יכול לדרוש מארי כסף.
"למה לא?" תבע רוני, "לא רק שהוא לא משלם לך כלום על הטיפול בהם אתה גם צריך לפרנס אותם? זה לא הוגן, כל או-פר דפוקה מקבלת יותר כסף ממך, למה שלא תדבר איתו?"
"כי... כי לא נעים לי... ארי מתלונן כל הזמן שהכל נורא יקר באוסטריה והוא משלם המון על המעון של דודה אמה ו... אני פוחד שאם אני אבקש ממנו עוד כסף הוא ייקח לי אותם." לחש סולי, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
הצעתי שאני אדבר עם ארי ואסביר לו את המצב הכלכלי שלנו, וסולי נבהל וביקש שבבקשה לא, שלא אתערב, וכמעט פרצה מריבה, אבל ביטון הופיע בדיוק בזמן, אמר שהוא צריך לזוז וביקש שאלווה אותו לרכב שלו, מה שהזכיר לי פתאום שבנובמבר, מיד אחרי היום הולדת שלי, צריך לשלם את הביטוח של הרכב שארי השאיר לנו, ויצא השנה ממש יקר כי עשיתי ביטוח נהג צעיר כדי שגם דני יוכל לנהוג...
ליוויתי את ביטון החוצה, שקוע במחשבות נוגות, וכאילו כדי להוסיף על עוגמת הנפש שלי הוא עיכב אותי ליד המכונית ושאל אותי בכעס מה אני חושב שאני עושה לכל הרוחות, ולמה אני מתעלל ככה בסולי?
"אי אפשר לרקוד על שתי חתונות." הודיע לי בפסקנות, "לגור גם עם החבר וגם עם האקס זה חרא של רעיון, וזה ייגמר רע מאוד. חשבתי שיש לך יותר שכל מזה מנחם."
"טוב, תראה, רוני לא ממש גר פה, זאת אומרת הוא כן, אבל..."
"כן, אני יודע, בבסיס הוא מזיין בחורות, כשהוא אצל הוריו הוא שם כיפה, הולך לבית כנסת ומניח תפילין, וכשהוא פה הוא משתרמט אתך ועם סולי, אני מתאר לעצמי ששני אקטיביים כמוכם טוחנים לו טוב את התחת ומרסקים לו את הלב." סינן ביטון בנבזות, "אני מקווה שלפחות את הילד אתם עוזבים בשקט."
"איזה ילד?" נבהלתי, חושב מיד על דני, שמאז שהחופש הגדול נגמר בילה אצלי המון זמן.
"אנחל." הסביר ביטון, ואחז בזרועי, מועך אותה בלי רחמנות באצבעותיו החזקות, "אתם שלושתכם תעשו מה שבא לכם, אבל אותו תעזבו." דרש, ורכן לעברי בתוקפנות ולרגע הייתי בטוח שהוא עומד לתת לי ראסיה.
"ביטון, מטומטם אחד, לא למדת לקח מהסיפור של ארקאדי? אתה שוב עושה אותה טעות, למה אתה חושב שאם אנחל נראה תמים וצעיר הוא באמת כזה?"
ביטון התעצבן וקילל בכמה שפות שקלט פה ושם, בעיקר גרמנית וטורקית, אני חושב, וקינח בערבית מדוברת. הוא נראה כל כך עצבני עד שלא היה לי אומץ לספר לו שמי שצריך להדאיג אותו זה בוריס, לא אני ובטח לא רוני.
החלטתי שהפעם אני לא מתערב בעניינים לא לי והבטחתי לו נאמנה שבחיים לא נגעתי באנחל, ואני לא מעלה בדעתי לעשות את זה, ועד כמה שידוע לי גם לסולי ולרוני אין כוונות כאלה אז חבל על העצבים שלו.
"אני לא דואג בקשר לסולי, הוא בחור טוב, וחוץ מזה כל מה שבאמת מעניין אותו אלו הילדים, ואולי גם אתה, קצת... אני מקווה שהוא מבין שהוא רק ריבאונד, ושאתה מנצל אותו כדי לעצבן את רוני."
"לא נכון." מחיתי, "זה ממש לא נכון, מאיפה הבאת את הרעיון המגעיל הזה?"
"מאיפה אתה חושב? ישר שראיתי אותו נזכרתי במיצי המסכן, גם לו עשיתם את אותו תרגיל מלוכלך."
התחלתי למחות שזה לא נכון, וזה בכלל לא היה ככה, אבל ביטון טפח על לחיי, פקד עלי לסתום, נכנס למכונית שלו והסתלק.
חזרתי הביתה תפוס מחשבות ומדוכדך, והבטחתי לסולי המודאג שישב ובהה בחשבונות כאילו ציפה שהם ישתנו פתאום שהכל יהיה בסדר, אני אמכור את הגרוטאה שלי שבקושי זזה, ובכסף נשלם את החשמל ואת תוספת הביטוח על דני, והכל יסתדר, שלא ידאג כל כך.
"תודה חמי." חייך אלי סולי חיוך חיוור, אמר שיש לו כאב ראש איום והוא חייב ללכת למיטה והסתלק.
"אתה חושב שביטון זומם על אנחל?" שאל אותי רוני בשקט, כדי שאנחל שהקריא סיפור לילדים לא ישמע.
"כן." הנהנתי.
"שרק לא יגנוב לנו אותו."
"יגנוב לנו? למה אתה מתכוון? אל תגיד שגם אתה זומם עליו משהו כושי."
"חס וחלילה, אני זומם רק על בחורות." גיחך רוני בציניות, ואחר כך רכן לעברי ונישק אותי, "סתם, סתם, צוחקים אתך, יא פולנייה אחת."
הוא אוהב אותי תפסתי פתאום, ואני עדיין אוהב אותו, למרות כל הזיונים והבגידות, הסערות והבלגנים אנחנו פשוט אוהבים זה את זה, וזה לא הולך להשתנות, תמיד נהייה קשורים אחד לשני. "אהרון, אתה יודע שבעוד כמה שבועות יש לנו שש שנים יחד?" אמרתי לו חרש, ואחזתי בידו.
"כן, מזל טוב לנו." הוא השיב, ושילב את אצבעותיו בשלי, "אני אוהב אותך." הוסיף בשקט, מבטו נעוץ בפרצופו מדושן העונג של רפי רשף.
"גם אני." עניתי, "אבל אם תספר למישהו שאמרתי דבר כזה אני אכחיש בתוקף."
הוא הצטחק, "איזה פולנייה שרוטה אתה מנחם."
"נכון אהרון, זה בדיוק מה שאני, וזה המזל שלך, אחרת לא הייתי נתקע כל כך הרבה שנים עם עיראקית מופרעת כמוך."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה